שנגרילה במסלול הבאק דור בסין

אווירה טיבטית בדז'ונגדיאן

פתיחה א`: אני זוכר בוקר בשנת 91` (אם זיכרוני אינו מטעה אותי) שבו קמתי ואמי אמרה לי - ירד היום שלג! שלג ברחובות! הלכתי מיד לחלון, אך לאכזבתי כל מה שראיתי היה רחוב רטוב, כיוון שחצי המ"מ שלג שירד כבר הספיק להעלם. מאז ראיתי שלג בערך עוד 3 פעמים בחרמון. פיצוי על 24 שנים כמעט נטולות שלג קיבלתי בבקדור, אותה דרך אחורית בין יונאן לסיצ`ואן. ראיתי שלג, מספיק לחיים שלמים (למרות שכנראה זאת לא הפעם האחרונה) ובמשך שבוע בערך קפאו לי ה... רגליים (בעיקר הכפות) במזג אוויר קפוא במיוחד.

פתיחה ב`: הגעתם פעם למקום שהתגעגעתם אליו כבר לפני שעזבתם? הייתם פעם במקום שכבר כשהגעתם הצטערתם על זה שאתם צריכים לעזוב אותו? הימים שהיו לי בז`ונגדיאן ובבקדור בכלל היו מהימים הכי טובים שהיו לי בטיול עד עכשיו, חמישה חודשים מאז שעזבתי את הבית. המסלול הזה פתח לי דלת ראשית אל העם הטיבטי ואל כמה מפגשים מיוחדים מאוד וחוויות מדהימות. כל כך מיוחד ומדהים, שאני מתבאס שהם מאחוריי. אז ככה היה הבקדור שלי, בין באסה לחוויה מטלטלת חושים, בין שלגים וגשמים לאנשים מדהימים ומעניינים.

 הכל התחיל בליג`יאנג, אחרי שהגענו למאמא בפעם השלישית ועזבנו אותה בפעם השלישית (לא בלי שהיא תדחוף לנו איזה בננה ליד קודם, שלא נהיה רעבים, השם ישמור). עלינו על האוטובוס לז`ונגדיאן יחד עם ננה ואירמילין, שתי בחורות דניות שגם התארחו אצל מאמא ופאפא ויצאנו לדרך הדלת האחורית. ז`ונגדיאן, שהסינים הדביקו לה את השם שנגרי-לה כדי להזרים יותר תיירים לאיזור, מצאה חן בעיניי מהרגע הראשון. שנגרי-לה, דרך אגב, בפירוש המילולי היא "גג העולם", אם אני לא טועה, ובפירוש הפחות מילולי - מקום מסתור מיתולוגי, מעין גן עדן קטן. לפי דעתי, זה יושב טוב על ז`ונגדיאן: הרים מושלגים מרחוק, עמק גדול ובתוכו הרבה כפרים קטנים, ביניהם העיר ז`ונגדיאן ובתוכה העיר העתיקה. בין כולם מתרוצצים להם בערבות הדשא הטיבטיות, יאקים והחבר`ה שרועים אותם (יאק-בויז, כפי שקראנו להם). מהרגע שראיתי את הערבות מלאות היאקים האלה, מיד נפשי כמהה לצאת ולשוטט שם, עד לפאתי ההרים.

 מהרגע שהגעת לז`ונגדיאן, אתה יודע שאתה כבר לא ממש בסין. הטיבטים פשוט שולטים פה, עם האפים השטוחים, רחבים וכפופים מטה בזווית חדה והנשים הטיבטיות היפהפיות עם עורן השחום. הלבוש פתאום אחר, השפה אחרת, הכיתובים בשלטים הם גם בסינית וגם בטיבטית והאווירה - פשוט מדהימה. אף אחד לא ממהר לשום מקום, פחות צפירות, פחות יריקות, כאילו כולם באיזו נירוונה ויודעים שאין למה למהר - יש יום אחד שמחכה לכולנו ועד אז, כדאי שנדע ליהנות.

ירדנו בתחנה המרכזית בז`ונגדיאן, נמרוד ואני, אירמילן וננה, וגם הדס, יערה ואלון שהצליחו להצטרף לאוטובוס ברגע האחרון כיוון שלא אירגנו את הכרטיסים שלהם דרך מאמא. התקשרנו לגסטהאוס שמאמא המליצה עליו (ואנחנו כמובן לא נפקפק במאמא) ואמרה שהוא גם אוסף בחינם מהתחנה - ההרמוני גסטהאוס (Harmony GuestHouse). אחרי עשר דקות הגיע למקום ג`ים, בחור טיבטי שקט וחמוד בג`יפ הגדול שלו ואחרי שארגן מיניבוס לשבעתנו (שהוא לא לקח עליו כסף) נסענו לפאתי העיר העתיקה, שהרי לתוכה, בניגוד לליג`אינג, אי אפשר להכניס רכבים. ג`ים הוביל אותנו אל הגסטהאוס דרך העיר העתיקה החמודה (קצת יותר קטנה ומרווחת מליג`יאנג, אבל מאוד מגניבה) ובכיכר המרכזית, שהייתה מלאה באותו זמן בדוכני שיפודים, גם זרק לנו שכדאי לבוא לראות את ריקודי העם שנערכים שם בערב.

 אחרי הליכה קצרה הגענו לגסטהאוס - מקום חמוד להפליא, גם אם התנאים לא בשמים - מעין בית טיבטי שהפך לגסטהאוס - חדר אוכל גדול עם תנור שמחמם אותו בלילה הקר וארובה שעולה ומחממת את חדר הדורמס - קטן, צפוף ואינטימי - 6 מיטות ברווחים קטנים ביניהן. בחוץ, חצר קטנה עם חדרים זוגיים ומקלחות ושירותים (הזרם לא משהו אבל תמיד יש מים חמים) ובהם שלטים שמבקשים לחסוך במים חמים כדי שסין לא תצטרך לבנות עוד סכר. בשלט בדורמס גם היה כתוב שאפשר להצטרף לארוחה משפחתית עם החבר`ה שם תמורת 10 יואן וכמובן שישר סגרנו לעצמנו (ננה, אירמילין, נמרוד ואני) ארוחה לאותו ערב. עד אז, יצאנו לאכול קצת שיפודים בכיכר ולהתפעל מהעיר העתיקה. השיפודים, אגב, הם אחלה ארוחת צהריים - יש בשר, יש פטריות, טופו ושאר דברים ביואן לשיפוד.

 המשכנו עוד קצת להסתובב בעיר וחזרנו לארוחת ערב בהרמוני. זאת לא הייתה בדיוק ארוחה משפחתית כמו שהם הבטיחו, אבל עדיין היה נחמד. אורז עם הרבה תוספות, סטייל מאמא נאשי, רק לא כזה מפוצץ. נחמד. יצאנו חזרה לכיכר העיר ומצאנו שם עשרות טיבטים רוקדים לצללי מוזיקה טיבטים - היו שם מכל המינים והגילאים - ילדים קטנים וסבתות, לבושים בבגדים מסורתיים ולבושים בג`ינס ומעילי עור. חלקם משתתפים באופן מלא, חלקם רק מנענעים את הרגליים עם ידיים בכיסים. אירמילין ישר קפצה לתוך מעגל הרוקדים ואחרי כמה הפצרות מצדה, הצטרפתי גם אני. זה קצת יותר קשה ממה שזה נראה. יש כמה דברים קלים וכמה קשים, אבל תמיד כשאתה חושב שתפסת את העניין, פתאום משתנה הכיוון, או הצעדים או הקצב. היה ממש כיף והטיבטים היו ממש חמודים, איזה זקן אחד אימץ אותי והשגיח שאני מסתדר.

לתחילת הכתבה

טרמפים בטיבט

למחרת בבוקר השכמנו כדי לממש תוכנית שלי - המרחבים מסביב והיאקים קראו לי ורציתי בפשטות - ללכת לאיבוד. פחות בפשטות - לצאת מהעיר בכיוון כללי ולשוטט בערבות בין היאקים. הלכנו, נמרוד, ננה, אירמילין ואני, לסופר הגדול והזול שנמצא ממש מחוץ לעיר העתיקה והצטיידנו בשלל חטיפים ואוכל לדרך. התחלנו ללכת ברחוב הראשי ואחרי איזו שעה וחצי של הליכה (כולל ביקור חטוף במשהו שנראה כמו בית הקברות הצבאי של העיר) יצאנו מהעיר והתחלנו לשאוף אל המישורים הגדולים מסביב.

מהר מאוד פגשנו את היאק הראשון שלנו. האמת קצת התאכזבנו. הוא לא היה גדול ושעיר כמו שדמיינו אותו. מה גם שהוא היה קצת יותר מדי כמו פרה. רק כמה ימים אחר כך למדנו שרוב היאקים באיזור הם רק 60 אחוז יאק, פחות או יותר. אבל עדיין היה נחמד פשוט להסתובב בין היאקים (גרמתי לאירמילין להתגבר על פוביית הפרות שלה) ולדבר על ישראל, דנמרק, מתנדבות בקיבוצים ומה שבינהם. פה ושם ראינו את רועי היאקים המקומיים - לא מעט מאיתם היו בעצם נשים זקנות עם מקל וכולם נחמדים מאוד, צועקים לעברנו שלום וברכות שונות עם חיוכים גדולים מאוד. במוחי התחיל להתגבש חזיון - אני, בכובע קאובוי גדול ויפה, על סוס סיני קטן (הסוסים הסינים הם קצת קטנים), רוכב בין יאקים על מרחבי דשא, חוזר בערב לביתי בכפר הטיבטי הקטן ויושב עם החבר`ה לכוס תה טיבטי מלוח ושיחה בטיבטית קולחת. אבל, הזמן קצוב ואין לי את האופציה להשתקע פה, אז בינתיים הסתפקתי בהחלטה לקנות לעצמי כובע ולנסות להתחבר עם היאקים. ז`תומרת לנסות ללטף יאק.

 יאקים לא רק דומים לפרות, הם גם טיפשים ופחדנים כמוהן. מצאתי לעצמי את הדבר עם הפרווה הכי יאקית באיזור וניסיתי להתקרב אליו בטכניקה שלא הייתה מביישת צייד מנוסה - שיחקתי איתו דג מלוח. אחרי 10 דקות של גישושים שלי ונסיגות של היאק לכל ציקצוקי המצלמות של שלושת חבריי, החלטתי לוותר והתיישבנו לארוחת צהריים. מסתבר שהחיבה שהפגנתי ליאק הספציפי העלתה קנאה בחברו ולכן זכינו לראות קרב נגיחות יאקים מרשים (לא פלא שהם מטומטמים, אם היית הולך מדי פעם ובמשך חצי שעה דופק את הראש שלך בראש אחר גם אתה היית מאבד קצת איי קיו). בינתיים, בצד השני של הנחל שעל גדותיו ישבנו הופיע איכר מקומי שבירך אותנו לשלום וניסה לעודד גם את הילדה הביישנית שלו להצטרף. לבסוף הוא הצליח לשכנע אותה והם התחילו לדגמן לנו תמונות. הודינו להם והתחלנו לשים פעמינו לכיוון העיר.

התקדמנו עד הכביש, דוחים בדרך הצעה לטרמפ בכיוון ההפוך על אחד הטוקטוקטרקטורים המקומיים והחלטנו לנסות לתפוס טרמפים, כי אירמילין לא הרגישה כל כך טוב. אחרי שנייה עצר לנו רכב. לא היה מקום לכולנו, אז בצעד של אבירות (או פחדנות?) נתנו לשתי הבנות את המקום. הם הראו על הכרטיס ביקור לאן הן צריכות והדבר הבא שקורה הוא שהאוטו נוסע לכיוון ההפוך. אני ונמרוד הסתכלנו אחד על השני במבוכה וחשש. זאת הייתה הפעם האחרונה שראינו את שתי הדניות המקסימות. סתם. הנהג פשוט הכיר דרך יותר קצרה, אז הוא עשה סיבוב פרסה והביא אותן לשם. אני ונמרוד חזרנו לעיר ואני פרשתי לאינטרנט לטובת כתיבת כתבה (לא זאת, הקודמת). מצאנו ממש מחוץ לעיר העתיקה, ליד הסופרמרקט, אינטרנט זול עם אחלה חיבור, בייחוד לסקייפ.

אחרי ארוחת ערב במסעדה שליד האינטרנט- Black Pulu - שהיא אחלה מסעדה עם חבר`ה סופר נחמדים חזרנו לגסטהאוס ועלינו לבר שמולנו שבו נמרוד זיהה, במיומנות בלתי מבוטלת, שולחן סנוקר. התחלנו לשחק ליד חבורה של סינים שישבו ושתו בשולחן לידנו ומהר מאוד ניגש אלינו הנציג דובר האנגלית של החבורה. הוא ביקש שחבר שלו ישחק איתנו "למען הידידות". הוא הזדהה, דרך אגב בתור צ`מפ (יענו אלוף), אבל חבר שלו הוא זה שישחק. למה לא, אמרנו. מרגע זה לא הפסקנו לקבל מהם בירה, סיגריות ותשומת לב. אירמילין מהר מאוד נבלעה בתוך כל החבורה ויצרה קשר טוב עם אחת הבנות בחבורה, אנחנו בינתיים המשכנו לשחק מול הסינים. לשחק, בכל ספורט, נגד סינים זאת חוויה מצחיקה. בייחוד כשהם שיכורים. כל מהלך מוצלח גורר איתו קריאות התלהבות לא פרופורציונליות ומחוות גוף מצחיקות. בסופו של דבר ניצחנו, אבל זה רק בגלל שהם היו שיכורים.

עוד לילה עבר והירח התחיל להתחבא מתחת לעננים, בהתאם למה שציינה אירמילין ביום הקודם - שהשמים נראים כמו בטן של כבשה ולפי אימרה בדרום דנמרק, זה אומר שהולך לרדת גשם במשך 10 ימים. היא כמעט צדקה. בימים הבאים לא ראינו שמש, בערך שבוע. אבל לא נקדים את המאוחר. בכל מקרה, למחרת, הלכנו למנזר שנמצא קצת מחוץ לעיר - Ganden Sumset Gompa - לוקחים אוטובוס ומגיעים למנזר. ז`תומרת מגיעים לערימה גדולה של עפר שחוסמת את הדרך. אז יורדים מהאוטובוס והולכים קצת ולוקחים עוד אוטובוס (בלי תשלום שני) ומגיעים עד למנזר באמת. הנסיעה עצמה היא גם חווייתית, גם אם קצרה, כי האוטובוס מלא בנשים מקומיות, עם כיסוי הראש והשמלות והשרשראות והעגילים המסורתיים, כולן סוחבות על גבן מיכלי קש מלאים בכל טוב ומדברות בשמחת חיים שכל כך אופיינית לאיזור.

המנזר עצמו הוא קומפלקס גדול ומרשים. כניסה לבין החומות עולה 30 יואן (15 עם "כרטיס סטודנט") ומשם נכנסים למעין כפר שמקיף אותו שעשוי מבתים קטנים מלבני בוץ. המנזר עצמו מורכב משלושה בניינים גדולים שאינם מחודשים מדי, מה שנותן הרגשה מאוד אותנטית לעניין וגם הוא לא מתוייר מדי (או לפחות זה לא עלה לנזירים לראש). המקדש עצמו גם מאוד מעניין - בודהה ענק בבניין המרכזי מוקף במליוני ציורים ופיתוחים למיניהם וגם כל מיני בודהות קטנים. גם שני הבניינים האחרים מעניינים ובאופן כללי גם להסתובב בסביבה של המנזר.

הבעיה היתה שהסימנים הראשונים של מה שהולך לקרות לנו בימים הבאים הופיעו בדמות גשם מעצבן, אז קצת פחות הסתובבנו. אחרי שמיצינו את הצפייה בבודהה, לקחנו אוטובוס חזרה. בדרך ירדתי והשלמתי עוד חלק בדרך ללהיות יאק-בוי - קניתי כובע כמו של המקומיים. ללא ספק, יושב עליי בול ואני הבחור הכי מגניב בבלוק איתו. חזרנו לאכסנייה והתיישבנו עם הבנות במקום קטן מול ההרמוני בשם Raven (אותו מקום ששיחקנו בו פול עם הסינים) שאומנם לא מגיש אוכל, אבל חייבים לצפות למשהו טוב ממקום שמבטיח בשלט בכניסה Hot beer, bad food, lousy service. אז מה הם כן מגישים? כל מיני סוגים של שוקו, עוגת גזר ועוגת גבינה ו... קפה תורכי!!! נכון, לא של עלית, אבל כן טחון במקום מפולים טריים וטעים לאללה. כמו שאר השוקואים (בייחוד זה עם הצ`ילי בפנים) והעוגות. ממליץ בחום, אם בא לכם להתפנק במשהו כשקר בחוץ.

 אחרי עוד קצת מריחה של היום במזג האוויר הסגרירי שהופיע סתם כך, ישבנו לארוחת ערב במסעדה שהתנוסס בחזיתה שלט - אוכל נפאלי, הודי, טיבטי וסיני. המסעדה אומנם הייתה קצת יקרה, אבל ברוח הבזבזנות שנפלה עלינו, החלטנו שחייבים לנסות קצת אוכל מקומי והימלייאי. הזמנו שלל מנות שכוללת בעיקר בשר יאק, חלקן היו פשוט מדהימות - נמרוד לדוגמה, קיבל נזיד יאק שפשוט היה תענוג (בשר יאק, דרך אגב, די דומה לבשר בקר רגיל, אולי קצת יותר שומני). באמצע האוכל ניגש אלינו פתאום בחור שלבש כובע שף גדול ושאל אותנו באנגלית די צחה איך האוכל. הסתכלנו עליו מוזר. סיני הוא בטוח לא היה, גם לא טיבטי. חשבנו על שאר סגנונות האוכל שהיו במסעדה. הודי הוא גם לא היה. יש להם שף נפאלי!!! (יותר מאוחר באמת וידאתי שהוא נפאלי) החמאנו לו על האוכל ואז, כשהוא גילה שאנחנו ישראלים, ישר זרק לנו "מה שלומך? סבבה". היה ממש נחמד וממש טוב. יש תפריט באנגלית + תפריט עם תמונות של המנות. שווה לנסות, גם אם קצת יקר. למסעדה, דרך אגב, קוראים Aru Kumpa או משהו כזה והיא נמצאת במורד הרחוב מההרמוני גסטהאוס. מבינים למה אני אומר שהוא ממוקם טוב?

לתחילת הכתבה

נסיעה לדצ'ין

בבוקר שלמחרת השכמנו כדי לקחת את האוטובוס לדצ`ין. מסתבר שהגשם שהתחיל לתת את ניצניו אתמול במנזר, החליט לבוא במלוא עוזו במהלך הלילה ולהמשיך ללא הפסקה אל תוך הבוקר. יפעת, טלי, הדס, יערה ואלון החליטו שלא בא להם להתמודד עם הגשם ולהמשיך איתנו לדצ`ין, אבל אנחנו החלטנו ללכת בכח ויהי מה! כך, בלי לדעת בכלל, התרחשה הפרידה הסופית שלנו מיפעת שהייתה אמורה להיות דמות קבועה בכתבות פה. כל זה, בלי שאני אקבל את הארוחה שהרווחתי בטורניר הטאקי, שגם הוא נתקע סופית! מי יודע, אולי נפגש שוב על סוס אי שם בערבות מונגוליה. נפרדנו גם מאירמילין וננה (לא לפני שקבענו להפגש שוב בבייג`ין לפני שאנחנו טסים והן חוזרות הביתה) ויצאנו, הולכים נגד הרוח והגשם לתחנת האוטובוסים. אחרי שהגענו, ספוגים, גילינו שבאוטובוס של 9:20, שאליו כיוונו, יש רק מקום אחד. מה שאומר, שרק ב- 12 נוכל לנסוע לדצ`ין. מה עושים במזג אוויר כזה? מעבירים שלוש וחצי שעות בתחנת האוטובוס.

בסופו של דבר, השעה הגיעה ועלינו על האוטובוס. הגשם, למי שתהה, נמשך במלוא עוזו. האוטובוס התחיל לנסוע ולעלות ולעלות ולעלות. התחלנו לראות מרחוק שלג, אחרי זה קצת יותר מקרוב ואז פתאום הבטתי החוצה ואמרתי לנמרוד "יורד שלג" והוא "לא, יורד גשם. שנייה..." התחלנו להתלהב כמו ילדים קטנים מזה שיורד עלינו שלג, אז מה אם הנהג נוסע בדרכים החלקלקות האלו כמו... סיני? הגענו למעבר הרים (פאס) והתחלנו לרדת שוב. השלג נעלם והתחלנו לנמנם שוב, למרות שהיה קשה עם הנוף המרהיב שנשקף אלינו כל הזמן. באמת, קשים החיים פה.

 האוטובוס עצר לצהריים. עמדנו במסעדה והתלבטנו איך לעזאזל נזמין לעצמנו משהו, כאשר בחור סיני (לא טיבטי) עם שיער ארוך, זקן צרפתי דקיק וכובע קאובוי גדול ניגש אלינו ושאל אותנו באנגלית אם הוא יכול לעזור. הוא עזר לנו להזמין ואז התיישבנו איתו לארוחת צהריים. הבחור, שמו אלכס. הוא מורה לאנגלית בדצ`ין והוא עושה את זה כי השאיפה של חברתו המתה הייתה ללמד אנגלית באיזור הטיבטי. מעבר לזה, שזה משהו שבאמת שווה הערכה, הוא גם בחור ממש נחמד והיה נחמד להעביר איתו את הנסיעה. האוטובוס התחיל לעלות שוב ולא הפסיק עד שהגענו לפאס מושלג מאוד בגובה של כמעט 4300 מטר! שם הנהג החליט לעצור לשירותים. איזה בחור מגניב!!!! יצאתי בריצה אל השלג והתחלתי לצלם ואחרי זה חלקתי עם אלכס סיגריה. קשה לעשן בגובה הזה. באותה הזדמנות הצעתי לאלכס רעיון שעלה במוחנו בזמן הנסיעה - כיוון שמזג האוויר לא יהיה מספיק טוב בשביל לטרק באיזור כמו שתכננו, אולי נבוא לעזור לו בבית ספר במקום, אם לא יתבהר. הוא ענה שבכיף, רק לא היינו בטוחים שהוא הבין בדיוק מה אנחנו רוצים.

 בסופו של דבר, אחרי 6 שעות אדירות הגענו לדצ`ין. עיר די אפורה שיושבת בלב ואדי עמוק ואי אפשר לראות ממנה כלום. לקחנו מאלכס את המייל והטלפון שלו וישר נסענו לפלאיי סי (Felai Si) שממנה אמור להיות נוף יותר טוב (מונית- 30 יואן). ובכן, ללא ספק, הנוף אמור להיות יותר טוב משם. חבל שהכל היה מלא בעננים. כל מה שיכולנו לראות זה המון סטופות (מבנים לבנים קטנים ומקודשים) עם המון דגלי תפילה עליהם. פלאי סי הפך, כמו לא מעט ממוקדי התיירות, לערימה של אכסניות ובתי מלון. הצלחנו למצוא אחד זול והתחלנו לחשוב מה עושים עכשיו. מצאנו לעצמנו ארוחת ערב (בכל מקום שם האוכל בא במנות קטנות ולא טעים במיוחד) והלכנו לישון. קמנו לעוד בוקר קר וגשום. ניסינו לחשוב מה הלאה והחלטנו לנסות לבדוק את ההצעה שהצענו לאלכס. התקשרנו אליו והוא אמר שהוא יבוא בצהריים לפלאיי סי. שוב לא היינו בטוחים שהוא הבין מה בדיוק רצינו ממנו. לא נורא, נסביר לו. בינתיים מצאנו מקום חמוד בשם Once upon the time in the Meili snow mountains שיש לו תפריט באנגלית (האוכל, כרגיל, יקר ומועט) אבל לפי שלט שראינו על לוח המודעות במקום (בעברית) בעל המקום מדבר אנגלית ויכול לעזור מאוד למי שרוצה לטרק באיזור. חיכינו שם לאלכס והוא בא עם חברתו והכלב המדהים שלו (רועה טיבטי בן 4 חודשים, כמעט בגודל שלי ומנסה ללעוס כל דבר שזז) וישבנו לשיחה. אחרי שהצלחנו לגרום לו להבין מה אנחנו מציעים, הוא אמר שהתלמידים שלו קטנים מדי. הפנטזיות שלנו התנפצו. במקום ישבנו איתו ודיברנו על החיים, על ללמד אנגלית, על סין. בסוף, לימדנו אותו לשחק יניב. הוא בתמורה לימד אותנו את משחק הקלפים האופייני בסין שהשם שלו הוא... לא ממש הבנו. אנחנו קראנו לו "פונג" על שם אחת הפעולות במשחק.

בסופו של דבר נכנסנו איתו למכונית של חבר שלו ונסענו לדצ`ין חזרה. שם, הוא לקח אותנו חזרה לדירה שלו שנמצאת בתוך הבי"ס - מקום קטן וצנוע עם שלל אביזרי הספורט של הבי"ס והתחיל להשקות אותנו בתה מסט קטן וחמוד. אחרי זה הוא הזמין אותנו לארוחת ערב, התנצל על זה שלא היה להם זמן לבשל ולקח אותנו למסעדת פועלים קטנה. הרבה אוכל הגיע לשולחן ואז אלכס שאל אותנו אם ניסינו כבר תה טיבטי. תה טיבטי מורכב מתמציות תה (כמובן), חמאת יאק, מלח ופלפל (לפעמים) מה שנותן לו צבע לבן וטעם מלוח. נשמע לא משהו? ובכן, זה הפתיע אותנו. זה היה ממש טעים וממש מחמם. אלכס הודה בפנינו שבהתחלה הוא לא אהב את זה, אבל אחרי ששתה את זה הרבה כי זה בריא בקור של דצ`ין, הוא התחיל לאהוב את זה. אנחנו, משום מה, אהבנו את זה מהרגע הראשון. במהלך הארוחה, אגב, אלכס הודה שאין דבר כזה סינים והגדיר את עצמו כסיני-שנגחאי-טיבטי.

 בזה לא נגמר האירוח שזכינו לו - חזרנו אליו לדירה והוא פתח בשבילנו את אולם הפינג פונג של הבי"ס והתחלנו טורניר. אלכס נתן לנו מושג קטן למה הסינים נחשבים לכל כך טובים בספורט הזה כשהוא ניגב את הרצפה של האולם איתנו על ידי מבחר מכות מסובבות. עדיין הוא לא סיים את הערב. חזרנו אליו לדירה, הוא חיבר את הלפטופ שלו למקרן ואמר לנו לבחור סרט מתוך ה-400 בערך שהיו לו שם (זה כלום, הוא אמר, בביתו שבמערב יש לו סביבות ה-4000). ישבנו וצפינו ב"ג`וב האיטלקי" תוך כדי התכבדות בחטיפים סיניים מוזרים ורק אז נגמר הערב (למרות שאם זה היה תלוי באלכס היינו נשארים לעוד סרט). הלכנו למלון, שגם אותו אלכס ארגן, ופרשנו לשנת לילה מאושרת אחרי חוויה מדהימה כזאת של הכנסת אורחים. למחרת קמנו בהחלטה שנשארים עוד לילה בדצ`ין רק כדי ליהנות מחברתו של אלכס עוד יום. דצ`ין עצמה היא עיר משעממת ואפורה ותוך כדי כדי הסתובבות בה פגשנו את סיגל ומירב, שתי בחורות דתיות שמאז קונמינג אנחנו נפגשים ונפרדים בזיגזג. הן אמרו שהן נוסעות חזרה לז`ונגדיאן כבר באותו צהריים ואחרי מחשבה קצרה החלטנו להצטרף כי דצ`ין הייתה באמת משעממת. לא ידענו איך להודות לאלכס, אז השארנו לו תרומה קטנה לבי"ס ואמרנו יפה שלום לדצ`ין המעוננת / גשומה. בדרך עצרנו עוד פעם בפאס המושלג (יותר מתמיד) והתחלנו להשתעשע בשלג כמו ילדים קטנים.

לתחילת הכתבה

עוברים לסצ'ואן

הגענו חזרה לז`ונגדיאן לעוד לילה בהרמוני ולמחרת השכמנו מוקדם מאוד בלפנות בוקר ותוך כדי גשם שוטף הגענו לתחנת האוטובוס במטרה לחצות סופסוף את הגבול בין יונאן לסיצ`ואן ולהגיע לדאוצ`נג. מהרגע שהאוטובוס יוצא מז`ונגדיאן אתה מבין בדיוק למה קוראים לדרך הזאת הדלת האחורית. אף אחד לא יכול להתבלבל ולחשוב שזו הדרך הראשית. 5 מטר מחוץ לעיר אתה מבין כבר שכביש סלול אתה לא תראה בתקופה הקרובה. האוטובוס דהר דרך הגשם שהפך כרגיל לשלג ככל שעלינו. כפות הרגליים שלנו קפאו כי לא משנה מה עשינו לא הצלחנו לכסות מספיק והשלג רק המשיך להיערם. בסופו של דבר התקרבנו לפאס כשלפתע האוטובוס נעמד. מסתבר שהשלג סופסוף הצליח להכריע אותו. יצאנו מיד להתחיל להצטלם בשלג ועזרנו גם במאמצי החפירה של האוטובוס מחוץ לשלג. מהר מאוד גילינו שמעלינו, כמה מטרים מתחת לפאס, תקוע אוטובוס ועוד רכב פרטי, בכיוון הירידה. זה רק הכפיל את העבודה, כי עכשיו היינו צריכים לפנות מסלול עקיפה בשביל האוטובוס. אני מצדי כבר הצהרתי שאין לי בעיה לפתוח אוהל ולהעביר את הלילה פה. משום מה אף אחד לא התלהב מההצעה.

 איכשהו, כל הרכבים חולצו בשלום וחזרו לבסיסם, מחוזקים בשרשראות שלג לגלגליהם. הגענו לדאוצ`נג בשעה מאוחרת בערב (נסיעה של 10 שעות הפכה ל-14 וחצי) והתחלנו לחפש מקום לישון בו. לבסוף הצלחנו למצוא מלון (לא גסטהאוס, מלון) שהצלחנו להוריד אותו ל-100 יואן ל-5 אנשים (מירב, סיגל, נמרוד, אני ויורג - בחור גרמני שהכרנו בנסיעה). מעבר לזה הצלחנו גם להגיע למסקנה - דאוצ`נג זה חור. באמת יש סיבה טובה שאנשים מתייחסים למקום רק כתחנת מעבר לשמורת ידינג (Yading). אמעמה, כמו שאומרים בי-ם, כבר בפאס, כשהיינו תקועים בשלג, גילינו מחבורה של תיירים סינים באוטובוס שהיה תקוע מעלינו שידינג סגורה בגלל סכסוך בין השלטון המקומי לשלטון הכללי. הבנו שדאוצ`נג זה מקום ששווה לעזוב אותו. אני לא יודע אם אתם רואים את זה, אבל אני מרגיש את מרפי אורב לנו בפינה. חכו, עוד רגע הוא יבוא. המלון לפחות היה ממש טוב - קיבלנו חדר של 2 וחדר של 3 עם סדינים חשמליים ומקלחת עם דוד מים ענק צמודה לכל חדר. שם המלון הוא Jin Hui Guesthoue ומגיעים אליו ממש בפשטות - יוצאים מתחנת האוטובוס ופונים ימינה וממשיכים עד הסוף כמעט, עד שרואים את השלט של המלון / מסעדה.

יורג קם מוקדם בבוקר לתפוס את האוטובוס לליטנג (יש רק אחד בסביבות 6 בבוקר) ואנחנו החלטנו להשאר ולנסות לברר אם ידינג נפתחה (התשובה - מי יו ידינג שזה אומר בסינית אין ידינג. לגבי הסיבה - לפי סימנים שעשו לנו באחת הסוכניות - שלג). בינתיים נהנינו מהנוף של העיר המתמלאת לאיטה בשלג. ישבנו לנו במסעדה מקומית לארוחת צהריים כשפתאום הופיע יורג. מסתבר שגם האוטובוס לליטאנג נתקע בפאס ונכון לעכשיו הוא עדיין שם עד שהשלג ימס. הנה מרפי בא - מסתמנים לנו עוד כמה ימים של לחכות למזג האוויר בדאוצ`נג, אחד המקומות המשעממים על פני הבקדור. כדי להפיג את השעמום ביליתי את אחר הצהריים בלהעתיק מהשיחון שלנו שמות של מרכיבי אוכל שונים בסינית (אני חושב שהייתי קרוב להתעוור באיזשהו שלב, הסימנים הסינים האלה לפעמים ממש מסובכים) ודאגתי שככה בעתיד יהיו לנו חיים יותר קלים. יותר מאוחר, בארוחת ערב, ניסינו את התפריט ומסתבר שעשיתי עבודה לא רעה. אני טופח לעצמי על השכם. ביררנו שבאמת אין אוטובוס למחרת והלכנו לישון. נס. לראשונה זה שבוע, בבוקר של היום הבא, לא ירד גשם. אפילו היה די בהיר. אפילו היה אפשר להרגיש את השמש (גם אם לא לראות אותה). סביב העיר נחשפו נופים מדהימים של הרים מושלגים שלא יכולנו להפסיק לצלם. התקווה לעזוב את דאוצ`נג החלה לנבוט בליבנו. היא גברה כשהשמש יצאה באופן רשמי מבין העננים ויצרה קשת כפולה מדהימה בין הרי השלג. רק מה, כאילו כדי לקלקל את היום הנפלא, נגמרו המים (אחרי שבוע של גשם ושלג) במלון.

6 בבוקר, למחרת. שוב אנחנו בתחנת האוטובוס, אפופי אדי שינה. תמה לה ההמתנה בדאוצ`נג, אפשר לסוע לליטנג, התחנה הכי גבוהה שלנו בטיול - קצת מעל 4000 מטר. התחלנו לנמנם בנסיעה, אבל מהר מאוד גילינו שהדרך לא תאפשר לנו את זה. לא רק שהדרך לא הייתה כל כך סלולה ודי מחליקה (לזה כבר די התרגלנו ברגע שנכנסנו לאיזור הבקדור) אלא הנוף, בשילוב עם היום הבהיר והמדהים שיצא לנו, הדירו שינה מעינינו. אחרי עלייה לעוד פאס (ככה זה בבקדור, עוקפים רכסים על גבי רכסים) הגענו לרמה שטוחה ומושלגת, לפחות איזה מטר עומק. הנוף היה מטורף - שלג בתולי, לא נגוע, עד האופק שם הוא נוגע בפסגות מושלגות. לא יכולנו להפסיק לצלם, גם אם זה אומר לפתוח את החלון ולקפוא לכמה שניות, גם אם זה אומר שאני מצלם בפילם (דינוזאור שכמותי) ואני די מהמר על איך יצאו התמונות החולפות האלו.

 לבסוף הגענו לליטנג ומיד נפלו פנינו. נראה כמו דאוצ`נג מספר 2. עיר אפורה ומשעממת. התחלנו לחפש מקום לישון בו, משהו טוב שהבנות יוכלו להעביר בו בכיף את השבת (היה כבר יום שישי) ואחרי שההמלצה של הלונלי - גסטהאוס "קריין" (Crane) התגלתה כמקום די מפוקפק עם שירותים שיכבדו כל תחנת אוטובוס בסין (מפתיע נכון? הלונלי שוב טעה) התחלנו להסתובב סתם בעיר. בסוף סיגל ואני נשלפנו על ידי בעלת גסטהאוס מהרחוב ומצאנו מקום ממש נחמד, לכאורה עם מים חמים וחדרים זוגיים ב- 40 יואן, ה- Snowland. התמקמנו והבנות הלכו לעשות קניות לשבת בזמן שיורג, נמרוד ואני החלטנו להסתובב קצת בעיר, לראות את המנזר המקומי ולראות אם יש משהו מעניין בעיר הזאת. ברגע שיצאנו מהרחובות הראשיים של העיירה גילינו שלא שופטים את הקנקן לפני שטועמים מה יש בו. הרחובות (או יותר נכון הסמטאות) שמחוץ לרחובות הראשיים מלאים בנזירים וסתם טיבטיים חייכנים וחמודים שיצעקו לך "הלו" ו"טשידלק" (שלום בטיבטית) וינסו את האנגלית המעטה שהם יודעים עליך.

 בדרך גם פגשנו את מר זנג, בעל מסעדה שמדבר אנגלית ברמה ממש סבירה. כל המסעדה מלאה בהמלצות של מטיילים ועל הקיר יש שרטוט של מפה של העיר שמציין שיש גם אתר של קבורת שמים בעיר. כן, כן, אותו מנהג שמפורסם מלנגמוסי בצפון סיצ`ואן שבו מבתרים את המת ומשאירים אותו לנשרים, מתקיים גם כאן. החלטנו לנסות למצוא את המקום ולראות אם יש שם סתם כמה נשרים אובדים. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהגענו למנזר והקפנו אותו, עלינו מעליו וקיבלנו נופים מדהימים של העיר, מישורי הדשא שמאחוריה וההרים המדהימים שמאחוריהם (מכוסים שלג, כמובן). גם קיבלנו הזמנה לשבת עם זוג נשים טיבטיות ותינוק לסשן של פיצוח גרעינים ונסיון להדברות בעזרת האנגלית הרצוצה של הצעירה מביניהן. בסופו של דבר ישבנו, פיצחנו, צפינו באנשים בשלל גילאים וצורות (מילדה קטנה ועד זקנה כפופה וקמוטה) מקיפים את המנזר תוך כדי סיבוב של איזה מן מתקן תפילה בידם ולבסוף אפילו קיבלנו רשות לצלם את הנשים שישבו איתנו, בתנאי שנשלח להן את התמונות כשנפתח.

חזרנו למר זנג לארוחת צהריים שהעברנו בדיבורים איתו על ארצות, אנגלית, אוכל (לאור ההמלצות הרבות, שלושתנו החלטנו לחזור אליו בערב לנסות את סטייק היאק), קבורת שמים ודברים אחרים. זנג גם בירר אצל חבר שלו (נזיר מקומי) למה ידינג סגורה. מסתבר שהסינים רוצים להעביר שם הייוויי לטיבט. הטיבטים באופן כללי לא בעד זה. אז בגלל העבודות ובגלל הסכסוך הזה הפארק סגור (כנראה באופן יותר מזמני) או כמו שמר זנג הגדיר את זה - "Yading, finish". החלטנו לתת עוד נסיון לקבורת השמים ולפני זה להכנס למנזר, לצפות באלף הנזירים שבתוכו. אחרי מבט ארוך במפה יצאנו לדרך וההפתעה לטובה שהייתה לנו מליטנג קצת התקלקלה.

המנזר עצמו היה בשיפוצים ברובו הגדול ואי אפשר היה באמת לראות משהו וממילא הכל לא נראה כל כך עתיק, יותר מחודש אם לא חדש (מה שגרם לנו מחשבות שניות לגבי להגיע לשם ב-6 וחצי בבוקר ולראות את הטקס). אחרי עוד קצת שיטוטים גם לא הצלחנו לאתר את אתר קבורת השמים (כנראה שהסיכוי האמיתי היחיד למצוא אותו הוא ללכת אחרי האנשים כשיש משהו). הגענו למסקנה - ליטנג נחמדה מאוד, ליום אחד. אם נשארים יותר - שווה ללכת לראות את הסביבה, יותר מאשר לראות את ליטנג עצמה. חזרנו לארוחת ערב אצל מר זנג ואכלנו את הסטייק יאק. קצת הגזימו - טעים, אבל לא מטורף וזה לא ממש סטייק אלא חתיכות בשר יאק (ויחסית ל- 20 יואן, זה לא ממש משביע). לפחות בילינו עוד קצת זמן עם מר זנג והיה ממש נחמד.

 חזרנו למלון בדיוק בזמן לעשות קבלת שבת עם הבנות. אני לא נוהג לעשות את זה בבית וחוץ מאיזה פעם וחצי בשובה ישראל, לא יצא לי כל כך לעשות את זה בזמן האחרון. זה היה ממש נחמד ומחמם לקבל את השבת עם הבנות, עשה קצת להרגיש בבית והיה בכלל מיוחד כיוון שיורג הצטרף אלינו, מה שאמר שהכל היה מלא בהסברים שלימדו גם אותי לא מעט. ישבנו עם הבנות ושרנו שירי שבת ולבסוף הלכנו לישון ונפרדנו, כיוון שהן נשארות לשבת ואנחנו ממשיכים בדרכנו.

לתחילת הכתבה

צ'נגדו ולשאן

שוב 6 בבוקר, שוב תחנת אוטובוס. עוזבים את ליטנג ונוסעים לקנדינג, התחנה האחרונה בערך בבקדור, 2600 מטר מעל הים, בקושי. הנוף כרגיל מהמם בדרך. פחות שלג בקרוב, אבל המון רכסים נפלאים עם תצפית של 180 מעלות עליהם, מכוסים בשלג. הימלאיה קלאסי. הנסיעה עברה בלי תקלות והגענו לקנדינג. פה באמת נפלו פנינו. לא רק עיר מגעילה, גם גדולה וכאילו זה לא מספיק - כל המשך הואדי שעליו היא בנוייה נמצא תחת עבודות יישור גדולות שמציעות שהעיר הזאת רק תגדל ותתחיל למשוך אליה יותר תיירים. תפסנו מונית לגסטהאוס שעליו המליצו לנו - sally`s Guesthouse ( המחיר- 5-6 יואן למונית, לא יותר) והתמקמנו שם. הגסטהאוס עצמו הוא ממש נחמד. הבנות דוברות קצת אנגלית ותמיד רוצות לעזור. כשהחלטתי לעשות כביסה (יש מכונה, בחינם כולל אבקת כביסה) אחת מהן אמרה לי שהיא כבר תדאג לזה ושאני אחזור אחר כך. בינתיים ישבתי על האינטרנט והתחלתי לכתוב את הכתבה הזאת (גם זה בחינם) ואז חזרתי ותליתי את הכביסה על הגג. לפני שהלכנו לישון נפרדנו מיורג שהחליט להמשיך לצ`נגדו בבוקר שאחרי, בהבטחות שאם מישהו יגיע אי פעם לארצו של השני, ישר נודיע.

 את היום שאחרי, בעיקר ביוזמתי, כיוון שנמאס לי לקחת אוטובוסים בשעות מוקדמות, בילינו ברגיעה. על האופציה של לנסוע לפארק הקרחונים שנמצא באיזור וויתרנו אחרי שגילינו שכניסה עולה 70 יואן ועוד 70 לאוטובוס שעולה אל הקרחון עצמו (אלא אם בא לכם לטפס לאורך 30 ק"מ ואז לרדת חזרה). אחרי השכמה מאוחרת והתעצלות במיטה, הסתובבנו קצת בעיר וגילינו שיש בה פחות ממה שנראה לעין. הדבר היחיד ששווה איזכור הוא המנזר שיושב צמוד לסאלי`ס. מנזר קטן וחמוד, מאוד יפה ובדיוק כשהגענו שקד אחד הנזירים על מלאכת המחשבת של צביעה מחדש של הציורים העתיקים. מעבר לזה אין הרבה מה להוסיף על היום הזה, פרט להגעה של יונתן, בחור דתי שמסתבר שהיה כמה ימים אחרינו מאז שהגענו לסין והשלג דאג להצמיד אותו אלינו ולהעביר את שלושתנו ביחד למחרת לצ`נגדו (לשם שינוי, לא ב-6 בבוקר אלא ב-8). בסופו של דבר יש רק שני דברים שאפשר לציין לגבי קנדינג - האחד זה קלקול הקיבה שחטפתי וישפיע על הימים הקרובים והשני הוא התקדמות ראשונה בתחום השניים הסינים - בסופר בקנדינג נצפה סיני קטן עם כינור קטן. מתקרב, אבל עדיין די רחוק.

אז הגענו לצ`נגדו. עיר כל כך שונה מכל הזמן האחרון לא יכולתי לתאר. גובה - רק 500, חם, לח ואם שופטים לפי השפה שמצטרפת לסינית, המיעוט פה הוא סיני-אנגלו סקסי. כל כך מערבית שקשה לתאר - ג`אנק פוד בכל מקום, מותגים אמריקאיים וכתובות באנגלית. זה לא אומר שאנשים יודעים אנגלית, אבל זה בכל זאת עושה הרגשה אחרת.

 את היומיים הבאים ביליתי בעיקר בשירותים. טוב, לא צריך להגזים, זה לא היה קלקול חמור, אבל בכל זאת זה די הגביל אותי. העיקר של מה שעשיתי היה להסתובב בעיר, לקנות לעצמי נגן חדש ב- Computer St שדרך אגב, הוא לא ממש זול, ראינו שם מוצרים גם במחירים של הארץ וממש קשה להוריד אותם שם. לבסוף, אחרי יומיים של בטלה, החלטנו לנסוע ללשאן (Leshan). זהו מקום מנוחתו של הבודהה הגדול בעולם ומסתבר שרצים לידו עוד כל מיני בודהות ובודהיסטוות שונים ומשונים בגדלים משתנים. אבל דבר ראשון אחרי שהגענו היינו צריכים להאריך לנמרוד את הויזה לסין. חמושים במפה של העיר מהלונלי של 2002 וסינית מעטה מצאנו את עצמנו מסתובבים בעיר (נמרוד, סיגל ואני בעוד יונתן ומירב מחכים לנו בתחנת אוטובוס) חסרי מושג לחלוטין. בסופו של דבר שוטר מקומי הזמין לנו מונית שלקחה אותנו עד לשם. נו מילא, כמה יואן אקסטרא.

הפקיד שם היה ממש ממורמר (הוא התלונן על זה שלכולם אין סבלנות לחכות 5 ימים בצ`נגדו אז הם באים ללשאן) אבל לא עשה בעיות, רק אמר שנמרוד יחזור ב-4 לקחת את הדרכון. בדרך חזרה לתחנת אוטובוס עוד הצלחנו לקחת את הקו לכיוון הנכון ולבסוף לחבור אל מירב ויונתן בתחנת אוטובוסים. נכנסנו אל הפארק של הבודהות ולא ראינו כל כך בודהה בגובה 300 מטר. במקום, ראינו בודהה שוכב באורך 170 מטר (שזה סבבה, אבל לא מה שהבטיחו לנו). מה שעוד ראינו זה הרבה מדרגות בכל מקום. התחלנו לטפס בהן, עוברים ממערה לפגודה להיכל, כולם מלאים בבודהות - קטנים, גדולים, עם שתי ידיים, עם שבעים ידיים, בודהה שמן מאוד מאוד (ודי שיכור אם אתם שואלים אותי), עם כיפה, בלי כיפה. קיצר, בלי סוף בודהות בכל המינים, אבל אף אחד מהם לא בגודל של 300 מטר. עדיין יפה מאוד.

המשכנו לטפס עוד ועוד במדרגות, עד שפתאום בצבצה פדחת מעבר למעקה. נגשנו במהרה וראינו אותו - בודהה, חצוב בסלע בעבודה מדהימה, שאפשר לנחש רק איך עשו אותה, בגובה 300 מטר, על שפת הנהר. הסיבה, אגב, שהוא נבנה שם היא שבגלל שמצטלבים שם 3 נהרות היה זרם חזק שהטביע סירות קטנות, אז שמו בודהה גדול שישמור עליהן. הפלא ופלא, זה עזר. אולי אלה כוחותיו האדירים של הבודהה? אולי זו העובדה שבזמן החציבה הם שפכו מלא חול אל תוך הנהר? חכמים יגידו. בכל מקרה, נמרוד נטש אותנו לטובת הפספורט שלו וסיגל ויונתן החליטו לרדת עד לרגליים של הבודהה (מה שדורש לעמוד הרבה זמן בתור ואז לעלות בחזרה). אני ומירב, לא בשיא כושרנו, החלטנו לוותר. קבענו בכניסה. אחרי שחיכינו להם שם שעתיים החלטנו שמשהו לא לגמרי בסדר. התחלנו לחפש אותם ואחרי שהם במקרה ראו אותנו מהאוטובוס לתחנה המרכזית התברר שהם חיכו בכניסה ואנחנו ביציאה.

 חזרנו לצ`נגדו ולשמחתי פגשנו שם את מייגן 2 (ראו הכתבה על ליג`יאנג) מה שגם תרם להרגשה הטובה שלי, כי ידעתי שכשמייגן תבוא יתחילו המסיבות. אז זהו שלא, מסתבר שלמצבת החולים לאחרונה (שכללה, מלבד את עבדכם הנאמן, גם את יונתן ומירב) אפשר להוסיף גם את מייגן. לא נורא, נחכה יום ונלך לחגוג מחר - פנדות, אופרה, הוט פוט ושונות. יום למחרת שוב קמים מוקדם כדי להגיע בזמן להאכלה של הפנדות. כיוון שהפנדות הן אחד היצורים היותר עצלנים בעולמנו הקט, כדאי לבוא ולראות אותן בזמן שהן אוכלות, כי ככה הן יותר עירניות. איכשהו הצלחנו לקחת את הדרך הארוכה יותר (אך זולה יותר) למרכז גידול הפנדות שנמצא בפאתי צ`נגדו והגענו קצת אחרי שההאכלה הסתיימה. זה לא כל כך הפריע לפנדות לשבת ולהמשיך לאכול שם. המרכז עצמו מורכב ממספר מתחמים שונים ולא מעט פנדות שניתן לראות (אם הצלחתם לעקוף את החומה של הסינים המצלמים והיא כנראה הסיבה האמיתית להגיע לשם מוקדם) גם בשעות קצת יותר מאוחרות בבוקר. הסתובבנו לנו בין המתחמים, מתפעלים מהעצלנות של החיות הללו וכמה הן חמודות באותה מידה. יש פנדות מכל הסוגים - גדולות (שיושבות ואוכלות ותו לא), קטנטנות (שקשה לראות יותר), מתבגרות (שהן ממש פעילות וממש חמודות ואפשר לראות אותן מנסות לטפס על עצים, מטפסות על עצים ולא מצליחות לרדת מהעצים) ואפילו אדומות (שהן קטנות ויותר דומות ללמורים, אבל נסבול את זה).

התוכניות שלנו להמשך היום היו רכישת ספרים בחנות גדולה במרכז העיר שמוכרת ספרים באנגלית גם, ביקור בפארק העממי People`s Park, שבו אמורים להיות כל מיני ריקודי עם ומופעי כשרונות ופינאלה באופרה של סיצ`ואן. אז זה לא כל כך קרה. הגענו לחנות הספרים וגילינו שכולה בסינית. לפחות בקומה הראשונה. והשניה. בשלישית כבר היה יותר טוב ואפילו הצלחנו למצוא כמה מהקלאסיקות של הספרות האנגלית ב-25 יואן לספר, ככה שיהיה לנו מה לקרוא על הסוס במונגוליה. משימה אחת הוכתרה בהצלחה. אבל - אוי ואבוי, נתקפנו מחלת עצלות בעקבות המחלות השונות שעדיין היינו בשלבי התאוששות מהן וחזרנו לשנ"צ בסימ`ס. כשקמנו, התברר ששכחו להזמין לנו את הכרטיסים לאופרה וגם זה נדחה למחרת. העברנו עוד לילה של משחקי קלפים ומג`ונג (מבחר המשחקים הסינים שאנחנו לומדים הולך וגדל בהתמדה). סוף סוף, יום של השכמה מאוחרת שסחבנו באיטיות בלא לעשות כלום, עד שהגיע הערב ונסענו לאופרה של סיצ`ואן - 80 יואן לכרטיס, 90 יואן לכרטיס עם מקום טוב דרך הסימ`ס.

אז המילה אופרה היא לא מדוייקת כל כך. היא אפילו די לא מחמיאה לעניין. מדובר בשלל מופעים שמייצגים את התרבות ויוצרים ערב די מעניין. זה מתחיל באמת בקטעי אופרה קטנים שכוללים אקרובטיקה ותלבושות צבעוניות מעניינות ואפילו יש כתוביות באנגלית בצד לטובת התיירים אבל ממשיך במופעים מעניינים לא פחות - מופע צלליות ידיים מדהים (לא ידעתי שאפשר לעשות ינשוף, זאב שטורף ארנבת, תוכי ועוד מליון ואחד דברים רק עם זוג ידיים ופנס), שתי בחורות שעושות ג`אגלינג עם הרגליים לכדים גדולים ושולחנות, נגינת סולו על כלי מסורתי ששכחתי את שמו, קטע קומדיה שמשלב גמישות מדהימה ומסתיים עם מה שכולם שמעו עליו - מופע החלפת המסיכות ונשיפת האש. זה באמת מדהים - כמה חבר`ה, חלקם יורקים אש, כולל בובה על מוט וכולם מחליפים מסיכות בקצב מטורף בהינד עפעף, בלי שתראה בכלל איך (כולל הבובה). בקטע מסויים שניים אפילו יורדים לקהל ובזמן שהם לוחצים ידיים לאנשים, המסיכות לא מפסיקות לעלות ולרדת, ממש כאילו הן אחוזות קסם, מעבר לתעלולים של זריזות ידיים מטורפת. נכון שזה מאוד תיירותי ולא הכי אותנטי, אבל זה עדיין מדהים ומהפנט - כל המופע, לא רק הסוף. גם אם יש לא מעט קטעים שההופעה בהם לא נטולת שגיאות ופישולים לגמרי.

 כך נגמרה לנו צ`נגדו, בטעם טוב. הגיע הזמן להפרד - מסיצ`ואן, ממייגן שטסה לבייג`ין ומשם לניו זילנד ועוד רגע גם מסין. המרחבים של מונגוליה קוראים ואנחנו נצא לשם, דרך עוד בקדור קטן - בין סיצ`ואן לגנסו (Gansu) ומעבר קטן במונגוליה הפנימית. הלאה למסע אל מונגוליה.

לתחילת הכתבה