פרולוג ובו סיפורו של ננסן

התחלתי באוסלו את המסע התודעתי ההיסטורי והגאוגרפי שלי לסוולברד (Svalbard). מוזיאון הספינה Fram מנציח אומץ אישי ושאיפה להרחבת גבולות הידע האנושי. המקום קשור לשלושה אנשים נחושים ובעיקר לאדם אחד: Fridtjof Nansen (פריטיוף ננסן 1861-1930), חוקר הקוטב, מהאנשים האמיצים ביותר וההומנים ביותר שחיו בעולמנו. כשלומדים את פועלו וקורות חייו מבינים שננסן מתבלט באישיותו גם בין האנשים הגדולים מהחיים.

בשנת 1893 ננסן, שהיה בעל נסיון רב באזורי הקוטב, ניסה להגיע באניה אל הקוטב הצפוני. הרעיון היה, כפי שכתוב בספרים, לקחת "ספינה חסונה" (Fram) להפליג מצפון לסיביר ובמודע לתת לה להילכד בקרח שיסחף אותה לקוטב. במהלך ההסחפות הובחן שהקרח סוחף מערבה ולא לכיוון הקוטב. ננסן ושותפו יוהנסן, באומץ לא נתפס, נפרדו מצוות האניה, ירדו מהספינה התקועה בקרח והחלו במסע לקוטב. תנועת הקרח הסיטה את השניים ממטרתם וכשנוכחו שאין סיכוי להגיע לקוטב ולהשאר בחיים החלו במסע השרדות לאורך מאות ק"מ. לחזור לספינה היה בלתי אפשרי. מיקומה לא ידוע, גם היא המשיכה להסחף בקרח ואולי אף התבקעה וטבעה. במבצע מדהים של אומץ, נחישות וסבולת על אנושית הצליחו לחלץ עצמם לאיי פרנץ יוזף שבצפון סיביר ולשרוד שם חורף נורא. לאחריו הצליחו להגיע למקום ישוב ולהנצל. הספינה ויתר הצוות נסחפו בקרח למעלה משנתיים ונחלצו לבסוף ליד חופי סוולברד.

עוד כמה מילים על אדם זה שמוזיאון הספינה Fram מנציח: ננסן שימש כפרופסור לאוקיינוגרפיה וזואולוגיה ושגריר בלונדון. כמו כן כהן כנציג ארצו בחבר הלאומים. ננסן פעל למען השבויים והפליטים הרבים שמלאו את אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה ובייסוד מוסדות נאמנות בינלאומיים למענם. בזכותו הוגדר "דרכון ננסן" שניתן לאנשים שאיבדו את נתינותם, וא�פשר להם לעקור לארצות אחרות. ננסן ניהל את פעולות הסיוע לנפגעי הרעב ברוסיה. על מעשיו אלה זכה בשנת 1922 בפרס נובל לשלום. כל מילה נוספת מיותרת מלציין את גדולתו.

 המוזיאון מנציח גם את אמונדסן, שהיה הראשון להגיע בראש משלחתו לקוטב הדרומי. אמונדסן, אולי חוקר הקוטב המפורסם ביותר, מצא את מותו בים ברנץ לחופי סוולברד בנסיון חילוץ של המשלחת הכושלת "איטליה" שהונהגה ע"י נובילה (נובילה שביזה מסורת אומץ החוקרים ונטש את צוותו לגורלם). במוזיאון לא שוכחים גם את האמיצים האלמונים: את שאר אנשי הצוות שלהם שעסקו בחקר הקטבים. במרכז מבנה המוזיאון ניצבת ספינת המפרשים עצמה, ששימשה כאמור גם למסע לקוטב הדרומי ומסעות נוספים. בניגוד לצפוי ולמה שדמיינתי לעצמי, הספינה ה"חסונה" קטנה להפליא ותנאי המפליגים בה ספרטניים בצורה קיצונית. המראה מעצים את תחושת ההשתאות לנוכח נחישות המפליגים בה. סיירתי בספינה ובתצוגה הנלווית. על הקיר תלוי דיוקנו של אוטו סוורדרופ, הקברניט של הספינה במסעותיה השונים, שמעט נשכח בצילם הענק של ננסן ואמונדסן. הנצחה ראויה. מוזיאון זה הוא אחד המוזיאונים המרשימים המרגשים והייחודיים שביקרתי.

לתחילת הכתבה

צפונה לסוולברד

אני בדרכי ליעד הצפוני ביותר הנגיש בטיסות סדירות. היעד הינו בעל נוף מגוון, חיי בר וסיפורים מעניינים: סוולברד. סוולברד הוא קובץ איים (ארכיפלג) כאשר האי הגדול בארכיפלג הוא שפיצברגן ("הרים מחודדים" שם שניתן על ידי מגלי האי ומעיד על אופי הנוף). האיים שוכנים מאות ק"מ צפונית לכיף הצפוני בנורווגיה. שדה התעופה של לונגירביין (Longyearbyen) בקו רוחב 78.15 הוא הצפוני ביותר בעולם. האיים שימשו שנים לכריית פחם, מרכז ציד לווייתנים ובסיס למסעות שונים לקוטב. הסטוריית האדם במקום היא סיפור של מאבק בטבע, חיים קשים וסיכון תמידי. כיום משמשים האיים למחקר, תיירות וכרייה. האיים שייכים לנורווגיה ובריבונותה. מאידך, קצת בדומה לאנטרקטיקה ישנה אמנה שהמדינות החתומות עליה יכולות להקים באיים ישובים או תחנות מחקר בריבונותן. (מי שקורא נורבגית, ובינינו, מי לא? יכול לקרוא את האמנה בלינק המצורף) לכן בנוסף לישובים הנורבגים, ישנם גם ישובים זעירים של פולין ושבדיה ושתי עיירות כורים רוסיות.

באיים חיים מספר אלפי תושבים. כ-2,500 מהם בלונגירביין. עיירה נעימה, עם בתי עץ צבעונים. התיירות החלה להגיע לאיים לאחר תום המלחמה הקרה ועוד מעט אנסה להסביר למה. לפני כן לא היה משהו דוגמת בית מלון באיים. חברות טיולים מועטות (בעיקר ארגונים כמו "חברה להגנת הטבע" בסקנדינביה) הוציאו אז לסוולברד "טיולים" יקרים הדומים יותר למסעות כומתה של הסיירת, שנמשכו 10 ימים של קריעה והשרדות בתנאים קשים בשטח. בעשור האחרון נבנו בתי מלון ונפתחו אכסניות במחיר שפוי ולצד "מסעות הסיירת" יש גם תיירות מגוונת נוספת.

ביקרתי בסוולברד ממש בסוף עונת התיירות, סוף ספטמבר. זאת בכוונת מכוון. רציתי לבקר בעיירות הרוסיות, לנסות להגיע לני אולסונד (Ny Alesund) הישוב הצפוני בעולם. מלבד הרצון לטייל במקום, רציתי לראות את זוהר הצפון, את כוכב הצפון כמעט בזנית (מעל הראש) וכן, רציתי לראות את האור. לא, לא פתחו אשראם בסוולברד והתושבים לא מסתובבים עם חוט אדום על ידם. רציתי לראות את האור פשוטו כמשמעו. המקום שהוא בעל יופי נדיר מתברך באויר צלול ושקוף. בקיץ יש ארבעה חודשי אור. בתקופה זו אין לראות כוכבים ואת הזוהר. בסתיו האור מדהים עקב הזוית הנמוכה של השמש ברוב שעות היום. בשקיעה, הדמדומים נמשכים ללא סוף. באוויר נטול זיהום מתקבל אור מיוחד. ידעתי על כך טרם הביקור, לא ידעתי שהמראה יהיה מדהים כל כך.

הטיסה מאוסלו לסוולברד עמוסה באופן חריג. התפלאתי ושאלתי את הנוסעים. התשובה הייתה לא צפוייה: בעיירת הכורים הרוסית ברנטסבורג ארע אסון במכרה. כ-40 כורים נהרגו. המטוס מלא בכתבים וצוותי צילום לתיעוד החילוץ והאסון. ארוע זה השפיע על חלק מביקורי. הטיסה, דרך טרומסו, הינה בכיוון צפון למעלה מ-2,000 ק"מ, מרחק הנותן מושג למידת קירבתו לקוטב. ישבתי ליד החלון. השעה שלוש לפנות בוקר, השמיים בהירים ואור עמום מאיר את הפסגות הקפואות של הרי האי בגוון כחול אפור. המראה הנשקף מהחלון בכניסה לנחיתה הינו אחד המדהימים שראיתי במאות טיסותיי. בבוקר סיירתי קצת בלונגירביין. יש קסם מוזר בטיול במקומות נידחים שכאלה. מיקרוקוסמוס אורבני. בעיירה יש הכל בזעיר אנפין: בית ספר, מרכז קהילתי, מרכז מסחרי, מבני ממשל, בית חולים קטנטן וגם שלוחת אוניברסיטה העוסקת במחקרי האזור. אין עצים באי. הצמחיה היחידה הפורחת בקיץ הינה פרחים קטנים, חזזיות ועשב נמוך כדשא. חודשי החסד של הפריחה עברו להם ומה שנשאר, מצהיב בקרה השוררת.

האזור מוגדר כאזור פטור ממס ותיירים נורבגים רבים קונים משקאות וסיגריות בסיטונות כאילו אין מחר. חנויות המזכרות מכילות כל פריט הנוגע לדובים לבנים: פוסטרים, פסלונים, ספלים מה לא? אני מחפש בחנויות מאובנים, שידעתי שיש באי, ומוצא לבסוף משהו. הוספתי גם מפה ברזולוציה גבוהה של האיים לאוסף המפות שלי. חיי היום יום ממשיכים גם לאחר עזיבת התיירים (הייתי ב"מחזור" האחרון. רבים מספקי הטיולים באזור סגרו את עסקיהם לחורף ביום עזיבתי). במשך תרדמת החורף וארבעת חודשי החשכה אין כמעט תיירים. חלקם שבים באפריל למסעות `סקידו` על הים הקפוא ורובם כמובן מגיעים בקיץ.

הסתובבתי קצת מחוץ לעיירה למכרות הנטושים ולקרחון הסמוך מעל העיירה. תוך כדי הליכה נזכרתי שיש ללכת כאן עם מלווה חמוש מפחד הדובים. בהתחלה נראה לי שזו היסטריה מיותרת, דובי קוטב שוהים בסמוך לקו המים ולא בגובה בו הלכתי, בטח הם מתכוונים לטרקים רחוקים ממקום ישוב. לאחר שראיתי בדרכי מספר מקומיים חמושים (נשמע כמו טיול בקולומביה או בשכם) החלטתי לא להסתכן וחזרתי לעיירה. אמנם אין יער וגם דובים לא ראיתי אך זו לא בדיחה. מי שמתכוון לעשות טרקים קצרים או ארוכים מחוץ לעיירה, מלווה עם נשק זו חובה.

מזג האוויר בימים הראשונים היה אפרורי. טמפרטורה קבועה נוחה של ° 2- מה רע?! העננים... העננים מעמעמים את אור השמש והכל נראה כמו יום סגריר בארץ. בלילה העננים ממשיכים לכסות את הכוכבים ואת זוהר הצפון שאמור להיות. בנוסף, תוכניותי לבקר בעיירות הכורים הרוסיות לא מתממשות. במשרד בו רציתי להזמין את ההפלגה והסיור (הדרך היחידה להגיע לשם) ציינו שהעיירות סגורות למבקרים עקב האסון. ומה לגבי האופציה הצפונית? להגיע לני אולסונד? ההגעה עולה הון, הטיסה לשם לא מובטחת וגם אז אין ערובה למקום בטיסה חזרה. יש עדיפות לתושבי המקום ולמדענים. זהו? נסעתי עד לכאן רק כדי להגיד שהייתי? במשרד התיירות הציעו לי להזמין בכל זאת סיור לעיירות הכורים. יש לחץ של תיירים כי שתי הפלגות כבר בוטלו. אם הרוסים לא יסכימו הם יוציאו הפלגה בכל מקרה לאחד הקרחונים באזור. זה סוף העונה וצוות הספינה מתכוון להרוויח עוד הפלגה. תשלם, תבוא מחר בבוקר לנמל ויהיה בסדר.

בנורווגיה נמצא הישוב הרוסי הצפוני ביותר.. למחרת באתי יחד עם כמה עשרות תיירים נוספים לנמל. אמרו שיהיה בסדר והיה בסדר. הבוקר יפה, פחות עננים והשמש מציצה מידי פעם. הודיעו לנו שהרוסים נעתרו לבקשה. ברנטסבורג אומנם עדיין סגורה למבקרים והוסכם שנפליג לפירמידן. אנו חולפים ליד שדה התעופה. בשדה חונה מטוס אנטונוב רוסי גדול כנראה לפינוי הנפגעים.

 כמה מילים על עיירות הכורים. בהתאם לאמנת סוולברד, יש באי ריבונות רוסית הממומשת בשתי עיירות כורים. ברנטסבורג, בה אירע האסון ופירמידן. הראשונה גדולה יותר והשניה מדהימה במיקומה. בתקופת המלחמה הקרה תוך הפרת האמנה הקימו הרוסים תחנות האזנה והתראה באי הקרוב (דרך הקוטב) לארה"ב. הדבר יצר מתיחות בין ארה"ב ונורווגיה לברית המועצות. מתיחות שבין השאר, לא עודדה תיירות לאזור. התקציבים הרוסיים זרמו, העיירות שגשגו ואנשים ומשפחות כולל ילדים חיו בהן. עם תום המלחמה הקרה ננטשו התחנות והופסקו התמריצים לעובדים באזור. העיירות הדלדלו מאד. כיום חיים בהן בעיקר כורים מאוקראינה המחפשים, מחוסר ברירה ופרנסה, עבודה מסוכנת וקשה במקום המבודד הזה. העיירה ברנטסבורג מהווה את מרכז פעילות הרוסים באי. היא הגדולה מהשתיים הממוסדת יותר מבחינת תשתית והמשעממת יותר מבחינת נוף. בקיץ יש מידי יום סיורים מאורגנים בספינה לשתי העיירות לסירוגין. הסיורים די יקרים (מעל 100$). רציתי לבקר בשתיהן אך הסברתי מה קרה.

לתחילת הכתבה

עיירת הפיורד פירמידן

שטים בפיורד צפונה. השמש נמוכה בשמים. בספינה כ- 50 תיירים ש"הצטברו" מיומיים שלושה של המתנה, רובם נורבגים. חמישה זרים ואני ביניהם, נזכה להדרכה באנגלית כמעט אישית. שני נורבגים בשנות השישים מתעניינים בתיירים ואני משוחח איתם. אחד מהם הוא רופא עיניים. מכיר כמובן רופאי עיניים מהארץ. חששתי שהשיחה תגלוש לנושא זה אך לשמחתי השיחה קיבלה כיוון טוב: בצעירותו היה רופא בצי הנורבגי וסייר כמעט בכל אזור אפשרי בקוטב. הוא היה ביאן מאיין, בהופן, באי הדובים ופעם אף השתתף עם אחיו במשלחת לחציית כיפת הקרח של גרינלנד. בדיוק האדם שאיתו צריך להיות לי דיבור ביום זה! היום משתפר והולך.

פירמידן מצויה על חופו של פיורד כ-50 ק"מ מצפון מזרח ללונגירביין. לעיירה יש מיקום מדהים. השם נובע מכך שהעיירה מצוייה למרגלות הר בצורת פירמידה תלולה בגובה של כ-900 מטר. על פסגתו יש מעיין פירמידת סלע נוספת דוגמת פירמידה מקסיקנית. ממול לעיירה מצוי קרחון כחול לבן מדהים. בכל מקום בעולם היה הופך מיקום זה לאתר עליית תיירים לרגל. כאן זה סוף העולם. עם העגינה בנמל הקטן מניפה הספינה דגל רוסי לציון הריבונות המקומית. מלווה מטעם המקום מצטרפת אלינו. לנו הזרים יש מלווה נפרדת.

למרות שהעיירה מוזנחת מהסיבות שציינתי קודם, נראה שנעשה מאמץ לשמר את החלק שנותר פעיל. אנשים משקיעים מזמנם בנגרות יצירתית ומבני המגורים נראים מטופחים. הושקעה מחשבה גם בגינון. כן, בגינון. נזרעו במיוחד פרחי קוטב ועשב שמלבלבים בקיץ הקצר. עכשיו סתיו והכל כבר צהוב. התושבים הבודדים שרואים הם אלה שאינם במשמרת העבודה. הם נראים די אפורים, אם בגלל המקום ואולי בגלל האסון שקרה לחבריהם. אין ילדים במקום. בלב העיירה רחבה גדולה במרכזה פסל לנין, הצפוני ביותר בעולם, צופה לקרחון. מרכז העיירה פעיל ובו מעין מתנ"ס גדול: חנויות, אולמות, בריכה ומגרשי ספורט. הכל כמובן מקורה. אפילו יש חנות קטנה עם מוצרי תיירות רוסיים. לביקור אין צורך בויזה ואין ביקורת דרכונים למרות שאנחנו ברוסיה לכל דבר ועניין. בכל זאת שמחתי שהבאתי את הדרכון. במשרד הדאר ממנו שלחתי גלויה ארצה רק בשביל הספורט, לראות האם תגיע (הגיעה), שאלתי האם ניתן להחתים למזכרת את הדרכון. אין בעיה! (הם הופתעו שאחרים לא בקשו זאת קודם). קיבלתי חותמת בצורת דב לבן! לפתע אני מודע לכך שכנראה ברגע זה יש בכל העולם כ-200 איש המצויים צפונה ממני, תחושה מוזרה.

לאחר הביקור בעיירה אנחנו מפליגים לקרחון הסמוך. קיר קפוא תכול מחורץ במערות וסדקים בגובה 30 מטר ניצב מולנו. צוות הספינה לא מוותר על הגימיק הנדוש בסיורי הקוטב: הם דולים שברי קרחון מהים, שוטפים אותם במים ומגישים לכולם ויסקי בקרח מהקרחון, חגיגה! אחר הצהריים ראיתי את האור! אנו חוזרים, דמדומים, רוח ובהיר להפליא. הים קצת גלי ומטלטל את הספינה. השמש הנמוכה צובעת את ההרים המחודדים בזהב, את הים העמוק בכחול עז ואת אדוות הגלים בכתום. אכן יש סיבה לבוא לכאן לראות את המחזה.

ערב ואני חוזר לאכסנייה בה אני שוהה. הטיסה חזרה יוצאת לפנות בוקר וההסעה לשדה תגיע בערך בשלוש. השמיים בהירים והחלטתי להשאר ער ולחכות. בחוץ קר והשמיים לא ממש שחורים. השמש שקעה זה מכבר אך עדיין נמצאת "לא רחוק" מתחת לאופק. פס דק של קרינת אור צובע את האופק בכחול כהה כמעט שחור. אף אחד לא דיבר על אור וצבע שכזה! כמובן שמספיק חשוך להבחין בכוכבים והנה כוכב הצפון מעל הראש. עד כדי כך גבוה שיש צורך לשכב על האדמה הקפואה והקשה כאבן ולהביט לשמיים. ואז לפתע נראה כאילו כל השמיים התכסו בענן אפור בהיר. מוזר רק שהענן נע במהירות ומשנה כיוון ללא רוח. הצבע הבהיר הפך לירוק ואז אני מבין, טמבל שכמוני, מופע מדהים של זוהר הצפון מתחיל מעלי ואני לא מבין מה זה? האור התחזק ומניפות ההבהוב המשיכו. שכבתי כך על האדמה, אני מעריך, כשעה. המראה, הקור, הסביבה והרקע אליו התודעתי יצרו את אחת החוויות העמוקות בטיוליי. טיולים, מטבעם הינם מחוללי ריגושים. אנו מתלהבים, חווים חוויות, נחים, נלחצים. לעיתים נדירות יחסית, תוך כדי טיול, בשלל החוויות, אנו חווים חוויה חושית או רוחנית עמוקה ממש. חוויית החוויות..רגע של הפתעה ופליאה. רגע כזה מפצה על כל רגעי הלחץ שהיו וזמן טיול שבוזבז.

 אפילוג ובו סיפורו של אנדרה: כשעיינתי בעומק במפת סוולברד, שמתי לב שלאי הקפוא הנידח ביותר בארכיפלג המצוי כ-450 ק"מ מצפון-מזרח ללונגירביין, האי הלבן קוויט (Kvitoya) יש רצועת חוף דקיקה חפה מקרח. חוף זה קרוי על שם אנדרה (Andree). נזכרתי באחת הטרגדיות הנשכחות של מסעות גילוי הקוטב. כשנתיים לאחר המסע ההרואי של ננסן, ניסה מהנדס שבדי בשם סולומון אנדרה להגיע לקוטב בכדור פורח ומפרשים. רעיון מטורף. אנדרה דנן, אולי חוקר הקוטב היהודי היחיד, יצא בקיץ 1897 בכדור פורח מסוולברד יחד עם עוד שני מלווים. אמצעי הקשר שלהם לעולם, היה יוני דואר... כשפסקו יוני הדואר להגיע. הבינו שכנראה ארע אסון למשלחת. החיפושים אחרי המשלחת העלו חרס. התעלומה נפתרה רק לאחר 33 שנים, כאשר נמצאו שרידי המשלחת לחופי אותו האי. הצוות שרד את ההתרסקות ואף צילם את עצמו לצד הבלון המקורקע. הקור, למזלנו, שמר על הצילומים. התמונות שפותחו לאחר 33 שנים מעצימות את תחושת הבדידות הנוראה שכופה הקוטב על האדם וחוסר סלחנותו ואדישותו לגורלו ולשגיאותיו. במקרה אומלל זה לבדידות ולגורל צוות הבלון: סולומון אוגוסט אנדרה ושותפיו סטרינדברג ופרנקל שדינם המר נחרץ.

"Man wants to know, and when he ceases to do so, he is no longer a man."

לתחילת הכתבה

מידע שימושי

הגעה ותחבורה:
איי סוולברד נגישים בטיסות סדירות ע"י חברת Braathens ובזמן שאני הייתי שם הגעתי עם SAS. אין מעבורות מהיבשת לאי. מספר חברות המפעילות קרוזים יקרים לאזורי הקוטב מגיעות לאזור.
לינה:
באי יש מספר בתי מלון יקרים ויקרים יותר. יש גם אכסניה בדרום לונגירביין (ניביין: העיר החדשה) במקום בו היו מגורי כורים. האכסניה נוחה למדי ובמחיר שפוי. ככלל בהשוואה למחירי מקומות לינה מקבילים ברמתם בנורווגיה המקום יקר יותר.
מידע על הלינה ומפעילי התיירות תמצאו בלינק "מידע תיירותי".
טיולים:
סיורי יום מתבצעים לעיירות הרוסיות, לקרחון מדרום לעיירה ולמכרות הנטושים.
טרקים של מספר ימים ומסעות טיפוס ארוכים יוצאים מספר פעמים בעונת הקיץ. הדרך הנוחה ביותר לברר מה יש (מלבד דרך האינטרנט) היא פשוט להכנס למשרד המידע לתיירים במרכז העיירה. פעילות יום מזמינים במקום. פעילויות שמשכן ארוך יש להזמין מראש.
הפלגות ארוכות של מספר ימים יוצאות צפונה במתכונת של קרוז, עוצרות בני אולסונד, בפיורד מגדלנה אחד היפים בצפון מערב האי, ממשיכות צפונה לקו רוחב 80, שמפניה וחוזרים. הפלגות של שבועיים מקיפות את האי. המחירים יקרים.

אנדרה מונצח במפת האי. בשבדיה בעיירת מגוריו, יש מוזיאון קטן לזכרו.

 קישורים:

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה