הקדמה
נסענו לאורך החוף הדרומי של האי הדרומי בניו זילנד, בשמורת ה"קטליינז". השמורה אוצרת בתוכה אתרי טבע מעניינים כמו יערות גשם רעננים, מערות קתדראליות הנושקות לאוקיינוס הדרומי, עצי טוטרה עבותים בני אלף שנים, מפלי מים, כלבי ים, פינגווינים ועוד. והנה הגענו למקום. שילוט על הכביש לימד אותנו שבמרחק של שתי דקות הליכה בלבד, לכיוון הים, אנחנו עומדים לראות תופעת טבע שאין שנייה לה בעולם, ואשר טרם ראינו כמותה - יער גשם מאובן! "וואהוו!" היתה תגובתי הראשונה. יער גשם מאובן ! נשמע כמו "ארכיאולוגיה" של הטבע. במחשבה שניה וחשדנית, תהיתי, אם אמנם יתכן דבר כזה, יער גשם מאובן, והאם מה שאנחנו הולכים לראות הוא דבר אמיתי ! ולומר את האמת, זה לא כל כך נראה לי . וכדי שלא אראה "פתי מאמין" בעיני עצמי אחר כך , אמרתי לבעלי - הם בטח סתם "עובדים" עלינו, מן מתיחה שכזו. מישהו כנראה מהתל בנו- המבקרים התמימים- חומד לצון על חשבוננו, אבל אני... ? עלי הם לא "יעבדו"! הכרזתי, לא ולא ! אני אחשוף את האמת. יער גשם מאובן- סיכמתי- אין דבר כזה, לא יכול להיות דבר כזה ! סתם קשקוש. חכי, הרגיע הוא, נלך ונראה, זה לא רחוק, רק שתי דקות הליכה. וכשהוא צודק, הוא צודק. והלכנו לראות.
עמדנו על קו חוף גבוה, נקודת תצפית נוחה לעבר הריף הנמוך שהיה עכשיו בשעת שפל, עוד כשעה תחל הגיאות. הריף החשוף היה מונח לנגד עיניינו כפרוש על כף היד. יער המאובנים אמור להיות כאן לפנינו ממש, אמרתי בתרעומת, אז איפה היער? שלטי הסבר מאירי עיניים סיפקו את המידע ה"מדעי" למימצאים שעמדנו לראות. התחלתי לקרוא, אבל עיני נדדו מאליהן, אל הנוף, לחפש את העצים. עצים זו לא חיה מיקרוסקופית ! אם יש עצים, אז צריך שאפשר יהיה לראותם גם בלא הסבר, העפתי מבט סקרני אל הריף החשוף, מנסה לגלות את העצים המאובנים. היו שם כמה אנשים שכבר ירדו לריף ודלגו בין השלוליות. אבל עצים? יער מאובנים? לא דובים ולא יער, כלום. רק ריף סלעי מחורץ המחזיק בחריציו שלוליות מים, שאריות מי-ים מהגיאות של אתמול. החלטנו שהכי חכם יהיה לרדת במדרגות לריף ולראות מקרוב. אולי מה שרואים משם לא רואים מכאן, כמאמר השיר. ואולי גם נחכים יותר אם נקרא קודם את ההסבר- הציע בעלי. וזו התמצית של מה שלמדנו שם.
יער העצים המאובנים
יער העצים המאובנים- כך למדנו מהכתוב- הוא שריד וזכר ליער הגשם האדיר שכיסה את מרחבי ניו-זילנד בימים קדומים, בטרם הצטמצם שטחה לשני האיים הנוכחיים. פעם- כך מספרים שלטי ההסבר- ניו-זילנד היתה גדולה מאד. ההסבר המלווה בציור הדמייה, מראה שהריף הענק שעליו "יושבים" האיים הניו-זילנדים, היה בעבר גבוה ממפלס פני הים. למעשה היתה זו מיני יבשת שהכילה את שני האיים ועוד הרבה יותר. כל האיזור היה מכוסה ביערות גשם עבותים. ברבות השנים שקע הריף הגדול ומי הים גברו על היבשה. רובו של הריף הוצף במי הים, והיבשת- המיני יבשת- הצטמצמה לכדי שני איים הקיימים כיום, והעצים בשולי היבשה קרסו והתאבנו על הריף. ההסבר נשמע טוב והעלה את רף הסקרנות. מצוידים במידע המלומד והברור, ירדנו לריף לראות ולהיווכח במו עינינו במה שיש שם, עדיין ספקנים כמקודם, אבל נחושים לברר מה מסתתר מאחורי ההסבר שבשלטים. למטה, על סלע הריף המוצק התחלנו לשוטט בתקווה שאולי נגלה ממצאים שיפיגו את הספקות. ואכן - אף כי קשה להודות בכך- הבלתי יאומן קרה !
עוד אנחנו פוסעים על הריף, לכאן ולשם, מסתכלים לכל עבר, לא בדיוק יודעים מה לחפש, כשלפתע, הבנתי מה אני רואה. בפתאום מוחלט קלטתי. הבט! אני אומרת לבעלי, הנה תראה זה נראה כמו... ומראה על משהו, מקובע בתוך הריף הסלעי, שעכשיו נראה בעיני, כמו גזע עץ ארוך, שכוב מלא אורכו. תראה, זה נראה כמו גזע ויש לו אפילו מה שנראה כמו ענפים דקים יותר היוצאים ממנו, אמרתי די בהתלהבות. בעלי בחן בשקט את התגלית, מהסס עדיין לתמוך בהשערה שהעליתי. אז אולי בכל זאת יש כאן מה שאומרים שיש כאן ? הרהרתי בקול. אולי- אמר. אבל הספקנות כבר ניסדקה ! המשכנו לתור בעינינו סביב. זיהינו ממרחק מה, צורת גזע עץ נוספת מקובעת בסלע הריף. ניגשנו לראות מקרוב. הגזע השני היה משכנע אף יותר מקודמו, אפילו שכבת הציפוי נראתה כמו קשקשי עץ חי.
אני לא מאמינה למה שאני רואה, קראתי הפעם בהתפעלות גלויה. אלה הם אכן עצים מאובנים ממש רואים את הגזעים ! פסקתי בהחלטיות. לא יאומן, לא יאומן ! היתה שתיקה של הסכמה מצידו של בעלי, ולבסוף אמר, כן, זה נראה כך. עכשיו, משלמדנו איך נראה עץ מאובן, המשכנו לחפש עוד לפי דוגמת הראשונים. לפתע זה היה קל, זיהינו אותם בכל מקום. הם היו פזורים על הריף לאורך ולרוחב מתחת לרגלינו, כאילו קרסו אלה על אלה, ונשארו מקובעים בסלע, והתאבנו בתוכו. על כל גזע מאובן חדש שמצאנו- צהלתי בשמחה. הנה עוד אחד, ושם עוד אחד. דילגנו מהאחד אל מישנהו, והם היו רבים. עוד אנחנו מנסים לסכם בינינו לבין עצמנו את משמעות המימצאים שראינו בשטח, וכבר הבנו שנשבינו כליל בקסמו של היער המאובן. בעלי נקש באצבעו, באחד הגזעים. נו, איך זה נשמע? אני שואלת. כמו אבן, ענה בקצרה וחייך. ואני בגיחוך מסכימה, כי מה כבר חשבתי לי שיגיד. מאובנים, אני מהמהמת לעצמי כמו מנטרה, ממש עצים מאובנים. ואנחנו לגלגנו והיינו ספקנים כל כך. חכמים יודעי כל שכמונו. נזפתי בי בשקט. בשלב זה בסיור, מיותר לציין, הכל התהפך אצלנו. הספקנות נעלמה כליל ובמקומה נתחזקה ההכרה, שאכן לפנינו תופעת טבע מיוחדת במינה. אז יש יער מאובן, אני אומרת בבטחה כמי שיודעת דבר, והנה הוא ממש כאן לפנינו, אני מצהירה חגיגית.
עכשיו אני מסתכלת על מרחבי הריף במבט חדש, ידידותי, מבט מבין ויודע. תשמע, זה מדהים- אני מרשה לעצמי להשתפך ברגשנות- העצים שכובים כאן למרגלותינו, מאובנים מזה אלפי או מליוני שנים, כעדות ליער קדמון, שהיה כאן ונעלם, ואנחנו פה צופים בהם, נוגעים בהם כמו עדים לפעימותיו של הנצח. התפייטתי. חיוך קטן של בעלי לימד אותי שקצת הפלגתי רחוק. בין לבין, פגשנו שם מטיילים שהביעו גם הם, את אותה תחושת הפתעה שהייתה להם. כנראה רבים האנשים המסרבים להאמין בתחילה, אך משתכנעים לבסוף כמונו, לאור המימצאים במקום.
שמחים ומרוצים המשכנו בטיול המופלא באיים המדהימים ביופיים, של ניו זילנד הנהדרת. כאן למעשה מסתיים הסיפור, או אמור היה להסתיים, אלא, שלהפתעתנו נולד ההמשך ממקור בלתי צפוי... כשחזרנו הביתה, סיפרנו בהתלהבות על הטיול המרתק בניו-זילנד, וכמובן, לא פסחנו על ההרפתקאה בשמורת המאובנים המופלאים, תוך שאנו מציינים בחדווה, איך היגענו לשם מתוך ספקנות גמורה ויצאנו משוכנעים לחלוטין. בדרך כלל היה הסיפור שסיפרנו, מעלה חיוך על פני השומע ומתקבל כפשוטו, עד שפגשנו באקראי, גיאולוג, שגיחך למשמע הסיפור, העמיד אותנו על טעותנו ובאחת צינן את התלהבותינו. האמת, עבדו עליכם- אמר בחיוך- עובדים על כולם, לא היה ולא נברא, הכל טריק תיירותי- הסביר. לא עצים ולא מאובנים, רק סלעים, סתם סלעים שמי הים חרצו בהם חריצים דמויי גזע, ואין בינם לבין עצים מאובנים, מאומה. תגובה ראשונה שלנו הייתה חוסר אמון מוחלט לדבריו. הכיצד? מה פתאום! הרי במו עינינו ראינו! אחר כך פרצנו בצחוק. בכל זאת עבדו עלינו, מה? ואנחנו "אכלנו" אותה. נ-קו-דה. עד היום איני יודעת מי צודק- שלטי ההסבר באתר, או הגיאולוג האלמוני. המאובנים נשארו חידה בלתי פתורה עבורנו, אבל נטיית הלב שלי נשארה נאמנה לניו-זילנדים ולגירסתם.
ולסיכום, בהחלט היה כדאי לראות , היה נחמד ומשעשע לפקפק ולהשתכנע, אפילו אם לאחר מכן הופרך הסיפור מהיסוד. ולמטייל הסקרן -; אם אתה שם בדרום הרחוק, לא להחמיץ, מומלץ לגשת לראות ולהתפעל. ולבסוף לשפוט בעצמך. ואם באמת עבדו עלינו- שיהיה ! כל הכבוד להם על הטריק. ההנאה כולה שלנו. אגב, אם מישהו מוסמך יודע עובדות בדוקות ומדויקות על האתר, אשמח ללמוד עליהן. אנשים רבים נוטים לדלג על איזור הקטליינז בדרום ניו-זילנד וחבל כי האיזור יפהפה כמו כל כולה של הארץ הזו.
אם תרצו להגיע למקום הזה בעצמכם, הנה הוראות הכוונה: הריף המיוחד הזה נמצא סמוך לעיירה מילטון (Milton). על הכביש הדרומי ביותר כביש מס` 99 בין העיר אינברקרגיל (Invercrgill) הדרומית לבין העיר דוניידין (Dunedin), שבדרום מזרח. כברת דרך זו עוברת כמעט כולה בשמורה הנקראת קטליינז (Catlins), לא כל הדרך סלולה באיכות של כביש רגיל, אבל בהחלט ניתנת למעבר ברכב רגיל. קחו את הזמן בנחת ותיהנו.
כתבה וצילמה: לאה שוייד.
