עפתי לתרמילאים

שניים סינים עם כינור גדול

``על שפת הנחל יושבת אני, שוחה או מטיילת קצת וגם עושה טאי צ`י/ ביאנגשו ביאנגשו, שבמחוז גוואנשי/ ביאנגשו ביאנגשו, שבמחוז גוואנשי`` (לכתבה זאת מצורף מתכון של עוף חמוץ מתוק).
אפרת המר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: שניים סינים עם כינור גדול

שיעור טאי צ'י

תנו לי בבקשה מוסיקה של בוקר:
בחוץ השמיים רק מתחילים מחדש לקבל צבע. אני צועדת ברחוב המשופץ, צעדי שקטים, סוליות הגומי נוגעות רך במרצפות. רישרושי מתכת חלשים של החרב האסורה בידי. פרחי הלוטוס הלבנים והוורדים פתוחים לקראתי בבריכת הדגים, אני מתיישבת בשקט על המדרגות ומסתכלת על הבוקר מזדחל בחשאי לחטוף את מקומו של הלילה.הזקן עם הגופיה כבר נמצא לקראת סיום התעמלות הבוקר שלו שנראית כמו פנטומימה מוזרה. הנה גם עובר הזקן עם הטרנזיסטור ואחריו מופיעה הכובסת הקבועה בדרכה לנהר Li אם הוא לא גבוה מדי היום, אפשר לרדת למים ואחר כך לפרוס את כל הבגדים והסדינים ברחבה. כמוני, כולם פה בלי שעונים, נדמה שהם מנהלים את החיים לפי הופעתם והיעלמותם של האנשים האחרים בסביבה.

הנה הזקן עם הגופיה מסיים את הקאטה שלו, מנופף לי בידו וממשיך בהליכת הבוקר. אני מסתכלת בפסלו של סאן יטסאן העומד מולי, כאילו הוא שוב אחרי הפלת השושלת הסינית האחרונה וטרום ייסוד הרפובליקה ב 1911. הוא מסתכל עלי אוכלת את ארוחת הבוקר הקבועה שלי, עושה ערימה של קליפות וגרעינים ובוהה בו, משחזרת חלומות מהלילה.

לי צ`י:
תגלית השנה בתחום פירות העונה, מלך הקרנבל והעסיסים ומה שהפך להיות קבע על שולחני בחדרי בתיקי ובנשמתי - ליצ`י. שלא כמו בארץ שם הוא עטוף בכיסוי סנובי ומתירני, שומר את עצמו לאירועים מיוחדים, פה הוא יושב על הדוכנים כאחד הפרי, פשוט כמו בננה, מעביר בשיחות נפש עם התפוח הפשוט ביותר, שלא לדבר על זה שהוא מגלה אפילו יראת כבוד כלפי אבטיחים. כל יום היו מלווים אותי בדרכי בבוקר בין 500 גרם לקילו ליצ`י ומתחסלים במהירות מסחררת (אתה לא מספיק להגיד "מאו דצה טונג" וכבר אין אפילו ליצ`י אחד לרפואה, או לחלק לחברים, בשקית). ככה אני יושבת ומפשיטה אותם אחד אחד, מידי פעם מסובבת קלות את הקרסול כאילו אני מתחילה להתחמם בלי להלחיץ את עצמי, בעדינות, עד ש-Mei באה. אחרי שבועיים שאכלתי ככה ליצ`ים כל יום, Mei אמרה לי שזה גורם לחוסר איזון של היין והיאנג. משכתי בכתפיי והודעתי קבל עם שלגוף שלי חסר כנראה יאנג, אי לכך ובהתאם לזאת מתפקידי לספק לו ליצ`י ובכמויות.

חימום:
תוך כדי התעדכנות כמה כל אחת ישנה, אנחנו מסובבות את הקרסוליים והברכיים, מסתובבות מתמתחות, משחררות, גולשות ומתכופפות לעבר הרצפה, הראש נכנס לי לחולצה מריח לי את הזיעה שכבר התחילה עוד לפני שיצאתי מהבית בכלל. בהתחלה היא היתה חמוצה כזאת ובהדרגה היא אפילו נעמה לי, נהייתה ריחנית כמו תינוק, אני בודקת שוב שזה באמת בא ממני. אנחנו עושות עננים והתנועות חוזרות על עצמן. שתינו שוקעות במחשבות בעוד התנועות ממשיכות כמו שומר מסך. לפעמים אני מקיצה מה"בהקיץ" שלי ותוהה כמה זמן אנחנו כבר ככה זזות מימין לשמאל, חולמות חלומות ופותרות אותם. אני תוהה אם Mei סופרת לעצמה או שכמוני היא בעולם אחר. אני משדרת לה בטלפתיה להחליף תנועה כי הולכות לי הירכיים, היא קולטת ואנחנו ממשיכות הלאה.

 הזקנה הראשונה מגיעה לרחבה בזמן הזה וממשיכה בצעידות/הקפות קטנות. בעוד אנחנו מתלטפות בצ`יקונג מגיעה עוד גיברת ועוד גיברת ובסוף גם הגיברת עם הטייפ. לפתע באמצע שאני ו- Mei ברקיע השישי הרגוע מתחילה מוסיקת קצב סינית צרחנית לחתוך באוויר, לעלות על ההר. והזקנות - סליחה, לא כולן שם זקנות, הגברות - עושות את התעמלות הבוקר הרוטנית. דמיינו לכם את מוסיקת הרקע של מרקו רוסי, נעה לסירוגין בין הקטע בו הוא מלא תקווה ואושר כי הוא שומע איפה אמא נמצאת, קופיפו מקפץ לצידו והם רצים הלאה למרחק שמה במרחק, לבין הקטע בו שוב הכל אבוד, הוא הולך בגשם וקרועה לו הנעל, ככה זה המוסיקה. ותוסיפו קולות של "חיה הלפרין" מקומית, שצועקת את הוראות "שעת כושר" בשתי אוקטבות מעל לקול האנושי הנורמלי (אפילו הסיני) ואחת ו-שתיים ו שלוש... כולם להזיז את האגן בצורה מעגלית.

וכולן ביחד, כאילו זו מדינה קומוניסטית פה, הן קופצות רצות מוחאות כפיים על כל מיני מקומות בגוף מתמתחות לצד אחד ולצד שני גם. טאי צ`י:
האדם בכניסתו לחיים גמיש ורפוי
במותו צפוד ונוקשה
כל העשבים והצמחים בכניסתם לחיים
גמישים וענוגים
במותם יבשים וכמושים
על כן הצפידות והנוקשות מתלוות למוות
הגמישות והרפיון לחיים

צבא נוקשה אינו מנצח
עץ נוקשה מוזמן לגרזן
הנוקשה והכבד
תמיד למטה
הגמיש והרפוי
 זקוף יהיה

לתחילת הכתבה

עקרונות הלימוד

החרב:
בהתחלה כשנותנים לך צ`ופסטיקס, אתה קצת מתבלבל, המוח והאצבעות לא מתקשרים כראוי ורוב הדברים שאתה מנסה לאכול נשארים בצלחת, למרות הריכוז העילאי שאתה משקיע באוכל שלך, שמהצד אנשים יכולים לחשוב שאתה ממש מנסה לכשף אותו. מרוב מאמץ נהיה לך כואב באצבעות, כאילו כתבת כתבה של 10 עמודים פוליו בכתב די צפוף לאיזה אתר אינטרנט נואל (תשאלו את ג`ון לה קארה מה זה נואל, אני לא יודעת). אבל בסוף, אחרי כמה זמן שאני לא יודעת כמה הוא כי לא שמים לב, אתה פתאום תופס שאתה אוכל כרגיל, שלא כואב לך ביד ושאם נותנים לך מזלג אתה מסובב אותו בין האצבעות מנסה להבין איך להחזיק את זה.

גם החרב, שלא נולדה לי ביד, התנהגה מוזר בהתחלה ולצייר איתה ציורים באוויר, תוך כדי הזזת הרגליים, היה כמו לכתוב ביד שמאל, ואחרי שלב מסוים, גם פה אתה לא יודע מתי, היא הופכת לחלק בלתי נפרד מהסגירה של היד שלך, הולכת בטבעיות לאן שהתכוון המשורר שהיא תלך, עוברת מיד שמאל ליד ימין, חותכת אויבי רפאים, בגרון, ברגליים וישר בחזה, ניצבת, מאיימת חוזרת מיד ימין ליד שמאל והופ ! לנדן. כשהזקנות מתחילות את הקאטה של 24 התנועות בסגנון יאנג, שהיא חלק אינטגרלי בכל התעמלות בוקר סינית המכבדת את עצמה, אנחנו מכתתות את חרבותינו לאיתים ומצטרפות למזמרות. חיה הלפרין ברקע.

צ`י לי:
ה"צ`י" הוא האנרגיה הפנימית שלנו בגוף. אביגייל, מורתי האזוטרית משכבר, נהגה להגיד שבכל מקום קוראים לזה אחרת - בסין זה "צ`י" ביפן זה "קי" (רייקי למי שמכיר) ובעברית קוראים לזה "חי" או חי כמו שאנחנו רגילים. חלק מהסיפור באומנויות לחימה הוא ללמוד להשתמש ב"צ`י" הזה. הגדולים בתורה ממקדים אותו ויכולים, בהושטה פשוטה של היד, לשלוח את יריביהם בטיסה לקיבינימט. Mei מראה לי תנועות חזקות של מכות ואגרופים. היא משלחת את החרב באוויר וזו משמיעה צלצולים כולה רועדת מ"צ`י" בלתי נראה שיוצא מהגוף של Mei. אני מסתכלת על החרב שלי השקטה, מעיפה אותה כיוון כללי למעלה וימינה, מחכה לצ`י שיבוא אבל אצלי כל מה שרועד זה השמנמנים שמתחת לזרוע הנטויה, וברוך השם לא חסר. לפחות אני יודעת איפה הצ`י שלי מסתתר.

המניפה:
בניגוד לחרב שבאיזשהו שלב תעשה מה שתגיד לה לעשות, למניפה יש אישיות משל עצמה שלא תמיד נכונה לשתף פעולה או לשתף אותך בתוכניות לעתיד הכוללות הפיכה פתאומית לחפץ אווירודינמי ויציאה למסע בחלל למרחק שלושה מטרים. חוסר רצון להיפתח או להיסגר והפלקות חוזרות ונשנות בבת האנוש המחזיקה בה. האילוף הוא ארוך ומתיש ואף אחד לא אמר לי לפני, שתוך כדי צריך לשבת ולקום כל כך הרבה פעמים!! מה שכן, מידי פעם משרה עליך המניפה אווירת ריקוד. הניגונים הסיניים מתחלפים במחיאות כפיים חזקות וקצובות טה טה טה - טה טה טה ומתפלקים לי צעדים פלמנקואים והבעות בהתאם. Mei מחזירה אותי לסדר ומדגימה לי איך בשניים עשר הסכינים הדמיוניים, מהם עשויה המניפה היא חותכת לפחות שלושה מ"הרעים" ומתחמקת בקלות מעוד ארבעה.

העיקרון של אי הודאות:
ב-8 בבוקר מגיעים נטע ומורן, על צוואריהם מגבות הזיעה הקטנות בידיים בקבוקי מים. זה הסימן של סוף השיעור. אנחנו גונבות עוד כמה נפנופים בעוד הם מתחילים במה שנקרא "E.streching". רחוק במעלה הרחוב נשמעות קריאות עמומות I don't know, I don't know בניגון קבוע. מצד אחד ברור שהבחור מוכר משהו, מצד שני אף אחד לא יודע למה הוא מתכוון, ולפי הצעקות שלו, הרי גם הוא לא יודע. אנחנו מסמנים ל "I don't know" בידיים כמה אנחנו רוצים והוא מביא לנו צלוחיות קטנות עם מעין דני לבן מוטבע בסירופ קרמל ובטעם עדין של קמח מצה מתקתק - כולה 5 מאו (שזה חצי יואן) מעדן חלב טופו בעונג רב (חלב טופו בסינית נאמר "דופו נואו" , תנסו לצעוק את זה כאילו אתם אלטעזכאכן, תראו מה יצא...).

בבוקר היא היתה קמה פעמיים:
 בלי כל ייסורי מצפון, רגשות אשם ושאר ירקות אני נופלת על המיטה לעוד שינה עמוקה, כזאת שמתעוררים ממנה פתאום ועם המון סימנים של כרית על הפנים. והרי כבר צהרים, כבר הגענו לירושלים ?! לא, מסתבר שאני עדין בקרון שלא נוסע שעומד ביאנגשו וזו רכבת אחרונה, אחרונה בתחנה. תוך כדי התמתחות נשלחת היד רחוק לבדוק אם עוד נשאר איזה ליצ`י בשקית, משהו שיתחכך לי בשיניים. והופ ! אני בדיזינגוף שיער רטוב, מחפשת לי ארוחת צהרים. אחר הצהריים, יוצא לי עם הכלב לשאוף קצת אוויר: מזג האוויר ביאנגשו יכול להיות מוגדר במדויק כ: "גשם עוד מעט ירד, לכבוד החקלאים". ימים שמתחילים ללא עננים יכולים להפוך תוך 10 דקות לשחזור המבול של נח כולל התיבה והחיות.

לתחילת הכתבה

סועדים ביאנגשו

כמו בארץ` שכשאתה שומע רעם לוקח כמה שעות עד שמשהו מתיז וגם אז לא בטוח ש"ישתינו" לכיוונך, פה שומעים רעם ורצים להתחבא כי אחריו ישר מגיע משב רוח פתאומי שמנער את על העצים מהעלים שלהם ומהציקדות ולאחר כמה שניות מתחיל טפטוף שמתגבר ומתגבר ומתגבר, משהו שמקביל למה שיורד במצפה חרשים בחורף טוב. אחרי כמה ימי גשם הנהר עולה באדישות בכמה מטרים, משהו שבארץ היה הופך לחגיגת כנרת לאומית, קוצר כאן בקושי מחיאת כף, שלא לדבר על מבטי תסכול כי הנהר נהיה עכור ואי אפשר לראות השתקפויות. או איך ש Mei קוראת להן "רפרקשיינס". לפעמים פתאום יש יום יפה ובהיר וכולם ממשיכים ללכת: עם מטריות כי עכשיו יורד שמש ואז האפשרויות להסתובבויות הן כמעט בלתי מוגבלות. אפשר לשכור אופנים מצ`וכללות עם הילוכים ולצאת אל השדות. אפשר לנסוע ל-xingping ולשוט שם בסירה או לגלוש עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה.

יום אחד נסענו ל- fuli הכפר הקרוב והנהר שם פיתה אותנו להיכנס. במוקדם או במאוחר זה הפך ל-"לשחות עם תאואים" שזה כמעט כמו לשחות עם דולפינים רק לא. ביום אחר נסעתי לגבעת הירח ובדרך חזרה שטפו אותי דליים של גשם, שזה נחמד, כי זה עושה לך כביסה תוך כדי נסיעה על אופניים וממילא הייתי צריכה כבר להתקלח. כשמורן ונטע חזרו להם מהונג קונג יצאנו עם Mei לשייט במבוקים שלווה בשירה בציבור, המיטב של הלהקות הצבאיות ושניים סינים עם כינור גדול בניקודים ובכל המבטאים של העמים הקיימים, היו גם "ביוטיפול רפרקשיינס" של הרי הגבשושיות, ממש Bomboo no 5. באופן כללי נמנעתי מלהסתובב סתם ברחובות עירי כאילו זו עיר זרה, לגשת לבית קפה, לשבת, לראות מה יקרה. הסינים פה כל כך מציקים, מוכנים למכור לך תמיד מים או פירות או חליל או מפה או אופניים או את עצמם ליום שלם עד שכבר נמאס לך להגיד בו יאו שה שה (לא רוצה תודה) כל דקה. מה הם לא זוכרים אותי מאתמול? ומלפני שבוע? ומלפני שבועיים? לפעמים נדמה לי שרק לזקנות מהבוקר יש פה זיכרון (בזכות ההתעמלות) אבל כולם ישכחו אותי כשאני אלך.

 יש מיליארד סינים שחיים ואני מי אני איפה אני, עם החיים שלי הפרטיים, והשן שמתנדנדת לי כבר 4 ימים, אני חושב על זה ואחר כך שוכח, ככה זה בחיים (זילבר). מידי יום ביומו ולפעמים גם באמצע השבוע, אני מגיעה (מזיעה כבר) לפגוש את Mei לסשן נוסף בערוב היום. הלוטוסים כבר סגורים עומדים זקופים בבריכה, וברחוב עוברים ושבים מסתכלים עלינו כאילו אנחנו המופע הכי טוב בעיר. אנחנו שתינו חובבות קהל ידועות, דבר שמתבטא הן בהשתדלות מאומצת להיות מורה/תלמידה למופת. והן בחוסר ריכוז ופחד קטן מכישלון. בסופו של דבר אנחנו מתעלמות יפה ובאלגנטיות מהמבטים הנלטשים. ואם יש ילדים של ממש מעצבנים הם זוכים לשמוע צלצולי חרבות מאוד קרוב לאוזניים ועם הרבה צ`י.

נמר דרקון:
מיום ליום הסתרגו לי השרירים ותפחו, ירכיי הפכו לגוש בטון כמו אישה שהופכת לטיגריס (ותודה לאלונה קמחי ולמורן ולנטע על הספר המצויין) כמו הענק הירוק, בגדיי הישנים הביעו מחאה בלהיקרע בנקודות מפתח ומצאו את דרכם לפח או אל החייט הקרוב. בעדינות הייתי מהדסת במעלה מגדל השן שבו גרתי את ארבעת הקומות. מלווה את עצמי באנחות פולניות, כמה קשה. עד שאחרי כמה זמן היה פחות, אבל עוד כואב.

הערב בא הערב בא אז תגיד תודה:
ערב רד ויש ערימה של חבר`ה שמחכה לארוחת ערב, רעבים כמו זאבים אנחנו בוחרים אחרי שעה איפה נאכל היום ועטים על הטרף התורן. יאנגשו השוכנת לגדות נהרות מגישה לאורחיה המון המון סוגים של דגים (אחד עם שפם ואחד בלי) ומהדגים הם מכינים מיני מטעמים מקומיים, הספיישיאליטה הוא ה Beer Fish - דג בבירה שהוא תאווה לחיך. אופציה נוספת היא ה Baterfly Fish (דג פרפר) שבו פרוסות הדג נחתכות כך שהן נראות כפרפרים ומבושלות במרק חם על שולחנך. אבל בסופו של דבר דג הוא דג. בכל מקרה תמיד חוזרים לקינוחה ברקיע השביעי - אם לא היינו שם מלכתחילה - סתם או לרגל אירוע מיוחד.

"שבת יוצאת קבוע ונכנס מוצ"ש
סוגרים את השבוע מתחילים חדש
אז אם היה גרוע ואכלת קש
יש נחש!"

הטקס מתחיל בהכרות ידידותית עם הנאכל. צריך להיזהר מלהיקשר יתר על המידה כי בשלב הבא אותו יצור חלקלק נלקח למטבח וראשו נמלק. הדם מוקז לכוס ומדולל באלכוהול על סף הרפואי ומגיע עם קש לשולחן. (מומלץ לגברים). מהנחש עצמו, אחרי שהורידו לו את העור ושלחו למפעל של הארנקים, הוציאו את העצמות ושלחו למפעל שעושה ענתיקות וחיקויים של מאובנים, הוציאו את המיץ ושלחו לאנשים שחייבים לטעום מהכל, נשאר קצת בשר שמוקפץ עם ירקות וכמעט שאי אפשר להבדיל אם זה זה או שזה חתיכת גזר.

מה שבאמת טעים וגם אפשר לראות מה אוכלים זה חלזונות ממולאים, נכון זה נשמע מגעיל, גם בפועל איך שזה נראה ונשמע זה לא תאווה לאוזניים ולעיניים, צריך לנשק צרפתית את החילזון ולעשות לו ברל`ה צא החוצה עם ואקום, ואז כל המילוי וופ! נכנס לך לפה, זהירות שלא יעוף ישר לקנה הנשימה ותפספסו את הטעם המצוין, שלא לדבר על בעיית חנק קלה. (-: הארוחות ממשיכות לתוך הלילה, אלא אם הן נקטעות באיבן ואנחנו קופצים על אחורי האופנועים-מוניות למופע לילי מדהים ביופיו של אורות ומים, זמרים וקורמורנים, אש ועשן והרבה תיירים סינים
Smoke on the water and fire in the sky.

סוף היום, רבע ל:
אני הולכת ברחוב שטוף הגשם מדלגת על האבנים שהמקוm
ם הניחו כדי לא לטבוע בשלוליות, מתמקחת התמקחות אחרונה על הליצ`י
שאני קונה שיהיה למחר בבוקר. מפזמת לי שיר ישן, כמה סידורים אחרונים ותרדמה עלי נופלת.

"אני חי לי במציאות כל כך נהדרת
שט במערבולת של ים בלי דאגות
לא מבין איך אפשר לחיות היום אחרת
ונרדם עייף מרוב המחשבות
הופה הולה...." (דטנר וקושניר)

 ותודה לצביקה ועמוס יעל ואביב והרבה הרבה הרבה למורן ולנטע, על החברותא. וחוץ מזה ל Mei הקומבינטורית הגדולה במערב.

לתחילת הכתבה

מתכון לעוף חמוץ-מתוק

במקרה הכינותי מראש - מתכון לעוף חמוץ-מתוק בסגנון Mei:

  1. מצרכים:

    • 250 גרם עוף ריבועים

    • כף מיץ ג`ינג`ר סחוט מהשורש עצמו

    • 2 כפות רוטב סויה

    • כף משקה אלכוהולי חזק

    • קמצוץ אבקת מרק עוף

    • קצת מלח

    • 3 שיני שום (פרוסות)

    • 2 כפות רוטב ברביקיו

    • פלפל שחור ולבן


 משרים את העוף בתערובת החומרים לפחות 15 דקות

רביחה (ותודה למורן על המילה):

  • כוס וחצי קמח

  • 2 כפות קורנפלור

  • כפית מלח

  • מים (עד שזה נראה כמו עיסת גבס)

  • ביצה אחת

  • טיפה סויה בשביל הצבע

  • שופכים את הרביחה על העוף

מרתיחים שמן עמוק במחבת או בווק ושמים את חתיכות העוף, אחת אחת טבולות בהרבה נוזל, מטגנים עד שמשחים ומוצאים מהמחבת

הכנת הרוטב:

  • 3 עגבניות קלופות

  • הרבה שיני שום

  • מלח

  • אבקת מרק (כפית)

  • 2 כפות סוכר

  • כף חומץ ויניגרט

  • 2-3 כפות קורנפלור מעורבב עם מים (עד שזה נוזלי (לערבב בנפרד באצבע)

  1. לשפוך הכל לווק

  2. להגיע לרתיחה

  3. להוסיף את חתיכות העוף

  4. לפזר חתיכות בצל ירוק מלמעלה

  5. להגיש חם

בתיאבון

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה