רעיון ההתנדבות בנפאל
בשלהי חום יולי אוגוסט, כשהלחות בצ`ינגדאו גורמת למזגן להיות חברו הטוב ביותר של האדם, החלטתי לנצל את החופשה שנוצרה לי טרם תחילת לימודי הסינית באוניברסיטה ולנסוע לבקר בשכנתה הגשומה של סין, נפאל. רציתי להרגיש את נפאל ולא רק להיות בה, לכן התחלתי לבחון את אפשרויות ההתנדבות בארץ הבלתי מוכרת. לאחר שעות של שיטוטים ברשת, הנה כמה טיפים שאולי יועילו למיקוד החיפוש:
- להתנדב זה לא זול. המחירים לחודש התנדבות במזרח הרחוק נעים בין $400-5000, לא כולל
טיסות.
- עלה בידי להיעזר באתר volunteer.com שסייע לי להתמקד בפרוייקט שהתאים לי.
- בעת החיפוש, רצוי לשים לב מהם התנאים להשתתפות, ומה מצופה מכם.
- בשלב ההתכתבות לקראת הקבלה לפרויקט דאגו לדעת הכל, עד הפרט האחרון. תרבות המזרח הנה תרבות שונה משלנו, לא נהוג לתת את כל האינפורמציה ופירוט ישיר ומלא. התשובה שתקבלו לעומת שאלתכם לא תהיה ישירה ואף כללית ביותר. במקרה שכזה אל תהססו לחזור ולשאול את שאלתכם בצורה המפורטת ביותר, עד שתהיו מסופקים.
- כדאי ליצור קשר טלפוני עם ארגון ההתנדבות, בכדי לוודא שאכן עומד אדם רציני מאחורי מסך המחשב ולא סתם נוכל שמנסה לנצל את טוב ליבכם.
- ברוב האירגונים ישנה דרישה להפקדת חצי מסכום עלות ההשתתפות לארגון טרם ההגעה. אני, באופן אישי, העדפתי שלא להעביר כסף, וביקשתי להביאו עם הגעתי.
לאחר חיפושים באינטרנט והרבה התכתבויות בדוא"ל, התקבלתי לפרוייקט בעיר פוקרה POKHRA אשר במערב נפאל, שם אתארח במשך שישה שבועות בביתה של משפחה נפאלית ואלמד ילדים נזקקים אנגלית. בימים האחרונים של הפרוייקט אני מתכננת לעשות טרק קצר בסביבות פוקרה.
עם הרבה רגשות מעורבים על עזיבת אחי הקטן שרק נולד מחד, ובהרבה התרגשות לנסוע לנפאל מאידך, ארזתי מזוודה ועליתי על מטוס לקטמנדו, נפאל. מצ`ינגדאו טסתי לטיבט, ומשם טיסת המשך לקטמנדו. הטיסה הקטועה השאירה את המטוס די נמוך ואיפשרה להנות מהנוף המדהים של אזור דרום סין וטיבט. טיבט היא אמנם חלק מסין, אך בהפסקה הקצרה בין הטיסות הבחנתי בשוני של הטיבטים מהסינים - החל מהשפה השונה, למרות שרוב הטיבטים דוברי מנדרינית, וכלה בצבע עורם הכהה יותר, כנראה עקב הקרבה להודו. כמובן שיש לציין את האוויר הדליל במרומי טיבט, שהיה למתז מרענן על פני לאחר יובש המטוס. בתחילת הטיסה, כאשר היינו מעל החלק הסיני, השמיים היו מעוטרים בכריות מפתות של עננים, ועם הקירבה לטיבט, כך השיכבה הפכה להיות סמיכה יותר. המטוס היה נמוך בין העננים ואז הגביה טוס, מפני ששתי דקות לאחר מכן, לא היו אלו עננים לבנים מתחתינו, אלא הרים מושלגים שנלקחו מתוך ציור חלומי, והעננים יצרו מסביבם כתר שהדגיש את עוצמתם. עם הירידה בגובה, לקראת הנחיתה, השקפתי מהחלון על עמק קטמנדו: בתים ישנים, חורבות וצריפים בנויים אחד על השני, נראו טבולים בתוך טרסות ושדות ירוקים אינסופיים.
מגיעים לקטמנדו
הגעתי לשדה התעופה הבינלאומי TRIBHURAN שבקטמנדו. עם הנחיתה יש למלא מספר טפסים בשביל לקבל ויזה. העובדים בשדה התעופה רובם ככולם דוברי אנגלית רהוטה, אשר תפתור את הבלבול הנוצר עם כמות האנשים הגדולה שמסביב. אבל, וזהו אבל גדול, התהליך הינו ארוך ומייגע, מלא בניירת והתור מתמשך זמן רב.
חשוב לדעת:
- ויזה לנפאל לשישים יום עולה 30$.
- יש להצטייד בתמונת פספורט בכדי להנפיק את הויזה.
- בדקו שהפקידים ממלאים בדרכון את הפרטים הנכונים לגביכם ולגבי תאריכי תוקף אשרת השהייה בנפאל.
- לאחר קבלת הויזה תחפשו נקודה להמרת כסף. לפי הערכתי הבלתי מקצועית, כדאי להחליף כ-50$. אמנם תקבלו בתמורה כמה אלפים של רופי נפאלי (שער החליפין נע בין 70-73 רופי לדולר) אך תתפלאו לראות איך הכסף אוזל עוד לפני כוס הצ`יה (התה) הראשונה.
יצאתי מהשדה וראיתי פרה. עיר בירה או לא עיר בירה, פרה קידמה את פני לשלום. הובלתי אל מרכז התיירים של קטמנדו, ה- THAMEL על ידי בעל הגסט האוס בו אלון הלילה (הנסיעה משדה התעופה למרכז העיר נמשכת כ5-10 דקות). זהו חדר אישי הכולל מקלחת עם מים חמים ושירותים. הכנסת האורחים והיחס היו מעל המצופה. מחיר בבית ההארחה נע בין $7-13 ללילה. הכל מוכן ומסודר, וכעת כל מה שנשאר זה לצאת לרחובות ההומים באדם.
הנה התמונה הכללית: נכון להיום, גשמי המונסון החלו לפני כשבוע, ולמרות זאת הטמפרטורה הינה יותר מ 20 מעלות. הרחובות צרים מלהכיל את ים האנשים שחוצים ללא הרף, ריקשות מתנדנדות, רוכלים מציעים את מרכולתם בכל פינה, קבצנים משוטטים וטיפוסים משונים מנסים לתקשר, אלוהים יודע למה. פרות מסתובבות ברוב קדושתן, שלוליות שנקוות בבורות באמצע הדרך, צפירות אינסופיות עקב צייתנותם של הנהגים לפקודה PLEASE HORN בגב כל משאית, ושריקות שוטרים שמנסים לעשות סדר בבלאגן...
אם תקשיבו טוב יותר תבחינו בנגינת כלי המיתר של הקבצנים, תשימו לב ללבוש המסורתי של הנשים, הסארי, והקורטה סארוואל המקשטים את הרחוב, תסתכלו על חפצי האומנות שמציעים הרוכלים הזקנים, והעיקר, תריחו את הקטורת ותזרמו. עם הטיול ברחובות והכניסה לחנויות העמוסות כל טוב, תבינו אט אט שאתם נמצאים באזור תיירותי לחלוטין. כל המוכרים יודעים אנגלית שוטפת והמחירים הם בשמיים. התייר הממוצע ישלוף את ארנקו כמעט לכל סכום שיבקשו ממנו, לכן הסוחרים אינם מנידים עפעף כאשר הם נוקבים במחירים המופרזים. ואנחנו, כטרף קל, "יורדים" לחצי המחיר המבוקש וחושבים שעשינו עסקה טובה. שני הצדדים המרוצים נפרדים כחברים לאחר שתיה כוס צ`יה או שתיים.
טיפ שלי, הנחו בעדינות את המוכר לרדת למחיר הנמוך ביותר מבחינתו, ורק אז תציגו את ההצעה שלכם. הדבר החשוב ביותר בהתמקחות בפרט וביחסים ככלל הוא לכבד את האדם שעומד מולכם, אך לזכור שהוא לא החבר שלכם. לכן, כבדהו וחשדהו. בדרך כלל, אם תצעדו מספר צעדים מחוץ לרחוב הסואן, אל הרחוב המקביל לו, תמצאו מוצרים זהים, במחיר זול, עם שותף נלהב יותר להתמקחות.
בנוגע למתן תשר- לעומת סין, בה אין זה נהוג להשאיר טיפ, מפני שבעצם הנתינה יש מן הגאוותנות וההתנשאות מעל עושה המלאכה, בנפאל נהוג אחרת. רצוי להשאיר תשר לכל מי שנראה לכם לנכון, סכום של 5-20 רופי. אם אין בידכם כסף קטן, או אינכם מעוניינים להשאיר טיפ, הדבר לא יראה בעין רעה. תשר אינו חובה, אלא פריווילגיה. לאחר הליכה קצרה ברחובות הצרים, נכנסתי למסעדה. המבט הראשון בתפריט מבהיל מאוד לנוכח המחירים בעלי שלוש הספרות. לקח לי זמן לעשות את הסוויצ` בראש ולהבין שמדובר בשקלים בודדים. בעת הזמנת האוכל, כדאי להדגיש מהי מידת החריפות הרצויה של המנה.
מקטמנדו לפוקרה
ביום שלמחרת, השכם בוקר, עליתי על אוטובוס תיירים בדרך לפוקרה, למרות המלצותיהם החמות של המקומיים לקחת את הטיסה עקב הדרך הארוכה והמפותלת, והמפולות הצפויות בדרך עקב גשמי המונסון. החלטתי לצלול עמוק לתוך החוויה המקומית ולחוש את הנופים, ולא רק לצפות עליהם ממעוף הציפור. הנסיעה בין קטמנדו ופוקרה עולה 250 רופי, אפשר להעזר בסוכנויות הנסיעות הרבות שפזורות בעיר בשביל לקבל אינפורמציה נוספת. האוטובוס הרעוע החל את נסיעתו דרך העיר, כאשר ברקע התנגנה לה מוזיקה נפאלית (כמעט וזהה למוזיקה ההודית) שיצרה אווירה קסומה. יצאנו ממרכז העיר והמשכנו דרך השכונות העניות, שם תוכלו לראות את החיים האמיתיים כמו שהם באמת. מצד אחד העוני מזעזע: בתי פח רעועים, נשים מתקלחות תחת צינור בגינה, כמובן פרות בכל מקום, גברים מתבטלים בחוסר מעש תחת עומס החום, וחיים ברפש שקצרה היריעה מלתארו. מצד שני, אולי בעצם אלו החיים האמיתיים, ואנחנו, בדרך שלנו, פשוט מפספסים משהו בדרך.
עם היציאה מהעיר והעלייה ל HIGH WAY היחידה בנפאל, הדרך נהייתה למפותלת וגבוהה יותר. לא לבעלי לב חלש. חלקות האלוהים הקטנות והמבודדות של החקלאים לצד הדרך משקיפות לעמקים וגאיות, שמלבלבים בתקופה זו של השנה. ההרים הנושקים לעננים, שעליהן בנויות טראסות יפהפיות, כאילו נשפכים מרוב משקלם אל העמקים שמתחת. לאורך כל הדרך, 317 ק"מ ליתר דיוק, תוכלו לראות מראות דומים שחוזרים על עצמם, אך מפתיעים ביופיים כל פעם מחדש. הנשים והגברים המקומיים עומדים מול ההרים התלולים, קוצרים את היבול באמצעות מגל, וסוחבים על גבם את התבואה שנאספה. אם תסעו מוקדם בבוקר, תספיקו לראות ילדים מעונבים מחוץ לבתי פח עם תרנגולות מקרקרות סביבם, מחכים להסעת בית הספר. במהלך שבע שעות הנסיעה ישנן שתי הפסקות לאכילה ושירותים, אך עקב מפולות אבנים, ובידוקים ביטחוניים בדרך, ישנן מספר הזדמנויות פז למתיחת איברים.
טיפים לנסיעה:
- רצוי להצטייד באוכל ושתייה לקראת הנסיעה, עקב המחירים המופרזים של האוכל בתחנות העצירה שבדרך.
- קשה להעביר שבע שעות בבהייה בטרסות, לכן, אם ישנה אפשרות לשוחח עם נפאלי מקומי, הרווחתם שתי ציפורים במכה אחת.
אם בהטמעות עסקינן, הרי לפניכם צוהר למנהגים בתרבות הנפאלית:
- בעת מפגש בין אנשים, יש לברך אחד את השני באמירת NAMASTE, המלווה בהצמדת כפות הידיים אחת לשנייה בתנועת תפילה. פעולה זו מברכת את האדם שעומד מולכם, ובעצם עשייתה, תעניק לכם כבוד.
- אוכל: תרבות האוכל של הנפאלים שונה מאוד משלנו: זמני הארוחות הם: שתיית צ`יה, תה עם חלב, בשמונה בבוקר. אכילת ארוחת בוקר גדולה בתשע-עשר בבוקר, הכוללת ביצה, אורז, צ`אפאטי (לחם), ועוד מאכלים מקומיים. שתיית צ`יה בצהריים. ארוחת ערב גדולה בשמונה בערב. זמנים אלו מותאמים לאורך חייהם של הנפאלים, אשר יום העבודה שלהם מתחיל בעשר בבוקר (בקטמנדו בתשע בבוקר), ונגמר בחמש אחר הצוהריים.
- נימוסי שולחן: האכילה סביב השולחן הנפאלי מתבצעת באמצעות היד הימנית. מערבבים את האוכל והופכים אותו לגושים באמצעות חמש האצבעות, ושואפים מכף היד לפה עם הרבה רעש. נקיון הצלחת בסוף הארוחה מתבצעת ע"י האצבעות וליקוקן בסוף. בגלל שהיד הימנית מלוכלכת מהאוכל, יש להיעזר בשמאלית בשביל לשתות, להוסיף אוכל וכדומה.
- אין לאכול או להעביר אוכל מצלחות של אחרים, אלא אם יש צלחת אחת מרכזית שכל שאר הסועדים אוכלים ממנה (בעזרת הידיים כמובן). עלייך לאכול רק מה שהוגש לך בצלחת.
- אם הוגש לך יותר אוכל (או צ`יה) ממה שתוכל לאכול, אמור זאת לפני תחילת האכילה, אחרת לא תוכל להחזירו.
- אם הארוחה מונחת על הריצפה, אל תעברו מעל האוכל בשום אופן.
- מנומס לגמור את כל האוכל בצלחת, ובקשה לתוספת של אוכל תתקבל כמחמאה גדולה.
- בתום הארוחה כדאי להביע את נכונותכם מספר פעמים לעזור לנקות, התנהגות זו תדגיש את הוקרת התודה שלכם למארח.
- כאשר מציעים לך צ`יה בחנויות, או בבתים, כדאי להענות להצעה כמחווה של חברות.
קצת על פרטיות: בתרבות הנפאלית בפרט, ובתרבויות המזרח הרחוק ככלל, אין מושג שכזה פרטיות. עדיין לא הצלחתי לעמוד על קנקנה של תופעה זו, ואף לא לחיות איתה בשלום. תוכלו להרגיש עד כמה חסר לכם הריבוע הקטן שלכם בשאלות בנוגע לכסף, גיל, משכורת ומשפחה, בדלתות השירותים הפתוחות לרווחה, בנגיעות וחיכוכים בלתי פוסקים ברחוב, התפרצויות של זרים לחדר שלכם ללא הודעה מוקדמת ונעיצות מבטים בלתי פוסקות...
באותו הקשר, בתרבות הנפאלית כאמור, קירבה היא חלק מיחסי הגומלין, לכן אם תראו שני גברי מתחבקים ומסתובים שלובי ידיים, הם אינם הומוסקסואלים. הבינו שזו חלק מהתרבות ואל תרתעו כאשר יתקרבו אליכם מעבר למצופה. גילויי חיבה בין גבר לאישה בציבור אינם מקובלים, ונחשבים לפרובוקטיביים. בתרבויות המזרח נהוג להשיל נעליים בכניסה לבית או לחדרים מסויימים. הדבר הנכון ביותר לעשות הוא לחקות אחרים, או פשוט לשאול. למען שמירת הסדר הטוב ומניעת עוגמת נפש רבה, אנא שאלו לפני צילום תמונות.
לאחר נסיעה שמיצתה את עצמה, אך לא חצתה את גבול הטעם הטוב, אני בפוקרה. ההרים האימתניים באופק, ענני המונסון מעלי, המוני האנשים הנעים מסביבי ללא הרף, ריחות הקטורת המהולים בכובד החום והלחות, וכמובן איך אפשר בלי הפרות, כל אלה מבטיחים שלא יהיה משעמם.
