מנוחה בפרוצ'י
22.7.95
שבת שלום. חוגג עם מנה של תפוחי אדמה אחרי מנה של טופקה, בפרוצ`י (Peruchi), בסופו של היום השני והנוראי של הטרק. הלכנו אתמול עד שו (Sho), גובה 4500 מטר מעל לפני הים. שש שעות שבהן אף אחד לא עצר לנו, אבל מזג האויר היה נחמד וההליכה היתה נעימה מאד. הלכנו כל הדרך במישור, השמש צולה אותנו, ופה ושם הטמפרטורה צונחת כשענן מסתיר אותה. ישנו בחמישה יואן אצל משפחה נחמדה לאללה. אמא, שתי בנות, כלה ונכדה שהיו בבית במשך היום, והגברים שהגיעו מאוחר יותר. שלושת הנשים הצעירות יפות באופן מיוחד, יופי טיבטי קלאסי, אפשר להגיד. הם הזהירו אותנו מהצ`ק-פוינט שאחרי הכפר, וחסכו לנו כך 50 יואן. לארוחת ערב קבלנו צמפה ותה חמאה, שכריסטין לא היתה מסוגלת לשתות והגניבה לי את הכוס שלה לחיפוי. בלילה ישנו באותו חדר עם כל בני המשפחה. ז`רום ואני שמחנו לגלות שהנשים הטיבטיות ישנות בעירום...
הבוקר, התחלנו ללכת למעלה בערוץ של נחל יבש כדי לעקוף את הצ`ק-פוינט, מטפסים לאט אל פאנג-לה (Pang-La), הפס הגבוה ביותר בעולם, 5,200 מטר. חמש שעות של עליה קשה, אבנים רופפות משתחררות מתחת לרגליים ומעייפות אותן לכל הכיוונים, האדמה מתפוררת מתחת לנעליים. לצידנו טיפס טיבטי קשיש, מכשף אינדיאני כהה עור לבוש בגדים צבעוניים. הוא הוליך שני יאקים, גושי פרווה עצומים ושחורים. הכי קשה, שהאויר בגבהים האלה דליל כל-כך. הגוף נאבק עבור כל מולקולת חמצן שהוא מקבל. אני הולך כמה צעדים וכבר מתנשף כמו כלב, אבל שום דבר לא נכנס. התרמיל, שבבוקר היה קל, הולך ומכביד מצעד לצעד. כל צעד הופך למאבק. מאבק של האדם בטבע הנורא, מאבק של האדם בעצמו. הגב כפוף, העיניים נעוצות באדמה, ואני סופר - כל עשרה צעדים אני עוצר להסדיר נשימה, אחר-כך כל שבעה צעדים, ולקראת סוף הטיפוס אני כבר לא מסוגל ללכת יותר משלושה צעדים ברציפות בלי לעצור.
העליה הופכת תלולה לקראת סופה והקרקע עשויה מאבנים קטנטנות שמידרדרות ומקשות עוד יותר על הטיפוס הקשה ממילא. הגענו מעבר לקו העשב, במקום ששום דבר כבר לא יכול לצמוח. רק אבנים וחול, ולפעמים קצת עובש או איזה סוג של פרח כחול מרוט ונוגע ללב. חמש שעות של קריעת תחת אמיתית ומשאית ריקה שעברה אותנו בדרך, הם רצו מלא כסף בשביל לקחת אותנו והתחילו להמאיס עלי את הטיבטים רודפי הבצע. הם תמיד מצוידים בחיוך ענק כשהם מבקשים ממני משהו, כסף או סבון או תמונה של הדאלי לאמה, או כשהם מנסים למכור משהו, אבל אם אתה צריך אותם הם מתגלים כאנשים ממש לא נחמדים, לפחות באזורים האלה. נכון שלא כולם, אבל בפירוש הרוב.
הנוף היה מדהים, ובעצירות להסדרת הנשימה, שהפכו תכופות יותר ויותר, אפשר להתפעם. מתחתינו, העמק והכפר הלכו וקטנו מעצירה לעצירה. במשך כמה שעות לא החלפנו מלה בינינו, מרוכזים כל אחד במאבק שלו עם עצמו. ז`רום, עם תיק כפול בגודל משלי, צעד כמו סוס אמיתי על רגליו הארוכות. לקראת הסוף כבר לא היתה לי סבלנות לסיוט הזה והלכתי בהתמדה, לאט, אבל בלי הפסקה, דוחף בכל הכוח, והגעתי ל- 5,200 מטר ולנוף מטמטם עם הרבה שלג.
התמוטטתי לרצפה. הם הגיעו אחרי ונשפכו לידי. לאט לאט הכוחות התחילו לחזור אלינו והתפנינו להסתכל סביב. מדרום לנו, בגובה העיניים כל הדרך עד לקו האופק, נראו פסגות ההימלאיה המושלגות. שטיח פלאים בוהק, משחק של שחור-לבן תחת השמים הכחולים, נוף קדומים מרהיב. הצבעתי בשקט, מוקסם מכדי לשבור את הדממה האלוהית. קשה לתאר במלים את התחושה המדהימה הזו, כאילו אני נמצא על גג העולם. ישבנו למרגלות גל אבנים עליו תלויים דגלי תפילה טיבטים. תחושת סיפוק התחילה לחלחל בי ופניתי אליהם בחיוך - "עשינו את זה".
שני צעירים מקומיים הגיעו מהכפר שבצדו השני של הפס, והתישבו ליד גל האבנים הגדול. ז`רום הוציא לנו ביסקויטים ושוקולד, שתי קוביות לכל אחד. אני עישנתי סיגריה. ואז הגיעה קבוצה של ארבעה קנדים בלנדקרוזר. היה להם מקום אחד פנוי, והם לקחו אתם את כריסטין עם התיקים שלנו לפרוצ`י, הכפר הבא. הוספתי אבן משלי לגל האבנים ויחד עם ז`רום התחלנו את הירידה הארוכה והמתישה, שלוש וחצי שעות כמעט בלי הפסקה וקשה, כל-כך קשה. בקו הצמחייה למטה עדר כבשים ניקד את הנוף, ובסוף הירידה עצרנו ליד נחל שבו שתיתי מהמים הצלולים הנפלאים האלה שזורמים לכאן ישר מהשמים.
אחד הימים הכי קשים בטיול והליכה שלא נגמרת, סך הכל תשע וחצי שעות היום. הגענו קרועים ומתים ל"מלון" היחידי של פרוצ`י, שם התרסקנו על המיטות בחדר היחיד שיש בו. כריסטין הביאה לנו תה למיטות. החיוך החם על פניה היפות, הרעננות הקלילה שלה והאקט המפנק, שיוו לה איכות מלאכית בעיני. חלצתי נעליים ונשענתי לאחור, מתמכר לחמימות הממלאת של התה המתפשטת בתוכי. נרגענו לאט, בשעה שמסגרת החלון מתמלאת בפרצופים מסוקרנים. הרגליים כואבות, הגב כואב, מסריח ואין מקלחת. החלטנו מחר לקחת את היום באיזי ולעשות את הדרך ביום אחד יותר, אבל שאנטי. עדיף.
להשלמת חגיגות השבת פינקתי את עצמי במרק `נמס בכוס` מהבית, האחרון שנשאר לי מהירושה של שלושת הח`ברה` שפגשתי בדאלי. מעבר לרחוב נמצאים השירותים - גג של דיר חזירים בגובה של קומה אחת, וברצפתו חריצים שדרכם "מאכילים" את הנוחרים שלמטה...הגג פתוח, מעלי שמים חלקים בכחול עמוק נהדר מעל פסגות לבנות, מתחתי נחרות החזירים שממתינים לארוחת הערב שלהם, שהיא למעשה ארוחת הערב שלי מאתמול. מחר הם יקבלו נמס בכוס תוצרת ישראל, שעבר מסע משביח בדרכי העיכול שלי. ואולי גם איזה קרוב משפחה שמישהו אכל בכפר הקודם.
לילה בפסום
23.7.95
חלום:
אני עם חברה לשעבר, וממש חלק מהמשפחה שלה, עם אבא שלה ואחותה. היינו כאילו בבית, אבל הסביבה לא היתה בארץ. עשינו סקס, איטי ומלא רגש. התעוררתי, והחיוך נשאר גם כשגיליתי איפה אני נמצא. מהחלומות האלה שעושים לי מצב רוח טוב לתחילת היום.
יום נינוח ורגוע. ישנו עד עשר - השמש זורחת כאן מאוחר ושוקעת לא לפני תשע בערב. אחרי ארוחת בוקר של תה חמאה, ביסקוויט וקוביית שוקולד, יצאנו לדרך. הגוף מתחיל להתרגל לקבל את האנרגיה שלו מהמאכלים האלה, שבתנאים רגילים לא היינו מאמינים שאי פעם נכניס אותם לפה. מוזר - מתברר שלשלושתנו היו חלומות ארוטיים בלילה. מענין באלו תבלינים הם השתמשו להכנת הטופקה
כל הפסגות מסביב מושלגות ועדרים של יאקים וכבשים רועים בעשב שלצד הדרך. כשהדרך שטוחה, זה ממש כיף ללכת, כמו שהשניים, טרקרים מושבעים, אילצו אותי להודות. הסתפקנו בארבע שעות של הליכה נינוחה עד לפסום (Pasum) - הכפר הבא, שכולו רחוב עפר אחד עם עשרה בתים מצדדיו. כריסטין ואני חולקים בקבוק בירה מקומית, שקל יותר להשיג כאן מאשר סבון, כמו שציינה... רוב האנשים שאנחנו פוגשים נראים כאילו גופם מעולם לא זכה לרחצה.
ה"מלון" כאן הוא ברמה נמוכה פחות מרוב המקומות שהיינו בהם בדרך. אנחנו ישנים ב- 15 יואן, אבל בעל הבית התרשם מזה שניסיתי להתמקח על המחיר וייתן לנו מחר צמפה בחינם, ואולי גם הנחה, אם הבנתי אותו נכון. הוא האדם הראשון שאני פוגש שאכפת לו מזה שאנחנו רוצים לחסוך כסף, ונחמד לראות מישהו שמתייחס למה שאתה אומר. עדיין, כל מנה עולה כאן חמישה יואן ולמרות שלא מוציאים הרבה כסף, בסך הכל זה לא זול. לארוחת הערב הוא הכין טופקה וצמפה, שמתישבת בבטן בכבדות. מה לא הייתי עושה בשביל פחית קולה, או Jian Li Bao במחיר נורמלי, שלא לדבר על סטייק עם צ`יפס וסלט. חולם על פלאפל וביסלי, על המסעדות הסיניות של שיגאצה, ואוכל טופקה ומנדו. אנחנו משחקים מלחמה, והמנצח זוכה בקוביית שוקולד מפנקת. החיים בגובה השמים...בכל כפר שאנחנו עוברים בדרך ילדים ערומים ומטונפים מסתערים עלינו לקבץ - ממתקים, אוכל, סבון, שמפו. גם הרבה מבוגרים נוהגים כך וזה כל-כך נמאס, בעיקר אחרי שהאנשים הלא נחמדים מהעם שלהם שאנחנו פוגשים בדרך מוציאים את כל החשק לתת להם משהו.
מפסום לפסגה
24.7.95
חלום:
אני מתגלח במכונה כמו שיש לגל, שנמצא לידי. יש במכונה צ`ופצ`יק שאפשר להוציא ואז זה לא מגלח צמוד לעור ומשאיר זקן. אבל זה משאיר שערות באורך לא אחיד, ונהיה לי בלגאן. אחר-כך אני במנילה, ליאת נמצאת שם גם, אמא ואבא, והולנדית שאני פוגש ואנחנו יחד. היא עובדת שם בבדיקת רשיונות של נהגים. אני יושב במסעדה עם ליאת וההולנדית ושתיהן מדברות אלי ואני מנהל שיחה עם שתיהן בו-זמנית, כל אחת בנפרד. אחר כך אני מתאר לליאת את המצב, שאני צריך לשמוע שיחה אחרת בכל אוזן, וכמה ישראליות שיושבות לידנו מתפוצצות מצחוק.
העירה אותנו בבוקר אישתו של בעל המלון, שפתחה את הדלת ו"האללו, דאלי לאמה?", מבקשת תמונות של הקדוש. בלי לחשוב פעמיים - אני הרי לא חושב כשמעירים אותי - התישבתי במיטה שהיתה קרובה לדלת וטרקתי אותה עליה בכוח, לקול תרועותיהם של כריסטין וז`רום.
בארוחת הבוקר בעל המקום הפתיע אותנו עם ביצים קשות ומנדו - לחמניות מאודות אווריריות. סוף-סוף אפשר להתחיל יום בלי הביסקוויטים. הצטיידנו בצמפה, בתקווה שלא נידרדר לשימוש בה, ויצאנו למה שתוכנן להיות עוד יום איזי והפך ליום מטורף לחלוטין. הלכנו בנחת ארבע שעות, עוצרים בדרך לשעה של רחיצת רגליים וכיבוס גרביים בנהר, אפילו גזרתי ציפורניים ברגליים. ואז הגענו לצ`וסנג (Chosong), שלפי הספר לוקח ארבע וחצי שעות להגיע אליו מפסום, כשבדרך חוצים נהר על גשר. זמני ההליכה לא התאימו לנו, ולא היה גשר בדרך אז היינו בטוחים שזה עוד לא צ`וסנג. האנשים שם אמרו לנו שכן, אבל אני התעקשתי שהם מנסים לגרום לנו להישאר אצלם בשביל שנשלם להם עבור השינה. החלטנו להמשיך. ה- tent, מקום לינה שאמור להיות ארבע וחצי שעות אחרי צ`וסנג, כבר לא קיים, והדרך לרונגבוק הפכה לסיוט של שבע שעות נוספות.
מזג האויר שחייך אלינו בכל הימים האחרונים התקדר פתאום, וגשם דק התחיל לרדת, כאילו כדי להזכיר לנו מי הבוס האמיתי בהרים האלה, במאבק הזה שבין אדם לטבע. לא היה שום מחסה ואנחנו המשכנו ללכת, הרטיבות הולכת וחודרת את שכבות הבגדים בשעה שהגשם מתחלף לברד ואנחנו חשופים וחסרי הגנה.
אחר הצהרים הגענו לערוץ נהר ה-Dzakar Chu והתחלנו לטפס. השמש התחילה לשקוע לאיטה, ויחד עמה ההבנה המיאשת שהשארנו את צ`וסנג מאחור, והתחנה הבאה היא המנזר הרחוק. הגשם הפסיק לרדת כשהתחלנו את הטיפוס המייגע, קפואים ורטובים, מקווים להגיע לפני שהשמש תשקע לגמרי. בשלב מסוים זיהינו מבנה במעלה ההר, וז`רום השאיר אותנו לנוח וטיפס לבדוק אם נוכל למצוא שם מחסה ללילה. עד שחזר לספר לנו שמדובר בחורבה פרוצה ומלאת רוחות, הפסדנו עוד זמן יקר ביום ההולך ומסתיים.
הערוץ מתפתל למעלה, מתחתיו הנהר גועש ואנחנו נאבקים באויר הדליל, מתפללים לפני כל עיקול לראות מאחוריו את המנזר, ומתאכזבים בכל עיקול מחדש. אחרי ארבעה ימים של הליכה קשה כל שרירי הגוף זועקים. הגב נשבר מלסחוב את התיק כל הימים וכואב, נורא כואב וכפות הרגליים לא רגילות למאמץ הזה והקרסול והמפשעה, ושפשוף בתחתית הגב מהתיק - קרוע, מעוך, כואב, צולע. ועוד ללכת ועוד לטפס, העצמות חורקות עם כל תנועה וקור אימים ורוח פראית שיורדת ישר מהאוורסט ומתנקזת בערוץ הולכת ומתגברת, מקפיאה אותנו. נדמה כאילו ההר הענק ניעור משנתו ומנסה להרחיק מעליו את אלה המפריעים את מנוחתו. סביבנו הכל צחיח, מדבר יבש של אבנים קשות שאף צמח לא מסוגל להכות בהן את שורשיו. עוצרים לרגע, אנחנו מתעטפים בכל הבגדים שנמצאים בתרמילים, מנסים להביס את הקור הנורא וממשיכים לטפס כנגד הרוח שמאיימת להוציא אותנו משיווי משקלנו. בלי השל שכריסטין נתנה לי בטח הייתי כבר מת.
והנה מתנשאת מעלינו הפסגה המפורסמת, לבנה ועצומה, אבל אין בנו טיפת אנרגיה פנויה להתפעלות. אני שולח מבט עייף למעלה, מנסה לחרוט את התמונה בדמיוני, ומשפיל בחזרה את העיניים אל האדמה המחשיכה. עוד עיקול ועוד תפנית, עוד תפילה ועוד יאוש, הצעיף נדבק אל הפה עם כל נשימה והגוף כואב, כואב. השמש יורדת במהירות ואנחנו לא מעזים אפילו לעצור לנוח ורק דוחפים את עצמנו בכל הכוח, עוד צעד, ועוד צעד, עכשיו כבר לאור הפנסים. אני מרגיש איך כל טיפת אנרגיה שיש לי מושקעת במאמץ הזה, לא מסוגל אפילו להפנות את הראש ולראות אם כריסטין וז`רום עדיין לידי. הגוף מגיע כמעט לקצה סף היכולת שלו. בכל פעם שאצבעות היד האוחזת בפנס קופאות אני מחליף את הידיים. אי שם, עמוק בירכתי המודעות, אני נאבק להדחיק את השאלה איך נצליח להעביר כאן לילה בחוץ אם נצטרך. אני לא צריך לענות לעצמי. רק להמשיך ולדחוף קדימה, בכל טיפת אנרגיה שעוד נשארה, עוד צעד ועוד צעד, עוד עיקול ועוד עיקול.
ואז, ממרחק, נשמעות בחשכה נביחות כלבים. סוף-סוף סימן חיים! אני מנסה לא לחשוב על הסיפורים שעולים לי בראש על קולות שנישאים למרחקים ברוח וממשיך עכשיו על אנרגיה מחודשת של תקווה מתעוררת. השביל מתרחב ואנחנו הולכים בשורה, ליתר דיוק צולעים בשורה. קולות הנביחות מתגברים מרגע לרגע, מתקרבים והולכים. העיניים דומעות מהקור ואני לא מצליח להעלות במחשבתי איבר אחד בגופי שאינו כואב, כשלפתע מצטרפים לנביחות גם קולות אנושיים. אנחנו עוצרים להסתכל, וכשהעיניים מתרגלות לחושך שמחוץ לטווח הפנסים אנחנו מזהים, על רקע השמים, את גג המנזר. רונגבוק, המנזר הגבוהה ביותר בעולם, 5,300 מטר מעל פני הים, על הר האוורסט. המלה המתוקה ביותר בעולם עולה בראשי, ואני שומע את עצמי פתאום מבטא אותה בקול. "הגענו."
