יום 5 - שוק הדגים צוקיג`י ויציאה מטוקיו להאקונה
הבוקר אנו משכימים ובשעה 05:00 יוצאים לעבר שוק הדגים בצוקיג`י (Tsukiji Fish Market), הנמצא בשולי רובע גינזה. לכאן מגיעים כל הדגים ומאכלי הים, אחרי שדגו אותם מהים (בסביבות יפן וגם בימים מרוחקים יותר – יפן צורכת כמות ענקית של דגים ולכן מוצאת את עצמה במלחמות על טריטוריות דייג). היום בשוק מתחיל מוקדם מאוד, עם הגעת הדגים, ואז מתחילה המכירה הפומבית. כאשר אנחנו מגיעים, מונחים כבר כ-10.000 דגי טונה ורדרדים, ענקיים, במשקל של בין 50 ל-100 ק"ג כל אחד, באזור המכירה הפומבית. כל דג מקבל פתק עם מספר סידורי, משקל והיכן נדוג. לכל אחד מהמשתתפים, חברי בורסת הדייגים, יש תו ממוספר של חבר בורסה, וכן כובע, פנקס, פנס ואנקול. הם בוחנים, בעזרת הפנס, את הדגים, בודקים ליד הזנב את רמת השומניות, את צבעם, את החלקלקות שלהם, ורושמים להם בפנקס מה הם רוצים לקנות וכמה מוכנים לשלם.
יש כמה אזורים שבהם מתנהלת המכירה, ולכל אזור יש כרוז ו - 2 עוזרים. הכרוז עומד על שרפרף ומכריז, בעזרת פעמון, על תחילת המכירה. שני עוזריו נמצאים בהיכון, לרשום את הזכיות. הכרוז מרים את היד ומנהל מכירה פומבית של דג אחרי דג. הוא מכריז בצעקות ובנפנוף ידיים על מחיר התחלתי, ומתחיל לרדת במחיר. הקונים לא מוציאים מילה. הצבעה קלה של אחד מהם והדג נמכר. אין תשלום במקום, אלא במועד מאוחר יותר. הקצב מהיר ביותר, כ - 30 שניות כל דג. לאחר מכירת כל דג הטון יורד, עד המכירה הבאה. המחירים יכולים להסתכם באלפי דולרים לדג. הקונים ועוזריהם אוספים את הדגים, באמצעות אנקול, ומניחים אותם על עגלה. כמו כן, אין ריח של דגים מפני שכל הזמן שוטפים את המקום.
לפני השעה 07:00 מסתיימת המכירה, ואז אנו מסתובבים בשוק החיצוני, ומשוטטים בין הדוכנים הרבים, כאן רואים דגים מכל הגדלים ומכל הסוגים ויצורים צבעוניים נוספים מהים, כולם מוצעים למכירה, בעיקר לבעלי חנויות ובעלי מסעדות. הרצפה רטובה וחלקלקה וצריך להיזהר כל הזמן מהעגלות, שמובלות במהירות בין הדוכנים. בורסת ניירות הערך של יפן עבדה עד לפני 5 שנים באותה שיטה, עד שעברה למסחר אלקטרוני.
ארוחת בוקר, התרעננות קלה, ואנו עוזבים את טוקיו, וממשיכים בדרכנו להאקונה (Hakone), הנמצאת בין טוקיו לקיוטו, במרחק של כ-100 ק"מ מטוקיו, דרום-מערב לה. לא רחוק נמצא הר פוג`י, אשר 5 אגמים מקיפים אותו. ליד אחד מהם – אגם אשי (Ashi), שוכנת האקונה, בתוך לוע הר געש כבוי, באזור משופע מעיינות חמים, ומשמשת כמקום נופש לתושבי טוקיו. יש בה הרבה בתי מלון ששייכים לבתי חרושת גדולים השולחים לכאן את עובדיהם.
ליפן מרקם חברתי מיוחד. היפני הולך בסוף יום העבודה לבלות עם חבריו לעבודה. גם היציאה לחופש היא בדרך כלל במסגרת המפעל. לצורך היעילות הם יוצרים את הנאמנות והקשר על ידי הבילוי המשותף של העובדים. עד לאחרונה יצאו עובדי המפעלים לחופשה ללא משפחתם. במהלך הנסיעה מטוקיו הם היו שותים ומשתכרים ואז יצאו דברים מהבטן כלפי הבוס. הכול נרשם וכך יכול היה הבוס לנסות ולייעל את העבודה לפי התגובות מהשטח. הצעות החלטה יורדות ביפן לכל דרגות העובדים במפעל וחוזרות עם הערות העובדים. אם הצעות העובדים מיושמות הרי הם שותפים וזה מחייב אותם. בסופי השבוע הם יוצאים יחד לשתות. הכינוי שניתן ליפנים – האיש שעובד על משכורת – Selery Men. מעונב, מחויט, לבוש כהה, מקרין מכובדות. אבל בבית האישה היא זו שמחליטה. היא אחראית על חינוך הילדים, היא הקונה את צרכי הבית. ואת הבעל היא מחזיקה קצר. הוא מביא לה את כל משכורתו והיא נותנת לו דמי כיס שבועיים. כיום עיקר הבגידות הן של נשים בבעלים.
בדרך כפרים ופריחות יפהפיות של הסאקורה. יורדים מהכביש המהיר ונכנסים לאזור של שמורה, פוג`י האקונה נשיונאל פארק. הרים מסביב, נהר זורם לצדי הכביש. עוברים בעיירה אדואהרה (Odawara) ומטפסים לעבר הרכס שמעברו השני יושבת האקונה. אם בדרך לניקו רוב העצים היו בשלכת, הרי שכאן כל העצים ירוקים. הבתים צמודים לכביש והנהג מתמרן בזהירות. הכול ציורי ויפה. מזג האוויר נעשה סגרירי ואפילו קצת מטפטף. לאחר כשעת נסיעה, אנחנו מגיעים למוזיאון הפתוח (The Hakone Open-air Museum), ומוצאים כאן תצוגה גדולה של פסלים, שחלקם נוצרו על ידי פסלים מכל רחבי העולם, מקצתם מהשורה הראשונה, כמו הנרי מור, ג`קומטי, מירו, פיקסו ועוד. אבל הייחוד הוא בצורת המיקום של הפסלים בשטח. כל פסל כאילו נולד במקום בו הוא נמצא. התאמה פשוט מושלמת. חלקם מתנשאים אל על, ומשמעותם מועצמת על קו הרקיע. פסל אחד מציץ מתוך מרחבו של השני. מכל פינה הם מקבלים משמעות אחרת. השילוב של מזג האוויר הסגרירי, עם פריחת הסאקורות, עם הפסלים, עם קפלי הקרקע, ההרים והירוק מסביב הוא פשוט משגע. מין סימפוניה והרמוניה יפהפיות של הטבע עם הפסלים. בעיני זה אחד המוזיאונים היפים שראיתי אי פעם.
אנחנו ממשיכים במעלה ההר ל- Owkudani (גרון השטן), אתר של מעיינות חמים, הנובעים ומעלים אדי חום. ערפילים כבדים מכסים את כל האזור ורק מדי פעם, כאשר הרוח יוצרת חלון, לזמן מועט, ניתן לראות קצת מהנוף היפה הנשקף מכאן. את המשך דרכנו, עד אגם אשי, אנו עושים ברכבל ממנו היינו אמורים לראות את הר הפוג`י, אך הוא מסתתר מאחורי העננים, ונותר לנו רק לדמיין אותו, כפי שראינו אותו מהמטוס, לפני הנחיתה בטוקיו.
הר פוג`י הינו בן כ - 400 מליון שנים. זהו הר געשי שגובהו 3,773 מטרים ויש לו צורה של חרוט קטום. בדרך כלל, חלקו העליון נשאר לבן כל השנה. ההרים מסביבו הם בערך בגובה של 1.000 מ`, ולכן הוא מתנשא בצורה מושלמת, מעל כל הסביבה. בשביל היפנים הוא קדוש, מכונה על ידם פוג`י סאן, והם מאוד אוהבים לטייל בסביבתו. כמעט לכל הר ביפן יש אלוהות משלו, שהתושבים המקומיים סוגדים לה. האלה של הר פוג`י - סנגן סמה - היא מן החשובים שבאלים ועולים אליה לרגל כל שנה. הם מטפסים, עם הזריחה, לראש ההר, כדי לסגוד לשמש העולה. האזור נקרא האלפים היפניים מכיוון שהוא שייך לקימוט האחרון – האלפיני – על פני כדור הארץ.
שיט קצר על אגם אשי, ועוד מעט אנחנו בהאקונה. לצד הכביש המקשר בין העיירות Hakone Machi ו - Hakone Moto, עוברת דרך עם שדרת ארזים יפנים ענקיים, בני מאות שנים. דרך זו, מאדו (טוקיו של היום שהייתה בעבר הבירה השלטונית-מנהלית) לקיוטו (שהייתה הבירה הקיסרית), שימשה את הסמוראים והדיימיוס (שליטים מחוזיים, בעלי הנחלות) בתקופת שלטון משפחת השוגונים טוקגאוו`ה. היא נקראה Tokaido, כלומר דרך הים המזרחית.
שוגון היה כינוי למפקד העליון שעמד בראש השלטון הצבאי של הסמוראים. השוגונים שלטו ביפן במשך 700 שנים, מסוף המאה ה - 12 ועד מחצית המאה ה - 19. השוגון היה ראש הממשלה בפועל של יפן. תחת שלטונו חולקה יפן ליותר מ - 200 מחוזות אוטונומיים, שעל כל אחד מהם הופקד שליט מחוזי, דיימיו (Daimyo), אשר תחתיו שירתו הסמוראים שנלחמו בשירותו, וגבו בשמו את המיסים מהכפריים במחוז שלטונו. על מנת למנוע את האפשרות למרידה בשלטון, נדרשו הדיימיוס והסמוראים שלהם, לגור חצי שנה באדו וחצי שנה בנחלתם עם משפחתם. הם חוייבו לנוע בדרכים מוגדרות ומסומנות, כאשר בדרך היו נקודות ביקורת קפדניות, שאימתו שאין הם נושאים כלי לחימה כלשהו. להאקונה אנו מגיעים לאחר רדת החשיכה, למלון Resorpia Hakone, הרעת תנאים רצינית לאחר מלון הפאר בטוקיו.
לתחילת הכתבה
יום 6 - אזור האלפים היפניים
התעוררנו ליום גשום. אנחנו יוצאים בנסיעה נופית אל אזור האלפים היפניים בדרכנו לטאקאימה (Takayama). בחוץ 5 מעלות צלסיוס. בבוקר הגשם אינו מפסיק לרדת והראות גרועה מאוד, אבל בכל זאת רואים לכל אורך הדרך את הסאקורות פורחות. הכפרים היפניים אינם דומים לכפרים אחרים במזרח. לא רואים כאן חקלאות עתיקה. הכול אוטומאטי.
יפן - היסטוריה: יפן קטנה ומוגבלת. חלוקת האדמות בין בני המשפחה, במהלך ההיסטוריה, גרמה לכך שלא ניתן כמעט להתפרנס מחקלאות, וכפרים רבים הפכו למגורים אקסקלוסיביים, לתקופת הפרישה. יפן היא יבואנית של מזון, למעט אורז, המהווה את הגידול העיקרי, וקצת חקלאות של ירקות. בהרים יש גם נשירים. בנוסף, אין ליפן חומרי גלם ועליהם לייבאם. גדולתה של יפן שלמרות זאת היא מצליחה להיות יצואנית כה גדולה. אין ברזל ביפן אך היא היצואנית מס` 1 של פלדה. אחת מבעיותיה העיקריות היא ההשתלטות של כמה משפחות בודדות על השוק (הן נקראות זיבצוי).
עוצרים בדרך ליד אגם קטן, המוקף כולו בסאקורות פורחות. אין סוף ליופי. מראה מרהיב. בהמשך, לצידנו, אגם קואגוצ`י (פי הנהר), אחד מחמשת האגמים שמקיפים את הר פוג`י. עצים נשירים בפריחה ורודה יפה, עם עמודים וחוטים דקים ושקופים, שתומכים בעצים כמו מטריה, בכדי שהענפים לא יפלו מכובד השלג (הדליה). הכול בצורה עדינה, כמעט לא רואים את החוטים. מתחילים להתגלות ההרים האלפיניים, וגם מזג האוויר מתחיל להתבהר. עוברים את העיירה סואה, עיירה קטנה שהתפתחה לעיר תעשייתית בקנה מידה בינלאומי, כי מייצרים כאן שעונים. אנחנו מטפסים לעבר האלפים, עד שמגיעים לקו פרשת המים, מכאן נתחיל עוד מעט לגלוש לעבר טאקאימה.
לאורכה של יפן שדרה של הרים. קו פרשת המים לא רחוק מהים, כ - 100 קילומטר לכוון מערב וכ - 300 קילומטר לכוון מזרח, נהרות שיורדים ופוגשים את הים. מכיוון שבין קו פרשת המים לים אין מרחק גדול, הבלייה לא מספיקה ליצור חול דק מהאבנים. לכן אין הרבה מלט, והיפנים עברו ישירות מבניה בעץ לבניה בפלדה.
לאורך נהר שיו קואה (קואה – נהר) יש סכרים לתחנות חשמל הידרואלקטרי. מכוח הכבידה, המים מסובבים את הטורבינות. זהו חשמל נקי שאינו דורש דלק (אנרגיה אטומית אין ליפן בגלל ההיסטוריה שלה). לאורך נהר זה יש 3 סכרים, ובמקביל, לאורך נהרות אחרים, יש כ - 40 סכרים נוספים. מעל הסכר נוצר לרוב אגם, המנוצל לפינות שעשועים. נהר זה מספק חשמל עד טוקיו. הנהרות כאן מנוצלים לייצור חשמל משנת 1920 אבל משנת 1960 הוקמו סכרים ותחנות כוח מודרניות, 5 מליון עובדים עבדו כאן בהקמה במשך 5 שנים. עוברים סכר אחד ואחר כך את השני. המים בנהר ירוקים, ירוקים, והסכרים גדולים ומרשימים. בהגיענו לסכר נאגואדו (Nagawado) היושב על נהר אזוסה ((Azusa, אנו יורדים לבקר ולשמוע הסברים במפעל ההידרואלקטרי, הנקרא Azumi Power Station. יורדים במעלית 130 מטרים מתחת לפני הקרקע. כאן נמצאות המכונות.
תחנה זו נבנתה בשנת 1969. הנהר מגיע מהאלפים היפניים וזורם לכוון ים יפן. המים מנוצלים לשימוש חוזר. שואבים (בלילה) ומשתמשים שנית. אי אפשר לצבור אנרגיה ולכן כאשר לא משתמשים בכולה, משתמשים בה להחזר המים לנהר. בכדי להוריד את המים, המשאבה מסתובבת לכוון אחד, ובכדי להחזירם, היא מסתובבת לכיוון השני. יכולת הייצור של התחנה – 623.000 קילוואט. גובה נפילת המים הוא 130 מטרים. גם להדיוטות המפעל מרשים ביותר.
עם יציאתנו החוצה, השמיים בהירים, והראות מצוינת. האוויר מתחמם. הדרך תלולה ויפהפיה. מושלג מסביב. נוף העצים החשופים, מכוסי השלג, נראה כציור יפני. פסגה לפני תחילת הירידה לכיוון טאקאימה, אנו עוצרים ומטפסים ברגל למפלי Hrayu. הולכים בשלג. המפלים יפים ויש גם מעיינות מים חמים, היוצאים ממש מתוך השלג. המים החמים יוצרים בקיעים בשלג וזה מאד יפה. האגדה מספרת, כי לפני הרבה שנים המפלים לא היו ידועים. כאשר הלוחמים חזרו מקרב, יצא קוף מאחורי המפל והוביל אותם לעבר המים החמים.
בערך פעמיים ביום, באמצע היום ולפני ההגעה למלון, אנו עוצרים ברשת מזון כלשהי, ,Convenient Store הפתוחות 24 שעות ביממה, ומציעות אוכל מוכן וטרי במנות אישיות, שיפודי עוף, או מיני עוגות, עוגיות, לחמים וקפה. כל פעם אנו מופתעים מחדש מאדיבותם של המוכרים. הכול כתוב ביפנית, ואין לנו שום מושג מה נמצא ואיפה. כאשר ניגשים לאחד העובדים, ואפילו יהיה זה הקופאי, אשר כמה אנשים ממתינים לו בתור, ושואלים למשל איפה ניתן למצוא קפה, או פירות, הוא עוזב את כולם ורץ (אבל רץ), בצעדים יפניים קטנים, ותוך אינספור קידות, במהלך הדרך הקצרה, להראות לנו היכן נמצא מבוקשנו. אנו אוכלים במקום, או מצטיידים לשעות הבאות. כך אנו נוהגים גם עכשיו, בהגיענו לטאקאימה, עוד לפני שנגיע למלוננו Associa Takayama Resort. למלון אנו מגיעים באור אחרון. המלון יפה והחדר מרווח ובמגירות מחכות לנו 2 יוקאטות, מגבות קטנות וכפכפים. זאת מכיוון שבמלון יש אונסן. זהו למעשה בית מרחץ ציבורי שמשולב עמוקות בתרבות היפנית.
המרחץ היפני התחיל מתרבות של עוני. כל המשפחה התרחצה בחבית מים חמים. תחילה האב, אחר כך הילדים ולבסוף האישה. מכאן התרחב המנהג לאתרי מעיינות של מים חמים, לבתי מרחץ ציבוריים ולמלונות, והפך לאחד ממקומות המפגש הקהילתיים של היפנים. הטבע, ובייחוד אלמנט המים, מילאו תמיד תפקיד חיוני בריפוי היפני. יש כאן גם אלמנט של הסרת החטאים והזוהמה, של טיהור. ביפן יש מעל 20,000 מעיינות חמים, רפואיים וטבעיים. לאונסן נכנסים עירומים. כלומר, משילים את המעמד, את המקצוע, את העושר. כאן כולם שווים. כיום רוב האונסנים הם נפרדים לגברים ונשים. אבל בעבר, לפני שיפן נפתחה למערב, המרחצאות היו משותפים לגברים ונשים.
לתחילת הכתבה
יום 7 - טאקאימה ושיראקואגו
אמנם בעוד יומיים מתקיים כאן הפסטיבל, אך אנחנו לא נהיה כאן, ולכן מסתפקים בביקור במוזיאון, שבו מוצגים 13 מקדשים נישאים. המקדשים אכן יפהפיים. לכל אחד מאפיינים משלו. בחלקם יש למעלה תיאטרון בובות, המופעלות בזמן התהלוכה, אצל האחרים מתנשאת למעלה ציפור, אך כולם מגולפים ומעוטרים בצורה יפהפייה.
מכאן אנו ממשיכים לעבר השוק של העיירה. השוק עצמו אינו מרשים במיוחד, אבל העיירה חמודה ויש בה טעם של פעם. רחובות קטנים, נהר, מים זורמים בתעלה עמוקה לאורך הרחוב. בתים קטנים מעץ. הבתים היפניים המסורתיים, יש בהם משהו מאד נקי ואסטטי. ליד אחת החנויות, המוכרות גם קפה, ניצבים בחוץ כיסאות קטנים חמודים, ממש על שפת תעלת המים הזכים. היש מתאים עכשיו מאשר להתיישב כאן עם כוס קפה ולצפות בנעשה ברחוב? וזאת, אכן אנו עושים בהנאה.
בחנויות, הרבה בובות רכות, ללא פנים. הן סמל של מזל. בעבר, הסבתות היו תופרות את הבובות האלה לנכדיהם, בחורף הארוך. הן נקראות סרובובו (Sarubobo)ובדרך כלל הן אדומות (האל המגן הוא אדום). גם החתול הפך ביפן לסמל, סמל של קבלת פנים. שירות מקבל כאן את הסמל של חתול, נושא גור חתולים בכפו. בין הבתים חבויות מבשלות סאקה, מיסו וסויה ביתיות, חלקן שייכות למשפחות המפעילות אותן זה מאות שנים. באחד הבתים מבחינים בחלון ראווה, שחציו משמש לתצוגת סחורה ובחצי השני חונה מכונית. מתברר כי עקב מצוקת החניה, כל יפני שרוצה לקנות מכונית חייב להראות רישיון נהיגה ומיקום חניה. לכן חלק מבעלי החנויות משתמשים בחלק מהחנות שלהם לחניה.
לאחר שנהנינו מהעיירה החמודה, אנו יוצאים לעבר הכפר שיראקואגו (Shirakawa-go). המקום נראה מרוחק ונידח, אך יש כאן רשת כבישים מרשימה והצטלבות של מחלפים בקומות. בהמשך, דרך תלולה ומפותלת, שלג במורדות ההרים. סוג של עצים הנמצאים בשלכת ובפסגות הם אווריריים. עד שמגיעים לעמק, שבו זורם נהר שירהקואה (הנהר הלבן) ובו שוכן הכפר שיראקואגו. יש כאן מיני אקלים מיוחד במינו. למרות שהמקום אינו גבוה במיוחד, יורד כאן המון שלג. למען לאפשר להתמודד עם הבידוד והאקלים הקשה, נוצר פה אורח חיים ייחודי, של חיי שיתוף וסגנון בנייה מיוחד. בתי עץ עם גגות קש עבים ומשופעים מאוד, בכדי שהשלג לא יכביד עליהם. בתים גדולים מאד שהכילו משפחה מורחבת, עד כדי עשרות אנשים בבית אחד, זאת בכדי לחסוך בעלויות. החלונות מאוד גדולים, במטרה שאם השלג יצטבר ואי אפשר יהיה להיכנס מהדלת, אפשר יהיה להיכנס דרך החלון של קומה ראשונה ואפילו שנייה או שלישית. את הגג מחליפים פעם ב - 80 שנה ובעבר כל הכפר היה בא לעזור. בשנים האחרונות, החלפת גג הפכה לאירוע, פסטיבל של חודשיים, המתפרסם באינטרנט ומכל העולם באים לעזור. הכפר נראה ציורי וכיום הבתים הפכו למוזיאון לשימור.
בערב, במלון בטאקאימה, אנחנו אוכלים מרק אטריות במסעדה היפנית של האונסן. מורידים נעליים בכניסה. שולחנות נמוכים. עוד אנו מתלבטים איך נשב לאכול, עם רגליים מקופלות, ליד השולחן הנמוך ומתברר הטריק. הרגליים של השולחן אמנם קצרות, אך מתחת לשולחן יש גומחה מלבנית עמוקה, המאפשרת לשבת כפי שאנחנו, המערביים רגילים לשבת. כך נהנים מכל העולמות, גם סגנון יפני, גם הישיבה נוחה וגם המרק טעים.
לתחילת הכתבה
יום 8 - יאוטסו, מפעל טויוטה ונאגויה
מגיעים שוב להצטלבות דרכים בעלת 4 קומות הגשרים. שוב שלג בהרים ולצדי הכביש. הרבה גשרים ומנהרות. כל פעם שיוצאים ממנהרה, מפתיע אותנו נוף חדש של הרים, עמקים ופריחות. בתים קטנים, הרבה ירוק, ועננים משייטים בצורות שונות. היכל הזיכרון נמצא בכפר שבו נולד סוגיהרה. לא יכול היה להיות מיקום מתאים יותר לאתר הזיכרון. האזור כולו מיוער ופריחת הסאקורות מסביבו היא אחת היפות שראינו עד כה, ממש מלא הוד (הטבע והנפש).
סוגיהרה היה קונסול כללי של יפן בקובנה שבליטא, בזמן מלחמת העולם השנייה. ביולי 1940 התדפקו על שערי הקונסוליה המוני יהודים שביקשו להימלט מאירופה ולהגיע לאי קורסאו, דרך יפן. הם ביקשו אשרות כניסה ליפן. סוגיהרה פנה לאישורו של משרד החוץ היפני, אך נענה בשלילה. לחץ היהודים על השגרירות גבר והוא החליט להיענות לצו מצפונו והנפיק אשרות, בניגוד להוראות שקיבל, עד שהקונסוליה נסגרה ב - 26 לאוגוסט. בכך הציל אלפי יהודים וגילה התנהגות נועזת, מוסרית ואצילית בכל קנה מידה, אך עוד יותר נועזת, אם לוקחים בחשבון את האופי הצייתני ואת הסגידה למרות השלטונית של העם היפני. לאחר המלחמה הוא נכלא במחנה שבויים רוסי וכאשר שוחרר וחזר ליפן, פוטר ממשרד החוץ. במשך שנים חיפשו אותו ניצוליו, ללא הצלחה, עד שאותר בשנת 1969. בשנת 1985 הוענק לו, ע"י ממשלת ישראל, אות חסיד אומות העולם. אתר ההנצחה הוקם על ידי ממשלת יפן, כנראה כחלק מרצונה לחזור למשפחת העמים ולהראות כי גם היפנים הם אנושיים.
אנחנו נוסעים דרומה, מתרחקים מאזור האלפים, לעבר המישור וחוף האוקיינוס השקט, ים יפן, בדרכנו לנגויה (Nagoya) ולביקור במפעל טויוטה. בדרך עיירות עם בניינים של 2 - 3 קומות, צפוף מאד. כל עיירה מפורסמת בעיסוק אחר. יפן היא מדינה של המעמד הבינוני. בשנת 1950, כשיפן ניסתה להתמודד עם ההרס הכלכלי, בעקבות מלחמת העולם השנייה, סייע כלכלן אמריקאי בשם דמינג, לראשי הארגונים התעשייתיים, ולימדם כיצד לשפר, לייעל, לעצב ולתכנן את מקום עבודתם, על מנת להגדיל את איכות מוצריהם ואת פריון העבודה. הוא עיצב את פניה של הכלכלה והתעשייה המשתקמת, על ידי הפעלת גישה כלכלית חדשה. הטמעת הגישה הביאה לצמיחה תלולה באיכות ולהקטנת עלויות בכלכלה היפנית, וגרמה לכך שמאזן היצוא של יפן הלך וגדל, עד שהפך אותה ליצואנית, מן הגדולות בעולם, ולרווחה כלכלית לעם היפני. עובד יפני, עם וותק של 25 שנה מרוויח כ-70.000 דולר, כאשר סף המסים המכסימלי הוא 20%. בונוסים מגיעים לכ-50% מהשכר. בגיל 60 יוצאים לפנסיה, אבל יש יחס של כבוד לאדם המבוגר, יחס כאל בעל הניסיון. לא נהוג לפטר עובד (עדיין, עד שההשפעה המערבית תעמיק לחדור), המחויבות ההדדית, הן של העובד והן של המעביד היא טוטאלית, כמעט נישואין קתוליים. בקומפלקס טויוטה שאליו אנו מגיעים עכשיו באים לידי ביטוי העקרונות של דמינג. למעשה זוהי עיר שלמה הממוקמת בפרברי נגויה ונקראת טויודה סיטי.
מפעל טויוטה הוקם בשנת 1933 כחטיבה חדשה של חברת טויודה שעסקה בייצור מכונות אריגה לטקסטיל, והייתה בבעלות של אדם בשם טויודה (משמעות השם ביפנית – הרבה שדות אורז. כנראה שאב המשפחה גידל אורז). החברה נחשבת למובילה עולמית בשיטות פיתוח וייצור, ושיטת Toyota Production System שפותחה בה, חוללה מהפכה בתעשיית הרכב והשפיעה גם על תעשיות אחרות. החברה מעסיקה מעל 260 אלף עובדים. כאן במפעל מועסקים 4.700 איש, ב - 2 משמרות. הם מייצרים 13.000 מכוניות לחודש, 600 מכוניות ליום. תהליך בניית מכונית לוקח 20 שעות. חלק גדול מהתהליך נערך על ידי רובוטים. המקום נראה כמו בית מרקחת עם ניקיון מופתי. העובדים עובדים בקצב מטורף. בכל מחלקה יש שעון ענק, המראה בכל עת מהי המכסה שנקבעה לאותו יום וכמה אחוזים כבר בוצעו. הדיילת, המלווה אותנו, מדגישה את עקרון העבודה ללא מלאי, העובד מזמין רק את מה שהוא צריך, וכן את חשיבות הביטחון והבטיחות של המכוניות, המושגים באמצעות בקרת איכות. העובדים כאן כולם צעירים ואיננו מצליחים לקבל תשובה משכנעת מה קורה להם בהתבגרם. התשובה שקיבלנו היא שהם עוברים לעמדות ניהול. לנו קצת קשה להאמין שכל עובד מבוגר הופך למנהל (ראש מערבי, לא?). מה שבטוח הוא, שהעבודה כאן כל כך אינטנסיבית, שאיננה מתאימה לאנשים מבוגרים יותר. במקום יש גם מוזיאון, לטעמי פחות מעניין.
העיר נגויה היא בשבילנו מעין תחנת מעבר, ממנה נעלה מחר על רכבת הנוסעת להירושימה. אך למרות זאת, תחנת האוטובוסים שלה, סקאה סטיישן, עם המבנה הארכיטקטוני המיוחד, בהחלט שווה ביקור. בקומה התחתונה יש תחנת אוטובוסים גדולה, שהפרט הכי מעניין בה הוא המחזה של עשרות יפנים המחכים לאוטובוס בשורה, כמו חיילים. בקומה השנייה יש קניון גדול, עם מסעדות, בתי קפה וגלידות ובקומה השלישית יש מעין בריכת מים וסביבה שביל הליכה, עם תחתית שקופה. כאשר אתה מרים את ראשך, בעודך בקומה השנייה, אתה רואה למעלה את רגלי ההולכים. הטיול בין המסעדות השונות הוא מרתק, מכל הסוגים והמינים. ביפן יש הכי הרבה מסעדות לנפש מכל מקום אחר בעולם (הבתים קטנים, כ-30 מ"ר למשפחה. למשפחה יש בממוצע 1.3 ילדים). במיוחד מושכות את עינינו המסעדות הבנויות כסרט נע. האוכלים יושבים ליד שולחן אליפסי שהחלק המרכזי שלו נע ועליו צלחות קטנות עם כל מיני מאכלים. הם מורידים את הצלחות שבהן חשקו ובסוף משלמים לפי ערמת הצלחות שצברו. מלון הילטון, שבו אנו לנים הלילה, אינו מבייש את שמו. כך גם מסעדת ההארד-רוק, הנמצאת מולו, ובה אנו אוכלים סטייק מצוין.
לתחילת הכתבה
יום 9 - רכבת השינקאנסן, מיאג`ימה, הירושימה
נסיעה ברכבות המהירות של יפן היא הרבה יותר משימוש באמצעי תחבורה. זו התבוננות והשתתפות בפן מרכזי בתרבות היפנית. הרכבת ממש בולעת את המרחקים, הנופים חולפים במהירות אדירה, במיוחד מרשים הוא הרגע שבו שתי רכבות חולפות, כברק, האחת על פני השנייה. אבל בפנים הקרונות שקט ושלווה. איש אינו מרים קול ואפילו קול הפלאפונים לא נשמע. מושבים מרווחים, הכול נקי ומצוחצח, אפשר להשאיר את החפצים ללא כל פחד. את הכיסאות אפשר לסובב, כך שיהיו אחד מאחורי השני, או אחד מול השני. מבקר הכרטיסים קד קידה עמוקה בכל פעם שהוא נכנס ויוצא מהקרון. דיילת, העוברת עם המזנון, קדה כאשר היא מגיעה לקצה הקרון, אפילו אם כל הנוסעים פניהם לכיוון השני ואיש אינו מסתכל עליה. אנחנו כמובן מוכנים, בהיכון עם המצלמות, בכדי להנציח את הקידה. וכאשר אנו יורדים מהקרון בתחנה, כל עובדי הרכבת קדים קידות תודה.
בהגיענו להירושימה, אנו לוקחים מעבורת אל האי מיאג`ימה (Miyajima). שיט של כחצי שעה מביא אותנו לאי המקסים הזה. הדבר הראשון שפוגשים בו, עם הירידה לרציף, הם עשרות האילים המסתובבים להם חופשי ומתחככים באנשים, בתקווה לזכות באוכל. האילים נחשבים לשליחי האלים ולכן אסור לפגוע בהם. שעת צהריים, השמש קופחת ומשמאלנו, בים, מתנוסס לו שער שינטו, טורי, אדום יפהפה, בגובה של 16 מטרים. בקו ישר אתו, עדיין בים, ניצב על כלונסאות עץ, מקדש Itsukushima, המוקדש לאל הים.
המקדש היפהפה נבנה בשלהי תקופת יאמאטו (Yamato - 600-100), ממש לפני תקופת נארה (Nara - 795-600) ולמעשה הוא זה שהעניק לאי את שמו. מיקומם המרהיב של הטורי והמקדש, מושכים אל האי מאמינים רבים, העולים לכאן לרגל מזה כ-1400 שנה. נהירה זו הביאה לפיתוחו של האי, ובעקבות כך, לבנייתם של מקדשים נוספים בו. חוף הים, מתאפיין כאן, בהבדל מאד גדול וברור בין הגאות לשפל. עכשיו אנו בשעת הגאות והכניסה למקדש מתאפשרת באמצעות גשר עץ בלבד. הטורי מקדש את כל האי. בגלל קדושתו של האי, החוק אומר כי אסור להיוולד או למות עליו. אסורים לגידול גם עצים שנותנים פירות. האי הוא מאד הררי ומצד ימין, במעלה ההר, ניצבת פגודה כתומה, עטופה כולה בפריחת הסאקורות, איזה יופי של מראה.
אנחנו בוחרים תחילה לטייל קצת בפארק מומיג`ידאני (Momijidani), המשתרע על הר המיסאן (Misen). אל פסגת ההר מוביל רכבל, אנו בוחרים לא לעלות לפסגה, אלא לטפס ולטייל עד תחנת המוצא של הרכבל, בדרך קסומה, העוברת בסמטאות מגורים צרות, שבילים מוצלים, נחלים וגשרים, מעיינות קטנים, בריכות דגי זהב ובתי תה חמודים. באחד מהם אנו יושבים על שולחן נמוך ולוגמים מרק אטריות. וכך מטיילים עד שמגיעים ליער סאקורות. העצים, במלוא פריחתם המנצנצת בשמש, והאדמה מכוסה מצע ורוד מהפרחים שנשרו. בין כל הורוד הזה מטיילים להם האיילים. איך ננצור בלבנו את המראה המשגע הזה.
ובינתיים, בעוד אנו משוטטים בין הסימטאות הצרות, עם בתי העץ ושלל החנויות המרהיבות, לנגד עינינו, התחיל השפל. אנחנו חוצים את הגשר המוביל למקדש, ומטיילים, יחד עם המוני עולי רגל על מרפסותיו. שעות אחר הצהריים, הים ממשיך להיסוג, השמיים נצבעים בשלל גוונים, השמש מלטפת את החול הרטוב. על החוף משוטטים להם אנשים רבים, גופם רכון אל החול. ירדתי גם אני לחוף והתקרבתי אליהם ואז הבחנתי כי בידיהם מעדרים קטנים ודליים והם מחפשים צדפות. מעליהם מתנשא הטורי אשר שינה את צבעו לאדום רך, בהתאם לשינוי מיקומה של השמש. עתה הוא נמצא ממש ביבשה. יחד עם רבים אחרים אני מתקרבת עד אליו, נוגעת בו ואז חוזרת אל הרציף. הגיע הזמן לחזור להירושימה.
עד שאנו מגיעים למלון Hiroshima Ana Hotel, כבר ערב. לא רחוק מהמלון, במרכז העיר, יש מבנה שנקרא אוקונימורה ובו רצף מסעדות אוקונומיאקי, בכמה קומות. הערב אנו הולכים לאכול אוקונומיאקי (משמעות השם – הכול בו). זהו אוכל יפני מקורי. השולחן כולו הוא פלטה חמה. יושבים על כסאות גבוהים. הטבחית מניחה בלילה של קמח על הפלטה ועל זה מוסיפה ביצה, כרוב, אטריות ובשר. ניתן להוסיף גם מאכלי ים. לאחר כ - 10 דקות הופכים את המאפה לצידו השני ואז הוא מוכן לאכילה. היפנים אוכלים כמובן עם מקלות, אנחנו נעזרים במזלגות, די טעים.
לתחילת הכתבה
יום 10 - הירושימה, שינקאנסן, טירת הימג`י, אוסקה
לצד המצבה יש ארגז זכוכית עם אלפי קיפולי נייר בדמות עגורים. אני עומדת במקום המדהים הזה ועיני דומעות. במרכז פארק השלום, אוהל השלום, הבנוי מאבן, ולפניו בוערת להבת השלום. הלהבה תכובה כאשר כל כלי הנשק האטומיים יחוסלו. מוזיאון השלום, הנמצא בפארק, קר מדי לטעמי. הוא מציג המון נתונים ותמונות אך לא מצליח לעשות זאת בצורה חוויתית, שתחדור מתחת לעור, שתפגע בבטן הרכה של הצופה ותגייס אותו למחאה של "לא עוד" (כפי שהצליחה לעשות מצבת הילדים). מול המוזיאון מוצבים עמודים שעליהם מופיעה המילה שלום בכל השפות. הירושימה החדשה, התוססת, הצעירה והפורחת היא סמל לתקווה.
במעבר חד אנו ממשיכים בדרכנו ועולים על רכבת שינקאנסן – היקארי לעבר העיר הימג`י, לבקר בטירת הימג`י (Himaji Castle), טירת האנפה. הטירה נבנתה בשנת 1333 כנקודת מאחז צבאי. ובמאה ה - 17 נבנתה, לשרותם של השוגונים, במתכונת הנוכחית, והעיר הימג`י התפתחה סביבה. היא מתנשאת ברוב הדר, לגובה של חמש קומות וסביבה משתרעים מבנים וגנים של עצי סאקורה פורחים, מוקפים תעלת מים. המוני אנשים שבאו לחגוג את ההנאמי יושבים מתחת לעצים ומפקנקים. אנחנו מטפסים למרומי הטירה.
במשך דורות הייתה יפן ידועה באכזריותה, שבאה לידי ביטוי בשלטון השוגונים והסמוראים, שנלחמו באכזריות רבה זה בזה. שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן, בתחילת המאה ה - 20 (ניצחונה על רוסיה בשנת 1905, כיבוש קוריאה בשנת 1910, פלישתה לסין בשנת 1937), אשר הגיעו לשיאן בהתקפה שלה, בשנת 1941, על ארה"ב בפרל הארבור והפעלת טייסי הקאמיקאזה (קאמי- אלוהות, קאזה – רוח, כלומר רוח האל), כ - 2800 הטייסים המתאבדים אשר הטביעו 34 משחתות אמריקאיות ופגעו ב - 368 נוספות, הביאו להפצצת הירושימה ונגסקי בפצצות האטום המזוויעות ולכיבוש יפן. על מסמך הכניעה היפנית חתם אמנם ראש הממשלה (שהוצא אחר כך להורג), אך הקיסר היפני היה צריך להכריז שהוא אינו אל, וזאת הייתה הכניעה האמיתית.
בדרך לאוסקה (Osaka) אנו נחשפים לכמה תופעות יפניות מפתיעות נוספות. האחת מלווה אותנו עוד מטוקיו ולאורך כל הדרך ואלו הם מלונות האהבה (Love Hotel). מלונות מצועצעים, לרוב צבועים בצבעים פסטליים, או בדמות מבצרים. החלונות מצוירים, אך למעשה אטומים או אינם כלל. זוהי תופעה ייחודית יפנית של מלונות עם תשלום לפי שעה, אשר נוצרו בתשובה לזוגות נשואים שהבתים היפניים הקטנים אינם מאפשרים להם פרטיות, לזוגות צעירים לפני הנישואין, וגם לפוזלים הנשואים. על המלונות מתנוסס בדרך כלל שלט גדול המכריז על ייעודם. החדרים מרוהטים בצורות מיוחדות, הכול נעשה אוטומאטי. יש מכונות מיוחדות לתשלום וכן תמונות של החדרים, לבחירה, על פי הפנטזיה האישית. המלונות נמצאים לרוב בשולי הערים, כמותם הרבה מעידה על ביקושם.
התופעה השנייה, המרתקת לא פחות, היא גידול הפנינים. יפן הגיעה להישגים בלתי רגילים בתחום זה. הפנינה היא צדפה שלתוכה נכנס זיהום שהגיע לאזור הרבייה. לשם הגנה בפני הזיהום הצדפה עוטפת את אזור הרבייה בשכבות וזוהי למעשה הפנינה. היפנים מוציאים מצדפה תורמת את אזורי הרבייה ומשתילים אותם באזורי הרבייה של צדפה אחרת. באמצעות ההשתלה מגיעים לפנינים בעלות עיגול, גוון וברק מושלם. בנוסף, היפנים הגדילו לעשות והם בונים איים מלאכותיים, משקיעים אותם במים, ומדענים חיים שם בכדי לנסות מערכת של חיים מתחת למים.
הכניסה לאוסקה קשה וצפופה. זוהי העיר השלישית בגודלה ביפן, 4 מליון תושבים. יושבת על גדת נהר היודו (Yodo), במפרץ אוסקה. עיר תעשייתית ומרכז פיננסי חשוב, מודרנית, עם גורדי שחקים והמון גשרים, המחברים בין האיים מהם היא מורכבת. כאן נמצא גם נמל התעופה שממנו נטוס חזרה בעוד ימים מספר. אנחנו נוסעים לרובע אומדה (Umeda), הנמצא בצפון מערב העיר, לבקר בבנין מיוחד במינו, The Floating Garden Observatory, הנמצא בקומפלקס Shin Umeda City. על גג הבניין יש מרפסת עגולה שממנה ניתן לערוך תצפית של 360 מעלות על אוסקה וסביבתה. אנחנו מגיעים בדיוק בשעת השקיעה והמראה הוא יפהפה. לאט, לאט נדלקים אורות העיר. גורדי השחקים והגשרים העוצמתיים, גלגל הענק והרחובות המנצנצים כולם באורות הניאון, ביחד עם הכוכבים המנצנצים בשמיים – מראה נפלא מגובה 173 מטרים. אבל המיוחד בבנין הזה היא הפנטזיה העומדת מאחוריו.
נשקף נוף נפלא, פלח קטן מהנוף שאותו ראינו מבניין הגנים התלויים.Osaka Bay Tower מצידו השני של הנהר. מחדרנו במלון Dotonboriרובע ו KawaDotonboriנהר , מצדו האחד של Nambaרובע מסביב לקומפלקס גנים יפים ומזרקות מים צבעוניות. המקום כל כך יפה ומפתיע שפשוט קשה להינתק. בערב אנו יוצאים לטייל ברובעי הבילוי העיקריים של העיר,
הבניין בנוי מ-2 מגדלים. במחצית הגובה קיים גשר המחבר בין 2 המגדלים ולמעלה, 3 הקומות האחרונות בנויות כמרובעים המחברים בין 2 הבניינים, במרכזן עיגול הפתוח עד למטה ואשר ממנו יוצא מעין סולם. בקומה האחרונה קיימת תערוכת קבע שבה מציג מתכנן הבניין, את הפנטזיה שלו, שנלקחה מהגנים התלויים בבבל. בתערוכה יש תצוגת תמונות מוארכות של המבנים הגדולים בהיסטוריה שנבנו במטרה לטפס ולטפס גבוה, גבוה לשמיים. החל מהפירמידות במצרים, מגדל בבל, הפירמידות במקסיקו ובגואטמלה, אנגקור-ואט בקמבודיה, מגדל פיזה וכך הלאה, עד לעולם התעופה המודרני. כך בחר המתכנן את 48 המגדלים מכל העולם שהתאימו לקונספט. ואלה שעדיין לא קיימים, יקומו בעתיד, עד שיום אחד איזה שהוא כוח ירים את הגנים לחלל ויהיו גנים מעופפים בחלל.
