עפתי לתרמילאים

אוזבקיסטן - כל כך הרבה עיר

אם בסמרקנד התרגשנו מכל בניין, כל חדר וכל ציור, ובבוכרה זה כבר היה פחות מרגש (אולם עדיין מרשים), את חיווה כבר קיבלנו באדישות כלשהי. רועי עם חוויות נוספות מאוזבקיסטן.
רועי שושי
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוזבקיסטן - כל כך הרבה עיר
Thinkstock Imagebank ©

טשקנט

התשמע קולי רחוקי שלי
התשמע קולי באשר הנך
קול קורא בעוז, קול בוכה בדמי
ומעל הזמן מצווה ברכה

אבל זו רבה ודרכים בה רב
נפגשות לדק נפרדות לעד
מבקש אדם, אך כושלות רגליו
לא יכול למצוא את אשר אבד

אחרון ימי כבר קרוב אלי,
כבר קרוב היום של דמעות פרידה,
אחכה לך עד ירבו חיי,
כחכות רחל לדודה.

(השיר שטניא שרה ואני ניגנתי בבית הספר).

 את הביקור בטשקנט התחלנו ברגל שמאל, בלינת הבית שבה תכננו לישון, לא היה מקום ונאלצנו לעבור למלון חדרה עליו כתבו גדולים ממני "החור הכי שחור במרכז אסיה", כל מילה בסלע. הגענו לבניין מתפורר, שעזובה כללית פשתה בו ולאחר התמקחות קצרה שילמנו את המחיר, שאכן היה זול במיוחד. טיפסנו לקומה חמישית דרך גרם מדרגות מתפורר וקירות קלופים בצבע מזעזע. הקומה מחולקת לסוויטות - שני חדרים שחולקים מקלחת, מסדרון ודלת ראשית. המסדרון הראשי מוביל אותך לחדר שהיה קר ועם רצפה דביקה, לחדר המקלחת היה מבאס להיכנס אפילו כדי לשטוף פנים. מכאן העניינים רק יכלו להשתפר, אכן כך היה.

יום למחרת בפרץ יעילות שלא נראה כדוגמתו, הצלחנו להיכנס לתור הכניסה של השגרירות הקירגזית, משם מיהרנו לשגרירות הסינית כדי לבקש ויזה, חזרנו לקירגזית וכיוון שהיינו בין האחרונים וחייכנו הרבה, קיבלנו את הויזה תוך רבע שעה ללא תשלום נוסף. מה שחוסר רצון לבלות לילות במלון חדרה יכול לעשות לשני עצלנים כרוניים...

רצף הדברים הטובים לא נגמר פה - את סוואן פגשנו באחד משיטוטנו בעיר וכיוון שכבר הכרנו אותו מלפני כן, נשארנו לשוחח מעט, כשהוא נזכר לפתע, שיום לפני פגש תייר אחר ששאל אותו אם הוא יודע על מישהו שמחפש מדריך לסין. צעקנו בחדווה "אנחנו מחפשים מדריך על סין", אותו תייר התגלה כבחור נחמד בשם גווין ישן קומה מעלינו במלון ולאחר חלופת פתקים על הדלת (כל פעם מישהו אחר לא היה) נחת בידינו מדריך Rough guide לסין.

 מי שקורא את כתבותי יודע ודאי, שסירבו להכניס אותנו לאופרה בארמניה (ירוואן), כיוון שהיינו צריכים חוויה מתקנת וכרטיס לאופרה בשטקנט עולה פחות מדולר וחצי, הלכנו לקנות כרטיסים. ליד בניין האופרה פגשנו את איילה, מדריכת טיולים שכבר יצא לנו לפגוש בגרוזיה ושמחנו לפגוש שוב, הפעם עם קבוצה אחרת, איילה הזמינה אותנו להדרכה אחרונה שהיא מעבירה לקבוצה במוזיאון, "אמיר טימור" שבעיר. ההדרכה היתה מעניינת ובעברית וכן קיבלנו קצת רקע כללי על מקומות שהיינו בהם ומקומות שעוד נגיע. האופרה היתה בחלקה מעניינת וברובה לא, אבל אין לי למה להשוות כיוון שזו לי הפעם הראשונה באופרה. בשעות הערב של יום המחרת נפגשנו שוב עם גברת איילה, שלשמחתנו הביאה לנו המון חומר כתוב על הערים השונות באוזבקיסטן. טניא גם עשתה מסאג` אצל מישהי מעולה שאיילה הזמינה לה, ואני מצד שני למדתי שיש תכנון לפרויקט שבו חבר`ה שחוזרים מהודו וממילא עוברים בשדה התעופה של טשקנט יקבלו ויזה למספר ימים ויפגשו עם צעירים יהודים אוזבקים בני גילם.

לתחילת הכתבה

בוכרה וחיווה

אחר כך כבר היינו על רכבת הלילה לבוכרה, המיטות והמצעים בה שם עלו בהרבה על אלו שעברו תחתינו בימים האחרונים. איש החמד שחלק איתנו את התא ברכבת וגם את התקרובת שהכינה לו אשתו, עזר לנו למצוא את המרשרוטקה לתוך העיר. המלצה חמה שקיבלנו הובילה אותנו ללינת בית שנפתחה זה עתה. בימים האחרונים, למרבה הבושה, לא יצא לנו להתקלח ולכן החמאם הנמצא בעיר התקבל אצלנו בזרועות פתוחות. את המשך היום בילינו בהסתובבות חסרת מעש בבוכרה היפה, קמנו לעוד יום של בניינים יפים ומדרכות מרשימות אולם ההתלהבות של ההתחלה פחתה, והצורך בהליכה בטבע עם תיק על הגב הלך ועלה, לאחר יום נוסף המשכנו לעיר חיווה.

אם בסמרקנד התרגשנו מכל בניין, כל חדר וכל ציור, ובבוכרה זה כבר היה פחות מרגש (אולם עדיין מרשים), את חיווה כבר קיבלנו באדישות כלשהי. העיר העתיקה בחיווה מוקפת חומה והיא סוג של מוזיאון ענקי, לטוב ולרע, בעיני בעיקר לרע. כמות המבנים העתיקים שמקובצים באזור יחסית קטן ואיכות השחזור הגבוהה גורמים להרגשה של מקום סטרילי. בניגוד לערים האחרות, בהן אתה משלם לכל מקום בנפרד, בחיווה קונים כרטיס אחד שעולה הרבה ואיתו ניתן להסתובב בכל המקומות במשך יומיים. דה פקטו בחלק גדול מהמקומות צריך להוסיף תשלום, נוסף על הכרטיס הראשי, המקומות אליהם ניתן להיכנס חופשי הם מבנים שונים ולרוב כוללים מוזיאונים קטנים בלי שום דבר ממשי בתוכם.

מוזיאון הטבע כלל ציורים מכוערים של דינוזאורים וחיות ים לא ברורות, מוזיאון המוסיקה כלל חדרים שכל אחד מהם מוקדש ליוצר אחר, טניא ואני קראנו לו מוזיאון הפרצופים המצחיקים, כי כל מה שהיה בחדר זה ציור (לקרוא לזה דיוקן זה מחמאה) של פרצוף מעוות כלשהו, מוזיאון נוסף שאת שמו שכחתי כלל מספר פריטים שנראו עתיקים וליד כל אחד מהם היה הסבר בסגנון: זו כף, זו קערה וזה סכין. חלק מהחדרים היו סגורים בכלל בעיות טרמיטים קשה, אולם לראות את קורות העץ האכולות היה החלק המרגש יותר במוזיאון. יזכר לטובה מקום שבו מכינים שטיחים מחוטי משי וניתן לצפות בכל התהליך מרגע צביעת החוטים ועד קשירת השטיח וגזירתו. בסוף - בעקבות מידע מודיעני שגוי, חשבנו שאין רכבת לטשקנט, ובהחלטה של רגע עלינו על אוטובוס ישן, רועש ומקרטע, זה לקח שמונה עשר שעות אבל בסוף הגענו.

 את הימים האחרונים בטשקנט העברנו בסידורי ויזה אחרונים, קבלת זו הסינית והקדמת הקירגיזי, באחד הערבים אפילו הלכנו למופע בלט, בלט!!! ואפילו נהנינו מאוד.

לתחילת הכתבה

עמק פרגנה

כיוון שבלי קצת בעיות הרי אי אפשר, כשרצינו לקנות כרטיסים לרכבת לעיר אנדיגיאן שבעמק פרגנה נאמר לנו שהיא עוברת בטיג`יקיסטן ולכן בעייתית למי שלא אוחז בויזה. כבר היה מאוחר מדי לחפש מונית משותפת (אוטובוסים לא מגיעים כיוון שהם אינם מצליחים לטפס לפס בדרך). למחרת בבוקר כשהגענו לתחנת המוניות גילינו להפתעתינו שהמחירים קפצו פי שלושה בעקבות חג ה"אידל פיטר", "האיד" באוזבקית. חיפשנו עוד שני אנשים לחלוק איתם את המונית, כשלפתע נתקלנו באח, אחות ובן דוד רחוק שחיפשו גם הם מונית לפרגנה. לאחר שחיכינו ביחד תשע שעות ומצאנו לבסוף הסעה, הזמינה אותנו נרגיזה (כן, זה היה שמה), לביתה שבכפר בולאק באשי (Bullok Bashi). היא לומדת גרמנית באוניברסיטה ואף מורה את השפה בבית הספר שבכפר ולכן מאד התלהבה לשוחח עם טניא שגם דוברת את השפה וגם היא בת גילה.

תכננו ללון לילה אחד ומשם להמשיך לאוש אשר בקירגיזסטן. לאחר שחזרה משיעור הבוקר שאלה אותנו נרגיזה אם נוכל לבוא איתה לבית הספר כיוון שהמנהל רוצה להכיר אותנו. חשבנו לעצמנו שלא יזיק לנו יום מנוחה ובנוסף משפחתה אירחה אותנו נהדר והיה מאוד כיף לראות פעם ראשונה איך חיים האוזבקים בכפרים, אז הסכמנו. כבדרך אגב שאלה נרגיזה את טניא אם היא מוכנה לסדר את שערי הפרוע ואותי, אם אני מוכן להביא את הגיטרה, גם לזאת הסכמנו, כמה היינו תמימים.

את המאורעות שקרו לאחר מכן הדחקתי עמוק במוחי, מספר תמונות קופצות מדי פעם: נכנסים בשער בית הספר, כשלוש מאות ילדים מסוקרנים מקבלים אותנו במבטים מסוקרנים, כששניים מהם מגישים לכל אחד מאיתנו זר ורדים גדול. מסתכלים שמאלה ורואים שולחן עם מפה ומספר כיסאות לאנשים חשובים, המוח מתרוקן ממחשבות כשצוות המורים לגרמנית ובראשם המנהל מתקרבים אלינו, כשלקחו אותנו לשולחן עוד הספקתי לשמוע את טניא אומרת שהיא לא מתכוונת לדבר. הילדים שלפני כן היו פזורים בחצר, התקבצו לסוג של ח ענקית סביב השולחן, אחת המורות הציגה את האורחים המכובדים, למי שלא הבין, הכוונה לטניא ולי. התברר לנו שאנחנו התיירים הראשונים בכפר, ובבית הספר התארחו אנשים לפנינו ב-1971, תמונותיהם עדין מעטרות את אחד מקירות המסדרון. בבית הספר לומדים כשפה שניה גרמנית. טניא התבקשה לנאום בפני כולם, לטענתה היא לא זוכרת על מה דיברה.

אבל כנראה שזה היה קשור לכך שהיא הציגה את עצמה, סיפרה על כך שלמדה גיאולוגיה במשך שנה באוניברסיטה והפסיקה, נמאס לה להתעסק עם אבנים ולא עם אנשים, היא סיימה בכך שהיא שמחה להיות כאן. אני הייתי הבא בתור, כשהכינו לי כסא במרכז עם הגיטרה לידו, ניגנתי להם נעימה של פאקו דה לוסייה (תודה לא. ברטן) שלא עשתה רושם מיוחד. גם השיר המעולה "Ghosts can`t run away" של Foreign Affair לא עשה את העבודה. כשירדתי לנגעה בשמים של משינה הם קצת מחאו כפיים לפי הקצב. טניא באותו הזמן התחמקה באלגנטיות מהנסיונות למשוך אותה למרכז הרחבה כדי שתרקוד לבד מול כולם לצלילי הגיטרה. לקראת הסוף הם ביקשו מאיתנו לשיר בעברית, התדיינות קצרה ובחרנו בשיר "התשמע קולי" שהוא גם יפה, גם טניא יודעת את כל המילים וגם אני מצליח לנגן אותו ביחד איתה. הטקס הסתיים בדיסקו אוזבקי מרמקול חורק.

בהמשך הוזמנו לארוחת צהריים ומשם המשכנו לסיור בבית הספר, הראו לנו כיתה ללימוד גרמנית, כיתת המחשבים, הגינות הקטנות בהן כל קבוצה מגדלת גידולים שונים, הספרייה וגולת הכותרת, המוזיאון, או כמו שטניא קוראת לו "מוזיאון האתמול". במוזיאון המדובר מוצגים דברים שונים מהמאה העשרים, כלי קיבול למים (אתם מכירים אותם בשם החדשני - כדים), מכונת תפירה חשמלית, מספריים ואבנים שנאספו ברחוב. טניא למדה גיאולוגיה ולכן קיבלה את אחת האבנים במתנה. המוזיאון הוא בניהולו של המורה לספורט ופתוח בכל ימות השבוע בשעות הבוקר למעט יום ראשון. נרגיזה קיבלה יום חופש מיוחד כדי לבלות איתנו, יום בו בילינו בין בתי העיירה, מוזמנים בכל פעם מחדש לתה ומאכלים.

זאת היתה באמת חוויה משונה, אבל בקלות אני יכול להגיד שאלו היו הימים שהכי נהניתי בהם באוזבקיסטן. ערב לפני עזיבתנו קיבלנו מהמשפחה מתנות שונות: מטפחת ראש לטניא וכובע אוזבקי רקום בשבילי. כשעזבנו בבוקר התעקש אביה של נרגיזה לשלם לנו על המונית לגבול ונרגיזה מצידה הביאה לנו שקית מלאה באוכל כדי שיהיה לנו לדרך, עוד מעט ואנחנו בקירגיסטן!!

 מקריאה שניה של הכתבה נראה לי שאולי נוצר רושם מוטעה ולכן חשוב לי להדגיש, שכל אחת מהערים באוזבקיסטן היא יפהפיה, אולם לי, באופן אישי, קשה לראות כל כך הרבה עיר ולא לצאת לטבע מדי פעם ואת זה פשוט אין באוזבקיסטן. עמק פרנגה, שפורח בעונה, כבר לא היה במצב הפריחה כשאני הייתי בו ובהיותו עמק גם אין בו הרים. ואל תשכחו שקירגיסטן "ארץ הטבע" כל כך קרובה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוזבקיסטן