הגעה לאירלנד וקצת על תחבורה
אני לא יודעת מתי בדיוק החלה המשיכה שלי לאי האזמרגד, מין תחושת בטן ששם זה יותר מעוד אופציה לטיול. עד שסוף סוף, בספטמבר 2002, הגעתי לשם. כך שמצד אחד הפרטים כאן לא הכי עדכניים בעולם אבל מצד שני, אני מאמינה שצוקי מוהר וחצי האי דינגל לא עברו תהפוכות מרעישות בשנים האחרונות. מקסימום הוסטל זה או אחר נסגר, הידרדר או השתפר.
לא הגעתי לאירלנד בטיסה ישירה, כיוון שלפחות אז, הטיסות הישירות של ארקיע אפשרו לשהות באירלנד רק במשך שבועיים, לופטהאנזה הציעו שלושה שבועות ואני רציתי יותר. אז טסתי ללונדון, ישנתי לילה בפנסיון סמוך לגטוויק, שאת פרטיו מצאתי דרך האינטרנט, ולמחרת הדוד מהפנסיון הקפיץ אותי בחזרה לגטוויק, שם עליתי על טיסה של ראיין אייר לדבלין. הטיסות של ראיין אייר ושל חברה נוספת בשם איזי ג`ט הן טיסות זולות במיוחד, וככל שמזמינים בהן מקום (דרך האינטרנט), יותר זמן מראש, הן זולות יותר. אין בטיסות סרט, אוכל או מושבים מסומנים, ולכן הן זולות יותר.
וכמה מלים על התחבורה הציבורית באירלנד. על פי רוב השתמשתי במקבילה האירית לאגד, שקוראים לה באס-ארן, ועל האוטובוסים שלה מצוייר כלב מסוג סטר אירי. יש הנחת סטודנטים לנסיעות (לפחות היתה), ובכלל, טוב שיש תעודת סטודנט בינ"ל כי יש עליה הנחות באתרים וגם בהוסטל או שניים. די הסתדרתי עם התחבורה הציבורית באירלנד, אבל יש לה כמה בעיות. יש איזורים שאין אליהם אוטובוס כל יום, יש כל מיני פאקים, אז חשוב להיות ערניים. והכי חשוב - בכל עיר שאתם מגיעים אליה - קחו בתחנת האוטובוס המרכזית דפים עם לוחות הנסיעות באיזור, ושימו לב שלקחתם את התקופה המתאימה.
גאלווי וטיול בקונמרה
נחתתי בדבלין, יצאתי מבית הנתיבות וישר עליתי לאוטובוס של סיטי לינק שהוביל אותי לגאלוויי, בנסיעה שארכה 4.5 שעות ועברה בנופים הכפריים והקסומים של אירלנד. המון קוטג`ים מקסימים, המון חוות עם פרות, כבשים, סוסים וחזירים שרועים באחו והמון המון ירוק. למדתי גם להכיר את מגוון חיות הבר של אירלנד, שנפרשו בפני, דרוסות על הכביש. הכי מצא חן בעיני היה סנאי אומלל, תנצב"ה, שנדרס ממש כמו בסרטים המצויירים, מעוך על הכביש בגפיים פשוטות.
בגאלוויי הגעתי ל-Barnacles Quay Street Hostel, שלמרות מיקומו המצויין, בלב איזור שאפשר להגדירו כשינקין משודרג, היה יקר ודי מאכזב מבחינת האווירה. גאלוויי עצמה נחמדה מאוד והיא אמורה לשמש בסיס לטיולים בקונמארה. רק שקשה לתור את קונמארה ללא רכב. האופציה לשכור רכב ליומיים שלושה נפסלה על הסף, גם עקב המחיר היקר וגם עקב העובדה שהאירים נוהגים כמו מטורפים, ומתעקשים לעשות את זה בצד הלא נכון של הכביש. אני, שבקושי הצלחתי לחצות פה כבישים בשלום, לא רציתי לבדוק איך אסתדר עם הנהיגה כאן. אופציה אחרת, הרע במיעוטו, היתה לצאת לסיור יום מאורגן באיזור, שיוצא מגאלוויי, אבל האפשרות הזו נפסלה גם. סיפור ארוך, עזבו.
12.9: בקיצור, הוחלט לוותר ולנסוע לקליפדן, עיירה פצפונת וחמודה. אני לא זוכרת באיזה הוסטל התאכסנתי שם, אבל הוא היה די קרוב לתחנת האוטובוס. מקליפדן יוצא מסלול הליכה (שהוא גם כביש), של כ- 12 ק"מ בשם דרך השמיים. היה יפה, יפה מאוד אפילו. למרות שבנסיעה לכאן עם האוטובוס, כשחצינו את קונמארה, היה יופי פראי ועוצר נשימה. כאן היה יופי יותר בנאלי, למרות שעדיין, יפה מאוד. גם כאן ראיתי בדרך המון כבשים וסוסים ופרות. המסלול היה נורא יפה, ובדרך גם רואים טירה עתיקה ועוד כל מיני דברים שבנסיעה מרכב אי אפשר להבחין בהם - פרחים, דבורה שמנה במיוחד, מרבה רגליים זוחל על הכביש. לקראת הסוף עצר אותי זוג תיירים שביקשו הנחייה איך להגיע לקליפדן, אז התעלקתי עליהם והכרחתי אותם לקחת אותי טרמפ.
בלילה יצאתי לפאב, ובגלל שבקליפדן יש מעט תיירים, באופן יחסי, (או אולי בגלל שאין בה כל כך הרבה פאבים), הפאב היה מלא במקומיים חביבים. אחד מהם קנה לי פיינט, אבל גם טרח להראות לי את הבטן שלו, לספר שהיה בישראל בתקופת המנדט ולשאול שאלות לגבי ההיסטוריה היהודית, למרות שהוא לא כל כך קלט את התשובות שלי. המשכתי לפטפט עם עוד כל מיני מקומיים, כולם (כולל אני), בשלבי שכרות שונים וכולם (אני מקווה שגם אני), נחמדים להפליא. אין מה לעשות, השתייה באירלנד היא צו המציאות. ולאט ובהתמדה העליתי במהלך הטיול את סיבולת האלכוהול שלי. שהרי אם ברומא היה כרומאי, אז באירלנד על אחת פי כמה וכמה. וזה כל כך נחמד, בערבים בהוסטלים תמיד מתארגנת קבוצה וכולם יוצאים יחד לפאב, ושם מוצאים תיירים ומקומיים, ומוזיקה, וצחוקים, ובירה. המון בירה. בתחילת הטיול שתיתי גינס (ניסיתי גם קילקני ומרפי`ס בקורק ולא אהבתי אותן), אבל אחר כך עברתי לשתות באלמירש, סיידר עם קצת יותר אלכוהול מאשר בירה ודי מתוק, שמאוד מצא חן בעיני - שווה לנסות.
13.9: למחרת תפסתי טרמפ עם ג`ובאני ואנטוניו, שני בחורים איטלקיים. האנגלית שלהם קרטעה, אבל אם נוסיף לזה את הספרדית הקלוקלת שלי, הרי שהצלחנו לתקשר איכשהו. מסתבר שהם טיילו עם שותף שלישי, אבל הוא נאלץ לעזוב בגלל שהוא היה משהו. הם לא הצליחו לתרגם את המונח האיטלקי, ואני לא הבנתי מה הם אומרים, כך שזו תישאר תעלומה לנצח. לבסוף הם הביאו אותי הישר לפתחו של הפארק הלאומי של קונמארה, שהיה די סתמי. הדרך לקליפדן היתה הרבה יותר מרשימה. אלא אם זה ממש בדרך שלכם - תוותרו עליו.
חזרתי לקליפדן עם דוד אירי נחמד, התארגנתי והמתנתי לאוטובוס, כי היום אני חוזרת לגאלוויי. הפעם התאכסנתי ב- Galway Hostel, שנמצא ממש ליד תחנת האוטובוסים המרכזית בגאלוויי - הוא אמנם פחות מצוחצח ומוקפד מהברנקלס, אבל הוא הרבה יותר מוצלח מבחינת אווירה. המקלחות צבאיות משהו, החדר צפוף נורא, אבל ככה פוגשים אנשים. אנטואן מבלגיה (עם מבטא שרמנטי), לילה ממסצ`וסטס, מסימיליאנו האיטלקי שאיתו יצאתי לפאב, שם ניהלנו שיחה מעמיקה בדבר ההבדלים בין המטבח של צפון איטליה ושל דרומה, וגם אודות הקדושים הקתוליים, שיחה שלקתה מעט בחסר, עקב העובדה שמסימיליאנו לא כל כך יודע אנגלית ושאני הייתי מבוסמת קלות.
צוקי מוהר והאיזור
14.9: מגאלוויי נסעתי לדולין. ישר מול תחנת האוטובוס נמצא Paddy's Doolin Hostel אבל ניסיתי לבדוק אופציות אחרות. הגעתי ל-Aille River Hostel שנראה מקסים ומוצלח במיוחד, אבל למרבה הצער הוא היה מלא, אז חזרתי להוסטל הראשון, שהיה סביר. הוא די גדול וקצת מנוכר, אבל הוא נמצא ממש ליד חנות מכולת בשם Doolins Deli, שזה מין משחק מילים משעשע שכזה, בית קפה ופאב בשם אוקונור`ס, שהוא בעצם מבוך ענקי עם המון מקומות והמון אנשים. אכלתי שם צהריים, למרות שבקושי מצאתי מקום. "מנת היום הצמחונית" היתה לזניה, שהתגלתה כלזניה של אתמול, אבל לא נורא. היא באה יחד עם סלט ירקות קטן (רבע עגבניה, פרוסת מלפפון, קצת חסה, בצל סגול ו-2-3 ריבועי פלפל - ואני לא מגזימה - אלה היו הכמויות), אבל זה ויטמינים, שזה תמיד טוב, וצ`יפס, ששימחו אותי מאוד. אחרי האוכל הסתובבתי קצת בכפר, חזרתי להוסטל, התמקמתי בחדר הטלוויזיה והתיידדתי עם הסביבה ועם הכלב המקומי.
15.9: היום יצאתי ברגל לצוקי מוהר. מסתבר שהאירים לא מעוניינים שאנשים יגיעו לשם, ולכן הם משתדלים להחביא אותם ולא לכוון אליהם אנשים בעזרת שלטים נורמליים. עוד בדולין ביקשתי כיוונים והלכתי לפי מה שאמרו לי, אך עד מהרה ניצבתי בפני מזלג ולא ידעתי לאן לפנות. לכיוון אחד היה שלט "זהירות - צוקים מסוכנים" ולכיוון השני היה ציור של איש הולך עם תרמיל. כיוון שהיה ליד B&B נחמד, נכנסתי ושאלתי את הדודה. ואז פניתי לדרך של האיש עם התרמיל והמשכנו ללכת. בדרך פגשתי כל מיני אירים שעשו צעדת בוקר והחלפנו חיוכים, וכולם אמרו משהו כמו good morning - what a wonderful day, שזה נובע לדעתי משתי סיבות. האחת, היא שדי משעמם פה, ואולי לא מקובל לספר לזרים על מצב הכבשים באחו, מה שמשאיר את מזג האוויר, והשניה, ששמשי וקייצי פה באופן לא צפוי לחלוטין, וכיוון שזו כזו הפתעה, כולם משתדלים להדגיש את העניין ולעשות לי נאחס. מאוחר יותר סיפרו לי שיולי ואוגוסט היו נורא גשומים, ושהקיץ בעצם הגיע בספטמבר, במיוחד בשבילי.
אחר כך הגעתי להצטלבות נוספת. בדרך אחת היה שלט למסלול אופניים למחוז קלייר ובשניה היה את האיש ההולך, אז המשכתי איתו. בסוף הגעתי לעוד צומת, והשלט היחידי עם האיש ההולך הראה בדיוק לכיוון שממנו באתי, שזה קצת בעייתי. למרבה המזל, היה שם בית ודודה קשישה שבדיוק החנתה לידו את האוטו. מיהרתי לשאול אותה לאיזה כיוון אני צריכה ללכת והתברר שעשיתי פניה לא נכונה, אבל היא התנדבה להסיע אותי, ואמרה שזה יהיה ה-good deed היומי שלה. בנסיעה היא שאלה מאיפה אני, אז קצת דיברנו על המצב פה והיא אמרה שבדיוק היא דיברה עם חברים על המצב בישראל. היא הורידה אותי ממש בכניסה לצוקים, מה שהיה מאוד נחמד מצידה.
באתי, טיפסתי והצוקים, כאילו, הם יפים ומרשימים, אבל איכשהו הם הרבה יותר יפים ומרשימים בתמונות שראיתי. יכול להיות שזה בגלל שהשמש נמצאה מאחוריהם והם היו מוצלים מדי, כי כשראיתי את הצד השני שלהם, זה שלא רואים בכל התמונות, הנוף היה מדהים בהרבה, בעיקר בגלל שהשמש האירה אותו. הלכתי בשביל שעוד הרבה אחרים הלכו בו, למרות שהיה שלט גדול שהצהיר "סכנה - אין מעבר", כי מטיילים שם ממש ליד הקצה של הצוקים, בלי גדר ובלי כלום. רוב הדרך לאורך הצוקים היא שביל עפר צר שיש לידו אדמה עם דשא בחלק מהדרך, אבל יש גם מדפי אבן. התיישבתי על אחד מהם, בניגוד לפחדנים שהיו שם, שנשכבו על הבטן וככה הציצו למטה, או לאלו שבכלל לא התקרבו לשם. התחת על האבן, הרגליים באוויר והדרך למטה ארוכה ארוכה. אחרי שגמרתי לנסות להתאבד (הידעתם שבכל שנה אדם אחד או שניים מדרדרים אל מותם בצוקי מוהר?), יצאתי בחזרה לדולין, דרך שלפי השלט אמורה להיות 9 ק"מ. הלכתי והלכתי, ואז עצר לידי דוד אירי נחמד וקשיש, שנהג במין הכלאה בין ג`יפ לטרקטור, שאל אם אני הולכת לדולין והציע לי טרמפ, מה שהיה מאוד נחמד מצידו ואני חושבת שהוא חסך לי 2-3 ק"מ. הגעתי להוסטל, גיליתי שמכונת הכביסה פנויה סוף סוף, אז הסתערתי עליה. בינתיים ישבתי במטבח ואכלתי, ועל הדרך התיידדתי עם זוג גרמנים נחמד, מרטינה ומארק, החלפנו חוויות וטיפים ובערב יצאנו לפאב, שמארח בערב הופעות מוזיקליות וערב רב של אנשים.
16.9: את היום הזה תכננתי להקדיש לבארן וויי, שאורכה 29 ק"מ. צד אחד שלה בדולין והשני בעיר בשם Ballyvaughan, או כפי שאני מכנה אותה, באלי-בלה-בלה. חשבתי לתפוס טרמפ עד אליה ופשוט לחזור לדולין. התחלתי ללכת בכביש ולחפש טרמפ. עצרה לי אישה נחמדה ואמרה שהיא לא נוסעת רחוק, אבל שהיא יכולה קצת לקחת אותי קדימה, מה שהיה בהחלט נחמד מצידה. סיפרתי לה על התוכניות שלי והיא הציעה תוכנית חלופית - היא תקפיץ אותי ממש לתחילת הבארן וויי ואם ארצה אני יכולה להסתובב אחר כך ולחזור דרך החוף. הסכמתי, והיא חסכה לי 3-4 ק"מ. בדרך פגשתי המון פרות, וכל קבוצת פרות שעברתי לידה קפאה ובחנה אותי היטב, במבטים ארוכים, לבדוק מה כוונותי ואם יש לי סטייק בראש. באחת הפעמים עמדה קבוצת פרות ממש על השביל, והיה שם גם פר, שדווקא התגלה כפחדן, כי הוא היה הראשון שנמלט ממני. מלבד חיות, פגשתי בדרך גם אנשים שעשו את הבארן וויי. עם חלק פטפטתי, עם חלק סתם החלפתי חיוך ו"הלו" ועם מישהו אחד התייעצתי כי זה היה בנקודה בעייתית שלא היה לה כל כך קשר למה שהיה במפה.
למרות שלא ירד גשם, מזג האוויר היה די אפור, וחבל. הדרך עצמה עולה ויורדת על גבעות, משקיפה על חומות אבן, על הים ועל קצת הריסות. ירדתי שתי ירידות רציניות שדפקו לי כמעט לחלוטין את האצבע האמצעית ברגל, שהתנגשה בדופן הנעל (ואחר כך, למרבה העליצות, נוצרה לי יבלת מים מתחת לציפורן, והעניין הסתיים בכך שנשרה לי הציפורן! אבל מבחינתי, זה הכל חוויות), ועליתי עלייה רצינית אחת - זה היה ממש לכבוש את ההר, אבל לא לנוח, כי צריך להמשיך. למרות התלונות, היה מוצלח. ורק מילת אזהרה - אל תסמכו על המפות, כולל על אלו של הלונלי פלנט. השתמשתי במפונת שיש ב- walking in Ireland, שעשתה בעיות לי ולעוד בחור שסיפר לי על זה אחר כך. לקראת הסוף הגעתי לכביש, שבאלי-בלה-בלה היתה צריכה להיות בכיוון ימין שלו. ניסיתי לתפוס טרמפ תוך התקדמות בכביש ובסוף עצר דוד נחמד. אמרתי לו לאן אני צריכה והוא אמר שזה בדיוק בכיוון ההפוך. בהיתי במפה, לא הבנתי מה קורה, ובסוף דפקתי בדלת של איזה בית והקשישה שפתחה אישרה שבאלי-בלה-בלה נמצאת באותו כיוון. לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי, אבל התחלתי לצעוד באותו כיוון ולנסות ולעצור טרמפ. עצר לי איש, די שיכור, אבל מאוד נחמד, שהסיע אותי ממש עד העיר וגם המליץ לי על פסטיבל שידוכים שמתקיים בליסדונווארנה כעת. באנחת רווחה התיישבתי בבית תה קטן, הזמנתי את הקולה שעליה פנטזתי בשעות האחרונות ופנקייק עם סירופ מייפל, שהתגלו כבלינצ`ס. וישבתי. אני מאוד אוהבת לשבת.
כשגמרתי לנוח, היו עוד שעתיים לאוטובוס לדולין, אז החלטתי לנסות ולעצור טרמפ. עצרו לי שתי תיירות אנגליות שיצאו לסיבוב נופים, בלי תוכנית מוגדרת לאן, ואחת מהן שאלה אם באתי לתפוס חתן בפסטיבל השידוכים. בסוף הן עשו את המעשה הטוב האולטימטיבי, והורידו אותי ישר בהוסטל. דידיתי לחדר, נחתי עוד ובערב שוב פעם - לפאב. אלכוהול ומוזיקה - אין שילוב יותר מוצלח מזה.
דינגל והאיזור
17.9: סידרתי לעצמי טרמפ עם זוג ישראלי מבוגר לכיוון דינגל. די בהתחלה נתקענו בפקק, ומאוחר יותר גילינו את הסיבה - לא תאונת דרכים, לא מחסום לחיפוש מפגעים, אלא עדר פרות שהחליט לחצות את הכביש, רק שהוא לא כל כך חצה אלא יותר מילא את הכביש ללא תכנון מוגדר. אחרי שעברנו את המכשול הזה הגענו לטירת בונראטי. זו טירה משוחזרת, שמראה איך התנהלו החיים בה לפני 500-600 שנה ומסביבה יש כפר שמדגים איך חיו אירים כפריים מכל המעמדות ועוד כל מיני דברים - היה חביב, אם יש אוטו ואתם במילא ליד, לכו על זה. אם לא - לא נורא. משם נסענו ללימריק. הם הלכו למוזיאון ואני שוטטתי בעיר. ראיתי את הקתדרלה ואת בית הקברות וכל הזמן ראיתי שלטים לטירה של המלך ג`ון, אבל מרוב שלטים כבר היה נראה לי שזו טירה שרק מחפשים אותה ולעולם לא מגיעים אליה, ובדיוק שתי שניות אחרי שהבנתי את זה - הגעתי אליה. לימריק חביבה, אבל לא יותר מדי. אפשר לוותר. אחר כך נסענו למערת נטיפים באיזור שהייתה נורא מאכזבת. מיליון שנה וזה כל מה שהספקתם? מערת הנטיפים שלנו הרבה יותר שווה.
בסוף היום הגענו לדינגל והם הורידו אותי ליד הוסטל בשם The Grapevine Hostel, שהתגלה כמוצלח במיוחד. אווירה מצויינת, אנשים טובים, תכנתי להישאר כאן שני לילות, נשארתי חמישה, ורציתי עוד. בלילה בראשון יצאנו לפאב, אני, שתי אחיות איטלקיות בשם פדריקה ואירנה, מרטין ואנדריאס מגרמניה ובריט מניו זילנד. דיברנו, צחקנו, שרנו, שתינו, ואז חזרנו להוסטל והאיטלקיות חילקו לכולנו גלידת שוקולד.
18.9: בבוקר יצאתי לטייל. המיקום של דינגל מאפשר לעשות חלקים מהדינגל וויי ובסוף כל יום לחזור אליה והיום תכננתי ללכת עד לסלי הד ולחזור בטרמפים. מזג האוויר היה מצויין, הנופים מדהימים, והמסלול היה מאוד שליו ורגוע, עובר ליד החוף וחלק ממנו עובר בחוף עצמו, פה ושם יש לאורך הדרך אתרי עתיקות. רק שהנעליים שלי, או בשם החיבה החדש שלהן מאז הבארן וויי - The Shoes of Doom - עשו בעיות. כיוון שצפיתי את זה, לקחתי בתיק את הסנדלים ומתישהו כשעצרתי בחוף החלפתי אותן, וקשרתי את הנעליים לתיק. רק כשהתחלתי לאסוף צדפים, בכל פעם שהתכופפתי הזונות באו באיגוף ובעטו לי בראש, וזה קרה כמה פעמים, כי כל פעם שראיתי צדף יפה התלהבתי וישר התכופפתי, בלי לחשוב. אחר כך ישבתי באותו חוף ופתאום בא דוד מבוגר ודיבר איתי כמה דקות, עלי, עליו, על אירלנד, על ישראל ועל מזג האוויר. הוא שאל אותי איזה מחוז יותר מוצא חן בעיני, זה (מחוז קרי) או מחוז קלר (שכבר הייתי בו) - איך אפשר לענות על שאלה כזו? עניתי שבקלר יש יותר פרות ובזה סיכמתי את העניין. מאוד דיפלומטי מצידי.
בסוף הגעתי לנקודת התצפית בסלי הד, שם פגשתי שני רוכבי אופניים, שעמדו ליד שחף שחיכה לשוחד. דיברנו ושאלתי אותם אם הם מארצות הברית. כמובן שהם היו מדבלין, אבל לא נורא. חיכיתי שם לטרמפ ובסוף עצר לי וואן עם שלושה בחורים. ישבתי בחלק האחורי עם אחד מהם - בחור חמוד נורא בשם אנדי. שאלתי אותו אם הוא אוסטרלי ואחרי שהוא אמר שהוא ממנצ`סטר החלטתי להפסיק לנסות ולנחש את המוצא של אנשים, כי מתברר שאני ממש גרועה בזה. בהוסטל, האיטלקיות עזבו, אבל במקומן הצטרף לחבורה של אתמול בחור אירי מקסים עם שם אירי מקסים עוד יותר - רורי או`דונובן. הוא שוהה בהוסטל כי הוא מחפש דירה להשכרה באיזור, כדי שיוכל להתאמן על האירית שלו ועל המוזיקה שלו. כיוון שבבוקר דיברתי עם בריט על אוכל ישראלי, יצא איכשהו שהתנדבתי להכין להם לארוחת ערב ארוחת בוקר ישראלית. בערב כשנפגשנו שוב, הלכנו לסופר בסביבות 21:00, אבל בדיוק הם סגרו, ונאלצנו להסתפק במכולת קטנה, שכמובן לא היה בה מה שרציתי, אז קנינו דברים אחרים ועשינו טוסטים בתנור עם כל מיני דברים, כולל ספגטי מקופסת שימורים ופטריות ברוטב, גם כן מקופסת שימורים. היה מעניין.
19.9: היום תכננתי לקחת את המעבורת לגרייט בלאסקט איילנד. הלכתי למרינה, כי אמרו לי שמשם יוצאת מעבורת לאי, אבל התברר שהיום יוצאת לשם מעבורת רק מדונקווין. למרבה המזל היום יום חמישי, כי יש אוטובוס מדינגל לדונקווין רק בימי שני וחמישי. האוטובוס היה אמור לצאת ב- 12:30 אז בינתיים הסתובבתי וב- 11:45 הלכתי לתחנת האוטובוס וחיכיתי - בגלל שאין לי שעון, העדפתי להמתין מאשר לאחר. ישבתי וקראתי, רק שמתישהו שאלתי מישהו מה השעה והתברר שכבר 12:45. החלטתי לנסות ולעצור טרמפ לדונקווין, אבל לא עצרו לי ואיבדתי את הסבלנות, וחוץ מזה ראיתי שאני אגיע לשם בסביבות 13:30, ועם עוד 20 דקות של המעבורת זה ישאיר לי שעה וחצי להסתובב באי, כי המעבורת האחרונה יוצאת ממנו ב-15:30. אז החלטתי לצאת ברגל לכיוון Feohanagh, ואז לחזור בדרך מקבילה, שאמורה להיות יפה פחות, או לתפוס טרמפ.
מזג האוויר היה מושלם, הנופים יפים, מה רע? רק שתוואי השטח והדרך לא התאימו למפה וכמובן שלא היה אפילו שלט אחד לרפואה. בסוף, פתאום, הגעתי למשהו דמוי שלט עם שם באירית - פתחתי את המפה ולא מצאתי שם כזה, למרות שמצאתי שם די דומה באנגלית, רק שאם זה אותו המקום, הרי שהלכתי בדרך היפה פחות. לא היתה נפש חיה באיזור, עד שלבסוף פגשתי איכר ושאלתי אותו. לא כל כך הבנתי מה לעזאזל הוא אמר - היה לו מבטא מחריד, הצלחתי להבין yes ו-left אבל בתכל`ס הוא אישר את מה שחשבתי. טוב, המשכתי ללכת. מתברר שהיום זה יום החיה המתה, כי ראיתי המון חיות מתות בכביש. שועל דרוס, קיפוד מעוך, עורבני ואדום חזה מתים, המון דבורים שמנות וענקיות מתות, פרפר מת והשיא - בצד הכביש, שכב לו דג, די מת. דג! בכביש! מאוד מוזר. ולרובם היה מבט מאוד מופתע על הפרצוף (לאלה שנשאר להם פרצוף...). באמת הלכתי המון. מתישהו פגשתי דודה זקנה שהוציאה חמש פרות מהמרעה. התחלנו לדבר והיא מאוד התפעלה מזה שהלכתי מדינגל לכאן.
הלכתי והלכתי והלכתי. לא היה לי מושג איפה אני, כי הכביש במפה היה ישר למדי, בעוד שאני הלכתי בכביש שהתפתל כמו מעיים. המשכתי ללכת ווידאתי עם אנשים כמה פעמים שאני על הדרך הנכונה לדינגל, אבל כבר התעייפתי ולא היה לי כוח ולא היה לי מושג איפה אני ועוד כמה זמן נשאר לי ללכת, אז התחלתי לנסות ולעצור טרמפים. בסוף עצרה לי בחורה נחמדה עם מכונית שנראתה כמו פרה (לבן עם כתמים שחורים והריפוד של הכסאות כנ"ל), ועם שני ילדים חמודים, והתברר גם שהיא ביקרה בארץ. היא נסעה משהו כמו חמש דקות - חמש דקות - ואז אני רואה שלט גדול "לדינגל - 1 ק"מ". הייתי יכולה להשלים את כל המסלול המחורבן ברגל. לעזאזל, הלכתי איזה 30 ק"מ! אבל למרות זאת, אני מאוד גאה בעצמי. חזרתי להוסטל וסיפרתי לכולם, תוך איחול שכל הקרטוגרפים האירים ימותו הוריבלי הוריבלי. בערב ישבנו בסלון בהוסטל, ואיכשהו יצא שהתחלנו לשיר. מתישהו נזכרנו שכבר לילה ושאנשים בטח רוצים לישון. אז עברנו לשיר שירי ערש, ועל כך קיבלנו למחרת קומפלימנטים משאר שוכני ההוסטל. מתישהו הפסקנו ופצחנו בשיחה רצינית. בחור צרפתי שאל כל מיני שאלות על ישראל, על הלאומיות כאן, על משמעות הקשר של היהודים זה עם זה, שאלות שאני לא בטוחה שאוכל לענות עליהן באור יום, בעברית ובטח שלא במצב צבירה מעוך. אז גמגמתי כל מיני דברים באנגלית ובסוף אמרתי שאין לי תשובה גם בעברית, תודה, סליחה ושלום.
20.9: לאחר מסע הגבורה ההירואי והאמיץ שלי אמש, החלטתי לנוח היום, לעשות a lazy day. קצת לקרוא, קצת לעסוק בטיפוח הגוף, ובעיקר לתכנן את ארוחת הערב, כי אתמול הבנים בישלו. ובתפריט - בלינצ`ס מלוחים עם עירית, פרמז`ן ושמנת, ובלינצ`ס מתוקים עם תפוחים וקינמון. לקראת הערב ישבתי בחדר ההסבה והתמקדתי בלגמור את הספר שלי. לאט לאט התקבץ שם חלק מהחבורה, וניהלנו דיון מעמיק אם צריך משהו ליד הבלינצס המלוחים. החלטנו שנראה, ורורי, נשמה שכמותו, התנדב לבוא איתי לסופר. בדרך פגשנו את בריט ורוז והמשכנו איתם את הדיון. החלטנו שנוסיף סלט ירוק עם פלפלים קלויים וגבינת קאשל בלו - גבינה כחולה אירית מוצלחת במיוחד. שבנו להוסטל ובעזרתם של רורי ומרטין הארוחה היתה מוכנה ובסביבות 21:00 התיישבנו לאכול. יצא מוצלח מאוד. אני מאוד מוכשרת. אחר כך יצאנו לפאב, השתכרנו, ובסביבות 02:00 שבנו להוסטל, נמרצים ועירניים. שם חברנו לעוד אנשים ששהו שם וגם, משום מה, לא הלכו לישון. טיגנתי את הבלינצ`ס המתוקים באטרף מסויים, וישבנו ככה כולנו במטבח, עשרה איש, ונהננו כל כך.
21.9: היום התכנון היה לתפוס טרמפ לכיוון Ballydavid ולטייל בסביבותיה. אבל בדרך פתאום צפצף לי מישהו, שהתגלה בתור אחד האנשים שהיו אתמול בהוסטל. בחור אירי בשם מאטי שנוסע עם עוד שני חברים לבקר חברה שלהם לארוחת בוקר, ושאל אם אני רוצה להצטרף. למה לא? הבונוס הגיע אחר כך. מסתבר שמאטי עבד כנהג / מדריך בחברת פאדי-וואגן, שזו חברה שמארגנת מעין סמי-טיולים מאורגנים ברחבי אירלנד, ותכונותיו כמדריך תיירים נותרו עימו, כך שאחר כך נסענו לקונור פאס, מעבר הררי ליד דינגל שאי אפשר להגיע אליו בלי רכב או לפחות אופניים. עצרנו בנקודת תצפית, המשכנו הלאה וקצת טיילנו לתוך ההרים. אחר כך נסענו למפרץ דינגל ושם סתם ישבנו, הסתכלנו על המים וחיפשנו את פונגי הדולפין. מסתבר שלפני 16 שנה תעה דולפין אומלל למפרץ הזה ומאז הוא נשאר שם, מפרנס כל מיני חלטוריסטים שמפעילים סירות שנוסעות לראות אותו - כולו דולפין אחד. ואנחנו, בלי לשלם ובלי נעליים, ראינו אותו כמה פעמים, מכרכר סביב הסירות. בין לבין מאטי סיפר המון סיפורים על אירלנד, והמון בדיחות, וגם חוויות שהוא צבר כחייל יוניפי"ל בלבנון. מסתבר שפעם מסוק ישראלי כמעט ירה עליו - לא נעים...
22.9: היום עמד בסימן הפרידה. למרבה הצער אני נאלצת להשאיר את החבורה העליזה שנוצרה כאן ולהמשיך בדרכי. הזמן דוחק, ובמילא מחר או מחרתיים כל השאר כבר ימשיכו לדרכם גם. חיבקתי את כולם, החלפתי אימיילים ואפילו קיבלתי שרשרת יפהפיה במתנה מבריט, שסחב איתו מתנות מניו זילנד. עצוב, עצוב מאוד. בדרך לתחנת האוטובוס פגשתי שוב את מאטי. שלום, שלום. לאן את הולכת? לקילארני. תיכנסי לאוטו. מה? תיכנסי, אני עובר שם. רק שאני לא הייתי הטרמפיסטית היחידה שלו. מסתבר שבדינגל נשאר דייג ספרדי לא חוקי, שהקפטן שלו השאיר אותו שם, בלי כסף ובלי אנגלית, והאנשים שם עוזרים לו ומאטי לוקח אותו הביתה לדבלין, ילין אותו לילה בבית שלו ולמחרת הוא יטוס בחזרה לספרד. בסוף יצאנו לדרך. מאטי, כמובן, נסע בדרך הארוכה יותר, כי היא יותר יפה, ועצר לנו כדי שנצלם והמשיך להתנהג כמו מדריך טיולים וכדי שהדייג לא ירגיש לא בעניינים, ניסיתי לתרגם לו חלק מההסברים המפורטים.
קילארני ואיזור טבעת קרי
הגענו לקילארני והוא הוריד אותי בהוסטל בשם Paddys Palace, ששייך לאנשים שהוא מכיר, רק שהוא היה נעול. איכשהו הוא הצליח לפרוץ פנימה. השארתי בפנים את התרמיל והוא השאיר פתק לבעלת המקום, שמבקש ממנה שתטפל בי יפה ואז נסע, משביע אותי שאתקשר אליו כשאגיע לדבלין. ההוסטל, דרך אגב, מחורבן. אווירה מתה, צוות אנטיפתי והשיא - וילונות מוזרים בשירותים. הם מתחילים מלמעלה, אבל נגמרים באמצע, כך שכל מי שרוצה ללכת לשירותים, נאלץ להתערטל בפני הרחוב כולו - ואני לא צוחקת. למחרת עברתי ל- Killarney Railway Hostel שהיה הרבה יותר מוצלח.
היום מתרחשת תחרות גמר הגביע בכדורגל האירי, שהוא מין הכלאה מוזרה בין כדורגל ופוטבול, בין הקבוצות של ארמה ושל קרי, שזה המחוז שאני נמצאת בו. הצבעים של קרי הם צהוב וירוק, וכל הבתים והאנשים מלאים בהם. קצת הסתובבתי ואז נכנסתי לפאב עם טלוויזיה כדי לראות את המשחק. מאטי הבטיח לי חגיגות נצחון היסטריות מחר בקילארני אם נבחרת קרי תנצח והוא היה די בטוח שזה מה שיקרה. אבל כמו דוד וגוליית, נבחרת ארמה הצליחה לנצח את נבחרת קרי החזקה, ככה שלא חגיגות ולא נעליים. המתכונת של השידור די דומה לזו שבישראל. המאמנים מורטים שערות, השדרנים משדרים, הפרשנים מפרשנים והשחקנים יורקים.
23.9: אחרי שעברתי הוסטל יצאתי לשוטט בפארק הלאומי של קילארני. די דומה לפארק הלאומי שלנו, רק הרבה יותר גדול ויפה ומרשים. לא הלכתי הרבה, בערך 10-15 ק"מ, אבל בסבבה. הפארק די גדול ולכן החלטתי לפצל אותו לפעמיים ולהקדיש את אחר הצהריים לשיטוט בעיר. קילארני היא עיר תיירותית אבל כרגע אין בה הרבה תיירים, אז היה די מת. בערב יצאתי להסתובב. היתה פה חגיגה גדולה לכבוד הנבחרת של קרי, שהפסידה כאמור. האוהדים צהלו ושמחו - מישהי אמרה לי שזה מעיד על האופי האירי, ששמחו בשמחת האנדרדוג, כי ארמה גם היתה יותר טובה וגם לא ניצחה המון זמן. ואז הגיע אוטובוס עם גג פתוח שעליו היו חברי הנבחרת, חמוצי פנים שחבל על הזמן. אכן - ביזיון.
24.9: בבוקר יצאתי להמשיך ולתור את הפארק. בדרך פגשתי דוד זקן. התחלנו לדבר ואז הוא ליווה אותי, הראה לי שבילים נסתרים, סיפר לי על הצמחייה וההיסטוריה של המקום והיה פשוט מקסים. הפארק פה מדהים, מין יער בראשיתי ורק חיכיתי שיגיע אביר או דרקון או סתם כיפה אדומה. יש פה אגם ענקי, וברבורים ושלווה נהדרת. אחר כך הלכתי למפלי טורק - סביר, קצת מזכיר את הבניאס. ליד המפלים היו מדרגות והתחלתי לטפס כדי לראות לאן הן מובילות. מתישהו הבנתי שהן מובילות רק לעוד מדרגות, אז התייאשתי וירדתי בחזרה. המשכתי למנזר מאקרוס, או יותר נכון לשרידים שלו ולבית הקברות שהיה לידו. אני מאוד אוהבת בתי קברות עתיקים, והפלוס הגדול בבתי הקברות האיריים הוא שחלק ניכר מהמצבות מעוצבות בצורה של צלבים קלטיים. מאוד מרשים. בריט הגיע להוסטל הזה וישבנו ביחד בערב במטבח, ולשולחן שלנו הצטרפו קתרינה מאוסטריה, ניקולס מצרפת ובקי מקנדה. דיברנו, צחקנו, שתינו בירות, שרנו והיה נורא נחמד. ישבנו ככה כמה שעות, חבורה עליזה עד מאוד. ואני חייבת לציין שגם בטיול הזה, וגם בטיול שחזרתי ממנו לא מזמן (חודשיים פלוס לניו זילנד), כל הנופים היפים, מסלולי ההליכה, הטבע, כל זה טוב ונהדר, אבל מה שבאמת מרתק ומעניין ונזכר לאורך זמן, זה בדיוק החוויות האלה, לשבת בערב בהוסטל עם אנשים מכל העולם, לצחוק ולדבר ולראות איך שכולנו באמת כפר גלובלי קטן.
25.9: היום החלטתי להתפשר ולקחת טיול מאורגן לטבעת קרי. חיכיתי די הרבה זמן, כי האוטובוס של 10:30 כבר היה מלא ובסוף עליתי על מיניבוס, שבו היתה גם קבוצה של ארבעה ישראלים בני 21-22, מה שנתן קצת אווירה של טיול שנתי, אבל לא נורא, היה דווקא חביב. הסיור עצמו קצת מעצבן - גם יצאנו באיחור, גם החלפנו בדרך מיניבוס, גם המשטרה עצרה את הנהג שלנו ועיכבה אותו די הרבה זמן, כי לא היו לו את כל הרשיונות או משהו כזה. העניין הוא שבסיורים האלה די מתייחסים לנוסעים כמו לעדר ורועים אותם ממקום למקום. נראה לי שגרמנים מאוד אוהבים את זה - כל העצירות מתוכננות - עכשיו נעצור לצלם תמונות, עכשיו נסתובב חצי שעה בעיר, עכשיו נסתכל ימינה ונראה מפרץ. אבל זו היתה האופציה הכי טובה. לעשות את זה ברגל זה תשעה ימים, באופניים שלושה, ולשכור רכב זה יקר וגם לא נראה לי שהייתי מצליחה לנהוג. אז כן, הסיור המאורגן מעצבן, ויש לו חסרונות, אבל זו ברירת המחדל למי שאין לו רכב, וטבעת קרי מרשימה מאוד, למרות שאם הייתי צריכה לבחור בינה לבין דינגל הייתי בוחרת בדינגל.
באחד מהפאבים היתה אמורה להיות בערב הופעה של להקה בשם שין-אייד, שמאטי נורא המליץ לי עליה. יצאתי לפאב עם בקי ועם דיירת חדשה בחדר - איילין מגרמניה, ובפאב פגשנו עוד כמה חבר`ה ספרדיים מההוסטל. ההופעה היתה חביבה ואנחנו שתינו כאילו אין מחר.
קורק וטירת בלארני
26.9: היום נוסעים לקורק. בקי ואיילין המליצו לי על ה- Kinlay house Shandon, שאליו שמתי את פעמיי. מדובר בהוסטל ענק, ללא מעלית, ויש בו גם חדרי דורמס של עשרים איש! אני החלטתי לוותר על החוויה ולבחור בחדר עם שמונה איש. הסתובבתי בקורק - עיר גדולה וסתמית. אחרי כל העיירות הקטנות, הטובלות בירוק, זה די מדכא להיכנס לעיר אפורה שכזאת. בסופר ראיתי שוקולדים מעניינים - אחד במילוי רחת לאקום והשני במילוי טופי. קניתי, טעמתי והשלכתי את שניהם לפח. פאכסה. בכלל, אין פה שוקולד טעים. תאבת הרפתקאות מתמיד אני כל הזמן מנסה שוקולדים חדשים, שמהר מאוד מוצאים את דרכם או לפח או למדף השיתופי במטבח. לקראת הערב חזרתי להוסטל ולאט לאט התוודעתי לשותפיי לחדר. בחור אירי שלומד כאן עיסוי ראש אינדיאני שהציע לי לבוא איתו בערב לבית קפה, אבל הייתי קרועה מדי מעייפות, הומו צרפתי שעובד בפאב, איש מבוגר שבא לכאן כדי לדוג (ועל הדרך גם ממלא את החדר בצחנת דגים) ואז התחלתי לחשוב שכדאי שיגיעו קצת בנות לחדר. ואכן, עד מהרה, נכנסו לחדר שלושה אופנוענים גרמנים מקועקעים ולבושי עור. ברגע שהם נכנסו הבנתי שהולכים לאנוס אותי הלילה ותהיתי מה אני הולכת לעשות בנידון. הגרמנים הלכו לפאב. בטח יחזרו שיכורים, יאנסו וירצחו אותי בטקס ביזארי. אי לכך, החלטתי להתכונן. אז הלכתי להתרחץ וכך גיליתי את המקלחת הכי שווה שהייתי בה במהלך הטיול. המקלחון עצמו מרווח, עוצמת המים נהדרת - לא רציתי לצאת. בסוף הלכתי לישון, מקווה לטוב. בסופו של דבר הם חזרו, התפשטו לנגד עיני המנומנמות והלכו לישון. לא קרה כלום. סתם אני משמיצה.
27.9: היום נסעתי לטירת בלארני, שנמצאת כחצי שעה נסיעה מקורק. הטירה היתה חביבה והגנים מסביבה יפים מאוד. בטירה נמצאת אבן בלארני, שמי שמנשק אותה אמור מקבל את the gift of gab, כלומר יכולת לדבר הרבה או כישרון למלים. לצורך זה צריך לטפס לקומה העליונה במדרגות לולייניות וצרות, לשכב על הרצפה, כשהגב העליון והראש נמצאים מעל חור שדרכו אפשר לראות את הקרקע (והיא די רחוקה), ואז להטות את הראש למטה ולנשק במאונך את האבן שקבועה בחומה מבפנים. נשמע מסובך ויש מישהו ליד שעוזר ומחזיק את כל אלה שמתאווים לנשק את האבן, כדי שלא יפלו או משהו. תכננתי לעשות את זה אבל כשהגעתי לשם, זה נראה לי נורא תיירותי ומפגר, אז ויתרתי. אחר כך הסתובבתי קצת באיזור המסחרי של בלארני (סופרמרקט, שלוש חנויות לתיירים וחמש מסעדות). עשיתי קניות ואז שבתי להוסטל.
מתישהו נכנסה לחדר בחורה אוסטרלית בשם ונדי. שמחתי לגלות נוכחות נשית, דיברנו והיא סיפרה שהיא נפגשת בערב עם מישל ואיידין, שתי בחורות איריות שהיא פגשה בקילארני והציעה לי להצטרף. עד הערב היא כבר הספיקה לצרף אלינו את קרול האמריקנית, וכך יצאנו לנו לערב בנות משעשע בפאבים של קורק. בדרך לפאב השני איידין הודיעה פתאום שאנחנו חייבות לשתות "דונקי בולוקס" - גללי חמור בתרגום חופשי, אך סירבה להגיד לנו מה זה. בפאב היא ניגשה לברמן, שגם לו לא היה מושג מה זה. ונדי ואני הלכנו לשירותים וכשחזרנו חיכו לנו שלוש כוסות טקילה עם משקה חום בפנים. מישל ואיידין עודדו אותנו לשתות - אני וונדי שתינו, והיה לזה טעם של כלום עם טיפה משהו לא מוגדר. הן סירבו להגיד לנו מה זה עד שקרול תשתה את שלה, ואחרי שהיא שתתה, הן גילו לנו. כשמוזגים בירה, העודפים נשפכים ונאגרים במין כיור שמעליו רשת שעליה עומדות הכוסות. דונקי בולוקס, זה התערובת של כל מה שמגיע לשם, בתוספת וודקה. האמת? ציפיתי למשהו הרבה יותר גרוע.
הדרך לקילקני
28.9: ועכשיו, סיפור עם לקח תחבורתי חשוב. לאחר משהו כמו חמש שעות שינה, קמתי רעננה כמו סמרטוט רצפה לח. רציתי לתפוס את האוטובוס של 9:20 לקילקני ולכן העירנות המוגזמת הזו. דשדשתי עם ונדי לחדר האוכל, אכלנו ונפרדתי ממנה. לקחתי את התרמיל והתחלתי בצעדה הגדולה לתחנת האוטובוסים. ביקשתי מהבחורה בקופה (שיש שיקראו לה קופאית), כרטיס לקילקני. היא נתנה לי ואמרה לי מאיפה האוטובוס אמור לצאת. היו שם שני אוטובוסים - אחד לאתלון והשני לקורק. כיוון שהיינו בקורק, הנחתי שזה האוטובוס שהגיע מקילקני לקורק ותיכף ישוב על עקבותיו לקילקני. 9:20 התקרב בצעדי ענק ואין - האוטובוס עומד נעול ומסוגר. הלכתי לקופאית לברר והיא אומרת לי "את תחמיצי אותו", ואני אומרת לה "אבל יש שם רק את האוטובוס לאתלון" (וגם מקודם וידאתי עם הנהג, שהוא אכן נוסע לאתלון), והמפגרת עונה לי "זה האוטובוס שלך" - יא חתיכת נעל - לא יכולת להגיד לי את זה כשקניתי את הכרטיס? התחלתי לרוץ עם התרמיל הענקי והתיק. הגעתי לאוטובוס, שכבר התחיל לסגור את הדלתות, אך למרבה המזל הנהג פתח לי. התיישבתי, התנשמתי וקיללתי את הקופאית. אחר כך שאלתי את אחת מהנוסעות מתי בערך מגיעים לקילקני, רק כדי לקבל את התשובה שהאוטובוס הזה לא מגיע לקילקני ושאני אצטרך להחליף אוטובוס בקהר. הלכתי לוודא את העניין עם הנהג, שאישר את זה. חזרתי למושב וניסיתי להירגע. זה הלך בערך ככה "סרניטי נאו, סרניטי נאו- כוסאמק כוסאמק כוסאמק". הגענו לקהר וחיכיתי לאוטובוס הנכון. הגיע, עליתי, לא לפני שוידאתי עם הנהג (אני כבר לא סומכת על אף אחד), שזה אכן האוטובוס לקילקני. בקיצור - אל תסמכו על המפות באירלנד, וגם לא על התחבורה הציבורית - חשדהו וכבדו וחשדהו. האמת היא שאני סתם מגזימה, נכון, התחבורה הציבורית באירלנד לא מושלמת, אבל בסך הכל, הסתדרתי איתה די טוב, חוץ מכמה פאקים פה ושם.
אחרי שהגענו לקילקני, מצאתי את החברים הטובים שלי לימים הקרובים - אלכסה וקתרין מגרמניה, וברנט מקנדה, שירדו איתי מהאוטובוס ויחד צעדנו להוסטל, שלמרבה הצער איני זוכרת את שמו, וחבל, כי הוא היה מוצלח. הלכנו לטירה והצטרפנו לסיור מאורגן בה. מדובר בטירה שנבנתה במאה ה-11 ואחרי שאירלנד קיבלה עצמאות, הבעלים של הטירה עברו לאנגליה ומכרו אותה למקבילה האירית לחברה לשימור עתיקות תמורת 50 פאונד, ואז היא שופצה ושוחזרה. היה יפה ודי מעניין. אחר כך עשינו קניות וישבנו במטבח בהוסטל ואכלנו אותן. השיחה היתה מאוד משעשעת, חלקנו חוויות מהטיול וקבענו שבערב נצא לתור את העיר.
בעוד שהבנות הלכו לנוח, ברנט הלך להתרבות, כי כשירדנו בערב למטה, הוא כבר חבר לעוד שני קנדים - דייב ובראד, ככה שיצאנו שישה. לא היינו סגורים לאיזה פאב ללכת, רק רצינו שתהיה בו מוזיקה. קצת הסתובבנו ובסוף מצאנו פאב שבקעה ממנו מוזיקה אירית, וגם היתה על החלון מודעה שהיום יש מוזיקה. ישר נכנסנו, וגילינו שהמוזיקה היא מדיסק, אבל כיוון שהיתה אמורה להגיע להקה, נשארנו. היה שולחן פנוי ממש ליד דלת הכניסה ובלית ברירה התיישבנו לידו. קצת התאכזבתי שנהיה רחוקים ובצד, אבל אין מה לעשות. רק שאחר כך השולחן שלידינו התפנה והמלצרית ביקשה שנעבור אליו, כי בשולחן שלנו אמורה לשבת הלהקה - כלומר היינו קרובים לאקשן. עד שהאקשן התחיל, סיפקנו אקשן משלנו. צחוקים, דחקות, ירידות - היה נורא כיף. ואז הלהקה התחילה לנגן. הם ניגנו ממש יפה, ומדי פעם אחת הנגניות נעמדה ופצחה בריקוד אירי. באיזשהו שלב, ישבתי ליד דייב ודיברנו על הומור בריטי ועל מלחמות העולם, כשמצידי השני יושבת אלכסה ולידה ישב אחד הנגנים, שניגן על הבוראן (תוף אירי רחב ושטוח, שמנגנים עליו עם מין מקל קצר). מתישהו הוא כנראה רצה שהיא תתופף, אז בבהלה מסויימת היא פשוט דחפה אותי לזרועותיו, כשהיא מצהירה "הנה, זאת המתופפת שלנו". מצד אחד, חבל שהיא הרחיקה אותי מדייב. מצד שני, יצא לי לתופף על הבוראן, מה שהיה ממש מוצלח.
בסוף נגמרה המוזיקה, בערך ב-01:00. ברנט רצה להמשיך לבלות ושאל מי רוצה להמשיך איתו, הרוב היו עייפים והחליטו לשוב להוסטל, אבל, כמו שברנט אמר looks like Israel`s going for it. ככה שנטשנו אותם והתחלנו לשוטט. סתם הסתובבנו וברנט החליט שהוא רעב, אז נכנסנו למזללה מקומית, מעין חיקוי למקדונלדס, רק עם יותר דברים. אני קניתי צ`יפס ברוטב קארי, שהיה נורא טעים. הם מאוד אוהבים כאן צ`יפס עם קארי ובניגוד למה שחשבתי, לא מדובר בצ`יפס מתובלים באבקת קארי, אלא בצ`יפס שבמקום קטשופ, יוצקים עליהם רוטב קארי. אבל הדרך הכי אירית לאכול את הצ`יפס היא עם חומץ - כן, כן, נורא פופולרי פה לשפוך על הצ`יפס חומץ מאלט, ובאירלנד היה אירי, אז זה מה שאני עושה בדרך כלל, וזה דווקא די טעים. יש להם, כמו שקיקי קטשופ ומיונז, גם שקיקים של חומץ.
ישבנו ואכלנו, ואז התחלנו לדבר עם זוג שישב לידינו - שניהם אירים, והבחורה ניסתה להבין למה בחרנו לבוא דווקא לאירלנד, וסירבה לראות את הסיבות שמושכות לכאן כל כך הרבה תיירים. הבחור, שקראו לו פאדרג, שזו הצורה האירית של פטריק, חשב שברנט אמריקאי, וברנט, משום מה, נורא נעלב כשציינתי שקנדה וארצות הברית זה די אותו הדבר ואז, כמו שאמרתי לבנות אחר כך, he insulted me and my people, וטען שארצות הברית צריכה להפסיק להתערב במזרח התיכון ושאז הערבים יחסלו את כולנו, ושבעצם ישראל הרבה יותר אמריקנית מקנדה. בסוף הוא נרגע, והמשכנו לדבר עם האירים. מסתבר שפאדרג שחקן ושהוא השתתף בשלטון האש, הסרט המפגר על הדרקונים, שצולם באירלנד ושרואים אותו שם לשתי שניות, מריע בהתלהבות למשהו שמתיו מקונוהיי אומר. בסוף נפרדנו מהם, חזרנו להוסטל ולילה טוב.
חזרה צפונה לדבלין
29.9: קמתי יותר מדי מוקדם - בחדר איתי היו שתי בחורות ספרדיות, מאוד נחמדות - אבל הן קמו ממש מוקדם ועשו המון רעש. לא שזה עוזר, אבל שאר הבנות בחדר היו שקטות כמו מצבות - ארבע שווייצריות עגומות ושתקניות, שכשראיתי אותן אתמול פשוט ישבו על המיטה ובהו, ונראה לי שהחרדתי אותן עד עמקי נשמתן כששאלתי בעליצות מה שלומן ואם הכל בסדר. אכלנו כולנו ארוחת בוקר ביחד. כיוון שלבראד היתה מכונית, אני והגרמניות התעלקנו עליו וכך הגענו לדבלין חינם אין כסף. כשהתקרבנו לאיזור דבלין התחלנו לדון בשאלה לאיזה הוסטל נלך. בסוף החלטנו לנסות את Isaacs hostel, שקרוב לתחנת האוטובוסים. ההוסטל נורא גדול ויש לו כמה דפקטים. אבל הדבר הכי נורא קרה כשנחנו בחדר, שיש לו חלון גדול, ואז פתאום עוברת ממש מול החלון רכבת. התגובה האינסטנקטיבית שלי היתה bloody hell. בחורה בלגית שהיתה גם היא בחדר אמרה שהרכבת הזאת מתחילה לפעול ב-07:00 וגומרת ב-23:00. bloody hell בהחלט. חוץ מזה, כדי להשתמש בכלי מטבח צריך ללכת ולקחת אותם תמורת פיקדון מהקבלה, וכיוון שבקבלה יש תמיד תור, יוצא שאפשר לחכות רבע שעה בשביל כפית ולכיריים לוקח שנים להתחמם, זה בהנחה שנפלתם עם כיריים שעובדים. בנוסף, במהלך היום הם מנסים לאלץ אנשים להוריד את התיקים שלהם למרתף, שם יש מין הכלאה בין כלובים ללוקרים, ולנעול אותם במנעולים שהם מספקים, כי מי שישים מנעול משלו הם יפרצו לו את הלוקר ויחייבו אותו על הזמנת המסגר. והקטץ`, כמובן, הוא שצריך לשלם כדי לקבל את המנעול שלהם. אבל למרות הכל, ולמרות שאין שם סלון נורמלי, רק מין חדר אוכל גדול, נהנתי שם, כי בגלל שהוא כל כך גדול ומרכזי, כל הזמן הגיעו לשם אנשים שכבר פגשתי בטיול, והיה נורא נחמד להיפגש איתם שוב.
30.9: למרבה ההפתעה, קמתי עם הרכבת הראשונה, בערך ב-07:00, יישרפו כולם, אמן אמן כן יהי רצון. כיוון שגם ונדי פה, יצאתי איתה ועם הגרמניות לתור את דבלין. הבעיה שיש לי עם דבלין, שהיא בהחלט עיר חביבה ויפה, היא שהיא עיר. ואני לא יצור אורבני כל כך. אבל לא נורא. המטרה הראשונה היתה טריניטי קולג`, ואיכשהו הגענו לשם בדיוק ביום של פתיחת שנת הלימודים. היתה שם קצת מסחרה, אבל לא בכמויות שיש בתחילת השנה באוניברסיטת תל אביב. מה שכן, בכיכר הגדולה של האוניברסיטה היו המון דוכנים של כל מיני אגודות וחברות, כמעט בכל נושא אפשרי. קייאקים, משחק, היסטוריה וגם כמובן, התאגדות הסטודנטים היהודיים. נכנסנו לתערוכה של בוק אוף קלס, שהוא למעשה ארבעה ספרים - ארבע הבשורות של הברית החדשה, שהועתקו ועוטרו עם מוטיבים קלטיים על ידי נזירים בימי הביניים. יש עוד ספרים שכאלה, כמו בוק אוף ארמה ובוק אוף דארו. אבל בגלל שכל אלה הם בסך הכל כמה ספרים קטנים, וצריך להצדיק את גבייתם של שישה יורו (אחרי הנחת סטודנט), אז יש שם תערוכה שלמה על הספרים הללו, על הנזירים באירלנד, על שיטות הכתיבה והחומרים ועוד. בהתחלה קראתי בעניין, אחר כך זה כבר נהיה מעייף אז חיפפתי. הספרים עצמם יפים, במיוחד בוק אוף קלס. מהתערוכה על הספרים עוברים ל- Long Room, שהוא מין אכסדרה בקומה מעל, שהיא למעשה ספרייה עם המון פרוטומות של כלמיני סלבס מהעבר - סוקרטס, לוק, שייקספיר - כאלה. בדרך חזרה רציתי לעצור ולפטפט עם הבחור מהדוכן היהודי, אבל הוא לא היה שם.
אלכסה הציעה שנלך למוזיאון שמציג איך נראה בית ג`ורג`יאני, אז התחלנו לחפש אותו. הכתובת הרשמית שלו היתה פיצוויליאם סטריט 28, אבל כשהגענו לשם, גילינו שם מכון להסרת שיער. ונדי שאלה את הדודה שהיתה שם, שהציעה לה לחפש בפיציוויליאם פלייס 28, שם מצאנו חברת נדל"ן עם בחורים בחליפות. בהינו במפה וזו בזו, ואז שאלנו מישהו, שאמר שאין לו מושג, אבל הציע שנחזור על עקבותינו. בדרך עצרנו נהג מונית ושאלנו אותו, ואז הסתבר שיש לואר פיציוויליאם סטריט ויש אפר פיצוויליאם סטריט, וכל אחד מהם ממוספר בנפרד, והוא הסביר לנו איך להגיע. ואכן הגענו וגילינו שהמוזיאון סגור בימי שני. מה שכן, השוטטות פתחה לנו את התיאבון. קתרין נורא רצתה פיש אנ` צ`יפס, אז ונדי טרחה לברר עם בחור מקומי איפה אפשר לקנות פיש אנ` צ`יפס טובים, והוא המליץ על רשת בשם Beshoffs אז הלכנו לשם ובאמת היה מוצלח.
אחרי האוכל המשכנו להסתובב. הלכנו לטירה של דבלין, הצצנו עליה מבחוץ, המשכנו לדבליניה, ששם יש מסכת על תולדות דבלין, אבל לא נכנסנו, רק הצטלמנו בחוץ בתור אבירים ונסיכות. שם התפצלו דרכינו, כי ונדי הלכה להוסטל לנוח. אלכסה, קתרין ואני התחלנו ללכת לכיוון כלא קילמיינם, שבו כלאו הבריטים את לוחמי החירות האיריים. הלכנו והלכנו והלכנו, והתעייפנו, והלכנו עוד ואז בסוף הגענו לשם ב-17:10 וגילינו שהמוזיאון נסגר ב-17:00. אלכסה נכנסה פנימה, והסתבר שהסיור האחרון בכלא יוצא ב-17:00 והקופאי הציע לנו להצטרף אליו בחינם, כי "לא נחלום לקחת מכן כסף", כיוון שהוא כבר התחיל. סבבה. הוא הוביל אותנו לאולם שבו הוקרן סרט קצר שתיאר את ההיסטוריה של המקום, ואחר כך הלכנו והסתובבנו בכלא ובחצרות. היה נורא מעניין ולמדריך היה מבטא נורא מוזר. לא שזה רע, אבל עוד לא שמעתי כאן כזה מבטא, רק שדי פדיחה לגשת ולשאול אותו מאיפה הוא, אז נשארתי עם התהייה. משתם הסיור, פצחנו בדרך הארוכה הביתה, שכללה גם חיפוש אחרי סופרמרקט.
למרות שמאטי המליץ לי ללכת לרחוב קאפל, כולם התעקשו ללכת לטמפל בר, שם נמצאים כל הפאבים התיירותיים. נכנסנו לפאב תיירותי מאוד, דחוס בתיירים, ודי יקר. פיינט גינס עלה 4.60 יורו, שזה נורא יקר, בדרך כלל זה עולה 3-3.20 (ולהזכירכם, מדובר במחירים של 2002 - יכול להיות שזה עלה). התחברנו עם עוד אנשים מסביב, ואז גילינו שבקומה למעלה מנגנים מוזיקה אירית, אז עלינו. ונדי, בראד וקתרין חזרו להוסטל, בערך בסביבות 01:00, ואלכסה ואני נשארנו להתחבר עם הנגנים, ואחרי שהם סגרו את הבסטה, הם הציעו לנו לבוא איתם למועדון ג`ז. המועדון היה צפוף נורא, כל מיני שיכורים ניסו להתחיל איתי, ואחד מהם התעקש ללטף לי את המרפק, אבל היה מאוד משעשע, בייחוד אחרי שהפסנתרן שב מההפסקה והתחיל לנגן ולשיר ואנחנו איתו. בסופו של דבר חזרנו להוסטל, בערך ב-04:00, התארגנו, צחצחנו שיניים ונפרדנו בחיבוק עז, כי למרות מסכת השכנועים שלה שאני אבוא איתה ועם קתרין לדוניגל, אני דווקא רציתי לגלנדלוך וכבר הזמנתי טיול מאורגן לשם עם ונדי.
גלנדלוך ואיזור דרוהדה
1.10: אחרי כשלוש שעות שינה מרעננות, התעוררתי מהרכבת. הבנות ישנו, כך שלא נפרדתי מהן. די חבל לי שנפרדתי מהן, אבל גלנדלוך היתה מדהימה ואני שמחה שלא פספסתי אותה. יצאנו לנקודת האיסוף של הטיול המאורגן. הדרך היתה יפה, רק שההסברים של הנהג, הטלטולים של הרכב והעובדה שלא ישנתי מספיק, די גרמו לי לנקר. הוא עצר באיזשהו מקום ועשה לנו טיולון קטן לאגם מדהים, למרות שהיום היה די אפור, זה היה כל כך יפה וירוק. לארוחת צהריים הוא עצר בכפר קטן, ואז נסענו לגלנדלוך עצמה - אתר של מנזר עתיק עם מגדל עגול, צלב קלטי גדול, כנסיות חרבות, בית קברות ומסלול הליכה מדהים לאורכם של שני אגמים ובתוך יער מהאגדות. ונדי ואני עשינו את המסלול, אחרי שהמדריך סייר איתנו באתר, וזה היה כל כך קסום ובדיעבד אני מצטערת שבניגוד לתכנון שלי הסכמתי לבוא עם ונדי לטיול המאורגן ולא הגעתי לכאן באוטובוס רגיל, מה שהיה נותן לי הרבה יותר זמן להסתובב פה.
2.10: היום אני נוסעת לדרוהדה, שבקרבתה שני אתרים מעניינים: ניוגריינג`, שהוא קבר מחילה גדול ומרשים ומונסטרבויס - מנזר עתיק. רק שהתחיל לרדת גשם וזה קצת מעצבן. מצאתי את ההוסטל מהר, כי הוא קרוב לתחנת האוטובוסים - אבל כל הזמן יורד גשם. אתמול היה לפעמים טפטוף קליל, אבל עכשיו זה ממש גשם. להוסטל קוראים The Green Door והוא מוצלח, למרות שדי ריק כאן. היתה בו מפה של דרוהדה, וראיתי שיש שני סניפי אינפורמיישן. אחד בתחנת האוטובוסים ושני במקום אחר. עד עכשיו, כל סניפי האינפורמיישן שראיתי היו מקומות גדולים עם הרבה מזכרות תיירותיות למכירה. כיוון שלא ראיתי שום דבר כזה בתחנה, חשבתי שאולי הסניף השני הוא הסניף הראשי, אז יצאתי לשם. התברר שהסניף נמצא בראש גבעה תלולה. גמרתי לטפס והגעתי לאינפורמיישן שהיה נעול ועם שלט שהם בהפסקת צהריים בין 13:00 ל-14:00. חיכיתי ואז נכנס מין איש ושאל אותי אם אני צריכה עזרה. אמרתי לו שאני מחכה לאינפורמיישן והוא אמר שהוא לא יכול לעזור לי, אבל אם אני רוצה, אני יכולה להיכנס ולהסתכל בעלונים והוא יקפיץ אותי אחר כך לאינפורמיישן השני. קוראים לו דרמוט וישבנו ודיברנו משהו כמו שלוש שעות והוא גם נתן לי במתנה ספר שירים שהוא כתב. עוד בהתחלה, כשהוא שמע מאיפה אני, הוא שאל אם יש לי שורשים איריים. אמרתי שלא והוא אמר you can never know, ושבכל מקרה אני נראית אירית, בגלל העיניים, הצבע והשערות (ולא, אני לא ג`ינג`ית). החלטתי שהוא צודק לחלוטין בעניין הזה. כן, בהחלט, למה לא? יש לי שורשים איריים, ואף אחד לא יכול להוכיח אחרת. האמת היא שדי הרבה אנשים נטו לחשוב שאני מקומית, מה שאולי מחזק את אותה תחושת בטן שמשכה אותי לכאן.
בסוף הוא הקפיץ אותי לאינפורמיישן השני, והתברר שמאוחר מדי לנסוע לניוגריינג` וגשום מדי לנסוע למונסטרבויס, אז הדודה שם הציעה לי ללכת לקתדרלת פטרוס הקדוש, שבה שמורים שרידיו של הקדוש האירי אוליבר פלנקט, שחי במאה ה-16 או ה-17. הגעתי לקתדרלה, ראיתי בתיבה מהודרת שבע מעצמותיו של המנוח, ואז בתיבה מהודרת עוד יותר, ראיתי את הראש שלו. לא את הגולגולת, את הראש, משומר בפורמלין או משהו. העיניים שלו היו עצומות והשפתיים שלו קפוצות, אבל אני ידעתי מה היו אומרות עיניו ומה היה שח פיו - "תגידו לי, אתם קרועים לגמרי?".
בהוסטל פגשתי הרבה ספרדים וכמה אירים, מתישהו ישבתי עם שניים שעובדים בהוסטל, בחורה ספרדיה ובחור אירי. הם שאלו אותי על המצב בישראל, ופרשתי בפניהם את משנתי המנומקת, ודיברנו על המצב, וכשנמאס לי לדון בגועל נפש שקורה פה, עברתי לדון במה שקורה אצלם. אותה שאלתי מה קורה עם אט"א, המחתרת הבסקית, ואותו שאלתי מה המצב בצפון אירלנד, רק שכיוון שלשניהם לא היה חוש הומור, הם ענו לי ברצינות. המשכנו לדבר ואחר כך עליתי לחדר. יש בו עשר מיטות אבל רק עוד בחורה אחת ישנה בו. סבבה - מסיבת פיג`מות.
3.10: האוטובוס הראשון לניוגריינג` היה אמור לצאת ב-10:15 ועשיתי את מירב המאמצים להספיק אליו ואכן - הספקתי. ירדתי במרכז המבקרים של ניוגריינג`, שם יש שני סיורים מודרכים, לניוגריינג` ולנאות`, שניהם אתרים של קברי מחילה, כי אי אפשר להגיע לאתרים הללו לבד. החלטתי ללכת לשניהם. הסיור הראשון יצא לנאות` ואני עליו. באוטובוס התיישב לידי דוד סקוטי קשיש והתחלנו לדבר. הוא פה עם אשתו ועם חבר שלו, ואחר כך התוודעתי לכולם. הגענו לנאות`, נכנסנו ושם פגשנו את המדריכה. המונומנטים האלה, בנאות` ובניוגריינג`, נבנו בתקופת האבן, לא לגמרי ברור למה הם שימשו, למרות שזה קשור לענייני קבורה ומוות, ושתי המדריכות הציעו לאנשים לחשוב על משמעויות למקום ולעיטורים, ושכל הצעה תהיה קבילה, רק, כפי שאחת מהם ציינה, כל תשובה שתכלול חייזרים תהיה שגויה לחלוטין.
נאות` היה במקור קבר מחילה גדול עם הרבה קברי לוויין מסביבו, אבל מאז הוא שימש כל הזמן להתיישבות ויש שם הרבה שכבות ארכיאולוגיות, והרבה חסר. ניוגריינג`, לעומת זאת, הוא אתר הרבה יותר גדול ומבודד, והשתמר טוב יותר. מדובר בתל ענקי, שנכנסים אליו דרך מחילה צרה, עד שמגיעים למין תא די קטן. בתוך התל יש פתח בתקרה שבנוי כך שפעם בשנה, קרני השמש חודרות דרכו וממלאות את המחילה והתא. יש להם הדמיה עם אורות של העניין, והמדריכה כיבתה את האורות, כדי שנראה איך זה בפנים 364 ימים - חשוך לגמרי. ואז "קרני" החשמל החלו להזדחל פנימה, עוברות בפס צר לאורך רצפת המחילה עד שמילאו את כל התא. כל שנה הם עושים הגרלה כדי לקבוע מי יוכל לנכוח שם כשזה קורה באמת. המדריכה אמרה שאפשר להירשם לזה גם באינטרנט, אבל כיוון שכרטיס הטיסה עלינו, ויתרתי.
בסוף הסיור נפרדתי מהסקוטים, וכיוון שחשבתי שהאוטובוס מגיע ב-14:30, הלכתי לתחנה, ושם גיליתי שהוא מגיע ב-15:00. אז ישבתי וחיכיתי. האוטובוס הגיע, ושבתי לדרוהדה. מיהרתי למודיעין של האוטובוסים ושאלתי מתי יוצא האוטובוס הבא למונסטרבויס. הדודה שם אמרה שבדיוק עכשיו הוא הגיע והאנשים עולים עליו, אז מיהרתי אליו, וידאתי, כמובן, עם הנהג, שהוא מגיע למונסטרבויס, וביקשתי שיגיד לי מתי לרדת. מתישהו הוא הגיע לצומת, אמר לי לרדת והראה לי באיזה כיוון נמצא מונסטרבויס וגם איפה אמצא את האוטובוס בחזרה. התחלתי ללכת. מזג האוויר היה נפלא, מדהים, שטוף שמש - פיצוי מושלם על אתמול. הדשא הוריק, הפרחים פרחו והעננים קישטו בלובנם הצח את תכלת השמיים.
מונסטרבויס הוא מנזר עתיק וחרב, די כמו גלנדלוך. גם כאן יש מגדל עגול, רק שהוא קצת הרוס בקצה, וצלבים קלטיים גדולים, שלושה ליתר דיוק, ויש עליהם סצינות מהברית החדשה שנועדו להעביר לתושבים את סיפורו של ישו ואת עיקרי הנצרות, רק שהעניין עבר התאמות, ככה שכדי לתאר את הרומאים עוצרים את ישו, מפוסלים על הצלב שני ויקינגים שעוצרים נזיר עם טונזורה (גילוח הראש שעושים הנזירים). בכל אופן, כאן לא היה כל כך שליו, כי מישהו בדיוק כיסח את הדשא, אבל חוץ ממנו וממני, לא היה שם אף אחד. כשגמרתי להתרשם ולצלם, שבתי על עקבותי. נעמדתי במקום המשוער שעליו הצביע נהג האוטובוס, וחיכיתי באמצע השומקום, כי גם איפה שירדתי לא היה שום שלט. ואז פתאום עבר אוטובוס. נפנפתי לו בהיסטריה קלה והנהג עצר. אמנם זה לא היה האוטובוס שרציתי, אבל לפחות הוא אמר לי איפה לעמוד - בשומקום אחר, ליד. לא היתה שם שום תחנה, שום שלט, פשוט עמדתי בצד הכביש וקיוויתי לטוב. עקבתי בעיני נץ אחרי כל סימן לאוטובוס ובסוף, אחרי בערך שעה וחצי, הוא הגיע. נופפתי לו כמו מטורפת והוא עצר. התברר שזה הנהג שאיתו הגעתי הנה, שכאות הערכה או משהו, לא גבה ממני כסף. סבבה. חזרתי להוסטל, אכלתי, דיברתי עם הבחורה הספרדיה שלא כל כך יודעת אנגלית ועם שתי אחיות הולנדיות מבוגרות. אחר כך גיליתי שיש לי שותפות חדשות - שתי בחורות אוסטרליות, שתיים מפינלנד ואחת מנורווגיה, ניהלתי שיחת נפש עם אחת מהאוסטרליות, שבמהלכה התחלתי לנקר בצורה מאוד לא מנומסת, כי הייתי גמורה מעייפות. היא קלטה את זה ואמרה שהיא יורדת לשתות תה ואני נרדמתי תוך שתי שניות.
פרידה מאירלנד בדבלין
4.10: בבוקר נפרדתי מכולם, שמתי פעמי לתחנת האוטובוס ושבתי לדבלין. ניסיתי למצוא את ג`ייקוב`ס אין, הוסטל שהיה אמור להיות ליד האיזאק`ס, כי לא רציתי לחזור אליו, אך נכשלתי במשימתי. לא מצאתי את הרחוב שלו ושבתי לאיזאק`ס, שם תפסתי בפוקס היסטרי את המיטה האחרונה בכל ההוסטל. עמדתי בתור מאחורי שתי בחורות והבחור בקבלה אמר להן שנותרה רק מיטה אחת, למזלי הרב. מצד שני, כיוון שהיא בחדר של ארבע מיטות, היא עלתה 20.70 יורו אחרי הנחת סטודנט. מילא. כיוון שבין 11:00 ל-14:00 החדרים שלהם סגורים לאורחים, הוא אמר לי לשים את התרמיל בכלוב. הסתכלתי עליו ופלבלתי בעיני (לא היה לי כוח לעפעף בחינניות). כאן גיליתי את עניין מרתף האכסון. בפעם הקודמת השארתי, כמו כולם, את הדברים בחדר, אבל עכשיו, אפעס, לא היה לי חדר! בקיצור, כלאתי את התרמיל בכלוב ויצאתי לענייני.
הלכתי לאיזור השופינג של דבלין, בסביבות טריניטי קולג`. עברתי בהרבה חנויות, קניתי מתנות ומזכרות ובין השאר גם כמה דיסקים של בלדות איריות. אני חייבת לציין שבאמת, למרות ההיצע הגדול, אין שם בתכל`ס הרבה מזכרות שוות. חבל שלא קניתי דברים במהלך הטיול, אבל אז הייתי צריכה לסחוב אותם על הגב וחבל. קבעתי עם מאטי שהוא יאסוף אותי מקתדרלת כרייסטצ`רץ`, כך שזכיתי לראות גם אותה. היא נחשבת לאחד מאתרי החובה בדבלין, אבל לא היה לי כוח להיכנס, אז הבטתי עליה בעיון, אני חושבת שזה מספיק. מאטי הגיע ולקח אותי לסיור בדבלין רבתי, כולל נסיעה בפארק פיניקס והפרחת שקרים שיש שם צבאים. אני לא ראיתי ולו צבי אחד, אבל מצד שני אין לי מזל בדברים כאלה. אחר כך נסענו לאנדרטה שהבריטים בנו לוולינגטון והוא הראה לי את הבית של נשיאת אירלנד וכל הזמן סיפר לי על ההיסטוריה האירית והיה מעניין ומשעשע. הוא גם הזכיר כמה פעמים את ג`ו סטרן מישראל, ואני לא הבנתי על מי הוא מדבר, רק אחרי הרבה זמן נפל לי האסימון - יאיר שטרן מהלח"י.
אחר כך הוא אסף את אחותו והביא את כולנו לבית של ההורים שלו, אי שם בפרוורי דבלין. אכלנו ארוחת ערב ואז נסענו לפאב השכונתי שאני הייתי התיירת היחידה בו. הצטרפנו לשולחן בו ישבו החברים שלו. היו שם שתי נשים, שעזבו די מוקדם, דוד קשיש, דוד מבוגר, ועוד שניים בגיל של מאטי. קשה לי להעביר את הקסם הנינוח והרגוע שהיה לערב הזה, כולם רגועים ונחמדים, קונים אחד לשני פיינט אחרי פיינט, מספרים בדיחות, צוחקים אחד על השני ומקבלים אותי כאילו אני האחות האובדת ששבה הביתה. משלב מסויים התחלתי להתפעל מכמה שאני מצליחה לשתות, וכולם אמרו לי שזה לא משנה כמה שתיתי, אלא are you enjoying yourself?, ועל זה השבתי כל פעם ב-yes החלטי. ולמרבה הגאווה, אותו לילה ייזכר לעד כ- "the night of the seven pints". כן, כן. שתיתי 3.5 ליטר אלכוהול, ואני לא חושבת שיש סיום מתאים יותר לטיול באירלנד. בסוף התקפלנו ומאטי הסיע אותי בחזרה להוסטל, ולמרות שבעת הפיינטס בהחלט ניהלתי איתו שיחה אינטיליגנטית (אני חושבת). בהוסטל ביקשתי בקבלה את המפתח והתחלתי לטפס לחדר, שהיה בקומה השלישית. התרמיל שלי עוד היה כלוא במרתף, והיה לי ברור שאם אנסה להעלות אותו אני אתגלגל יחד איתו במדרגות ואשבור את המפרקת. לכן עליתי לחדר או נטורל. כולם כבר ישנו שם, ואני הורדתי את הנעליים בשקט (לפחות השתדלתי לעשות את זה בשקט), טיפסתי למיטה ונרדמתי ככה, שיכורה לגמרי. אושר גדול.
5.10: קמתי בבוקר, די מוקדם, קצת עם בחילה, (שאני מאמינה שהיתה לי גם אם הייתי שותה שבעה פיינט של מיץ תפוחים פשוט, כך שמבחינתי אין מדובר בהנג אובר), ויותר גרוע, עם דיכאון עמוק, למה אני לא רוצה לעזוב. גררתי את עצמי למטה, התלבשתי, ירדתי למרתף והתחלתי לארגן את הדברים שלי. עשיתי סידורים אחרונים, קניות של הרגע האחרון, כאלה. ואז יצאתי לתחנת האוטובוסים שהיתה ליד ההוסטל ועליתי על אוטובוס לשדה התעופה. בניגוד לתכנון שלי, האוטובוס, ברוב חוצפתו, לא נסע ישר לשדה התעופה, אלא עשה ריבוא סיבובים בכל דבלין רבתי, ככה שהגעתי די מאוחר. מיהרתי לחפש את האשנבים של רייאן אייר, והתברר שכבר אין שם תור, כי כולם כבר עשו את הצ`ק אין. הדיילת הדביקה על התיק שלי מדבקות של "last bag" ושלחה אותו פנימה במסוע, ואני מיהרתי להיכנס לאיזור של הטיסות היוצאות. אחרי עיכוב בבדיקות הביטחוניות (סיכה שקניתי לאמא שלי קצת מזכירה מספריים לציפורניים, ולכן חיטטו לי בכל ריצ`רץ` וריצ`רץ` בתיק), צעדתי וצעדתי בשדה התעופה המעצבן, עד שהגעתי, כמעט ללא נשימה, ליציאה הנדרשת, עליתי למטוס ואז נשמתי לרווחה. זהו, למרבה הצער, אני חוזרת הביתה. עוד יומיים מתחילה האוניברסיטה. בא לי למות.
ולסיכום - אירלנד נפלאה, אירלנד מדהימה, אירלנד חודרת לנשמה ולא עוזבת. כמו שדרמוט אמר, אנשים בדרך כלל באים לאירלנד לכמה שבועות, אחרי זה הם חוזרים לחודשיים, ואז הם מגיעים לחצי שנה. למרות שאת הכסף שלי גמרתי לא מזמן על טיול לניו זילנד (עוד שני איים ירוקים שהייתי חייבת לבקר בהם), ולמרות שיש לי עוד המון מקומות שהייתי רוצה להגיע אליהם, נראה לי שבהזדמנות הראשונה, אני חוזרת לאירלנד.