מגיעה לביקתה
עד הבוקר הדברים שלי די התייבשו, שזה היה טוב. למרות שבדרך לשירותים, מכיוון שהלכתי בסנדלים עם גרביים, הגרביים שוב נרטבו מהדשא הלח, מה שהיה מעצבן. התארגנתי די מהר ויצאתי לדרך. למרבה המזל, מזג האוויר היה יותר טוב היום, למרות שלא כל כך יכולתי לנוח בדרך כי הכל היה עוד רטוב מאתמול, ובגלל שלא לבשתי את מכנסי הגשם, כי לא ירד גשם, לא יכולתי לשבת, למרות שמדי פעם עמדתי ונחתי, בעיקר במהלך הטיפוס על האוכף. מה שכן, מתישהו, פתאום ראיתי בצד השביל קטע אדמה שהשמש ייבשה, אז התיישבתי עליו, הורדתי נעליים והתחרדנתי קצת בשמש. אין לי מה למהר היום, כי זה בסך הכל עשרה ק"מ בתנאי שטח נוחים למדי. בעודי מתחרדנת, הגיעו נוויל וריצ`רד, ונוויל נורא התפלא שהגעתי לשם, ואמר שבטח רצתי כל הדרך. איך הוא לא מכיר אותי. לרוץ? אני? זה הרי מנוגד לאמונתי הדתית!
בסוף הגעתי לבקתה, מלאת ציפיה למצוא אותה ריקה וליהנות קצת משלווה עם עצמי וללא זבובי חול. אך למרבה האכזבה, בעודי עולה את השלוש מדרגות שלה, פתאום נפתחה הדלת ויצא משם איזה בחור מלוכסן. קוראים לו ברנרד, במקור הוא פיליפיני אבל הוא תושב ניו זילנד, שבא לעשות את הטרק, ואז החליט שאין לו כוח והוא הולך להישאר פשוט בבקתה כמה ימים. האמת שהוא השתמש בביטוי "I couldnt be bothered with..." ומשום מה זה נורא עצבן אותי. לא יודעת למה, אבל אין מה לעשות. ממש ליד הדלת היה כיור, ומעליו, הפלא ופלא, היתה תלויה מראה! ישר באתי לראות איך אני נראית ואם לא צמח לי במקרה עוד אף בארבעת הימים האחרונים. לא צמח. נכנסתי פנימה (כאמור, זו הבקתה החדשה והמוצלחת), ומה רבתה שמחתי לראות שיש שם כורסה! כן, כן. באותו בניין של הבקתה יש חדר עם כניסה נפרדת ונעולה, ששייך לפקחים שמסיירים פה, ועוד בתחילת הטרק הצצתי לשם וראיתי שיש להם כורסאות, ועכשיו אחת הכורסאות היתה פה- איזה כיף! ישר צנחתי לתוכה, הורדתי נעליים, סידרתי לי משהו לשים עליו את הרגליים, והייתי מאושרת עד הגג. אני, מפה, לא קמה! התחלתי להוציא כל מיני דברים מהתיק ולהתארגן ולהעביר את הזמן.
הקוריאני תפס מקום בפלטפורמה התחתונה בקצה הימני שלה, ואני בניתי על הצד השמאלי של הפלטפורמה, אבל לא היתה לי שום כוונה לקום ולעשות משהו בנידון. מתישהו הואלתי לקום ויצאתי החוצה לצלם כמה תמונות, כי מזג האוויר היה מושלם והיו עננים מאוד מעניינים ליד איזשהו רכס, אבל זו היתה עיקר הפעילות הגופנית שלי להמשך היום. המשכתי לרבוץ בכורסה, מאושרת עד הגג שהתחת שלי נח על משהו רך ולא על ספסלי עץ או סלעים וכדומה. ואז הגיעו לביקתה עוד אנשים. האמת? יותר טוב. הברנרד הזה לא מוצא חן בעיני. אלה היו סבא, סבתא ונכד בן 11, קיווים מלאמסדן (עיר שכוחת אל ונטולת אטרקציות). שאלתי את הילד איך קוראים לו והוא ענה "בין". חזרתי על השם והוא אישר. שם מוזר, אבל מי אני שאלין. רק שבהמשך, כשסבתא שלו קראה לו, היא קראה לו בן. שוב פעם ההגייה הקיווית מעוותת את ה-E. לא נורא. הם הגיעו לכאן במטרה לעשות חלק מהמסלול. הסבתא והנכד היו די פטפטנים, הסבא דווקא העדיף לשתוק.
בין השאר, בין סיפר שיש לו ג`ימבורי מטעם הצופים, ושהוא היה צריך לגייס לזה כסף בעצמו. ואיך הוא עשה את זה? הוא צד פוסומים, פשט את עורם ומכר אותו! פיכסה!!! פוסומים, רק לרקע כללי, זה מין מכרסם שהובא לניו זילנד מאוסטרליה, ומכיוון שאין לו כאן אויבים טבעיים הוא פרה ורבה ומילא את הארץ והתחיל להשמיד את הציפורים המקומיות, ומכיוון שהקיווים לא כל כך מעריכים את פועלו זה, צייד פוסומים (או דריסתם בכביש) נחשבים כספורט וכמצווה כאחד. הסבתא הזמינה אותי להתארח אצלם בלאמסדן והודיתי לה ברגש, למרות שבאמת אין לי מה לחפש שם. היא סיפרה שהיא תמיד מזמינה מטיילים לבוא אליהם ושמתישהו הם נסעו וראו מישהו הולך לצד הכביש עם תרמיל גדול והציעו לו טרמפ, והוא סירב ואמר שהוא יצא במשימה ללכת את כל ניו זילנד לאורכה, אבל אחרי כמה ימים הוא הגיע אליהם ונח קצת. אנשים מוזרים יש פה.
הסבא והסבתא תפסו מקום בפלטפורמה התחתונה ובין בזו העליונה, ככה ששוב פעם אני צריכה לטפס. נו, מילא. מה שכן, עכשיו הואלתי לקום ולפרוש את השק"ש. בין כנראה חשש שאני מעוניינת להתנכל לתומתו ולכן העביר מתישהו (לא ישר אחרי ששמתי שם את הדברים שלי, כי הוא ילד מנומס בסך הכל) את השק"ש שלו למטה. מתישהו גם קמתי (בצער רב), מהכורסה והצעתי אותה לסבתא. כזאת אני, מנומסת. הרי כתוב "והדרת פני זקן", לא? בין השאר, הם אכלו משהו די פופולרי פה, שנקרא rolls, שזה פרוסת לחם עם גבינה או משהו, מגולגלת- מין הכלאה בין סנדוויץ` פושט לבין לאפה. מוזר אך לא ממש מעניין. הם היו מאוד נחמדים, אבל עשו המון רעש והמשיכו לעשות רעש עד מאוחר. בסופו של דבר נרדמתי, די מאושרת שיש לי פלטפורמה שלמה לעצמי.
יוצאת לדרך
טוב, כמו שהם עשו רעש בערב, ככה הם גם עשו רעש בבוקר, אז שלא ישנתי יותר מדי. לא נורא. הם גמרו לאכול, התארגנו ויצאו לדרכם, מותירים אותי עירנית למדי ואת ברנרד מכורבל בשק"ש שלו. ואז החלטתי להתלבש למעלה, על הפלטפורמה, בתקווה שאין אף אחד שעומד בחוץ ברגעים אלו ממש ובדיוק עכשיו מישיר מבט לעברי. אין מה להגיד, להתלבש בלי זבובי חול זה דבר מאוד מוצלח. הבעיה העיקרית היא שאחרי הליכה של כמה ימים באותם חולצה ומכנסיים, שעשויים מחומרים סינתטיים, הבגדים כבר הופכים לחל"כ, אבל לא היתה לי ברירה. סתמתי את האף וקיוויתי לטוב. יש לי חולצה תרמית נוספת שבה השתמשתי כחולצת פיג`מה ועברה בי מחשבה ללבוש אותה, אבל החלטתי ללבוש את המסריחה ואז, כשאגמור את הטרק ואחכה להסעה, אחליף אותה, במקום להסריח עכשיו את החולצה הנקיה. היום בערב אני כבר אלבש בגדים נקיים. ואז הלכתי לשירותים וגמרתי את נייר הטואלט שלי. אבל אני לא מודאגת, הימים האחרונים היוו אימון מוצלח. יהיה בסדר.
ירדתי למטה והתחלתי לארגן ארוחת בוקר. עכשיו, הנה עובדה מעניינת שגיליתי- אחרי ארבעה ימים בחוץ, גבינת פטה מתחילה להריח מוזר. ומה שיפה, זה שמתוך שתי החבילות שקניתי, שזה סך הכל 400 גר` פטה, אכלתי אולי 100 גר` או פחות. בקיצור, ארוחת הבוקר שלי הורכבה מקרקרים, תפוח ואגוזי מלך. הייתי רוצחת מישהו בשביל איזה סנדוויץ` שווה. זה לא היה כל כך מוצלח, בעיקר כי הקרקרים המחורבנים האלה נמאסו עלי, אבל זה מה יש. אחר כך יצאתי החוצה להעביר חוט דנטלי מול הראי, רק שהיו שם מלא זבובי חול, אז בסוף פשוט עקרתי אותו ונכנסתי איתו פנימה. היה הרבה יותר מוצלח ככה. ארזתי את התיק וישבתי וחיכיתי.
מכיוון שההסעה שלי אמורה להגיע ב-14:50 והדרך גם קצרה וגם נוחה, לא רציתי לצאת מוקדם, כי עדיף להמתין בבקתה הסגורה מאשר בחוץ, כי בחוץ, אם טרם הפנמתם זאת, יש זבובי חול. בסופו של דבר יצאתי לדרכי בסביבות 10:30. פגשתי בדרך כמה אנשים נחמדים, מזג האוויר היה סביר והדרך היתה נטולת ביצות ומפולות. העניין היה, שלפני שיצאתי לדרך עברתי על מפה טופוגרפית ענקית שהיתה בבקתה שהראתה גם את הטרק, וכדי לסמן לעצמי ציוני דרך, ספרתי גשרים. באמצע הדרך יש גשר אחד ואז עוד שניים, כשהאחרון ממש קרוב לסוף הטרק. רק שבשטח, היו הרבה יותר גשרים, וזה די עיצבן אותי, ושוב פעם נכנסתי ללחץ ש"מה יקרה אם אני אפספס את ההסעה"... היה לי ברור שאין מצב שאני מפספסת אותה, אלא אם אני מתחילה לעשות את הטרק בעיניים קשורות או בקפיצה על רגל אחת, אבל עדיין, כזאת אני. ואז, פתאום, נגמר הטרק! והשעה היתה 13:00!! כוסאמק!!!
בסוף הטרק יש מגרש חניה עם סככה מאוד מאוד בסיסית- גג, קיר אחורי, סלע באמצע וכמה ווים. ליד יש שירותים ללא ניאגרה וללא נייר טואלט, ככה שאין לי מה לחפש שם, למרות שמאיזשהו שלב די הייתי שמחה לפקוד שירותים נורמליים. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהגעתי היה להוריד את הנעליים (שיירקבו בגיהינום אמן), ולהחליף לסנדלים. וכן, עם גרביים. ולא רק זה, אלא גם מכיוון שזבובי החול יודעים למצוא את דרכם מתחת לשרוולים ומכנסיים, תחבתי את קצות המכנסיים לגרביים. סקסי זה לא היה, אבל זה לא היה הכיוון שהלכתי עליו עכשיו. אחר כך שלפתי מהתיק את חולצת הפיג`מה שלי והחלפתי אותה מאחורי הסככה. ראו אותי, לא ראו אותי, על הזין שלי. ואז עברתי לתלות על הווים ציוד- קרסוליות, מעיל גשם, מקל ההליכה. ישבתי על הסלע וחיכיתי, ואז נמאס לי להילחם בזבובי החול אז קמתי והתחלתי ללכת במעגלים מתחת לסככה, כי כשאתם בתנועה הם פחות מתייחסים אליכם.
מתישהו נמאס לי אז התחלתי להסתובב במגרש החניה, אפילו שירד גשם. ראיתי כמה וכמה אנשים, ובירכתי את כולם לשלום. חלק השיבו לי בחזרה והיה איזה זוג, שהאישה היתה רחוקה והגבר היה יותר קרוב אלי, והוא התעלם ממני לחלוטין, במין מבט מתנשא, מה שהיה מאוד לא יפה. ולפי ההתנהגות ולפי ואיך שהוא נראה, ישר ניחשתי שהם ישראלים, ואכן, אחר כך שמעתי אותם מדברים בעברית. שישרפו. מתישהו התחלתי לחשוב על מה אני עושה אם ההסעה לא מגיעה (את האישה הראשונה שראיתי בסוף הטרק שאלתי מה התאריך היום, כדי להיות בטוחה). מקסימום אני אנסה לתפוס טרמפ עם מישהו פה. והמחשבה עברה לי בראש, אבל החלטתי להישאר כאן, בינתיים, למרות שזה היה די לא יפה מצד כל האלה עם המכוניות לא לשאול אם אני רוצה טרמפ. היכן היא אחוות האדם? איפה היא הנדיבות? הא?
בסוף ההסעה הגיעה, באיחור של 15-20 דקות. מלבד הנהג היו שם עוד שלושה איש, ודיברתי עם הזוג שהיה קרוב אלי. סיפרתי להם מאיפה אני ומה אני עושה, והם סיפרו לי שהם נוסעים עכשיו לדיוויד ואז האוטובוס נוסע למילפורד סאונד, מחכה שם שעה ואז נוסע בחזרה לטה אנאו עם כל החברה מהמילפורד. אחרי שהורדנו את הנוסעים עברתי קדימה ודיברתי עם הנהג שהיה נחמד, ואני כבר לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל הזכרתי את הבית, והוא שאל אם הבית זה ישראל, והאמת? די נדהמתי- איך הוא יודע? אז שאלתי אותו בתמהון אמיתי והוא ענה לי שהוא ניחש לפי המבטא שלי, ושככה הוא מזהה את הישראלים, למרות שלא תמיד הוא מצליח לנחש. לא אמרתי לו, אבל נורא נעלבתי ממה שהוא אמר. מה זאת אומרת "לפי המבטא"? אני אין לי מבטא ישראלי! מבטא ישראלי זה איום ונורא! אני אין לי מבטא ישראלי!
לא משנה, המשכנו לדבר ואמרתי לו שאני רעבה והוא הציע להוריד אותי באיזשהו בית קפה ולאסוף אותי אחר כך, אבל משום מה לא רציתי, וגם די הייתי סגורה על זה שיש בית קפה במעגן במילפורד סאונד, אז אמרתי שיוריד אותי שם וזה מה שהוא עשה. ואז דהרתי לשירותים, שהיו נפלאים, אפילו לאורם של הסטנדרטים המאוד נמוכים שפיתחתי לעצמי. מכיוון שהשירותים האלה נועדו לכל התיירים שמשלמים הרבה כסף בשביל להפליג במיצרים פה, הם מתוחזקים בהתאם. קודם כל, לא היו בהם זבובי חול, שזה מצויין. אחר כך, היה בהם המון נייר טואלט, בלי קיצוב ובלי נעליים, והוא היה גם נייר טואלט מוצלח ושווה במיוחד. וגם ניאגרה היתה בהם. אוי, כמה שאני נהניתי! והכי טוב- בברז היו מים חמים! זה ממש נחמד איך אחרי חמישה ימים בטבע, הדברים הקטנים של החיים מקבלים טעם חדש ומלהיב.
העניין הוא, שמסתבר שלא היה שם בית קפה, והאוכל היחידי שהיה שם היה באחד הדוכנים שמוכרים כרטיסים לשייט, שהיו בו גם את העוגיות של הקוקי ג`אר, שאני לא מתה עליהן. אז ישבתי רעבה וחיכיתי ואז פתאום הבנתי מאיפה הנהג ידע שאני מישראל - `פי כוסאמק - אני הרי אמרתי את זה לזוג הבריטי והוא בטח שמע, ולא היה לו נעים להגיד שהוא צותת לשיחה שלנו (אפשר כבר לחשוב). נו, מילא. מתישהו הוא בא והתיישב לידי ודיברנו, סיפרתי לו על חוויותי ועוד כל מיני דברים. ואז הוא הלך להביא את האוטובוס ושאל אם אני רוצה לשבת מקדימה, ואמרתי שכן- סוף סוף גם אני אהיה מהמיוחסים. אז הלכתי לחכות לאוטובוס ליד הכביש ועמד שם איש די מבוגר שגם חיכה לאוטובוס ודיברנו. הוא אוסטרלי ועשה את הטרק עם אשתו, ושאל אותי מאיפה אני, כי הוא לא מצליח לזהות מהמבטא. אתם רואים? מבטא ישראלי, יאללה יאללה... ואז האוטובוס הגיע ועלינו עליו ואז הגיעה אשתו של האוסטרלי וגם היא שאלה מאיפה אני ואמרה שאי אפשר לזהות מאיפה אני לפי המבטא, והפעם הנהג שמע את זה. הא!!!
משום מה הוא נסע בדרך אחרת, וככה עברנו באיזו מנהרה ארוכה ומרגשת, אבל הנסיעה היתה די משעממת כי הנהג והאוסטרלי התחילו לדבר על ענייני צייד ולהשמיץ את הדוק. הם נורא אוהבים פה לצוד. בין לבין, הם גם השמיצו את כל ה"שמאלנים יפי הנפש", או כמו שהנהג הגדיר אותם בשאט נפש "tree huggers" ואז "animal huggers", ואני חשבתי לעצמי, "הלו, יש פה אחת כזאת, תרגעו". בסוף הגענו לטה אנאו והוא הוריד אותי ועוד אנשים בהוסטל. מיהרתי לקבלה, חיכיתי עד שעשיתי צ`ק אין ומישהי באה איתי להוציא את התיק מהאחסון. שאלתי איפה גארי ואמרו לי שהוא לא חזר, למרות שאני זוכרת בבירור שהוא אמר שהוא יחזור היום. בכל אופן, מה שהיה יפה, זה שקיבלתי הלילה את חדר ההוליפורד, שיש בזה מן הצדק הפיוטי. מה שהיה פחות מוצלח, זה שקלוד אמרה שזה חדר מחורבן כי הוא נמצא ממש ליד הדלת האחורית של המטבח וליד המרפסת הפנימית, אז יש שם הרבה רעש והדלת של המטבח כל הזמן נטרקת. אבל לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי יש לי עוד דברים לעשות היום. בדרך ראיתי במטבח את לילי שהשתוקקה לשמוע איך היה הטרק כי היא גם הולכת לעשות אותו, אז אמרתי לה שאני חייבת לסגור כמה עניינים וקבענו טנטטיבית לאחורי זה.
אספתי את הדברים שאני צריכה להחזיר לבב, לקחתי את הטופס של הדוק ויצאתי לדרך. בדרך ראיתי את קרלה נוסעת באוטובוס עם עוד אנשים. נופפנו זו לזו ואני הרגשתי פז"מניקית שחבל על הזמן. אחר כך עברתי ליד כמה ילדים ששאלו אותי אם עשיתי טרק ואמרתי שכן וסיפרתי להם איזה, ויכול להיות שאני טועה, אבל היה זיק של הערצה בעיניהם. בקיצור, הגעתי לבב, והיה שם דווקא הבן שלה. השלכתי לו את הדברים, לקחתי הדרכון ומיהרתי לדוק. הגעתי לדוק והכנסתי לתיבה את הספח, כדי שלא יצאו מחר לחפש את גווייתי. מכיוון שהיה שם טלפון, התקשרתי הביתה ושם התעקשו לדבר איתי המון זמן, אבל בסופו של דבר שבתי להוסטל. ראיתי את לילי, אמרתי לה שתמתין קטנה והלכתי להביא שקית פסטה, כי אני מתה מרעב. בישלתי את הפסטה, ואז, באנחת רווחה, התיישבתי לידה במטבח. התברר שקצת לא בישלתי את הפסטה מספיק, אבל לא אכפת לי. זה חם, זה לא רעיל, וחוץ מזה הרי כולם אומרים שפסטה צריך לאכול אל-דנטה, וככה זה אפילו עוד יותר אל-דנטה!
סיפרתי לה איך היה וניסיתי להרגיע אותה בקשר לגשרי החבלים, כי היא לחוצה מהם. היא סיפרה לי איך היה לה בטרק קווין שרלוט (שעשיתי אותו), ובטרק טונגרירו נורת`רן סירקיט (שרציתי לעשות אותו ולא יצא). אני סיפרתי לה על הבעיות שיש לי עם שווייצרים-גרמנים. היה נחמד. לידנו ישב זוג שדיבר בגרמנית ואחר כך דיברתי איתם. הוא מגרמניה, היא שווייצרית גרמנית, אז שטחתי בפניה את טענותי. היא התגוננה בטענה שהיא עצלנית ושהיא לא פרמטר. נו, מילא. ואז, אחרי שגמרתי לאכול, הלכתי לעונג הצרוף של המקלחת. לא היו מים חמים, כוסאמק. ואז הסתובבתי קצת, נכנסתי לאינטרנט והלכתי לישון. או ליתר דיוק, נכנסתי למיטה בשאיפה לישון. והנה הסיבות למה זה לא הלך כל כך: הבחור שמעלי נחר, השעון המעורר שלי תיקתק ברעש וגם זה הפריע לי, והבחורה השווייצרית המטומטמת ממקודם, שישנה ליד החלון, לא טרחה לסגור את הוילון וכל האור מבחוץ נכנס פנימה (מה? מה כבר עשיתי לשווייצרים? הה? מה הם רוצים ממני? Havent the Jewish people suffered enough?). ובתור בונוס- הטריקות הבלתי פוסקות של דלת המטבח. וזה היה, להזכירכם, לילה ללא שינה מספר שניים.
ממשיכה לדאנידין
קמתי השכם בבוקר, בערך עם הנץ החמה, עייפה וקצת חולה- מסתבר שללכת רטובה לא תורם לבריאות הכללית. התחלתי לאט, ביסודיות וכמה שיותר בשקט, לגרור את הדברים שלי החוצה, כי אני עוד צריכה לארוז. ארוחת הבוקר הורכבה מלחם בן שבוע בערך, חמאת בוטנים וריבה. זה מה שהיה ולא היה לי זמן לקנות. לא נורא, שמחתי שזה כבר לא הקרקרים. גמרתי לארוז ואז יצאתי למסע הארוך אל האוטובוס, כי היום אני נוסעת לדאנידין.
האוטובוס התגלה כאוטובוס קומותיים אז טיפסתי לקומה השניה. למרבה הצער החלונות הקדמיים היו תפוסים, אז מצאתי לי מושב אחר והתרווחתי בו, מלאת תקווה שהאוטובוס לא יהיה מלא ושאף אחד לא יתיישב לידי ויציק לי. ניסיתי להירדם, אבל לא כל כך הלך לי. לא נורא. בדרך עצרנו באיזה בית קפה באמצע שומקום, אז עשיתי סיבוב. הם מוכרים בקפיטריות כאן צ`יפס בתוך כוסות נייר שנמצאות במין ארון תצוגה מחומם. זה חם, למרות שלא נראה לי שזה טרי במיוחד. בנוסף, החלטתי לפנק את עצמי וקניתי קופסית קטשופ וקופסית מיונז (כן, כן, כאן לא מחלקים קטשופ בחינם, כאן צריך לשלם עליו בנוסף) וריבנה- מיץ פירות יער שרציתי לנסות. הצ`יפס היה חביב, המיץ היה איום ונורא, והקטשופ והמיונז היו מינימליסטיים. התגלגלתי לאוטובוס והמשכנו לנסוע, כשמתישהו אחד הנוסעים פרט עלי הגיטרה שלו. היה משעשע.
הגענו לדאנידין, שלפתי את עצמי מהאוטובוס, הנהג הביא לי (ולכל מי שירד בדאנידין) את התיקים ופתחתי מפה, לראות איפה אני ואיך אני מגיעה להוסטל. כאן, בפעם הראשונה, החלטתי לא להזמין מקום מראש בהוסטל. פשוט התפקסתי על הוסטל מרכזי שמצא חן בעיני והתחלתי ללכת לכיוונו. ואז הגעתי אליו, רק בשביל לגלות שלט שמבשר, כמובן, שההוסטל בשיפוצים. עמדתי שם, מרגישה מסמורטטת להפליא, והתחלתי לדפדף בקהות חושים בחוברת של ה- BBH, מנסה למצוא הוסטל קרוב אחר, ואז ירד אחד מהמשפצים, שאל אם אני מחפשת הוסטל והמליץ לי על הוסטל אחר שנמצא ממש ליד, אז הלכתי לשם. בכניסה להוסטל היו מדרגות ודלת כניסה לפאב, אז עליתי במדרגות, חיפשתי את הקבלה, הגעתי לאיזור המשותף ושאלתי את האנשים שם איפה הקבלה. הם אמרו לי שלמטה, אז השארתי את התיקים למעלה וירדתי לברר אם יש מקום פנוי. היה. שילמתי 21 דולר לדורם של שמונה מיטות והבחורה עלתה איתי והראתה לי את המקום. אני הייתי הראשונה בחדר, אז יכולתי לבחור את המיטה הכי טובה. נכנסתי לתוכה ונחתי קצת ואז יצאתי לתור את העיר.
ההוסטל היה ממוקם ממש קרוב למרכז דאנידין, האוקטגון, כמו שקוראים לו כאן. היו כמה חנויות של חפצים וממתקים מסקוטלנד, כי זו עיר עם שורשים סקוטיים, וזה כלל גם נגני רחוב שלא ניגנו בכינור או בגיטרה, אלא בחמת חלילים, שהתגלתה ככלי רועש במיוחד. אתם שומעים חמת חלילים, ואז אחרי קילומטר וחצי רואים את הבחור שעומד בחצאית ומנגן בה. חיפשתי את הסניף של דוק ולא מצאתי, עברתי ליד שתי כנסיות, ואז נכנסתי לסופר וקניתי אוכל. למען המחקר המדעי, קניתי מין מעדן חלב בטעם תות, כי עניין אותי לדעת איזה טעם יש לו. ובכן, האם מישהו זוכר את תותידנט? משחת שיניים לילדים בטעם תות? אז בדיוק ככה. בנוסף, מהבוקר נורא בא לי בורקס, ולמרבה ההפתעה מצאתי בורקס! הוא לא נראה כמו בורקס, אבל עדיין היה מדובר בבצק עלים במלית של גבינה ושל תרד, לא משנה איך הם קראו לו. קניתי עוד כל מיני דברים, כמו פטל טרי ועוד באג`יה וחזרתי לאוקטגון. התיישבתי שם על הדשא, אכלתי והסתכלתי על נערים מנסים לשבור את המפרקת עם סקייטבורד. מתישהו התחלתי לתהות למה לעזאזל אני משלמת 21 דולר לחדר של שמונה מיטות, שזה בהחלט יקר. החלטתי לברר את הסוגיה אחר כך.
התחלתי לחזור להוסטל, אבל בדרך עצרתי בחנות אינטרנט ליד, שהצהירה בשמחה שיש בה אינטרנט בעברית ושם, אכן, היתה מקלדת בעברית, למרבה האושר. אחרי בערך שעה וחצי, יצאתי משם וחזרתי להוסטל, ושם גיליתי ש-21 דולר זה אולי יותר מדי לדורם של שמונה מיטות, אבל זה ממש זול לחדר פרטי, כי אף אחד לא נכנס לחדר! אם ירצה השם אני לבד הלילה, שזה היה ממש מוצלח מבחינתי, וייתן לי קצת זמן להחלים בשקט, בייחוד לאור העובדה שממש לא הייתי במצב רוח חברותי. הלכתי להתקלח והתפעמתי ארוכות מהמקלחות המוצלחות ומהזרם החזק, ואז חזרתי לחדר. קראתי עד שהחשיך, כי המנורות פה דווקא די חלשות, וגם המיטה למעלה עושה לי צל. ואז הלכתי לישון, ואני בהחלט זקוקה לשנת לילה טובה. ואז, כמובן כמובן, התחילה המוזיקה מהפאב. שיישרפו כולם. מין טכנו מעצבן וחודרני. הו אלוהים, האם אי פעם אזכה לישון כמו שצריך?
הלאה אל כרייסצ'ירץ'
קמתי, קצת מעוכה, ולקחתי את זמני בסבבה. המשכתי לרבוץ בחדר ולקרוא. מסתבר שאני ממש במצב רוח אנטי חברתי, וממש לא בא לי לראות אנשים אחרים. בסופו של דבר אזרתי כוחות, התלבשתי ויצאתי החוצה לסידורים. קודם כל שילמתי בהוסטל על לילה נוסף וביקשתי מהבחורה שאם אפשר, שלא תכניס לחדר עוד אנשים. מן הסתם זה לא יעזור, אבל לפחות ניסיתי. אחר כך הלכתי לאינפורמיישן באוקטגון והזמנתי נסיעה לנלסון, שהיא בעצם נסיעה לכרייסטצ`רץ`, ולמחרת נסיעה משם לנלסון. בגלל שאני נוסעת מחרתיים, באינטרסיטי כבר לא היו כרטיסים מוזלים וככה יצא לי יותר זול לעשות את הנסיעות הללו עם אוטובוסי שאטל. יצא דווקא יותר זול ממה שחשבתי. בנוסף, ביקשתי ממנה שתסביר לי איפה הסניף של דוק והלכתי אליו וקניתי שם שתי מפות. הזמנתי גם מקום ללילה בכרייסטצ`רץ ובנלסון.
בכרייסטצ`רץ` החלטתי ללכת על הוסטל ששמעתי עליו הרבה דברים טובים עוד בארץ - פולי טאוארס - כי לא רציתי לחזור לואגאבונד. אחר כך הלכתי לאיזושהי פיצריה שראיתי, שהכריזה על מבצע - מי שקונה פיצה הוואי בין 12:00 ל- 16:00 משלם רק שישה דולר. ואני, שמשתוקקת כל כך הרבה זמן לפיצה, ראיתי בזה אות משמיים ונכנסתי לברר אם המבצע בתוקף גם אם מורידים את הבייקון (ונשארים רק עם אננס). הסתבר שכן, אז קניתי פיצה אחת והלכתי להוסטל, נכנסתי לחדר שלי (אני ממשיכה להיות סוציומטית), ואכלתי. היה חם וטרי, רק שהיה חסר לה תבלון והם לא הוסיפו שקיות תבלינים או משהו. אבל לא נורא. בקיצור, באותו יום, זה היה פיצה לארוחת צהריים ופיצה לארוחת ערב.
מתישהו הגחתי החוצה מהחור שלי ופגשתי בחורה יפנית שנראתה מוכרת, אז ישבנו וגילינו מאיפה אנחנו מכירות אחת את השניה (מטה אנאו, שם חשבתי שהיא קוריאנית, כי לכלכתי על הבחור הקוריאני שכמעט רצח אותנו נפש והיא נראתה נעלבת, ולכן חשבתי שגם היא קוריאנית). קוראים לה קאנה וישבנו בסלון, וכיבדתי אותה בטים-טאמ`ס. למרבה הצער, מסתבר שזו השיטה היחידה לא לחסל חבילת טים טאם ביום- להכריח אנשים אחרים להשמין. אבל זה בסדר, היא נורא רזה.
האמת היא שהסלון פה ממש מוצלח. הוא והמטבח נמצאים בחדר אחד גדול, עם חלונות גדולים, הכיסאות במטבח נוחים, נוחות גם הספות בסלון, הכל חדש ומאובזר היטב, ממש מוצלח. פגשתי עוד בחורה בשם ג`ן, שעובדת בהוסטל. היא סיפרה לי על בחורה ישראלית ששהתה בהוסטל הזה וניגנה בגיטרה, וישר חשבתי שאני יודעת מי זו ושאלתי איך קוראים לה, ואכן, זו היתה שרון. עוד מישהי שהכרתי היתה בחורה אנגליה בשם קלייר, שהיתה מאוד נחמדה, אבל שאלוהים יעזור לה, כמה שהיא היתה מכוערת. היא דווקא היתה כמה פעמים בישראל, ונורא אהבה אותה וזוכרת כמה מילים בעברית. בקיצור, ישבנו וראינו סימפסונ`ס ובסוף שבתי לחדרי, שנותר בודד למרבה השמחה, והמשכתי לקרוא, רק שדי מאוחר נפתחה הדלת, וחדרו פנימה שתי נשים אוסטרליות. הו, כוסאמק.
הן אחיות שמטיילות עם המשפחה שלהן, ונפרדו מהן ליום יומיים. סיפרתי להן קצת על עצמי, ואחת מהן שאלה אם אני רוצה להיות מורה ואמרתי שממש לא, ואז התברר שהיא מנהלת של בית ספר. אז הסברתי לה למה זה לא מוצלח להיות מורה בישראל, ודיברנו על המצב בישראל, ועל המצב באוסטרליה, ועל הא ועל דא. הבת שלה מסתבר משרתת בצבא האוסטרלי בתור מהנדסת. זה נורא משעשע, הצבא של אוסטרליה, הצבא של ניו זילנד. בשביל מה הם צריכים צבא? נו, מילא. שיהיה להם לבריאות.
כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"
