השילוש הקדוש של ברילוצ'ה

ברילוצ`ה
אתה שומע שמועות, מקבל טיפים, מקשיב לסיפורים של אנשים שהיו שם, אבל רק כשאתה שם אתה יכול להבין על מה מדובר. ברילוצ`ה. סן קרלוס דה ברילוצ`ה. האחת והיחידה. הגענו לשם אחרי יומיים של מסע אוטובוסים מאושוואיה. הפוכים לגמרי הלכנו לחפש אכסניה. שי וחבריו נעלמו כמו שבאו (ראו כתבה קודמת). החבר`ה הארגנטינאים הנחמדים היו צריכים לשים את התחנה המרכזית 3 ק"מ מחוץ לעיר, ולכן נאלצנו לקחת אוטובוס למרכז. לעומת פוקון, האחות התאומה הצ`יליאנית, ברילוצ`ה היא ממש עיר. כשוכנת על מורדות הגבעות שעל גדות אגם Nahuel Huapi, העיר מלאת עליות. ברזילאית נחמדה מאוד עזרה לנו כבר באוטובוס והראתה לנו מיקום של אכסניה ב-10 פזוס ללילה (Casa Familia על המדרגות מעל תחנת האוטובוס של הסנטר), אבל בחרנו ללכת למקום קצת יותר סימפטי, והגענו לאכסניה המעולה של קרלוס - Patagonia Andina. שנינו היינו גמורים, וברוך התרסק ל-4 שעות שינה, שאותן ניצלתי לשהות ממושכת באינטרנט קפה.

בערב הלכנו לקבל התרשמות אמיתית ראשונה מהעיר. אז ככה... קחו את פוקון, במיוחד את התיירותיות שלה, תכפילו פי 10, תורידו את המחירים בחצי, ותקבלו את ברילוצ`ה. ברילוצ`ה מכילה בתוכה את המיטב של השילוש הקדוש: בשר, שוקולד וגלידה. לא ממש לאנשים עם בעיות כולסטורול כמו שלי, אבל לעזאזל, חיים רק פעם אחת ואת זה עמדנו לגלות בימים הבאים...

בדרך לאולימפיאדת החורף
את יום המחרת ניצלנו בתחילה להכרות מעמיקה עם הצלע השנייה של השילוש הקדוש: שוקולד. יש כל כך הרבה חנויות של שוקולד בברילוצ`ה, שזה מדאיג. יותר מתיירים. אבל מעל כל החנויות מנצנץ היהלום שבכתר - Del Turista, שכשמה כן היא... חנות עצומה ומאוד תיירותית של שוקולד (במיוחד...), גלידה, ולמעשה כל דבר שיש בו הרבה מאוד סוכר. הרגשנו חובה לשתף את המשפחות שלנו ואת עצמנו בחוויה. למשפחות קנינו חבילות של שוקולד איכותי, ולעצמנו רבע קילו של מיטב השוקולד. עכשיו עצה: אם אתם מתככנים לעשות את מה שאנחנו עשינו ולאכול שוקולד בארוחת צהריים, תכינו את עצמכם נפשית. זה מדהים מה שעודף סוכר עושה לבלוטות הטעם.

יותר מאוחר יצאנו למשימה כפולה: צריבת עותק של כל התמונות של הטיול על מנת לשלוח אותן לישראל, כגיבוי במקרה ששלנו ייגנבו (כפי שקרה לקרן שטיפסה איתנו לויאריקה ובברילוצ`ה המכונית שהשכירה עם כמה חברים נפרצה, כל המוצ`ילות נגנבו, וקבלנו ממנה מייל עם תחינה שנשלח כל תמונה שיש לנו של הטיול..). סמנתי את ברילוצ`ה מראש כ"קו הסכנה" הראשון, כלומר כל צ`ילה ודרום ארגנטינה בטוחות יחסית, אבל מברילוצ`ה הסכנה מתחילה להתגבר (לא יאמן עד כמה צדקתי בהערכות שלי, אבל על כך בהמשך). למעשה הגדרתי לעצמי מספר אזורים: מסנטיאגו עד ברילוצ`ה (מה שעשינו) בטוח יחסית, צפון ארגנטינה - סיכוי סביר שיגנבו דברים עם סיכוי נמוך לשוד מזוין, בוליביה, פרו ואקוודור - סיכון גבוה לכל דבר, וברזיל - סיכון גבוה מאוד, המדינה היחידה שהמקומיים עצמם ממש מפחדים בה. כלומר, הטיול הולך ונהיה מסוכן יותר ככל שנתקדם. המשימה השנייה, לאחר שצרבנו עותק, היה ללכת ולשלוח את החבילה לישראל, עסק יקר ללא ספק, אבל הרגשנו חובה. ממש לא מסובך, ממש כמו בארץ.

יותר מאוחר החלטנו ללכת לנצל את רחבת ההחלקה על הקרח של ברילוצ`ה, שאת דבר קיומה גילינו ממש במקרה במהלך חיפושים אחרי משהו אחר לגמרי ביום שלפני. אחרי יותר מארבע שנים שלא החלקתי על הקרח, ציפיתי להתרסקויות רציניות, אבל ממש הופתעתי לגלות שזה כמו אופניים, ותוך כדקה צברתי מהירויות רציניות (עד כמה שאפשר... מדובר ברחבה קטנה למדי). מה שהפתיע אותי יותר היה שזכרתי את עקרונות ההחלקה לאחור, שלמדתי בשיעור בפעם האחרונה שהחלקתי, ולא רק שזכרתי, אלא שתוך כמה אימונים ממש הצלחתי להחליק לאחור במהירות יחסית גבוהה. את הטאץ` האחרון נתנה לי נערה ארגנטינאית נחמדה מאוד שהחליקה פשוט מדהים והסכימה לעזור לי בלימודי. עד סוף השעה וחצי שניתנה לנו על הרחבה הצלחתי ממש להחליק לאחור ואפילו לבצע סיבובים מהחלקה קדימה לאחורה ולהפך. הייתי ממש ממש מרוצה מעצמי, ממש. נראה שאם אני אמצא עוד רחבות כאלה בהמשך אני אמשיך להתאמן. מאוד נהנתי, אבל זה גמר לי את השרירים ברגליים שהיו צריכים להיות בשיא כוחם לקראת הטרק שאליו רצינו לצאת למחרת - Nahuel Huapi Traverse בפארק הלאומי Nahuel Huapi (כמה מפתיע....). מי יודע, אולי עד אולימפיאדת חורף של איפשהו 2050 אני אצליח להגיע לרמה מספקת כדי לייצג את ישראל בכבוד.

 כשיצאנו מעולם הקרח החלטנו לבדוק את התחזית למחר (כי מזג האוויר לא היה סימפטי במיוחד), רגע לפני שהלכנו לעשות קניות לטרק בסופרמרקט מקומי. ציפתה לנו אכזבה. למחרת היה צפוי גשם משעות הצהריים, לאחר מכן יומיים של מזג אוויר סביר ואז ארבעה ימים רצופים של גשם. זה דרש שינוי קל בתוכניות - שינוי מאכזב. במקום חמשת הימים של ה-Traverse נאלצנו לשנות כיוון, לדחות את היציאה ביום ולצאת ל-Circuito Chico מסלול של שלושה ימים, שהתכוונו לבצע ביומיים (כולל חיתוכים קלים). ומה עם יום המחרת, מה נעשה? לאחר שקילה של אינספור רעיונות- מטיול אופניים ועד לנסות להשכיר סירת מרוץ ולצאת לאגם, קיבלנו החלטה רציונלית בהתחשב בתנאים הצפויים. לעזאזל החורף !!

טיול בחצר האחורית
החלטנו שחייבים לצאת מהעיר. כמה אפשר? כבר יותר משבוע שאנחנו תקועים בערים. לכן למחרת, לאחר שסיימנו לעכל עוד ארוחה של tenedor libre ("אכול כפי יכולתך". מה יהיה? אנחנו חלשים ולא מסוגלים להגיד לא), יצאנו לכיוון מלון Llao Llao (שאו שאו - "משהו מתוק" בשפת המפוצ`ה), אחד מהמלונות הכי יוקרתיים בארגנטינה. לא ציפיתי שעם מעיל פליס, נעלי טרקים מאובקות, שיער מפוזר וזקן שגדל לכיוונים לא ברורים, ייתנו לנו להיכנס לשם, אבל החלטנו שנגיע לשם ונראה מה יהיה.

הנסיעה לאורך האגם היתה יפהפיה, והיה קצת מאכזב לראות שלכל אורכו הוא בנוי (כמו אגם הויאריקה) ומלא שטחים פרטיים. האוטובוס הוריד אותנו בכניסה למלון Llao Llao, שהיה קצת פחות מפואר ממה שציפינו, אבל מצא לעצמו אחלה מקום מתחת ל-Cerro Lopez המצוקי ובין שטחים גדולים של מגרשי גולף. האזור עצמו, על יערותיו, הריו ואגמיו, הוא מאוד מספק אחרי השבוע העירוני שחווינו. ביקור קצר בנמל הסמוך פסל על הסף את האפשרות לשוט באגם לאזורים שונים (תקציבית) ובמקום זה פשוט התחלנו ללכת להנאתנו לאורך חופיו של האגם לכיוון ברילוצ`ה. המסלול עצמו לקח אותנו לאורך גדות האגם היפה, בתוך חצרות אחוריות של בתים ומלונות רבים. זה לא הפריע לאף אחד, אבל בשלב מסוים הגענו לנקודה שבה גדר עד קו המים, עם שלטים גדולים של Prohibido Pasar ("אסור לעבור"), הבהירה לנו שאנחנו איננו רצויים. חתכנו דרך עוד איזה מלון יוקרתי חזרה לכביש, והמשכנו לאורכו עד שראינו שלט Mirador ("תצפית", שבא כמובן עם מסעדה תיירותית). עלינו לתצפית, והנוף ממרפסת העץ שבראש הגבעה היה פשוט מהמם. כנראה בגלל שעלינו ברגל, לא שמו לב שהגענו. לאחר שצילמנו תמונות פנורמיות של האגם, התיישבנו מתחת למרפסת העץ ואכלנו ארוחת צהריים שהבאנו מברילוצ`ה. שמחנו מאוד שלא שמו לב שהגענו, כי כמה דקות לאחר מכן קבוצה של תיירים הגיעה עם הרכב ועלתה למרפסת, ובזמן שאנחנו אוכלים ממש מתחתיהם, יצא בעל הבית ודרש ברוב חוצפתו 10 פזו כדי לאשר להם לצלם את הנוף. מזל שלא ראה אותנו. לאחר מכן נמאס לנו, וגם מצב האור, כפי שצפתה התחזית, התחיל להיות קודר, ולכן חזרנו לכביש ותפסנו את האוטובוס חזרה לברילוצ`ה.

 עכשיו אני רוצה לספר לכם על המסעדה בה אכלנו באותו ערב, ששמה Rock Chicken. זו היתה מסעדה כל כך משתלמת, שאכלנו בה כ-5 פעמים בזמן ששהינו בברילוצ`ה. זול מאוד, טעים מאוד, משביע מאוד, מומלץ מאוד. גם באותו ערב, אחרי הקניות לטרק, אכלנו שם, ואז יצאנו לפאב של העיר, Wilkenny`s, שהיה נחמד אבל לא יותר. הבילוי הסתכם בעיקר בחיסול הרבה ממלאי הבירה של המקום. לצאת לטרק עם האנגאובר נראה כרעיון רע, אבל לא ממש היה לי אכפת.

לתחילת הכתבה

יוצאים לטרק בשמורת נאהוול הוואפי (Nahuel Huapi)

אל ממלכת ההרים
 את Tilo ממינכן, גרמניה, הכרנו בתחנת האוטובוס למחרת בבוקר כשחיכינו לאוטובוס לויז`ה קתדרל (Villa Catedral), נקודת תחילת הטרק. הכרות זו לא ארכה זמן רב. למרות שהתעוררנו ליום בהיר חסר עננים, הגשם השוטף שירד בדרך הבהיר לנו היטב עם איזה סוג של מזג אויר יש לנו עסק. כשירדנו מהאוטובוס בכניסה ל- Villa Catedral, כפר קטן, קרוב מאוד לברילוצ`ה, שמשמש כאחד מאתרי הסקי העיקריים של ארגנטינה בחורף, ירדו איתנו עוד שני ישראלים שבכלל לא שמנו לב שהיו איתנו באוטובוס. כמובן שתוך דקות חברנו יחדיו לטרק. מזג האוויר לא היה מעודד. טפטוף קל בשילוב קצת עננים על ההרים. הבעיה היתה שהוא השתנה בקצב מסחרר. 5 דקות שמש, 5 דקות גשם. היינו אובדי עצות. לא ידענו אם לצאת לטרק או לחזור. אחרי שמצאנו את משרד הכרטיסים של הרכבל, שהיה אמור לסחוב אותנו במעלה ההר לפסגתו של הר Piedra del Condor, פשוט ישבנו שם ולא ידענו מה לעשות. ל-Tilo נמאס בשלב מסוים, הוא פשוט קנה כרטיס ויצא לדרך. מילותיו "maximum you can go back" הדהדו באוויר עוד כחצי שעה, אולי יותר, עד שאמרנו "מה שיהיה יהיה" וקנינו כרטיסים לרכבל. היינו מאוד מצטערים אם לא היינו עולים. את Tilo לא ראינו עוד, חוץ מחורים של מקלותיו באדמה לאורך הדרך.

פאקינג קר
3 רכבלים העלו אותנו ל-Cerro Piedra del Condor (הר אבן הקונדור). אחרי הראשון החזרנו לעצמנו את הפליזים כי נהיה ממש קר, אחרי השני כבר החזרנו את מעיל הגשם כי הרסס על הגוף מהגשם היה מעצבן, אבל אחרי השלישי, בגובה 1759 מטר על קו הרכס החשוף, שום דבר כבר לא עזר, חוץ מהנוף, שהיה פשוט מדהים. בצפון נפרש מתחתנו כל אגם Nahuel Huapi, בכיוון מזרח הבתים של ברילוצ`ה נראו כאבני לגו, ובמערב הרכסים האלפינים של הפארק, מין רמז למה שמצפה בהמשך. הרוח היתה פשוט מטורפת, יותר חזקה מאשר בטורס דל פאינה, ומקפיאה. לכן לאחר כמה דקות, כשמיצינו את הנוף, וכשלא הרגשנו את האוזניים יותר, יצאנו לדרך כדי להתחמם בהליכה בכיוון היחיד האפשרי - כיוון העלייה. שלט של "כל העובר את המרפסת עושה זאת על אחריותו בלבד" (בהתייחס למרפסת של שרידי מסעדה ישנה שבמקום), הובן בקלילות לאחר כמה דקות של טרוורס במעלה הרכס לכיוון Refugio Lynch. בוא נגיד שזאת היתה דרך ארוכה לעמק שלמטה. דרך שלא רצוי לנסות.

אחרי זמן מה בעלייה הגענו לרפוחיו, שהוא המקביל הארגנטינאי המפואר מאוד של הקיוסק ברכבל העליון של החרמון. התמקמנו מאחורי בקתה קטנה מאבן על מרפסת העץ הענקית של הרפוחיו, המקום היחיד שהגן בצורה טובה מהרוח, ואחרי מספר דקות שבהן הסדרנו את הנשימה מהעלייה, המשכנו למעלה. הדרך הובילה אותנו באזור חשוף לחלוטין הרבה מעל קו הצמחייה לאורך ה-Cordon Catedral. בהתחלה היא עלתה ל-Punta Nevada בגובה 2050 מטר. מנקודה זו מתגלה קו הרכס והעמק של Arroyo Rocaco. הנוף כמעט חסר שלג, אבל העובדה שהוא חשוף ושניצבות שם עשרות פסגות משוננות, כולל פסגות של צריחי אבן, שלא ברור לי איך הגיעו למצב הזה, מביאה אותך להבנה שאתה כבר אי שם עמוק מאוד בעולם ההרים. העובדה שזה גם פאקינג קר, הרבה יותר מכל הטרקים שעשינו עד כה, רק אישרה את ההרגשה.

קדיש לברכיים
השילוב של הקור המקפיא עם שחיקה מתמשכת לסחוס שלי בברכיים ז"ל, בשל הטרקים האחרונים, גרם לי (וגם לאחרים) כאבי ברכיים לא נעימים. נמרוד, שעבר כבר, הודות לצה"ל, ניתוח באחת הברכיים, סבל במיוחד. המסלול היה מתיש למדי. הוא עובר בטרוורס בין בולדרים ואדמה לא נוחה, בעליות וירידות מתמידות לאורך קו הרכס. למרות שהתחמם עם הזמן, היה קפוא למדי. זה המשיך כך, עד שהגענו לירידה. ירידה ארוכה, ירידה כואבת. בתחילתה פגשנו זוג ישראלי. הם עשו את היום הראשון שלנו ביומיים. באמת כל הכבוד. הירידה גמרה לי את הברכיים. ההתחלה היתה נוראית, שכן היה מדובר באדמה סלעית וקשה. למזלנו חצי מהדרך למטה במורד, היתה חולית למדי ואפשרה ירידה מהירה יותר עם פחות כאב. מקו העצים הסלעים חזרו. בקצה הירידה הפסקנו ואכלנו ארוחת צהריים. "לא נורא", אמרנו לעצמנו - רק עוד רכס אחד לעבור עד הרפוחיו. ואכן מיד לאחר קצת אורז טעים, חצינו את העמק הבוצי ואת יערותיו עד לתחילת העליה. הזוג הישראלי שעבר אותנו אי שם לפני חצי שעה, מצא מיקום נוח באמצע היער, והם החליטו להתמקם. הם לא הקשיבו לאזהרות שלנו לגבי מזג האוויר הצפוי.

 העלייה לרכס הבא לקחה אותנו שוב מעל לקו העצים ל-Paso Brecha Negra. עוד עליה קשה, ללא ספק, אבל הנוף מהפס היה נהדר. פסגות מושלגות ולא מושלגות עד לאן שהעין רואה. הירידה מהצד השני היתה כל כך תלולה והעמק כל כך צר, שמהפס עצמו לא ראו את Laguna Jakob ואת הרפוחיו על גדותיה. רק כמה עשרות מטרים נמוך יותר נתגלתה הלגונה, שבאופן מוזר למדי היתה עכורה מאוד סמוך לגדותיה ובעלת מרכז צלול לחלוטין. עמית, שכל הדרך טחן לנו את המוח על כמה הפסדנו שלא עשינו את Villarica Traverse, העניק לה ציון נמוך למדי. גם ברוך. יש אנשים שאחרי שראו 20 לגונות, הלגונה ה-21 לא תעשה להם את זה יותר. אני אישית משתדל למצוא את היופי כל פעם מחדש. האופציה השנייה היא להיכנס לאדישות... "אוי, עוד פסגה מושלגת וגבוהה? עוד קרחון? עוד יער? ראינו כבר כל כך הרבה כאלה". להיכנס למצב כזה זה מסוכן ומוטעה... אני משתדל להימנע.

לתחילת הכתבה

אוכל וגשם במסלול

דילמת המשקל-איכות
בערב, בקמפינג של Refugio Jakob, התגלעו חילוקי דעות קשים בנושאים מסוימים בין ברוך וביני, לבין נמרוד ועמית. רובם לא רלוונטיים לכתבה הזאת. רק אסכם בקצרה שהם אחלה חבר`ה, אבל יש ביננו תהומות בנקודת המבט על נושאים מסוימים. אמשיך בדילמה שהסיטואציה בערב העלתה ולחילוקי הדעות בעקבותיה שהם לא ממש לכאן או לכאן והחלטיים במיוחד. אנחנו הוצאנו את מנת הפסטה היומית לארוחת הערב שלנו ונמרוד ועמית הוציאו 3 חתיכות סטייק אדום, שמנת, פטריות בקופסת שימורים, אורז, 2 גזיות, 2 סירים ועוד (ותאמינו לי שלא היינו מופתעים, הם טרחו ליידע אותנו על מה הם הביאו במהלך כל היום). וכאן שוב עלתה אותן הדילמות העיקריות של טיול איכות מול משקל. לי נמאס לסחוב הרבה. אם תשוו מה היה בתיק שלי בטרק הראשון בלגונה דל לחה ומה היה בתיק שלי בנאואל וואפי, הייתם מגלים שיש בערך חצי משקל. להם נמאס לאכול פסטה ואורז. לי אין דעה החלטית לכאן או לכאן מי צודק ומה עדיף. אולי, לעיתים נדירות, בטרקים קלילים הייתי סוחב את מה שהם סחבו, בטח שלא הפעם. וחוץ מזה... סטייק במחבת? עלבון לפרה!!!

היום השני
 תחת לחץ חברתי הסכמתי לוותר על ההליכה ל-Laguna los Tempanos ואחרי ארוחת בוקר קלילה יצאנו לדרך. אני לא יודע מה נסגר עם ברוך, שלרוב יחסית קשה לו בהליכות בטרקים. יכול להיות שזה ה- Dulce de Leche (ריבת חלב) או העובדה שקמנו בעשר בבוקר, אבל הוא פשוט טס. עכשיו אתם יודעים כבר מה אני חושב על אנשים שטסים. העיקר הוא שאני לא מתיחס אליהם. אני כמו חמור - תמיד בקצב אחד... הקצב שלי! באמת שהיום השני לאורך Arroyo Casa de Piedra, שמשום מה מאד הזכיר לי את הזויתן בגולן (לא בחלקים שהולכים בתוך הקניון, אלא באלה שהולכים מעליו), היה קצת משעמם, אבל עדיין אין סיבה למהר. חוץ מכמה גשרים רעועים מעל הנחל שסיפקו סיטואציות משעשעות למדי (כמו את עמית הגבוה מנסה לעבור גשר עץ רעוע ומתנדנד שהמעקה שלו, חוט תיל דק, מגיע לגובה של הברכיים שלי) ונופים של הרכס המדהים שהלכנו לאורכו אתמול, לא היה משהו מיוחד במיוחד בתוספת הליכה מייאשת לאורך דרכי עפר לנקודת האיסוף של האוטובוס לברילוצ`ה. היום השני היה 20 ק"מ, ולכן כשהגענו לברילוצ`ה החלטנו שהולכים לאכול יחד במסעדת הבשרים ב-Refugio, כדי להחזיר כוח, לחגוג את סיום הטיול, והכי חשוב - את ציון החודשיים בדרום אמריקה שאנחנו חוגגים היום (5/3).

בקרוב אצלנו
 כשהגענו בערב לאכסניה של עמית ונמרוד הם לא היו שם, ורק אחרי זמן מה נמרוד הגיע ובפיו בשורות רעות. לעמית, שהשאיר מסיבה לא ברורה מזומן בכספת של המלון, גנבו 550$. לא נעים, בלשון המעטה, ועמית שהגיע מהמשטרה עם פרצוף תשעה באב אישר את זה. הוא לא ידע במי לחשוד יותר- בבעל המלון המפוקפק או בעובד צ`יליאני חדש לחלוטין שכביכול אין לו גישה לכספת. עוד לפני שיצאנו למסעדה הגיעה המשטרה לחקור. 4 שוטרים, ובסוף הוחלט שיתקיים ברור למחרת בבוקר בין כל הצדדים. אין לי מושג מה קרה בסוף, גם לקרן, גם לעמית. אל תתנו לסביבה הרגועה של ברילוצ`ה להוריד לכם את הערנות! בהתחשב בכמות האנשים שפגשתי עד כה שזה קרה להם, התחושה שלי היא שזה רק עניין של זמן עד שתקראו כאן על איך גנבו לי/שדדו אותי...

 בהמשך הערב השלמנו את שתי הצלעות הנוספות של השילוש הקדוש. זה התחיל ב-400 גרם פילה מעולה, תמורת 20 שקל, ולאחר שנפרדנו מנמרוד ועמית, בגלידה משובחת (מהטובות שאכלתי בחיי) ב-Del Turista. התקהלות של המוני אנשים בכיכר משכה את עיננו, והחלטנו לבדוק במה מדובר. באופן מפתיע ביותר, מצאנו את עצמנו בטקס פתיחת אליפות העולם בראלי, מברילוצ`ה עד למדבר אטקמה בצפון צ`ילה. תצוגת הרכבים שקיבלנו באותו ערב היתה מהטובות שראיתי. האירוע הדגיש לנו מאוד את האיבה העמוקה בין הארגנטינאים לצ`יליאנים. ידענו שזה קיים, אבל כאן קיבלנו הדגמה ממשית. כל צוות שעלה עם מכוניתו לבמה קיבל קריאות עידוד שלא היו מביישות אוהדים ישראלים של מכבי ת"א בכדורסל. הצוותים הארגנטינאים קיבלו עידוד מטורף, אבל ברגע שעלו שני הצוותים הצ`יליאנים... דממה... דממת אלחוט. מלבד רעש המנוע של המכונית והכרוז שמנסה לעודד את הקהל לעודד - כלום. שקט של מסדר צבאי ביום הזיכרון. אותנו אישית זה מאוד שיעשע.

מה החזאי מבין
הרבה. זה מה שהוא מבין. ביום למחרת נפתחו ארובות השמיים בניגוד מוחלט ליום השמשי של אתמול. העברנו יום מבוזבז בציפייה לאוטובוס אחר הצהריים ל-Junin de los Andes. מזג האוויר היה נורא, אבל בכל זאת יצאנו לבדוק את הגלידה של ברילוצ`ה (בה"א הידיעה) - Jauja, פשוט חבל על הזמן. אם אתם מגיעים לחנות אל תתנו למספר המועט של הטעמים בתצוגה הקטנה להטעות אתכם, יש עוד המון טעמים במקררים מאחורה, פשוט תשאלו ותנסו...אחרי הצהריים, בגשם השוטף, הגענו לתחנה המרכזית ויצאנו ל-Junin. הדרך היתה יפהפיה. הכביש שנסע קצת מזרחה לאורך Rio Limay הוציא אותנו מהסערה והכניס אותנו לאזור הרבה יותר מדברי, עמוס במצוקים וצריחי גרניט משוננים. אחרי כשלוש שעות נחתנו ב-Junin השקטה, אבל החזרה מערבה החזירה אותנו לתוך הסופה, שפשוט ישבה על האנדים כמו עצם בגרון. לא חשבנו יותר מ-10 שניות וקנינו כרטיס ליום המחרת ליעד הבא שלנו- Zapala, עיר שנמצאת הרחק ממכת התיירות של הישראלי הממוצע. המשמעות היתה לוותר על טיול קצר שתכננו בפארק Lanin (ממש הצד הארגנטינאי מול פוקון) שבו נמצא Volcan Lanin, הר הגעש הגבוה באזור האגמים, עם 3776 מטר. עם העננות שהיתה, יכולנו לשכוח מטיול לשם. ישנו שם, אכלנו שם (דווקא לא דג טרוטה, שמגדלים שם בכמויות) ונסענו משם.

נסיון שוד?
היו לנו 26 שעות לשרוף ב-Zapala. קשה ביותר. עכשיו שתבינו, Zapala, היא מסוג העיירות שנוצרו כתוצאה מהצטלבות דרכים (Rn22 ו-Rn44) ושאתה פשוט לא מסוגל שלא לשאול את עצמך, כשאתה מסתכל על המישור השומם מסביב - מה לעזאזל 35000 אנשים חשבו לעצמם?!? הכרטיסים ליעדנו האמיתי, Copahue, היו מוכנים ליום המחרת ב-14:30. את רוב הזמן העברנו בחדר במלון ובמסעדות. למחרת בצהריים לקחנו את המוצ`ילות לטרק (את שאר הציוד השארנו במלון) ויצאנו לתחנה המרכזית של העיירה. שניה לפני שהאוטובוס הגיע, נכנסתי ל-Locutorio (מרכז טלפונים ציבוריים) כדי להתקשר להורים ולחברה להגיד שאני נוסע לטרק. ברוך נשאר עם המוצ`ילות בחוץ. סיימתי את השיחות ויצאתי החוצה. משום מקום צצו לפתע שני אנשים חסונים למדי בעלי חזות אינדיאנית מקומית וקראו לנו לעצור. עצרנו, והם הוציאו תעודות של המשטרה וטענו שהם שוטרים במסווה ושנראה להם דרכונים. ישר עלה לי בראש שמדובר במתחזים, זה הרי הטריק הכי ישן בספר. רציתי להגיד לברוך שלא יוציא אפילו דרכון, אבל זה היה מאוחר מדי. לא ממש רציתי להוציא ועשיתי טעות בכך ששמרתי את הדרכון בחגורת הכסף.

 לא היתה לי ברירה והראיתי להם אותו. הם "עיינו" בדרכונים ואז אמרו לנו לפתוח את התיקים ולפרוס אותם על הרצפה באמצע הרחוב. סירבנו בתוקף ואמרנו להם שאנחנו לא בטוחים שהם שוטרים אמיתיים. הם הראו לנו שוב את התעודות וה"שוטר" הגדול יותר פתח פאוץ` וחשף אקדח 9 מ"מ. עדיין סירבתי לפתוח את התיק ואז המאנייק עשה לי תנועה של אזיקים על הידיים והדבר הבא היה שהוא התחיל לצעוק עלי בספרדית ודחף אותי באלימות לרצפה למצב ישיבה. אלימות משטרתית? מדינת משטרה! אמרנו להם שלא רוצים בעיות, שיביאו ניידת ושנפתח להם מה שהם רוצים בתחנת המשטרה. במשך מספר דקות ישבנו שם על הרצפה כשאחד מהם מדבר בפלאפון וכל כמה שניות מסנן Todo Ocupado (הכל תפוס). בסוף, אחרי כמה דקות, הגיח ג`יפ שחור ועצר בפינה. יצא ממנו איזה גבר וה"שוטר" הגדול הלך ושוחח איתו. כשחזר הוא אמר לנו שאנחנו יכולים ללכת, החזיר את הדרכונים, לחץ את היד, ואנחנו פשוט חצינו את הרחוב בטיסה, עלינו בשניה האחרונה לאוטובוס ל-Copahue ויצאנו מהמקום המקולל.

לתחילת הכתבה


הר הגעש קופהוואה (Volcan Copahue)

במהלך כל הנסיעה הייתי די נסער מהאירוע, ולמרות ששחזרתי שוב ושוב בראשי את מה שאירע לא הצלחתי להחליט סופית אם הם באמת היו שוטרים במסווה או לא, אבל בסופו של דבר זה לא שינה כלום... זה היה אירוע מבהיל למדי, שבסופו הציוד נשאר אצלנו. הדאגה הבאה שלי היתה כשהגענו לאזור העיירה Caviahue (טראומות נוספות בהמשך...) וראינו את הר הגעש וההרים מסביב שהיו מכוסים לחלוטין בשלג. הדאגה התחלפה בשמחה מטורפת שהנה סוף סוף מגיע טיול מאתגר באמת. המטרה שלנו היתה לכבוש את פסגת הר הגעש ולהגיע ל-Laguna del Amargio, הממלאת את הלוע המזרחי של ההר וידועה גם כ-Laguna Termal, משום שמדובר באגם טרמי גועש ובואש, שמעלה לאוויר אדים מסריחים ביותר של דו תחמוצת הגופרית (כמו בחמת גדר). כיוון שמדובר בטרק לא מוכר ומטויל במיוחד (הדרך לפסגה), התחלנו לנסות לדלות מידע מסוכנויות טיולים שממוקמות באתר המפואר של המעיינות החמים, שסביבו חיה העיר הפיצפונת. זה הסתכם ב: זה מסוכן. תחדשו לנו משהו בבקשה...

את הלילה בילינו בכר דשא מעל העיירה בין כתמים של שלג. ממה ששמענו, הגענו יומיים אחרי שירד השלג הראשון. מאוד שמחנו על כך, כי זה נתן לכל ההרים היבשים מסביב מראה אלפיני לחלוטין. למחרת קמנו מוקדם וההר לפנינו. קיפול מהיר של העניינים ויצאנו לדרך לאורך שביל חמורים וסוסים שמוביל ל-Paso del Copahue (על גבול צ`ילה - ארגנטינה). כל העמק שיורד במתינות דרומה מהפס לכיוון Laguna los Melzinas היה מלא בשלג, ומולנו, בצד השני של העמק, התנוסס הר הגעש המושלג. היה ריח של הרפתקנות באוויר. הסתכלתי טוב טוב על ההר, קבעתי נתיב עליה למה שנראה לנו הפסגה, ויצאנו לדרך.

שלג וחול
העליה להר היתה מאוד ארוכה ומיועדת רק לבעלי כושר טרקים טוב, כלומר מי שלא ימות אחרי 50 מטר של עליה תלולה בחול וולקני טובעני. בהתחלה העליה היתה פשוטה יחסית. חצינו את העמק המושלג והתחלנו לטפס בכיוון כללי כמו שתכננו. לצערנו היינו צריכים לחצות מספר עמקים נסתרים כדי להגיע לתחילת העלייה הרצינית להר. מתחתנו כבר נראו עמודי הקיטור שפרצו מהשדה הגיאו-טרמי הסמוך שעליו ממוקמת תחנת כוח ושבנוסף מחובר לעיירה, שם משתמשים באדים על מנת לחמם את הכבישים בחורף כדי שישארו נקיים משלג.

 יותר גבוה כבר נאלצנו לטפס בתלילות והתחלנו לחצות בזהירות שלוגיות שכיסו את הדרך. את מרב הזהירות היה צריך באזורים של בולדרים, שם השלג נערם לגובה נהיה עמוק ובלתי צפוי. מדי פעם מצאנו את עצמנו עם איזו רגל שקועה עמוק בלבן. אחרי כ-500 מטר של עלייה כל הנוף לצפון כבר נפרס לפנינו והעלה זכרונות ונוסטלגיה. ה-Sierra Velludia ו-Vulcan Antuco, ביניהם טיילנו בטרק הראשון שעשינו בדרום אמריקה, בצד הצ`יליאני, ב-Laguna del Laja, היו העצמים הבולטים בנוף האלפיני המושלג. רק חודשיים עברו וכל האזור נראה שונה לגמרי, מהיפים בהם טיילנו. אני אישית לא מבין למה רוב הישראלים מדלגים על צפון האנדים הפטגוניים, המהממים ביופיים, ופשוט "מדלגים" דרומה. שלא נדבר על כך שלמנוסים ולהרפתקנים באמת בינינו, האזור כולל את Volcan Domuyo, שמכונה גם "הגג של פטגוניה", משום שהוא הפסגה הכי גבוהה באזור.

המשך הטיפוס כבר לקח אותנו לאזור הקרחונים קרוב לפסגת ההר ופשוט זגזגנו ביניהם באזורים שהיו חשופים. העליה היתה מיאשת. כל פעם שכבר חשבנו שהנה הפסגה, נחשף עוד טפח של ההר. אבל האכזבה שלנו היתה די גדולה כשהגענו לפסגה שבאמת חשבנו שהיא האחרונה והסופית. מכאן הנוף היה מטמטם והגאווה שהרגשנו שהגענו עד כה היתה עצומה, אבל... ביננו לבין פסגת ההר עצמה (שהיתה מקסימום 20 מטר יותר גבוהה מאיתנו ובמרחק של כ-300 מטר... שטוחים למדי) הפריד קרחון עצום ופשוט בלתי עביר לנו, כיוון שלא היינו מצוידים בקרמפונים להליכה על קרח. למרות שלא היינו בפסגה עצמה, שמסומנת על ידי אבן גבול (אני די בטוח שהנתיב בו הלכנו כלל הסתננות מסוימת לתוך צ`ילה. מזל שיידענו את משמר הגבול בכפר שאנחנו מטפסים). התחושה היתה של כיבוש הפסגה.

 בדרך למטה החלטנו לקחת נתיב קצת שונה, דבר שהביא אותנו ישר מעל Laguna Termal האפורה ומעלת האדים, אליה נופל הקרחון אותו לא ניסינו לחצות. היה ריח חזק של גופרית ברוח החזקה, ואחרי מספר דקות של התבוננות בפלא, ירדנו חזרה לנתיב בו עלינו. יותר נמוך השמש הספיקה במהלך היום להמיס חלק נכבד מהשלג, דבר שהקל עלינו את הירידה. אחרי כ-8 שעות הליכה כמעט רצופה, חזרנו להר הגעש בו התחלנו את היום, וכיוון שהיה כל כך קר, פשוט הקמנו במהירות את האוהל, בישלנו במהירות ארוחת צהריים/ערב והלכנו לישון. לסיכום - מדובר באחד מהטרקים היותר יפים, מאתגרים, פראיים וכיפים שעשינו. מומלץ להגיע קרוב לסוף העונה כי השלג מוסיף המון.

לתחילת הכתבה

חזרה לזפאלה (Zapala)

מזל הנאחס לא רצה להניח לנו. למחרת בבוקר, מאוחר מאוד בבוקר, ירדנו חזרה לכפר ולזקניו שבאו לטיפולים שונים ומשונים באחת מהבריכות המסריחות. האוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו בצהריים חזרה ל-Zapala התקלקל, כמובן, בדרך, והיינו צריכים לחכות עד לאוטובוס של הערב. החלטנו לנסות לחסוך כמה פזוס ולקחנו טרמפ למקום חדש- Caviahue, רבע שעה מהכפר. רצינו לברר מאיפה יוצא האוטובוס ולכן עשינו טעות עצומה והלכנו לשאול שוטר במדים שעמד בסמוך אלינו בכניסה למלון. האיש טען שיש איזה מיני ואן שיוצאת יותר מוקדם ונתן הסבר איך להגיע. הלכנו בעקבות ההסבר שהוביל ישירות לתחנת המשטרה המקומית. קצת לפניה, כמובן, הגיעו שני שוטרים וביקשו שנתלווה אליהם לתחנה. כמובן שבעיירה כזאת קטנה שנראית על סף המערב הפרוע אין לשריף מה לעשות ולכן הוא ועוזריו, יימח שמם, עשו עלינו ובתיקים שלנו חיפוש משטרתי מלא.

כמובן שאחרי יומיים בשטח וחודשיים טיול נראינו קצת זרוקים, אבל היחס שקיבלנו בהתחשב בכמות הגרינגוס הכמעט אפסית שמגיעה לאזור, היה של לפחות סוחרי סמים. כמובן שאנחנו לא משתמשים בחומרים המגעילים האלה ולא הרגשנו דאגה כלשהי. הסתכלנו בשבע עיניים שלא לוקחים לנו כלום. לאחר שסיימו לגרום לנו להוציא ולהחזיר את כל תכולת התיק, המפקד לקח אותנו אחד אחד למשרד שלו כדי לתת טאץ` אחרון לחקירה.

 אותי הוא הכניס ובדק את כל תכולת הכיסים והארנק שלי ואז צילם תמונת פרונט ופרופיל, כמו לכל פושע ממוצע שפותחים לו תיק במשטרה. אשכרה משועממים. כמובן שלא עשינו כלום וזאת היתה תשובתם לשאלה "que hacimos?". כשהגיע תורו של ברוך להכנס למשרד השטן, נחשף פרצופם האמיתי. השוטר ביקש מברוך "טיפ" של 100 פזוס על ידי לקיחת שטר מהארנק, הנחתו על השולחן ושאילת "para todos?" (לכולם?). כמובן שברוך לא הסכים, ואחרי דחיית הצעות משקה ואוכל מהחבר`ה (שחשבנו שאולי אפילו יהיו מסוממים או שיגרמו לנו לשלם על ארוחה לכל התחנה) נתנו ללכת. הם אפילו עשו "שיחה" כדי לברר מתי מגיע אותו אוטובוס. כמובן שכשיצאנו משם ושאלנו אנשים ברחוב גילינו שאין בכלל אוטובוס באותו היום, אלא רק למחרת. לאחר שהתייאשנו מנסיונות שווא לתפוס טרמפים ל-Zapala, חיכינו על שפת האגם עד להגעתו של אוטובוס הערב. הנוף היפה ועצי ה-Araucaria הבודדים והמוזרים היו ניגוד מוחלט לנוף האנושי המכוער של המקום.

עוזבים את מחוז Neuquen
הגענו באמצע הלילה ל-Zapala ומהר מהר תפסנו חדר במלון. די חששנו גם מהאירועים שארעו בעיר עצמה וגם מהעובדה שהשוטרים המושחתים לקחו את הכתובת של המלון שלנו מקבלה שמצאו בארנק שלי, וציפיתי לבואם של חבריהם המקומיים. קודם כל עשינו חיפוש יסודי בציוד שהשארנו. לא בשביל לבדוק אם משהו חסר, אלא כדי לוודא שלא השתילו לנו משהו שאחר כך יבקשו שוחד בגללו. למחרת אחר הצהריים כמו במבצע צבאי ביצענו עיקוף ונכנסנו לתחנה המרכזית בדרך נסתרת יותר. נמאס לנו מצרות. האוטובוס כמובן היה צריך לאחר בשעה וחצי. הוא לקח אותנו דרך מישור המחוז עד לעיר הבירה שלו Neuquen. שם בין המוני אנשים וחום שמאוד הפתיע אותנו, החלפנו אוטובוס למנדוזה, ואי שם באמצע הלילה עזבנו את המחוז המקולל שסיפק לנו טרק מדהים אבל גם חוויות די שליליות. ועל זה נאמר, בתקווה רבה, "משנה מקום משנה מזל".
 להתראות בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה