שלווה בסוקרה


חידה: כמה בוליביאנים נכנסים באוטובוס ממוצע בן 40 מושבים? (רמז- הבוליביאני המצוי מתנשא לגובה של מטר ואסימון, ונוחות היא לא בהכרח בראש מעייניו בעת נסיעתו באוטובוס). בין הפותרים נכונה יוגרל ילד בוליביאני היודע לשאול באנגלית "יש לך דולר?"

 חצינו, אם כן, את הגבול מברזיל לעיירה הבוליביאנית קיחארו (Quijarro) כשחיוך מתנוסס על פנינו וליבנו מלא שמחה והתרגשות. תחל מדינה והרפתקאותיה! נקודת ביקורת הדרכונים: "היכן הפקידים שמחתימים את הדרכון?" -"יצאו לאכול צהריים, יחזרו בעוד חצי שעה". שעתיים מאוחר יותר, איחור אלגנטי במונחים דרום אמריקאים, הם חזרו והחתימו את דרכינו פנימה.

קדימה, יעדינו הראשון - מדבריות המלח בדרום המדינה, רחוק ממיקומנו הנוכחי. תחת התירוץ של "נסיעה ראשונה במדינה חדשה" פינקנו עצמינו בכרטיס לנסיעת לילה ברכבת, על חשבון האוטובוס הישן והרע. החיים הטובים? האמת היא שלא כל כך... משך כל שנותי חייתי תחת הרושם שלא באמת משנה מי נמצא בקטר ושולט על תנועת הרכבת, היא תמיד תיסע פחות או יותר ישר. גם אם תאמרו לי שברכבת בוליביאנית זו נהג ילד בן 4 קטוע יד שמאל ומשותק בצד ימין, אשר עלה לקטר רק לאחר שחיסל בקבוק ג`וני ווקר גולד לייבל איכותי, עדיין אתקשה למצוא הסבר פיסיקלי מניח את הדעת לתנועות שעשה הקרון במשך כל אורך הלילה. רכבת הרים ללא הרים.

 כחולים וחסרי כל יכולת ללכת בקו ישר הגענו בבוקר לעיר סנטה קרוז (Santa Cruz), לקחנו לעצמינו מספר שעות התאוששות ועלינו על אוטובוס לעבר הבירה הרשמית של בוליביה, סוקרה (Sucre), משם ידענו כי ישנם אוטובוסים לעבר הדרום. פיצחתם כבר את החידה מתחילת הכתבה? לפניכם הפתרון, אותו זכינו לגלות עם העליה לאוטובוס: בתור שלושה תיירים תמימים אשר לא מבינים את מנהגי המקום, תפסנו כמות מוגזמת של שלושה מושבים, אחד לכל אחד. שאר המושבים הכילו כל אחד, בממוצע, אמא+ תינוק+ חצי סבתא/ חצי תינוק נוסף (לא קיים הבדל משמעותי בגודל). 16 שעות הנסיעה עברו עלינו בששון ובשמחה. למזלינו הרב הסיק הנהג ששתי עצירות שירותים במשך הנסיעה כולה באוטובוס חסר שירותים הן כמות הגיונית, ולכן יכולנו לקבל שיעור בחינם על התנהגות ילדים: קצת בוכים, קצת צורחים, קצת בועטים בכיסאות (שלנו כמובן) ולבסוף קצת מחרבנים על הרצפה של האוטובוס.

הגענו לסוקרה עייפים ועצבניים והחלטנו שלאחר שני לילות לבנים בדרכים אולי יהיה חכם יותר לנוח לילה אחד לפני הנסיעה הבאה. סוקרה התגלתה כעיר שלוה וחביבה, וכך גם בני העם המקומי אשר מצידם גילו בנו עניין בחזרה. בנות המקום, אשר סובלות ככל הנראה מאיכות המבחר המקומי, לא הססו להפגין את חוות דעתן על החומר הזר באמצעות שלל מחוות שונות שהגיעו עד כדי שריקות התפעלות ברחוב (אילו לא הייתי רואה במו עיני את הגברים המקומיים עוד הייתי עלול לחוש מוחמא). למען האמת, הם אהבו אותנו עד כדי כך שחסמו את דרכי הכניסה והיציאה מהעיר בכדי שנישאר בחברתם מספר ימים נוסף (המקומיים אותם שאלנו טענו באוזנינו בתוקף שהדרכים חסומות בשל עיצומים של קבוצות כורים המוחים על החלטות הממשל, אך לא באמת ציפינו שיודו בעובדות. ביישנים שכאלה...).

 4 ימים השתכנו בהוסטל מבית HI והנעמנו זמננו בטיולים בעיר בינות מבני הממשל, ביקור בשוק המניאטורות המפורסם, תפיסת שלווה בפארקים, בדיקת היצע המועדונים וספיגת אוירת הרוגע הכוללת. אפילו לקחנו קורס נוסף בספרדית. לבסוף נפתחו הדרכים להפוגה של יום. נפרדנו לשלום מהמקום ועלינו על האוטובוס דרומה, מוכנים לקראת מסע חישולים נוסף, מה שכמובן לא אחר להגיע... עצירת שירותים: תחת ההגדרה הכללית שירותים אנו מוצאים חדרון בעל שני חורים ברצפה וביניהם משהו אשר מזכיר קרטון של קופסת קורנפלקס ואמור לשמש כמחיצה ביניהם. אסף חוזר מהשירותים כשמבט מדוכדך על פניו ומספר לנו כיצד הזקנה בחצאית שיושבת במושב שמימינו רוקנה זה עתה את תכולת קיבתה אל החור שעל ידו. מספר שניות אחר כך מכה גם בניב ובי האמת הנוראה: נייר טואלט הוא מאותן מותרות השמורות כאן לתיירים בלבד. למשך שארית הנסיעה הסתפקנו שלושתנו בספסל זוגי אחד, עניין של פיקוח נפש.

לתחילת הכתבה

סלאר דה אויוני


 לעיירה אויוני (Uyuni) הגענו ב1 בלילה, נזרקנו בהוסטל הראשון שנקרה בדרכנו, ובבוקר, כשגילינו שהתעוררנו ממש מאוחר, יצאנו בבהלה אל המרכז ולאחר חצי שעה של התרוצצות מצאנו סוכנות שיכלה להוציא אותנו עוד באותו היום. יצאנו אל עבר מדבר המלח, סלאר דה איוני (Salar de Uyuni): סיור ג`יפ של 3 ימים בחברת נהג, טבח, ועוד שלושה טיילים בוליביאנים (זן בסכנת הכחדה). המדבר התגלה כבר ביום הראשון: מרחב עצום, לבן ושטוח לגמרי, כשבאיזורים מסוימים ישנן פירמידות מלח קטנות מסודרות בשורות ובטורים ישרים. ביום השני עברנו מספר לגונות מדהימות ביופין. בשל התנאים הגיאולוגים באיזור (רכס הרי האנדים) מכילה האדמה מינרלים שונים המשפיעים על צבעי הנוף. במספר אגמים ניתן לראות גוונים שונים ומרהיבים של של ורוד ואדום.
ביום השלישי והמהנה מכולם הגענו בזמן הזריחה לגובה של 4800 מ` מעל פני הים, שם התחממנו בגייזרים טבעיים והשתכשכנו במי מעיינות חמים, כשסביבנו הכל מושלג וקפוא.

 עובדונת קטנטנה אחת אשר הפחיתה באופן מועט ביותר משלמות ההנאה של הטיול: היה שם ק-ר פ-צ-צ-ו-ת! כל האגמים היו קפואים, היציאות מהרכב בעצירות התצפית לוו ברעידות גוף ואף נוזל, והמקומות בהם ישנו בלילות לא הצטיינו ברמת ציוויליזציה גבוהה, אפילו לא בנמוכה, אפילו לא בציוויליזציה בכלל: החשמל מתפקד רק למשך 4 שעות בכל ערב, מקלחות הן לא מצרך שבנמצא, ותנורים? תקראו לי כוסית, אבל כשהטמפרטורה בחוץ צונחת חופשי למינוס 18 מעלות אני אוהב שיש אמצעי חימום כלשהו באיזור אליו אני יכול להיטפל. למקומיים כנראה שיש קרבה משפחתית כלשהי לדובי קוטב משום שקור שכזה לא מצריך מבחינתם רכישת מזגן/ תנור/ שקיות חימום/ קרשים למדורה/ מצית/ צמד אבני צור וערימת עלים יבשים כדי לחמם את האצבעות של הרגליים או כל דבר אחר. אולם כמו שכבר ציינתי, נושא הקור הפחית אך קמצוץ מהנאת הטיול הנפלא.

לתחילת הכתבה

שלג, קניות וברים בלה פז

עם חזרתנו לאויוני עלינו על אוטובוס אל לה-פז (La Paz). את הכרטיס קנינו מבעוד מועד דרך הסוכנות, לפני היציאה לסלאר, מעשה שבדיעבד חסך לנו לילה נוסף העיר בשל המחסור בכרטיסים, מרחק 10 שעות נסיעה. אגב, לא הזכרתי זאת עד עתה, אולם הדרכים הראשיות בבוליביה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הן דרכי עפר, מה שמעמיס קושי נוסף על הקיבה המסכנה שגם כך לא תמיד יודעת כיצד להגיב על קבלת המזון המקומי. אל לה-פז, העיר הגדולה בבוליביה והבירה הלא רשמית של המדינה, הגענו ב7 בבוקר ולמרבה הפתעתנו גילינו עיר לבנה, מכוסה בשלג, אירוע שתושבי המקום סיפרו כי קורה לעיתים נדירות בלבד.

מתחנת האוטובוסים שמנו פעמינו אל ה"לובו" - הוסטל ישראלי השוכן בלב הישראליאדה של לה-פז. סיור ברחוב השאיר אותנו עם לסת נפולה. מכל מקום אליו הפנינו את הראש חייך אלינו שלט עברי "אינטרנט בעברית", "מספרה", "הפליזים של איציק", אנשים, אשר למרות המחסור שלי בשעות שינה אני עדיין משוכנע באלף אחוזים כי הם ילידי המקום פנו אלי בשפת האם שלי ("סמים קשים? סמים קלים?") מה קורה פה?!? עם חלוף ההלם הראשוני ולאחר טיול באיזור איבחנו יחדיו כי הגענו לשוק. שוק במלוא מובן המילה.

תנועת כלי הרכב בלה-פז מבוססת על "כל הקודם זוכה" (רמזור אדום למשל, לא תמיד משחק תפקיד) ופעולות רגליות כגון חציית כביש מבוססות לרוב על שיטת ה"עצום-עיניים-ספור-עד-שלוש-ורוווץ!". בכל פינה ומתחת לכל אבן שפה מסתתר דוכן מכירות כלשהו, ובגדול, ניתן בהחלט לומר שבלה-פז אפשר לקנות הכל ובזול. החל מכפפות העשויות צמר של בייבי אלפקה וכלה במעילי עור ופליזים בהזמנה אישית. הישראלי הממוצע, כך הוסבר לנו, שולח חבילה במשקל 10-25 קילוגרמים של מתנות לארץ. היות וזהותנו, על אף הריחוק המתמשך מבית ההורים, עדיין מוגדר כישראלים לכל דבר, שינסנו מתניים ויצאנו אל הקרב. לאחר מסע קניות מפרך שלחנו גם אנחנו חבילה נאה אל מעבר לים.

 ואיך אסיים בלי מילה על חיי הלילה בעיר? המקום הפופולארי בקרב ישראלים ותיירים שונים כאחד הוא הפאב "Hard Rock Cafe" הממוקם בתחתית המבנה בו שוכן הלובו, שם תשמעו בעיקר רוק אמריקאי ומעט מוסיקה מקומית. אנחנו, בתור חובבי מסיבות, העדפנו להשקיע במונית (8 בוליביאן, בערך דולר אחד) ולנסוע לדאנס-בר בשם "Rram Jam", אליו מגיעים יותר מקומיים והאוירה בו נהדרת.

לתחילת הכתבה

טיפים

  1. הוסטל בסוקרה: הוסטל מבית Hi, ממוקם בCalle Guillermo Loyza 119, מרחק של כ300 מטרים מתחנת האוטובוסים באחד הרחובות המאונכים (ישנו שילוט מכווין). המחיר הוא כ-30 בוליביאן ללילה (תלוי בחדר), אוירה נחמדה, צוות המורכב בחלקו ממתנדבים אירופים, מטבח בו ניתן לבשל ואינטרנט בתשלום.
  2. שוק המינאטורות של סוקרה - La Sitas - המוצרים בשוק הינם רגילים לגמרי, פרט לעובדה שהם כווצו לגודל מזערי. האמונה גורסת כי כאשר מעניקים לאדם כלשהו מתנה מינאטורית הוא יזכה להנות מפריט זהה בגודל מקורי בעתיד.
  3. הוסטל "El Lobo" בלה פז - שוכן בפינת רחובות Illumpo ו-Santa Cruz, ההוסטל נמצא בקומה השניה והכניסה אליו היא דרך גרם מדרגות שברחוב Illumpo. המחיר- 25 בוליביאן (כ-3 דולרים) ללילה, במקום יש גם מסעדה טובה ומועדון נהדר עם שולחנות סנוקר, נרגילות (בתשלום כמובן) וגלגל"צ ברקע.
  4. בטיחות - טיפ חשוב! כשהגעתי ללה-פז פגשתי במכר ותיק אשר סיפר לי כי הוא וחבריו הותקפו בעת שנסעו במונית בלילה. הנזק הסתכם בשיניים שבורות, 3 דקירות סכין ברגלו של אחד החברים ולקיחת כל הכסף והשעונים. שימו לב, בעיקר בשעות הלילה, כי אתם נוסעים רק במוניות אשר יש להן שלט קטן האומר "Radio Taxi" ויש בהן מכשיר קשר, הן בטוחות בהרבה מכל שאר הרכבים שהדביקו על שמשתם מדבקה המכריזה "Taxi".

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה