בוקר במוסקבה
המונית קרטעה על פני הרחובות הרחבים והריקים, עוזבת את התחנה, מתרחקת לפרבר. בית דירות רגיל. "כמה זמן זה עומד כאן?"
"שנה". היה במקום ריח טוב של מקום שעוברים בו נוסעים צעירים עם תרמילים ממקום למקום. לא את ניכור המלונות. הגעתי למקום הנכון. הנחתי את הדברים בחדר המשותף. שתיים מהמיטות היו פנויות. חלצתי נעליים ופניתי אל המקלחת.
"אתה לא יכול להיות יותר בשקט ולסגור דלת?" שאג קול באנגלית מאחת המיטות. ארבע בבוקר. "אני מתנצל, הגעתי כרגע. אני לא מכיר דרך אחרת להיכנס ולצאת מחדר בלי לפתוח דלת". "אל תשים אליו לב, הוא אדיוט". אמר קול במבטא אוסטרלי מהמיטה השנייה. חייכתי בחושך ויצאתי אל המקלחת החמה.
הבוקר המוסקבאי היה כחול ומבריק. המעלית הוליכה אותי אל הפתח וממנו אל הרחוב והלאה אל פתח הרכבת התחתית. רכבות. עניין הפסים. על קברים וגיבורים של סבטו. החיים התת-קרקעיים. התחנות המדהימות של מוסקבה, קווי המטרו. ירדתי בקיטאייסקי גורוד ליד הקרמלין, צועד לאורך האוקה, יובל של הוולגה. הקרמלין. אוסף ארכיטקטורה רנסנסית שתכננו האיטלקים לביזנטיםרוסים-אורתודוקסים.
הרכבת תחכה. על הגבעה, משקיפות על חומת הקרמלין ועל קברו של לנין, התנשאו צריחי האגס של כנסיית בזילוס הקדוש. איוון האיום בנה את הכנסיה ב-1552 על מנת להנציח את ניצחונו על הטאטרים. טאטרים היה שמו של אחד משבטי המונגולים. האירופאים והרוסים בראשם אימצו את השם בשל דמיונו לטארטרוס- התופת במיתולוגיה היוונית.
הכיכר האדומה היתה ריקה. אבני המרצפת.. התמלאתי כבוד לטייס הגרמני הצעיר שנחת בכיכר עם המטוס שלו. בין חומות הקרמלין לחנות הגום המאורכת. יום צלול וקר. השמש טיפסה לגובה כשחלפתי על פני הבולשוי, צועד במרכז העיר, על פני השווקים הנפתחים ומוכרות הפירושקי שעישנו אדים בקור. מוכרי הגלידה חגגו את השבת הנכנסת ואשה רדפה אחרי כדי למכור שני כרטיסים להצגת הערב של הבולשוי.
מוסקבה. בירה. הקור של בייג`ינג, נשימתה של רוסיה, יעילותה של ניו יורק. לא טרחתי להגיע אל בניין הפרלמנט אותו תקף הצבא לפי הוראותיו של ילצין. גם סין וגם רוסיה מאמינות בדיקטטורים נאורים. דיקטטורים נאורים? אם הם נאורים הם מתים. כמו אלכסנדר הגדול. אולג בג.המסעדות הרוסיות אפלות. קפה שחור ובוצי מבושל באפר פחם. הקרמלין.הכנסיות של הרנסאנס. כיפות הבצל שהמציאו הממלוכים, הובאו על ידי הטימורידים למרכז אסיה והלאה לאירופה. לרוסיה, שירשה את הצלב הקדוש, אוספת אליה את הנשר הביזנטי, הנשר אותה ירשה הקיסרות הרומית הקדושה מהאימפריה הרומית שקדמה לה.
ירדתי בפרוספקט מירה. התחנות העמוקות, המעוטרות, הקירילית. הרכבות המגיחות ונעלמות במהירות. זולו�ת התחבורה התת-קרקעית. יצאתי מהצד הלא נכון וצעדתי לתוך רחובות קטנים והולכים. האור הידלל ונעשה אפור. צעדתי עוד כמה מאות מטרים ואז פניתי ושאלתי אב` אם וילדה. הם כיוונו אותי לכיוון השני. אין לי בעיות לחצות את אסיה. רק להגיע מהתחנה למלון. דחפתי את דלת הכניסה ונכנסתי למעלית האיטית שחרקה אל הקומה העשירית של בית הדירות. כשיצאתי אל המסדרון החם הרגשתי את לאות היום הארוך וימי הנסיעה. בחדר המבוא עמד עשן סיגריות. התקדמתי לחדר ההסבה. ליד השולחן שמשמאל ישבה חבורה של נשים וגברים. הם דיברו באנגלית רוויה ברוסית, על השולחן היו בקבוקי וודקה ריקים, דגים מעושנים, חמוצים, חמאה וכיכרות לחם. אחד מהם חיבק בחורה בלונדינית גבוהה ואחר התלטף עם בחורה ששערה החום קצר.
"אתה בא איתנו?" שאל כשהתיישבתי בעייפות על אחד מכיסאות העץ, מגלגל לעצמי סיגריה. הייתי במרחק כוסיות וודקה רבות מאחוריהם.
"כדאי לך". אמרה הבחורה עם השיער הבלונדיני הארוך. היתה לה גיזרה דקה והיא לבשה שמלה ומגפיים. האוסטרלי שצעק עלי בלילה נישק את מגפה.
"אני עייף". אמרתי, "אולי בפעם אחרת".
"כדאי לך, בוא איתנו, אנחנו הולכים לתערוכה נפלאה ליד הקרמלין. ואחר כך נמצא מקום נהדר לשתות בו".
"בוא, בוא". אמר הבחור בחיבה הרוסית המיידית. "אני סשה וזו נינה. ואלו כל החברים שלנו. מייקל ומיטצ`ל מאוסטרליה הם פסלים` אני משורר, איקא הוא צייר ומלנקיה גם היא ציירת. אתה חייב לבוא איתנו, זו תערוכה נפלאה של כל הציירים הצעירים של מוסקבה ויהיו שם בנות יפות ווודקה".
"או. קי".
"אתה בא? נפלא!" אמר סשה, "בוא תרד איתנו".
נדחקנו לתוך המעלית. היה קר ברחוב אבל השמים היו עדיין צלולים. האורות החלו להידלק כשצעדנו, חוצים לכיוון פרוספקט מירה. סשה שילב את ידו בידי בצד אחד ונינה בצד שני ויחד חצינו בדהרה את הרחוב הרחב והסואן. מוסקבה. מלנקיה ומייקל, הצייר האוסטרלי שנבח עלי בחדר, שילבו ידיים ומלנקיה נכנסה לאחת החנויות. "איפה היא?" שאל מיטצ`ל, חבוש בכובע בארט, קומתו גבוהה ועיניו החומות מחפשות את מלנקיה. "ניכנסה לקנות גרביים". אמר מייקל. "קר לה". מלנקיה יצאה מהחנות וחלצה נעליים, מניחה את רגלה החשופה על ברכו של מיטצ`ל שכרע לפניה, גורב את הגרב השחור והגבוה על הרגל שהשמלה הורמה בשבילה. המוסקבאים הביטו במחווה, ממשיכים בדרכם אל החנות.
חיפוש אחר כרטיס רכבת
ירדנו אל תוך התחנה, פוסעים לאחד הרציפים, נדחקים אל תוך המטרו. איקא התנדנד אחרינו. היה לו שיער שחור ארוך, אף נשרי ותווים עדינים. "איקא הוא הבעל של נינה". אמר סשה. "ישלהם ילד".
"אל תשים לב אליו. הוא כמו ילד". אמרה נינה. "אני בת עשרים ותשע ויש לנו ילד. זה מה שקורה כשמתחתנים עם בעל גרוזיני".
"טיבליסי?"
"לא". התנדנד איקא בחיוך רך. "אני נולדתי במוסקבה. האבא שלי גרוזיני, אמא שלי רוסייה".
"ומה אתה עושה?"
"מצייר". אמר איקא, "כמו כולם".
"עזוב אותו, הוא אידיוט", אמרה נינה, משלבת את זרועה בזרועי, "בוא תספר לי על הארץ הנפלאה שלך".
עלינו במדרגות הנעות של פלאצה רוולוצי. לתחנות במוסקבה יש יותר משלושה שמות ועכשיו, לאחר מות הקומוניזם, מוחלפים השמות. לך ותדע איך לנוע מתחת לאדמה גם עם המפה הטובה מכולן. אלכס, בעל האכסניה, אמריקאי נמוך ומקורזל שיער שהגיע למוסקבה לפני שנה, צעד לידינו בחושך.
"מאיפה?"
"ניו יורק".
"יהודי?"
"זה משנה?"
"כנראה שכן אם אתה מנסה להתעלם מזה".
"יש פה באר מצוין". הצביע מייקל על מקום שחזותו לא הייתה שונה ממקומות אחרים.
"ומה עם שלט? פרסומת?"
"אנשים יודעים על מקומות טובים, ומקומות טובים שמפרסמים את עצמם מושכים את המאפיה שדורשת דמי חסות ולהיות שותפה בעסקים. מי רוצה שותפים כאלו?" העוצמה הרוסית. הגודל, הרגשת הנינוחות והביטחון המלא של מוסקבה בשמונה בערב מתחת לחומות הקרמלין. אנשים מיהרו לבושים במעילים. חיכינו בחושך לשאר שנעלמו במבוכי המטרו.
"הם יגיעו". אמר אלכס, "כולם מכירים את מרכז התערוכות". חצינו את הכביש הסואן אל המבנה שמולו, מעבר לגדר, מתחת לחומות הקרמלין נמצא קבר החייל האלמוני. אף אחד לא הביט בהזמנות בכניסה. גלגלתי סיגריה לי ולסשה כשנכנסנו פנימה. הרצפה היתה חול שפסי נחושת רחבים חצו דרכה. הבטתי ברצפה. זו נראתה עבודה טובה מאוד, "אה, זה-" ביטל סשה בזלזול, "תיקונים. תמיד מתקנים משהו במוסקבה. התערוכה האמיתית היא בפנים".
בפנים היה החלל הגבוה חם ומואר ונראה כמו אוסף של יריד האמנויות בו כל אמן וכל מי שחושב שהוא צייר מציג בו. ציורים לא רעים ולא טובים. משעממים. אמנות פוסט מודרנית שמטרתה לזעזע, מסוג הדברים הרעים שהוצגו בעבר, חיקויים לא מוצלחים של משהו שכבר היה וכבר כשהופיע לא היה מוצלח. כמה נגני ג`אז ניגנו במרכז ההתרחשות. אנשים צעירים. זה נראה יותר כמו הצגת עבודות של השנים השנייה והשלישית בבית ספר לאמנות` מאשר דברים שיש להם מה להגיד חוץ מרעיון. "זה זבל". אמר מייקל בצער. "אני כבר הייתי פה פעמיים, ופעמיים התאכזבתי".
"אבל האווירה". אמרתי, "כמו פאריס של שנות העשרים, יצירה מתחת לכל סף רחוב ומסדרון".
"או", אמר סשה, "כולם אומנים במוסקבה", ציירים ושחקנים ורקדנים ומשוררים, ואתה סופר ומייקל צייר".
"ומה זה שווה". אמר מייקל בזעף עצוב.
"אני הולך רגע". אמר סשה, תוקע כוסית פלסטיק מלאה וודקה לתוך ידי.
בקבוקי הוודקה הרוסיים שזגוגיתם ירוקה והנוזל השקוף בתוכם לא מגלה את עוצמת השריפה.
"בוא נעשה סיבוב, בטח יש כאן משהו טוב".
"אין. אני אעשה איתך סיבוב, אבל אני שונא את המקום הזה".
צעדנו בין ריבועי התצוגה. מישהו שמחקה את דאלי. אחד שמחקה את הוקני. בובות הכסף. הציורים הנאיביים של הכפרים הרוסיים היו הדבר הקרוב ביותר לציור סביר. "הנה עבודה טובה". עמדתי מול דלת מתכת מחלידה שכוסתה בוילון שחור וקרוע. "כן", אמר מייקל, "גם אני בסיבוב הראשון חשבתי שזו עבודה. בכל מקרה, זו העבודה הטובה ביותר, תראה, אוסטרליה היא לא מרכז העולם, ובכל זאת יש לנו כמה אמנים טובים, ואף אחד לא היה מעז לקרוא לתצוגה הזאת אמנות". צעדנו אל הכניסה, אל רצפת החול ופסי המתכת. "זה באמת יפה". אמר מייקל. אבל תשאל אותם, קח למשל את נינה שמציירת ציורים אפלים ודיכאוניים, ויש לה כישרון, ותראה לה את הדבר הזה ותראה אם היא מבינה על מה אתה מדבר". ישבנו על הכיסאות והבטנו בחלל ובאנשים.
"מאיפה אתם?" פנה אלינו איש צעיר ומחייך בחליפה ועניבה. אני הייתי לבוש בתלבושת המסע הלא משתנה עם מעיל הגורטקס הצבעוני, נעול בנעלי ההליכה ומייקל לבש מעיל ארוך עטוף בסודר, חבוש בארט צרפתי.
"פנגיניאה". אמרתי.
"פנג- אתה מוכן לרשום לי את זה?" כתבתי על חתיכת נייר באותיות דפוס. כתב יד קריא אף פעם לא היה הדבר שפיאר את הדפים שעברו מתחת לכלי הכתיבה שלי. הדיסלקטיות בכתיבת שפות אחרות חוץ מעברית לא עזרה אף פעם למפענחים."איפה זה?"
"באוקיאנוס הפסיפי. לא רחוק מאיי המרקזה".
"ומה אתם עושים כאן?"
"ידידי פסל ואני עיתונאי שבא לסקר".
"נחמד מאוד, גם אני עיתונאי". הוא אמר שם של עיתון.
"ומה אתם חושבים על התערוכה?"
"מעניין מאוד". אמר מייקל.
"יש פה כמה עבודות מצוינות" אמרתי. "העבודות בחלל". הוא רשם. הוודקה החלה להועיל.
חזרנו לפינה שבה עמדו סשה, מיטצ`ל, אלכס, נינה ואקטרינה. יצאתי לסיבוב עם נינה. היא לא הבינה על מה אני מדבר. הוודקה החריפה את הדיעות, הקשיחה. ידעתי שיש עלבון. האם ביקורת באמת מועילה? "בואו נלך אלינו הביתה". אמרה נינה. "ניקח את כולם ונזמין עוד כמהחברים. יש לנו פסנתר בבית. יהיה נחמד".
"הולכים". אמרתי למיטצ`ל. אלכס הביט בי בריחוק, לא מצאתי חן בעיניו. עברו עוד כמה דקות עד שנאספו כולם. בעשר בדיוק הודיעו הרמקולים שסוגרים את התערוכה. יצאנו אל הלילה הקר, חבוקים ומתנדנדים אל תחנת המטרו. נדחקנו אל הקרון, קולניים ועליזים.
עמדתי בין קיית לנינה. מחבק את שתיהן. הכול היה חם ונעים, ידידותי. יצאנו ממטרו אחד ופנינו למטרו אחר. "אני רוצה לבקש ממך משהו", אמרה קיית, נוגעת, עוצרת אותי ונותנת לחבורה להתרחק במעלה המדרגות. עצרתי. היא היתה יפה כל כך בגזרה הדקה, בשיער הבלונדיני הארוך ובעיניים הכחולות. "אנחנו לא רוצים שתבוא איתנו". הבטתי בה. לא הייתי בטוח ששמעתי מה ששמעתי. לרגע התחשק לי לשאול אותה אם אלכס, בן זוגה הוא זה שביקש ממנה להגיד לי. מה זה משנה. "אני לא רוצה להעליב אותך, אבל זה לא מתאים". אבל לא את הזמנת אותי, אלו היו נינה ואיקא, אנחנו לא הולכים לבית שלך, אלא לבית שלהם. "לילה טוב. תיהנו".
"אני מצטערת שזה ככה". היא נישקה אותי על המצח ונעלמה במעלה המדרגות.
לא היה לי מושג איפה אני. הייתי שתוי. העלבון. התיישבתי על ספסל וגלגלתי סיגריה. האם הייתי צריך ללכת איתם למרות שנאתו של אלכס? אנשים הביטו בי. אין אנשים רבים שיושבים על ספסלי תחנות המטרו באחת-עשרה בלילה במוסקבה. "יש לך כמה רובלים בשבילי?" התיישב לידי אחד מחבורת צעירים. "לא". אמרתי ודרסתי את הסיגריה, נכנס לתוך רכבת שדלתות קרונותיה נפערו באותו רגע. כמה נפלא שבמוסקבה רכבות מגיעות ונעלמות לתוך תחנות כל כמה דקות. בחצות הגעתי למלון של אלכס לאחר שצעדתי בלילה הקר בפרוספקט מירה. עננים זוהרים אדום כיסו את השמים. אם היינו יודעים לקרוא סימנים, ללכת בין הטיפות. ישבתי בחדר ההסבה. בחוץ החל לרדת שלג. פתיתים לבנים על החלון. אוקטובר. חם בתל אביב. הדלקתי סיגריה.
נדחקנו לתוך המעלית. בתחנת ביילורוסיה לא ידע אף אחד להגיד איפה מוכרים כרטיסים לרכבות הבינלאומיות. סובבתי בין הרציפים, החוצה ופנימה עד שמצאתי את החדר שבו הצטופף תור מול אשנב אחד. שני אוקראינים נדחקו בכוח לפני, דוחסים את הקזחית, את הארמנים והרוסים. התור התעקל. "פראג". אמרתי לחלון. "מחלקה ראשונה". "אין מחלקה ראשונה". אמרה הנערה. שולחת אותי לשלם בחלון אחר.
"לא מקבלים המחאות נוסעים". אמרה הקופאית. צודקת. מה פתאום לקבל בבירה אירופית המחאות נוסעים גם כשהתשלום חייב להעשות בדולרים? האם תועבר גופתו החנוטה של לנין בזמן הקרוב מהכיכר האדומה שמול הקרמלין? הכיכר האדומה היא מגרש בינוני מול עוצמתה של כיכר השלום השמיימי בבייג`ינג. מול הכיכר הענקית של טאשקנט. קטנה אפילו מזו של אולאן בטור. אולי משום ששום כיכר מהכיכרות האלו לא נושקת לחומות הנפלאות של הקרמלין. אם יש דמיון כלשהו, הוא הדמיון בין העיר האסורה של בייג`ינג לקרמלין המוסקבאי. שכן הזמן הוא כמעט אותו זמן. אם כי הסינים הקדימו מעט. כרגיל. "תחליף את השטר הזה". אמרה הגברת מאחורי הסורג, מחזירה שטר מקומט של 20. יש מקומות בהם אין אמון בכסף. לא רק בכסף. בחברות שלא מאמינות יש הקפדה על מראה חיצוני.
כשיצאתי ממוזיאון פושקין, משתאה מאוסף הרנסנס הנפלא, מדוד ומשה, מוורוצ`יו ודונטלו. עוצר מול גוגן, ואן גוך ורובנס, מקנדיסקי ואלו שיצרו את המהפיכה המופשטת, ירד השלג וכיסה את הרחובות הרחבים. ירדתי בפרוספקט מירה וטיפסתי לרחוב, מבוסס בשלג, חזרה אל המלון שבקומה העשירית. נוסעים צעירים ליד השולחנות בשיחה חופשית. בחמש וחצי ירדתי אל הרחוב, צועד בתוך סופת השלג שערבלה את העיר, צוברת את השלג ערימות ערימות על המדרכות. סופה שחודרת לכל מקום בגוף. הורדתי את הכפפות בכניסה לתחנת המטרו, מפשיר את הידיים, עולה לתחנת ביילורוסיה, לובש שוב את הכפפות. מחפש את הרכבת לפראג בין הרציפים. הקרונות עשנו מול השמיים הקרים. שלג המשיך לרדת. עמדתי ליד הקרון ותהיתי איך תיראה רכבת שנוסעת ממוסקבה לוורשה ופראג.
נסיעה לפראג
אלו לא היו הקרונות הרוסיים עם ארבע המיטות של המחלקה השנייה. אלא קרונות מצופי עץ נעים ושטיחים נקיים. התנור והתאורה פעלו. בתא היו שלוש מיטות שאחת קופלה ומולן כסא שהתקפל אל הקיר ושולחן, ארון למעילים ומתלים ודרגש למזוודות. היה משהו נעים מאוד בתא, קרון שנבנה בצ`כיה. 36 שעות לפראג. אוטו, צ`כי ממורביה ונטשה, רוסיה ממוסקבה שהתחתנה איתו לפני עשר שנים, נסעו חזרה הביתה. הם הזמינו תה מהקונדוקטור שהביא את הכוסות הגבוהות בתוך נושאי הכסף המפותחים. פינוקים של רכבת אירופית.
בתא ליד הצטופפו שלושה מונגולים. לבושים באפודי צילום מעל לחולצות הפלנל, כובעי בייסבול על ראשיהם. אוטו הוציא נקניק רוסי, ירקות וגבינה, ופרש על השולחן. רכבת, יותר מכל כלי תעבורה יבשתי אחר, מקרבת בין נוסעים. השלג ירד ברכות על רוסיה, בזמן שהרכבת הדרימה במהירות לכיוון מינסק, בירת ביילורוסיה.
בבוקר המוקדם הגענו למינסק שנראתה מהחלון עיר נעימה וגדולה כשחצתה הרכבת גשר עילי, נוסעת אל התחנה, עוצרת לזמן קצר וממשיכה במסעה לברסט שעל הגבול הפולני.
"נעמוד כאן שלוש שעות". אמר אוטו. "בדיקת דרכונים".
"ובגבול הצ`כי?"
"כמה דקות. נגיע לשם רק מחר בחמש בבוקר".
בעשר וחצי עצרה הרכבת בברסט, מעלה שוטרים רוסיים. הם משכו את הויזה מתוך הדרכון, מעלימים ראייה למסע הטרנס סיבירי. אחריהם עלו הפולנים, מעלעלים בדרכונים. הרכבת התגלגלה לתוך קרפיף רכבות. קולות דפיקה מבחוץ. הקרונות הופרדו אחד מהשני, הנוסעים בתוכם, ואז נותקו הגלגלים וזרועות מתכת הניפו את הקרונות באוויר, טרולי קטן וממונע דוחף את רביעיות גלגלי המתכת החוצה, מפזר גלגלים חדשים במקומם. הבטתי מגובה הקרון בקרפיף, בקרונות שנותקו מגלגליהם כדי שגלגלים ברוחב שונה יושמו תחתם שכן הרכבות הסובייטיות והסיניות שונות ברוחבן מהאירופיות. הקרון הונמך אל הגלגלים החדשים והרכבת יצאה במסעה לחצות את פולין, לוורשה.
"יש לנו שעה פה". אמר אוטו בתחנה המזרחית של ורשה. "הרכבת נוסעת לוורשה מרכז וחוזרת לכאן". ירדתי לתוך התחנה. עוגות חמות וריח קפה. פניתי אל אשנב המרת הכסף, מניח שני שטרות של דולר. לא! סימנה האשה בתוקפנות, לא מחליפים כל כך מעט."קפה". אמרתי לה, היא הביטה בי בתוכחה והניחה ארבעים אלף זלוטי על הדלפק. ירדתי לשתות קפה. לקנות מפה. ועדיין נותר לי דולר וחצי. ארץ מאושרת פולניה. בוורשה התרוקנו התאים. חמקתי לתא שהתרוקן. תא לעצמי לדרך שבין ורשה לפראג.
בשמונה בבוקר הגעתי לפראג. "מתי יש רכבת לווינה?" שאלתי את הקופאי. הוא הביט בשעון. "בשמונה ועשרים". שמונה ושתיים-עשרה דקות. רצתי להמיר כסף, שועט על פני התחנה. בשמונה וחמש-עשרה דקות הייתי שוב מולו. הוא הגיש את הכרטיס ואני מיהרתי אל המעבר התת קרקעי. "וינה?" שאגתי אל איש מבוגר בחלון.
"יה, יה". נכנסתי אל הקרון והקטר צפר. אפילו ארוחת בוקר לא הספקתי לאכול. פסעתי לאורך הקרון אל תא הקונדוקטורים. "איפה קרון המסעדה?"
"אין קרון על הרכבת. אבל הרכבת עוצרת בטאבור לעשרים דקות, תוכל לשתות שם קפה". בטאבור האטה הרכבת. "בוא" אמר הקונדוקטור המבוגר, חוצה את המסילה, מוליך אותי אל מסעדה שם הוגש לי קפה חום וגריסי. בשאר הכסף רכשתי שני כריכים ומהרתי לרכבת. דוהר אל הגבול האוסטרי. אירופה. הבתים הנחמדים והמסודרים. הגבול האוסטרי. אוטובוס אסף את הנוסעים מבוביל בנוף של עמק רחב ויערות אל תחנה אחרת. אל רכבת שנסעה ארבעים דקות עד לווינה. שתיים בצהריים.
רכבת לונציה
"את הרכבת לוונציה אתה צריך לקחת בתחנה המערבית". אמרה אוסטרית צעירה, מובילה אותי אל החשמלית. וינה לבשה חג. החשמלית חצתה את מרכז וינה, משקשקת לאיטה. אין מפלט מהמסילות. ארכיטקטורה מערב אירופית. מוצרט. עד לכאן הגיעו מונגולים. בשתיים עמדתי מול הקופות. "בשתיים וחצי יש רכבת לוונציה". אמר הקופאי. צעדתי על הרציף. שני ימים ושני לילות מאז יצאתי ממוסקבה, רץ מרכבת לרכבת. צפצוף קצר והרכבת יצאה למסעה. הנחתי את התרמיל בתא וצעדתי לאורך רכבת נקיה ומהירה אל קרון המסעדה. שעה טובה לארוחת צהריים. הנוף החליק מבעד לחלון כשהרכבת עברה על פני ווינר נאושטאדט והחלה לטפס במדרונות האלפים. המלצר התקרב, מניח לפני את המרק. פרשתי מפית על הברכיים. בירה בשמש שוקעת. צלחת חרסינה עם נתחי בשר ותפוחי אדמה ברוטב. סלט בחומץ. אספרסו חלש לסוף הארוחה. כמעט שבועיים שלא אכלתי ארוחה חמה. נשענתי לאחור. שלושה או ארבעה שולחנות. במחיר ששילמתי עבור ארוחת הצהריים נסעתי מבייג`ינג לאולאן בטור. למי איכפת.
הרכבת טיפסה לתוך האלפים והיום דעך. בטארוויסו, בנקודת הגבול האיטלקית, היה חושך. עמדתי עם הסטודנט האיטלקי שלמד ארכיטקטורה בגנואה וחזר משבוע בבודאפשט ועם היווני שנולד באוסטרליה והבטנו בקרבינרי. על הגבול האיטלקי יכולתי לזכור איך שואלים כמה? בסינית, רוסית, ערבית, עברית, ספרדית ואנגלית רק לא באטלקית. נזכרתי כשהרכבת התגלגלה פנימה, אל הנפלאה בארצות אירופה.
באחת עשרה בלילה עצרה הרכבת בתחנת סנטה לוציה. התחנה הייתה ריקה. ירדתי במדרגות הרחבות. מחוץ לתחנה האיר ירח לבן ובהיר את השמים. אין מקום אחר בעולם בו נפתחת היציאה מהרכבת אל התעלה הגדולה. אין עיר אחרת בעולם שהיא ונציה. בערב של סתיו הגיע הנוסע לחופיה של ונציה. גלי הים האדריאטי טלטלו את הספינה כשניגשה אל המזחים. האבק האסיאתי, שיירות הגמלים, טלטולי הים, הסערות, השנים הצבורות מתחת לגביני הזיכרון. האם אפשר לזכור עיר כמו שהייתה? עיר שנעזבה, כמו אשה או ילד, לא עוצרת. הוא ירד מהספינה ודרך על המזח המוצק. מעבר לו, התפצלו תעלות. גשרים טיפסו וירדו. ריח הסתיו וריח המלח, קריאות הסוורים, המוכרים, שוקי הלילה, ריחות הגבינות. ונציה. סוף המסע.
"לאן אתה הולך?" שאל האוסטרלי.
"קפה". אמרתי. כל הדרך הזאת מסין לכאן בשביל כוס אספרסו. מיד לאחר התחנה, משמאל, מול הגשר שחוצה את התעלה הגדולה יש קפיטריה. "אספרסו". אמרתי לוונציאני שמאחורי הדלפק והוא הניח את הספלון השחור, המריר והנפלא על העץ. הריח מילא את האף. היה כדאי לבוא.
הנחתי את הדברים במלון קטן. סוף הסתיו. למרות אזהרות נוסעים מנוסים, מצאתי חדר צר על התעלה הגדולה במרחק לא גדול מתחנת הרכבת. יופיה של ונציה. כוחה של רפובליקת הסוחרים, הארכיטקטורה, התעלות החודרות בין הבתים. בבוקר המוקדם חציתי את התעלות בגשרים הקטנים, ברקות מהירות, סירות מסחר עמוסות פירות וירקות שמוביליהן מטילים את תיבות הפרי אל המחכים על הגדה, המסכות המחכות לקרנבל הגדול של ונציה, אותו קרנבל נוצרי גדול המקדים את הפסחא. הגטו היהודי, בית הכנסת והעץ הבודד ברחבת האבן. ריח תעלות הים של העיר השוקעת. זוגות האוהבים הנשענים באור השמש על המזחים. ונציה של תומס מאן עם אהבת הנעורים הכבושה, עם המגיפות הנחבאות בזוהמת התעלות, ריחות הקפה והתבלינים, מסעדות פירות הים והפסטות, גרפה ופרמז`נו רג`יאנו. צעדתי אל ביתו של מרקו פולו.
כשחזרה משפחת פולו אל העיר לאחר שנעדרה ממנה למעלה מעשרים שנה, לא הכירו אותם היושבים בבתיהם. בואו לארוחה הזמינו ניקולו ומפאו, אנשים בני למעלה משישים, מרקו שהיה בן כמעט ארבעים, יצא בן שבע-עשרה למסע של עשרים שנים וחזר גבר בשל ובמלוא אונו. על שולחן האוכל היו מעדני המזרח, התבלינים ובני פולו לבושים בבגדים קרועים ובלים ממסע בים ומתלאות דרך. הם התנצלו ויצאו למספר דקות, חוזרים לבושים בבגדים שעין לא ראתה. משי ומוסולין, זהב פתיתי ורקמת כסף. הם התנצלו שוב ויצאו להחליף בגדים. חוזרים ומלבושיהם נהדרים עוד יותר מאשר בפעם הקודמת. אנשי ונציה הביטו בפאר הזר, ביופיו של המזרח ששום איש קתולי מן המערב לא יכול להעלות על דעתו. שחרזדה. ג`ינגס חאן. בני משפחת פולו התנצלו שוב ויצאו מהחדר בפעם השלישית, מותירים את האורחים מצפים בדממה. כשחזרו הביטו בהם האורחים בתמהון שכן חזרו לבושים בבגדים בלויים, אותם בגדי מסע מטונפים. ואז שלפו ניקולו, מפאו ומרקו פגיונות מפרגנה ופרמו כיסים נסתרים ובטנות עלומות. אבנים טובות, יהלומים, אבני איחד, ספיר ופנינים נשרו על רצפת הבית. לאורחי הבית לא היה ספק כי משפחת פולו, שהיו הראשונים להגיע וליסד תחנת מסחר באסטרחן שעל חופו הצפוני של הים הכספי, חזרו לביתם.
זמן לא רב לאחר מכן פרצה המלחמה עם גנואה. מלחמה ביןרפובליקות סוחרות על השליטה בדרכי המשי הימיות. מרקו מונה למפקד גליאה, ספינת מלחמה ונציאנית. הוונציאנים הובסו בקרב הימי ומרקו פולו נכלא בכלא של פיזה שהיתה בשליטת גנואה. יחד איתו ישב בכלא במשך שלוש שנים רוסטיצ`לו מפיזה. כותב רומנסות ומחזאי לא בלתי ידוע. הם העבירו את הזמן כדרך שיודעים אנשים שאין להם לאן ללכת. רוסטיצ`לו, איש בעל אוזן לסיפור טוב, החל לרשום את הדברים. אלא שהוא חשד בדברים שאין הם נכונים. שלא יכול להיות, שיש יותר מקורטוב של הגזמה. הוא לא פיאר ולא הוסיף דבר משלו. מיד כשפורסם הספר תחת השם: "מסעות מרקו פולו" וזכה להצלחה מיידית, כונה על ידי האיטלקים "אל מיליון"- מיליון השקרים.
עברתי פינה של רחוב. שם, מעל התעלה האפלה שגונדולה שחורה החליקה לאורכה, התנוסס שלט שסימן את ביתה של משפחת פולו. לרובע קראו הוונציאנים חסרי הרחמים: "אל מיליון".
ב-1964 יצא טים סברין, אירי צעיר שכתב דוקטוראט על מסעות קדומים באוניברסיטת אוקספורד, למסע בעקבות מרקו פולו. הוא יצא עם שני חברים, רכוב על אופנועי BSA על מנת לבדוק את דיוק דבריו של רוסטיצ`לו מפיזה. את מרקו פולו. מסעם שנמשך על פני טורקיה ואירן הראה כי במקומות בהם עברו דייק מרקו פולו. איש צעיר עם ראייה חודרת, הבנה בארכיטקטורה, בעלי חיים, צמחיה, מהלכן של דרכים, צבאות ומסחר. ועדיין היתה לי חיבה לונצינים שלעולם לא יצאו מעירם והם מטילים ספק בכל הדברים שיש מחוץ לעולם אותו הם מכירים.
ונציה באור השמש הרך של סוף הסתיו. העננים מעל הים האדריאטי. המוזיאונים עם שלל התערוכות, המוני האדם ברחבות האבן המרוצפות, סאון האוטובוסים המפליגים בין התחנות שעל התחנה הגדולה. שירת הגונדליארים. בתשע גלגלתי את התרמיל הוורוד לתחנת הרכבת. הרכבת לרומא עמדה לצאת ב-11 בלילה. רכבת איטית ונחמדה שתגיע לרומא רק בשבע בבוקר. הרכבת עמדה חשוכה ליד אחד הרציפים בתחנה ריקה ודוממת. עליתי אל אחד התאים וסגרתי וילונות ודלתות, שמח בנערה האנגליה שהראתה לי לפני שנים, בין ברן ובריסל, שהמושבים יורדים אחד אל השני בתאים ויוצרים מרחב עליו אפשר לפרוש שק שינה ולישון שנת לילה טובה בתא לא צפוף. ישבתי בחושך וגלגלתי סיגריה. רכבת אחרונה.
ביבשה עלו אנשים לרכבת. הם הסתדרו בתאים. שני צעירים עברו במסדרון. נעלתי את הדלת וכיביתי את האור, פורש את שק השינה. חולצה על הקולב. את הכסף המעט שנשאר והדרכון הנחתי בתוך שק השינה. הרכבת נסעה באיטיות של רכבת לילה, מתנדנדת ימינה ושמאלה על הפסים. חוצה את איטליה מצפון לדרום. ממזרח למערב. כל הדרכים. התעוררתי בבת אחת. מעלי, שולח יד אל החולצה, היה אחד משני הצעירים. הזדקפתי במהירות, נשלף משק השינה. "הי!" צעקתי.
"מה אתה צועק?" שאל הצעיר, "רק רציתי לראות מה יש בחולצה".
"עוף החוצה". דחפתי אותו מהתא. "מה אתה דוחף?" נעלב הצעיר וחברו הגיע במהירות מאחד התאים. "אל תצעק, מה בסך הכול הוא עשה? הוא רצה לראות מה יש בחולצה".
"זו החולצה שלי!"
"אבל איך הוא יכול לדעת? התא היה חשוך". אמר השני שהיה מבוגר מעט יותר, "ותפסיק לצעוק, זה מאוד מעליב שאתה צועק ככה".
"לכו, לכו מפה". אמרתי ונכנסתי לתא. האיטלקיו�ת. גנבים מנומסים ועדינים. גללתי את שק השינה. מגלגל סיגריה ומביט באפלה המתגלגלת בחוץ. שני הצעירים, בחליפות ובנעליים התואמות עברו על פני התא. פתחתי את דלת ויצאתי למסדרון.
"מה אתה מסתכל עלינו ככה?" התלונן הצעיר. "מה עשינו לך?" הבטתי בהם עד שעזבו את הקרון ונכנסתי אל התא. היה צדק במה שאמרו. הבוקר החל לפרוש קווים של בתים דרך החלון. האור התחזק כשהרכבת נכנסה, מאטה כמו שרכבות מאיטות תמיד כשהן מתקרבות לתחנה האחרונה. רומא. ירדתי אל הרציף. רומא רק בגלל שיש בה שדה תעופה. עוד רכבת אחת לשדה התעופה. פיומצ`ינו. "הטיסה מתעכבת בשל שביתה של-" אמר הרמקול ואני חלצתי נעליים והשתרעתי על רצפת הטרמינל. הסוף יחכה עוד כמה דקות.
מתוך הספר: כשפים בוונקבמבה שיצא בהוצאת כתר.
