עפתי לתרמילאים

שבטי האיפואגו וטרסות האורז - צפון הפיליפינים

עופר נוסע צפונה לבנאווי ומגיע לאטרקציה המרכזית באזור - טראסות האורז של בטאד. משם הוא ממשיך לעיירה סגאדה ומכיר את תרבות האיפואגו ומבקר בשוק מיוחד.
עופר פריאל
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: שבטי האיפואגו וטרסות האורז - צפון הפיליפינים
© רתם סוננברג

טראסות האורז בבטאד

אחרי חמשוש במנילה ומוסיקת סלסה בקפה הוואנה אני ממשיך באוטובוס לילה צפונה לבנאווי Banaue. איזה כיף שיש עוד תיירת אחת באוטובוס ושקוראים לה קרולינה ושהיא משוודיה. הגענו לבנאווי טרוטי עיניים בבוקר, זרקנו את התרמילים באיזה חדר במלון זול ויצאנו לסיבוב היכרות עם טרסות האורז המפורסמות - "הפלא השמיני של העולם" כמו שקוראים להן הפיליפינים. עלינו לעמדת התצפית, עברנו דרך חנויות המזכרות ומשם ירדנו לטרסות עצמן והלכנו כל הדרך חזרה לבנאווי, תועים דרך טרסות אורז מוצפות, פוגשים נשים שרגליהן בבוץ, גבן מכופף והן שותלות אורז בשדות המוצפים. בידרנו ילדים בכפרונים של שניים שלושה בתים וניסינו לא ליפול לתוך אחת הטרסות.

 יום חמישי בבוקר ואני מחכה לג`יפני שייקח אותי לכפר בטאד. קרולינה לא כ"כ מרגישה טוב ונשארה לישון ואני מנסה את כוחי בטרמפים. "תגידו" שאלתי איזה ג`יפני שיושביו היו בעיקר נשים, "אולי אתם מגיעים לבטאד?" הן אמרו שלא, הן מגיעות קרוב לשם אבל בכל מקרה "בוא תצטרף". בסופו של דבר ירדתי מהטרמפ הזה רק אחרי יומיים בלי בכלל שהגעתי לאן שרציתי מלכתחילה וסיפור שהיה כך היה- חבורת הנשים בשלושת הג`יפנים (המוניות שרות הפיליפיניות) היו מורות מבית ספר קתולי לבנות במנילה שבאו לטייל בצפון בזמן החופש הגדול. הן אימצו אותי בשמחה והתעקשו שאשאר איתן בטיול המודרך שלהן בלי שכמובן אשלם. אוקיי, לא מתנגד. ולא בלי איזשהו אינטרס מצידן: כבר בנסיעה הראשונה המדריכה דאגה לציין שחלק מהמורות רווקות מזל שיש גם שני מורים גברים בחבורה. נוסעים על דרך עפר ועוברים טרסות אורז יפות. מגיעים לעיקול בדרך ויורדים בהליכה של 10 דקות עד לכפר בנגא`אן. המורות כמובן מרכלות, מקשקשות ומקטרות במשך כל ההליכה. ככה זה מורות, עם אוניברסלי, בדומה לנהגי מוניות שדומים בכל מקום בעולם.

כפר קטן, בנגא`אן, מוקף טרסות אורז ירוקות ירוקות. הכפריים גילו את הפוטנציאל התיירותי והכפר כולו נראה כמו חנות מזכרות אחת גדולה - דברי עץ, שרשראות וכו`. כמה בתי עץ מסורתיים - כאלו שעומדים באוויר על 4 עמודים, ומכאן לתחנה הבאה- כפר אחר באזור, למפגש עם פאפא מנואל. הבחור בן 76 ואנחנו הולכים לפגוש את הוריו פאפא מנואל מראה לנו ביקתה שמעוטרת בעשרות גולגלות של בהמות (סמל לעושר) ולידה ביתן קטן מוקף וילונות. הפאפא מסיט וילון כשבתוך תא הזכוכית הקטן שהתגלה אנו רואים את הוריו, שוכבים להם חנוטים בתנוחה עוברית, מומיות למהדרין. "גם אותך יחנטו יום אחד?" שאלתי אותו "רק אם הבנים שלי ירצו" הוא משיב.

 השכמה מוקדמת בחדר האוכל של המלון הזול, תפילת הודייה קצרה לפני האוכל עם המורות ומתיישבים לאכול ארוחת בוקר שכוללת אורז (איך לא), שתי נקניקיות ודג. הפיליפינים כך מסתבר אוכלים בשר בכל הזדמנות - 3 פעמים ביום ואם אפשר- יותר. עולים שוב לג`יפנים ויוצאים לנסיעה שחוצה את רכס הקורדילרה הירוק. בין ההרים פרוסות עוד ועוד טרסות אורז מוצפות שמנצנצות באור הזריחה כשלידם מונחים כפרים קטנים, גגות אדומים שמשובצים במרבדים ירוקים. לא תמיד זה כ"כ פסטורלי. לרוב הבתים ישנם גגות פח גלי מכוערים, ובכלל הבנייה הפיליפינית די מכוערת- בתים אפורים ומרושלים עם גגות פח גלי חלודים.

לתחילת הכתבה

בני האיפואגו בסגאדה

הגענו לעיירה סגאדה Sagada שמפורסמת בגלל שיטות הקבורה שלה- ביקרנו במערה שבה 100 ארונות קבורה בני 15-500 שנה מונחים אחד ע"ג השני, בחלקם עוד רואים עצמות. שיטת קבורה נוספת שראינו היא בארונות המשתלשלים על צוקים שבאזור. לסיום ביקרנו במערת נטיפים ענקית שנחל זורם בקרקעיתה. תארו לעצמכם חבורה של מורות שהולכות במים לאור פנסים במערה חשוכה בדרך חזרה ישבתי על הגג עם כמה מהמורות והרצנו צחוקים כשברקע טרסות האורז המוצפות שנצנצו- הפעם באור השקיעה, בדרך חזרה לבנאווי. את הערב הקדשנו לבני מיעוט האיפואגו - "אנשי האדמה" שחיים את חייהם באזור זה של הפיליפינים. מעבר לאומנות בניית ושימור הטרסות הם גם מפסלים, אורגים ורוקדים. כל התיירים שבבנאווי התאספו לערב אחד במלון האמיתי היחיד שבעיירה כדי לשמוע ולראות את המסורות המיוחדות של בני המיעוט הזה.

יום שבת הוא יום שוק בבנאווי. זה לא השוק הכי יפה ומרשים שראיתי בחיי אבל מבחינת מגוון הוא לא רע- תבלינים, תרנגולות, בגדים, מסורים וכלי עבודה, בשר ופירות וכמובן קסטות לקריוקי (הפיליפינים מתים על זה). וגם הפתעה נכונה לי בשוק הזה- חבר חדש-ישן ממנילה- אריק הצרפתי (שבניגוד ליתר הצרפתים שפגשתי בטיול הוא לא אנטיפת אבל מה, מדבר קצת יותר מדי לפעמים, ועוד במבטא צרפתי כבד). אריק ואני מחכים שהג`יפני שנוסע לבטאד יתמלא (רק אז הוא יסע- אין שעות קבועות). הג`יפני התמלא לאט לאט באנשים, כולם עם סחורות מהשוק. בסופו של דבר נדחסו כ- 50 איש על סחורותיהם וסליהם ברכב הלא גדול הזה, כשמחציתם וסחבק בתוכם יושבים על הגג. נסענו לאט על דרך העפר שמובילה לבטאד כשאני מתרכז באיך לא ליפול ואריק משחרר קללות בצרפתית מדי כמה דקות. את הדרך לבטאד צריך להשלים ברגל וזה מאמץ לא קל של קרוב לשעה הליכה. אבל איזה נוף מתגלה מלמעלה- הכפר הקטן נמצא על צלע הר כשמכל צדדיו טרסות אורז יפיפיות שגולשות מראש ההר ועד לתחתיתו. אחרי כ"כ הרבה טרסות אורז, זה ללא ספק היה השיא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פיליפינים