הקדמה
כאשר התחלתי לפני כמה חודשים לסקר עבור "למטייל ברשת" את מוקדי המשיכה של ברצלונה, שלח לי ענבל הכתב בברזיל דוא"ל שאין אני זוכר אפילו מה היה כתוב בו. בסיום המסר שלו דאג לחתום ולציין: "ענבל גבר, לא ענבל שעשה ניתוח לשינוי מין". במשך חודשים התכתבנו, שולחים זה לזה מסרים אלקטרוניים בהם גוללנו איש לרעהו את סיפורי חיינו, סיפורי טיולים, רכילויות, בדיחות, ירידות, עקיצות, אירועים מן הארץ חוויות חיים ועוד ועוד. הפגישה בינינו היתה רק שאלה של זמן.
הוזמנתי לבלות אצל ענבל את תקופת הקרנבל בברזיל אך מסיבות שונות זה לא יצא מהכוח אל הפועל. הודעתי לענבל שלא אוכל לבקרו אבל הזמנתי אותו לבוא ולבקר אצלי. להפתעתי, ארע הדבר מהר משחשבתי, תוך זמן קצר נוצרו הנסיבות המתאימות להגעתו. כפי שהן מפורטות בכתבת הפרידה שלו המופיעה בהמשך.
המפגש עם ענבל
בעודי עומד בשדה התעופה בברצלונה מחזיק בידי שלט ברכה כנציג הארמון, המקדם בברכה את ענבל בבואו לראשונה לברצלונה, שמעתי לפתע מאחורי קול שפנה אלי בעברית: "אתה וודאי מחכה לי". פניתי להביט בדובר ולחצתי את ידו המושטת. "שמור לי על זה דקה" אמר מותיר בידי חבילת מחשב ארוזה ותיק יד, ובטרם הספקתי לומר מילה נוספת, נעלם כלעומת שבא, ככל הנראה, לאתר את חפציו שהגיעו משום מה, לטרמינל אחר. המפגש הראשון עבר בסדר, חשבתי לעצמי.
ידעתי שזה לא הולך להיות קל. ענבל איש העולם השלישי (אף שאת ברזיל הוא מעדיף לכנות מדינת עולם שני) הבהיר מראש שהוא לא מתכוון ליהנות מהעולם הראשון-הוא כבר היה בו, הוא מכיר אותו וזה לא מעניין, לא מושך ולא מגרה את סקרנותו. בכלל, הוא הגיע לברצלונה רק מפני שהיה בדרכו לארץ, ונאות למעקף הזה רק כדי להכיר אותי. אין מה לומר אלה אכן נתוני פתיחה קשים. "טוב, חן חן על המאמץ שעשית בשביל להכיר אותי", אבל איך עומדים באתגר ואיך מוכיחים לעקשן מועד, שלברצלונה המשמשת לי אכסניה זמנית יש מה להציע גם לאזרחי העולם השלישי.
עוד לפני הגיעו בניתי תוכנית ביקור בעיר, שכללה את כל האתרים והמקומות שהם בבחינת "לא ראית - לא היית". לאחר יום של היכרות ותיאום ציפיות (כי ענבל הודיע שהגיע לכאן עם אפס ציפיות) שיניתי את התוכנית והתאמתי אותה לרצונו של האורח.
באמצעות "למטייל" ובעזרת יד המקרה זכיתי בחבר, אמנם שונה, מרגיז, עקשן, כזה שחושב שהוא תמיד צודק ויודע הכול טוב יותר. אבל ובעיקר, אמיתי, ישיר, בעל נסיון חיים עשיר ומגוון, אשר חברות אצלו היא ערך וחברים הם עולם ומלואו.
ולגבי ברצלונה דעותינו נשארו חלוקות. כל אחד דבק בנקודת המבט האישית שלו, אני ממשיך לאהוב את ברצלונה, את גאודי, את המוזיאונים, את הפארקים, את האנשים, את האווירה ברחובות, את האוכל ואת אפשרויות הבילוי. וענבל ממשיך לאהוב את ה"עולם השלישי" כמו שזה גם בא לידי ביטוי בכתבותיו. אף-על-פי שמדי פעם, נאות להודות בחצי פה, כמעט מתנצל, כך זה נשמע לי "שבכל זאת יש בעיר דברים יפים ומעניינים", אולם מיד מיהר לסייג את דבריו כביכול נזכר שאין לפגוע בהנאה מ"העולם השלישי" שלו.
שלכם,
אביב מברצלונה.
לתחילת הכתבה
