כדורגל בבלגיה
קצרצרים. רגעים. אפיזודות חולפות במהלך שנה של חיים. לא הכל ראוי ל"כתבה משל עצמו", אבל החיים מורכבים משמחות קטנות, אכזבות קטנות, החוויות הלא משמעותיות שמעלות חיוך על השפתיים, כשנזכרים בהן ממרחק של חודשים. הכתבה הזאת תורכב מאוסף של חוויות ממקומות שונים, זמנים שונים, דברים קטנים שקרו, שמחות קטנות של יום חולין.
בלגיה. אני ממשיכה ומגיעה למדינה הזאת שוב ושוב (אולי בזכות מיקומה הגיאוגרפי המעולה...). נסענו כל הכיתה לטיול שנתי לגנט, עיר ימיביניימית יפה ומגניבה בצפון בלגיה. האוניברסיטה בגנט היא אחת מהאוניברסיטאות המשתתפות בתוכנית המאסטר שלי, ופעם בשנה נפגשים כל הסטודנטים מכל האוניברסיטאות המשתתפות בתוכנית. השנה זה היה בגנט. באופן רשמי מטרת המפגש היא סדרת הרצאות בנושאי משפט וכלכלה ובחירת מנחים לכתיבת התזה. באופן לא רשמי מטרת המפגש היא לבדוק את עמידות הסטודנטים לסוגי הבירות הבלגיות השונות לאורך כל שעות היממה. אנחנו השנה החלטנו להיות מקוריים: הצענו לשלב בשלושת ימי הכנס טורניר כדורגל כלל אוניברסיטאי.
כאן המקום לפרט שהגבר האירופאי הממוצע מכור לכדורגל ברמה שהופכת את התמכרות עמיתו-הגבר הישראלי הממוצע לזניחה, כאילו מדובר בחוג אוריגמי חד-שבועי. זה לא יאמן, כדורגל כדורגל כדורגל, שחקנים, מאמנים, יום ג` שידור של ליגת האלופות, יום ד` שידור של ליגת האלופות 2, יום שבת שידור של הליגה האנגלית, הספרדית, יום א` שידור של הליגה האיטלקית, ובכל הימים הללו הס מלהזכיר יציאה, בילוי, פגישה. אין עם מי לדבר. למות מהם (מזל שלנו יש רק את בני סכנין-מכבי תל אביב פעם בשבוע).
אז גברברי התכנית החליטו, וביצעו. השנה, האירוע המרכזי בשעות המועטות בהן ניתן למצוא את הסטודנטים פיכחים למחצה יהיה טורניר כדורגל בין-אוניברסיטאי (בולוניה, המבורג, גנט), בכיכוב הסטודנטים ואפילו בהשתתפות אחד הפרופסורים לדיני קניין. ככל שהתקרב מועד המאורע הצפוי, ההכנות בקרב שחקני ומעודדי בולוניה נכנסו להילוך גבוה. כאות הוקרה לצבע האדום השולט בבולוניה, צבע מדי הנבחרת היה אדום, והסמל (באופן לא מפתיע) שני המגדלים, הדואה טורה של בולוניה, תחת הסיסמא Forza Bologna (קדימה בולוניה). כל הסטודנטים של בולוניה קיבלו הוראה לבוא לבושים באדום לארוחת הערב הרשמית של הכנס, מדבקות הוכנו, סרטים אדומים לשיער, יצאנו מוכנים וששים אלי קרב. כשהגענו לכנס התברר שאולי קצת הגזמנו. היינו הנבחרת היחידה עם מדים ונראינו קצת כמו שלושים העתקים של כיפה אדומה. אבל גייסנו את כל הפרופסורים לעזרתנו והדבקנו על כולם, ללא הבדל דת, גזע, אוניברסיטה ומין את מדבקות הפורצה בולוניה שלנו.
ביום המשחק עצמו מזג האוויר היה הפכפך. רק לשם הבנת המושג "מזג אויר הפכפך" בגנט, צפון בלגיה באמצע פברואר, אפרט: בעשר בבוקר היתה שמש, באחת עשרה ברד מטורף, בחצות היום רוח עם רסיסי גשם, באחת שלג שנמשך שעתיים, בשלוש שמש שייבשה את המגרש, בארבע ברד שהבריח את השחקנים, בחמש גשם עד סוף היום. מה העניינים? דני רופ - אתגר - נסה לחזות מזג אוויר לפי שעות ולא לפי ימים!
מכיוון שבשתיים וארבעים ירד שלג, אני כאוהדת לא נאמנה החלטתי שאני מוותרת על המשחק והולכת לבקר בברוז` השכנה. עד היום ישנם אנשים שלא סלחו לי על החלטה זו חרף כל טענותיי שכבר יומיים אני מסתובבת עם חולצה אדומה מפחידה, מלאת מדבקות פורצה בולוניה, ושבשעת המשחק המשוערת שידרתי להם גלים של אנרגיה חיובית, וזה המקסימום שיכלתי לעשות בהתחשב בנסיבות... המשתנות... ומשתנות. ניצחנו. כמובן. לא היה לי ספק. האריות (והלביאה) האדומים מבולוניה שיחקו כמו תותחים, בשמש, בברד ובגשם, והביאו את הגביע הביתה. אני בינתיים אכלתי את הגודייבה הראשונה שלי בברוז`... רגע מתוק בחיים.
לתחילת הכתבה
אופרה במילאנו
ערב פסח תשס"ה. באופן יוצא דופן לא מתקיים סדר בבולוניה, היה חשוב לי לחגוג את הסדר אז החלטתי לנסוע למילאנו, להצטרף לסדר בבית חב"ד במקום. ידעתי שאני לא אספיק להגיע לרכבת האחרונה לבולוניה אז החלטתי לשלב את ליל הסדר עם טיול במילאנו והסביבה. כל ההכנות נעשו מראש: קניתי שמלה לערב חג (רק חבל שהיא מסוג השמלות שלא היה מראש סיכוי שאני אופיע איתה בבית חב"ד, אבל העיקר שהיה לי תירוץ לקנות שמלה חדשה). הסברתי לעמיתי לכיתה על הסלבריישן, ולמה אני לא אצטרף אליהם בסופ"ש הקרוב. עיינתי בלונלי פלנט ובחרתי אתרים לביקור בעיר (כולל ניסיון מביש להתקשר ולהזמין כרטיס כניסה לראות את "הסעודה האחרונה" של דה וינצ`י, ומזכירה אחת שהסבירה לי שהכרטיס כניסה הפנוי הכי קרוב שיש הוא ליום שישי בעוד שלושה שבועות... זוהי המשמעות האמיתית של אתר תיירות).
ויש כמובן את עניין ההוסטל. בתור סטודנטית שהיורו לא מצוי בכיסה, תקציב הגג שלי ללינה מחוץ לבית הינו 20 יורו. הסטנדרטים שלי לא גבוהים- העיקר שיהיה נקי ובטוח. חיפוש בגוגל של "מילאנו" ו"הוסטל" העלה בחכתי את ההוסטל Il ostelo. נראה סבבה. אתר האינטרנט, שהתאפיין בעיצוב מודרני בשחור לבן, סיפר על אינטרנט חופשי, מטבח מאובזר, מיקום ליד תחנת הרכבת, אין קרפיו (הגבלה על שעת חזרה). מגניב. הזמנתי מקום ונסעתי.
הרכבת הורידה אותי במילאנו בחמש בערב. בתשע וחצי הייתי אמורה להיות בבית חב"ד. היה לי טרמפ להוסטל, ותוך כדי נסיעה הרגשתי שמשהו לא ממש מסתדר לי... השכונה הפכה להיות יותר ויותר מוזנחת, גרפיטי על הקירות וחבורות רחוב בפינות, שיכורים שוכבים על שפת מדרכה, לא נעים. הטרמפ שלי הוריד אותי בכניסה לחצר אחורית ואמר לי לפני שנסע שהוא מכיר את המקום וזה מקום מצויין לקנות בו סמים... נכנסתי. בחצר ישבה חבורה של עובדים זרים, לדעתי ממצרים, שיכורים רצח. שני החבר`ה בקבלה התעמקו בג`וינט מפואר ונראו מאוד שמחים לבואי. בכניסה היתה מודבקת תמונה ענקית של בן לאדן, וכתובות בערבית קישטו את הקירות.
הובלתי אחר כבוד לחדרי, שהיה חדר דורמס מעורב, משמע בנים ובנות יחדיו. בדרך כלל אין לי בעיה לשהות בחדר מעורב, ועדיין לא יצא מצב שבו הייתי בת יחידה בחדר מעורב, עד אותו ערב פסח בו התברר לי ששבעת שותפי לחדר הדורמ`ס המעורב הם שבעה גברים, עובדים זרים ממצרים. מפחיד, ולו רק בגלל העובדה שאני בת יחידה, ובל נשכח שעל מיטתי המיועדת והלא נקיה ישנו להם בשלווה שלושה כלבים מגזע מפחיד. גם בחדר עצמו התנוססו כתובות בערבית, והתמונה היחידה בחדר היתה מפה של ארץ ישראל/פלשתין עם שמות המקומות בערבית... לא סימפטי.
ברחתי כל עוד נפשי בי, והאמת- פחדתי להסתובב בשכונה הזאת. אפילו עד לתחנת המטרו הסמוכה, מרחק של עשר דקות הליכה, הייתי היחידה ברחוב שהיתה אישה/פיכחת/לא דוברת ערבית כשפת אם. לקחו לי שעתיים למצוא מקום מגורים חלופי. קצת יותר יקר, אבל ב- Il hostelo לא הייתי נשארת בעבור כל הון שבעולם. לסדר פסח הגעתי קצרת נשימה לאחר התרוצצות של שעה וחצי במטרו המעצבן של מילאנו. איזה כיף היה ליפול על כיסא ולשיר את הקושיות. אגב, ידעתם שלהגדה יש גם חצי שני, שקוראים אותו אחרי האוכל? סתם, גם אני ידעתי את זה, רק שאצלנו בבית הולכים על הנוסח המקוצר וקופצים לחד גדיא, ואם אפשר במרוקאית מה טוב... אגב, הסדר בבית חב"ד, שהיה אחלה לגמרי, נגמר בשתיים וחצי בלילה. לקחו ברצינות את הקטע של "והיו מסובין כל אותו הלילה".
איטליה, מולדת האופרה. שמות כמו ורדי ופוצ`יני ומריה קאלאס. היה ברור לי, שבמהלך שהותי באיטליה אני אלך לראות כמה אופרות. לא שאני חסידת אופרות מושבעת, בארץ ראיתי רק שתיים (את "ריגולטו", שהוצגה בכיכר רבין, ואת "טורונדוט", שנאלצתי לפשוט בעבורה את הרגל ולהיקלע למצב של כינוס נכסים, וזאת למרות שקניתי את הכרטיסים המוזלים). את האופרות כאן אני רואה בעלות של בין 8-20 יורו לאופרה. אז נכון, אני קונה את הכרטיסים המוזלים, אבל תראו לי כרטיסים מוזלים לאופרה בישראל שעולים 37 ¤... מה כל כך מיוחד באופרה? קודם כל בית האופרה עצמו, עם התקרה המצוירת והנברשות הענקיות. דבר שני, כל הגברות האיטלקיות שמגיעות לאופרה עם שמלות ארוכות, כובעים ותכשיטים. ואחרון, האופרה עצמה, שהיא למעשה אופרת סבון זולה של המאות ההן.
האופרה הראשונה שראיתי היתה "איל טרובדור" של ורדי, והעלילה כדלקמן: הבחורה מאוהבת בטרובדור, לוחם החופש, שהיא ראתה נלחם באיזה קרב, ומחכה לו על המרפסת. הגנרל של הצבא מאוהב בבחורה ורוצה להרוג את הטרובדור. הטרובדור הוא בן של מכשפה צועניה שהרגה את אחיו של הגנרל, זרקה אותו לאש, אבל למעשה היא לא הרגה את אחיו של הגנרל- היא זרקה לאש בטעות את בנה שלה, והטרובדור הוא אחיו של הגנרל. הטרובדור והבחורה מאוהבים, הטרובדור נפצע בקרב, הגנרל לוקח בשבי את אמו הצועניה של הטרובדור, הטרובדור הולך להציל אותה ונשבה. הבחורה מציעה עסקה לגנרל- היא תהיה שלו אם הוא ישחרר את הטרובדור. הגנרל מסכים, הבחורה שותה רעל שהיה מוטמן בטבעת שעל אצבעה, הבחורה הולכת ואומרת לטרובדור שהוא חופשי. הטרובדור חושב שהיא בגדה בו ועושה לה ריגשי. הבחורה מתה, הגנרל מבין שהבחורה עבדה עליו ומבקש להרוג את הטרובדור. האמא הצועניה מגלה לגנרל שהם אחים. נו באמת...
גם ביפים והאמיצים היו דוחים תסריט כזה הזוי. בחייאת, עלילה זולה להפליא, שאמינותה מוטלת בספק. שימו רקדנית בטן ותעשו מזה סרט ערבי. ומה הקטע עם הבחורה שמסתובבת עם טבעת מלאת רעל, ככה שאם היא תצטרך לבצע התאבדות ספונטנית הוא יהיה בשלוף? אבל מה שכן, הכינורות היו נהדרים, והתלבושות, והבחורה... איזה קול מדהים, מרעיד את הנברשות. אז מה עם העלילה צ`יזית ודביקה?
האופרה השניה שראיתי היתה "טוסקה" המפורסמת של פוצ`יני, שבוצעה במקור על ידי מריה קאלאס האגדית. יופי של אופרה, באמת, מוסיקה נהדרת בניצוחו של זובין מהטה (אפשר להגיד הוא משלנו?), אבל הסיפור, הסיפור... להלן תקציר העלילה:
איזה לוחם חופש בורח ומסתתר במנזר. במנזר באותה שעה נמצא מריו, הבחור של טוסקה, שמצייר ציור קיר של קדושה. טוסקה מגיעה ורואה את החבר שלה מצייר ציור קיר בדמותה של אישה אחרת (שהיא למעשה אחותו של לוחם החופש המסתתר), ועושה לו סצנות קנאה מטורפות. מריו, כמו כל גבר טוב, זוחל לרגליה ומסביר לה שהוא אוהב רק אותה... מריו ולוחם החופש בורחים ומסתתרים בביתו של מריו, הגנרל מגיע למנזר ומנסה לאתר אותם. הוא מספר לטוסקה שמריו בוגד בה וטוסקה הקנאית, בצעד טקטי חכם להפליא, מגלה לגנרל איפה הם מסתתרים. הגנרל הורג את לוחם החופש ושובה את מריו. הגנרל שמאוהב בטוסקה מאיים להרוג את מריו אם טוסקה לא תתמסר לו. טוסקה הורגת את הגנרל. ביחד טוסקה ומריו מתכננים בריחה, מריו יעמיד פני מת או יירה בכדורי סרק או משהו כזה, ואז הם יברחו, אבל מריו נורה בכדורים אמיתיים ומת וטוסקה, באופן לא מפתיע, מתאבדת בקפיצה מבניין...
מה הקטע של הבחורה המתאבדת? זוהי דרך להביע אהבה? לשתות רעל מטבעת? לקפוץ מגג של בניין? לא ברור בכלל... ומה הקטע של הגנרל המאוהב בבחורה? שוב? הדבר האמין היחיד בכל העלילה המופרכת הזאת, הוא שבחורה אכן יודעת לעשות סצנות קנאה מטורפות על לא כלום... טוסקה היתה אחת האופרות היפות ביותר שראיתי. טוסקה נכנסה למערכה השניה כשהיא לבושה בשמלת סאטן אדומה מבריקה וארוכה, ועונדת ענק ענק אותו ענדה במקור מריה קאלס. איזו קלאסה, איזה יופי, איזו מוסיקה, איזה ביצוע, מחיאות כפיים אל תוך הלילה. מסקנה- כל זמן שלוקחים בחשבון שאופרה היא למעשה אופרת הסבון של העידן בו לא היתה טלוויזיה, שווה שווה... תובנה- לא סתם קוראים לאופרת סבון אופרת סבון.
לתחילת הכתבה
ועוד חוויות
ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אני יושבת בחדרי וכותבת עליו. בשבוע שעבר חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בו הסברתי לחברי לכיתה למה אני לא יכולה לצאת אתם למסיבה השבועית בקזמטה. יום זיכרון, לא לעניין, כולם הנהנו בהבנה. השבוע, כששוב הסברתי למה אני לא יכולה לצאת נתקלתי בהרמת גבה. "הרבה ימי זיכרון יש לכם שם בישראל". לך תסביר למה צריך יום זיכרון אם מחר יום העצמאות.
אם הייתי עכשיו בבית סביר להניח, שכמו בכל יום זיכרון הטלוויזיה היתה דלוקה על ערוץ 33 והייתי מעבירה שעות בבהייה בשמות המתחלפים, עד שהיתה מגיעה השעה בה הייתי מתחילה לזהות שמות, לקשר אותם לאירועים, לפרצופים (אצלי זה קורה בערך מסוף 1994). הייתי מתמכרת לשירים הנוראים והנפלאים ששומעים רק פעם בשנה, חווה אלברשטיין, דני רובס הנהדר. אבל מכיוון שאני לא בבית, ומכיוון שבימי הזיכרון התשס"ה לא עמדתי אפילו פעם אחת באף צפירה אחת ביחד עם בני עמי, אין לי אלא לכתוב על מה הייתי עושה אילו הייתי בבית.
חזרתי מיום טיול במנטואה, עיר נהדרת בצפון איטליה (ולכל אלו שתהו מאיפה השם הזה מוכר לכם- כן כן, משיעורי ספרות! מנטואה היא העיר אליה הוגלה רומיאו לאחר שהרג את טיבלט). התיישבתי עייפה להפליא ברכבת והתכוננתי לשקוע בניתוח הכלכלי של מיזוגים ורכישות (חייבים גם ללמוד מתישהו). בכיסא לידי התיישב אריק, בחור מגאנה, מוכר תיקים מזוייפים של לואי ויטון על המדרכה ברחוב זה או אחר בנאפולי. התחלנו לדבר. אחרי חמש דקות הוא הציע לי נישואין וטען בלהט שאלוהים רוצה שנתחתן, הוא מרגיש את זה, ובני ישראל והשחורים מאפריקה היו קשורים עוד מימי משה וציפורה, ושיש לי פנים יפות ובעלי יהנה ממני עוד שנים רבות (אם זה לא היה מצחיק הייתי נעלבת). ועל כך שלושה הרהורים: א) האם "תתחתני איתי כי אלוהים רוצה" היא סיבה מספקת להגיד כן לבחור? ב) זה מה שקיבלתי אחרי ששפשפתי פעמיים את הציצי של יוליה? ג) אמא- יש תקווה!!!
המדריך למטייל בגלקסיה - מקומות ששכחתי:
- לאכול בפחות מ-5 יורו: באמצע גנט מצוי "בית הקפה של היהודים", בליך. במקום תעודת כשרות, צלחת פסח, יין כרמל וקופת הקרן הקיימת לישראל. אה- ומבחר מאפים נהדר. נסו בריוש שוקולד.
- לא לפספס: ביקור במנטואה, צפון איטליה. אמנם לא על מפת התיירות הישראלית, אבל אחת הערים היפות ביותר בהן ביקרתי. בקרו בארמון טה ובארמון דוקלה.
- שמעתי שמגניב אבל לא הייתי: הסעודה האחרונה של דה וינצ`י במילאנו, הזמינו מקומות בהקדם הכי אפשרי.
- ברוז` וגנט: שוות ביקור. גנט יותר (יופי של כנסיות גותיות ובתים ימי ביניימים), ברוז` נראית כמו גלויה מצוחצחת לתיירים.
- לחובבי האופרה: בכל עיר באירופה יש בית אופרה, לפני טיול בחו"ל בררו באינטרנט מה מציג ואיפה. אם ישנם כרטיסים במחירים סבירים- הרווחתם. אם לא, אל תאמרו נואש. ביום האופרה עצמו ניתן לקנות כרטיסים ביציע העליון במחירים מצחיקים. קחו בחשבון שהאופרה היא בשפת המקור ולא יהיו כתוביות בעברית (כמו בארץ). קראו את עלילת האופרה לפני בכדי שתוכלו לעקוב.
- למטיילים באיטליה: במאי-יוני יש פסטיבל מוסיקה בפירנצה, במהלכו מועלות אופרות, ובחודשים יוני-יולי- אוגוסט מתקיים פסטיבל אופרות בורונה, בו מועלות אופרות בארנה הרומאית תחת כיפת השמיים. השנה מעלים בין היתר את "אאידה", "נאבוקו", "לה-בוהם" ו"טורונדוט". הכרטיסים במחירים לא רעים, שווה לבדוק.
לתחילת הכתבה
