יוצאים ממילדורה
עזבנו את מילדורה Mildura ביום שישי חם וסתווי במצב רוח ממורמר קמעה. אף אחד, ובטח לא אנחנו הישראלים, אוהב ש"דופקים" אותו והתרומה הנדיבה למדי שהחשמלאי הרכב המקומי גרם לנו להשאיר כמחווה אחרונה למדינת ויקטוריה, לא שימחה אותנו יתר על המידה. ה-Silver city highway, מתחיל בדרום במילדורה ומסתיים בצפון מערב מדינת ניו סאות` ווילס. הכביש החד מסלולי מהווה סממן יחיד להתיישבות לאורך כמעט 700 ק"מ של שממה וחול. למרות הריחוק מעל מקום ישוב גדול, בשבילנו הוא מהווה התחלת קטע האספלט האחרון לפני נהיגה של אלפי קילומטרים בדרכים לא סלולות, בכיוון מערב עד לאליס ספרינגס. הנוף השתנה במהרה מסביבנו וכך גם מצב הרוח. הבתים והמכוניות נעלמו מהעין ונשארנו כשכל הבימה לרשותנו ואיזו הופעה מרגשת זו היתה. שטף השיחים הצהובים הופרע רק על ידי קבוצות עצים ירוקים אקראית וכשהגיע זמן השקיעה, משייטים במהירות 120 קמ"ש חשתי כי הטבע שולח לנו קבלת פנים והזמנה לממלכת המדבר רחב הידיים.
משמאלי, פתוחה כביצת עין, ליהטטה השמש והתגרתה בעננים כדי ליצור רקע של תמונה אימפרסיוניסטית מעוותת, תמונה שגרמה לנו לסטות ללא הרף ממרכז הכביש. בעוד אקסל רוז דפק על דלתות גן עדן בסטריאו, החלון הימני שנשלט ע"י הירח המלא הזורח הציע שילוב קסום של צבעי ורוד, סגול, אדום וצהוב שיכולים להיווצר רק בשעות הדמדומים ובלתי אפשרית להנצחה בקליק אחד של מצלמה. הכל נראה אידיאלי וכמעט סוריאליסטי לנסיעת ה-300 ק"מ שלנו לברוקן היל Broken Hill היישוב האחרון הגדול לפני שאנחנו עוזבים את אוסטרליה המודרנית על מרכזי הקניות ותנועת המכוניות וצוללים עמוק אל תוך האאוטבק.
ברוקן היל
ברוקן היל, עיירה מאובקת במערב הרחוק של מדינת ניו סאות` ווילס, מתפארת בעבר מפואר של מכרות והפגנות לשיפור זכויות עובדים לאותם כורים שקופחו בתחילת המאה. היום מירב הכסף שזורם לעיר מגיע מתיירות. יישוב זה של 23,000 תושבים מציע Accessible outback, סיורים מאורגנים יותר או פחות בשטח הקרוב, אך נגיש יותר ממקומות אחרים. ברוקן היל מהווה גם מקום יציאה והתארגנות לקראת הרפתקאות ארוכות טווח - כמו שלנו. לקחנו חדר בגסט האוס המקומי ונתנו לאוהל שלנו מנוחה קלה בעודנו מתרפקים על הנאות החיים הקטנות בהתגלמותה של מקלחת חמה. עוד מימי פעילותי בנוער מר"צ, הערכים והאידיאולוגיה שלי היו שונים מעט מאלו של חב"ד וחבריהם ולכן לא נחמץ ליבי מהעובדה שאין סביבי רבנים וכמה מאות אנשים נוספים. ההפך הוא הנכון, ושמחתי מאוד על האפשרות לחגוג את סדר פסח בצורה יותר מצומצמת, אישית ומיוחדת.
ירון ואני התלבשנו במיטב הבגדים שרכשנו ברחוב Burnswick האופנתי במלבורן ושמנו פעמינו לחיפוש מסעדה יוקרתית וחגיגית. על פי המלצה מקומית ובהעדר אופציות אחרות (מלבד פיצה האט) הובלנו למסעדת Alfresco. להבדיל מהשבועות האחרונים בהם עסקנו בבישול עצמי, עתה ציפינו לארוחת מלכים דשנה ואפילו קצת יקרה. אווירת החג דרשה יין ומכיוון שאספקת התירוש שלנו אזלה מזמן חיפשנו את "הסומליה", מומחה היינות, שימליץ לנו על הבציר המובחר ביותר, אך במקום לפגוש צרפתי מתנשא שמבין ביין, נחו עיני על שלט ה-Self service שנח על הקופה. תהיתי היכן האלכוהול בתפריט עד שגיליתי את הכיתוב B.Y.O שביבשת הדרומית אומר: Bring your own, לקח שבשולחן לידינו, עמוס בירות קרות מקומיות, הובן היטב... (בעוד אנו מסתפקים בפאנטה...).
ניגשתי לקופה כדי להזמין ארוחה וכיאה למסעדה איטלקית/אוסטרלית היה קשה לאתר מרק קניידלך או מצה עם חרוסת בהיצע על הקיר. הסתפקנו בארוחה לא כשרה שתסמר את שערותיו של הרב של ברוקן היל. הבחור שלקח ממני את ההזמנה היה ג`ינג`י אוסטרלי טיפוסי עם חולצה לבנה פרחונית היישר מהוואי... הוא לקח מראש את הכסף והפנה אותי לעגלת הסכו"ם מאחוריי שמיד היכתה בי נוסטלגיה של חדר אוכל צבאי.
בסיומו של האירוע חוויתי סדר אלטרנטיבי משעשע ומשונה ולמרות שפסחנו על פרקי שירה (מסיבות שלא תלויות בנו) ואחרי ששוחחנו עם המשפחות בצד השני של העולם, פנינו לחיי הלילה של העיר שתפסו אותנו לא מוכנים. עד אחת בלילה בילינו במועדון המוסיקאים, קומפלקס ענק של ריקודים, הימורים, שתיה ובאותו ערב גם קריוקי. כשסיימנו לשיר פנינו למועדון ה-Demo שניגן מוסיקה מחרידה אך משמחת ובסביבות 3:30 לפנות בוקר עקבנו אחרי שאר החוגגים לפאב מקומי שהיה עמוס לעייפה ובידר את הציבור הרחב עד עלות השחר. אולי אין מאחז יהודי בברוקן היל וגם לא מסעדת יוקרה, אך הם בהחלט יודעים לחגוג היטב...כך חשבתי לעצמי כשפקחתי את עיני ביום החג בשעה שלוש אחר הצהרים...
