טאונסוויל
בצער רב וביגון כבד הנני מודיע על פטירתה של מכוניתי האהובה והמסורה, יופי. כן, זה נכון. המכונית האהובה שלי מתה. לאחר 3000 ק"מ של נסיעה בכבישי אוסטרליה ועשרות לילות של שינה בתוכה (או לידה) הגיעה זמנה של יופי לומר יפה שלום ולהיפרד מאיתנו. בטרם עת. בטח שבטרם עת! היא היתה אמורה לקחת אותי עוד עשרת אלפים ק"מ לפחות! לשמש לי כבית לפחות עוד חודש! וככה פתאום היא מחליטה לשבוק חיים ולמות בצד הדרך... ברגשי כאב, תסכול ועצבים מסרתי אותה לג`ק המוסכניק בטאונסוויל. הוא נראה דווקא מאוד נחמד בתור אחד שהולך לטפל במכוניתי האהובה ברגעיה האחרונים, אך מצד שני אני יודע בתוך תוכי שהוא יפרק לה את הצורה. תרתי משמע.
בדרך חזרה מקיירנס לכיוון טאונסוויל ומשם לדארווין, החל מחוג טמפרטורת המנוע לטפס קצת יותר גבוה ממה שאני מרשה לו בדרך כלל. מיד עצרתי וביצעתי פעולות החייאה מקובלות למכונית. הוספתי שמן, בדקתי מים, פתחתי מכסה מנוע ונתתי לה לנוח קצת. אמרתי לעצמי שכנראה בגלל החום שבחוץ והעליות קצת קשה לה, למסכנה. "ניתן לה לנוח ונראה מה יקרה בהמשך". ההמשך היה רע. עד שהגעתי לעיירה אינגהם שנמצאת פחות או יותר בין קיירנס לטאונסוויל המחוג עלה אפילו יותר ממה שמקודם. נכנסתי למוסך של חברת פורד במשותף עם חברת הגרירה racq (הממסי של קווינסלנד) וביקשתי שיבחנו את המצב. המנוע הראה שיש נזילת שמן די רצינית וצריך רק למצוא את המקור שלה ולסתום אותו איכשהו. תארתי לעצמי שזה יהיה פשוט, מקסימום 200 -300 דולר ולהמשיך. הרי המנוע חדש והמוסכניק שבדק לי אותה בסידני (חבר של המשפחה) אמר לי בלב שלם שהיא תוכל לבצע את הסיבוב המלא סביב אוסטרליה בלי בעיות מיוחדת. הייתי אופטימי.
כעבור כמה שעות מתישות ומתסכלות (לאוסטרלים האלה יש זמן...) הגיעה לי הבשורה הקשה. המנוע מת. או שתחליף אותו במנוע יד שניה במחיר של 2000 דולר בערך או שתזרוק את המכונית לזבל. לא צריך לתאר את ההרגשה שהיתה לי באותו רגע ששמעתי את האבחנה הזאת. בנוסף לכך, המוסכניק אמר לי שהוא יהיה מופתע אם האוטו יגיע עד טאונסוויל שהיא בסך הכל 70 ק"מ מאינגהם. לא היו לי כל כך הרבה ברירות והחלטתי לנסות להגיע: "מקסימום נתקע באמצע הדרך נזמין גרר". וכך עשיתי, במהירות של 70 קמ"ש התחלתי לנסוע בשולי הכביש בדרך לטאונסוויל. כשהתחיל להחשיך החלטנו, מיכל ואני, שעדיף לעצור לישון ולהמשיך מחר. אולי הכל חלום רע וכשנקום בבוקר הוא יעלם והמכונית תהיה כמו חדשה...
עצרנו בקראוון פארק בדרך ולקחנו, לשם שינוי, בקתה. אם לפחות אנחנו מבואסים עד עמקי נשמתנו מהמכונית לפחות נישן בבקתה בנוחות ובכיף. בנוסף לכך, הייתי בתהליכי התאוששות ממחלה (יום קודם שכבתי באוטו עם 39 מעלות חום) ומיטה חמה ונוחה היתה בדיוק הפתרון למצב הנוכחי שלי. בבוקר קמתי, עם תקוות נמוכות מאוד שהמצב של האוטו הטיב עימו. אכן כך היה, המצב נהיה אפילו יותר גרוע. התחלתי לעבור בין תושבי הפארק ולעניין אותם בציוד הקמפינג שהיה לי באוטו, אולי מישהו יקנה משהו ויזכה בציוד קמפינג חדש לגמרי שששכב לו בבגא`ז של המכונית. כמובן שכולם התלהבו מאד מהציוד, השתתפו בצערנו ו...לא קנו כלום.
התחלנו בנסיעה לטאוונסוויל בתקווה שנעבור את ה-60 ק"מ הנותרים בשלום. לצערנו מד הטמפרטורה עלה כמעט למקסימום והחלטנו לעצור לפני שנמצא את עצמינו מנסים לכבות שריפת מנוע בשולי הכביש. הזמנו גרר וחיכינו בתחנת דלק. בנתיים קראנו קצת בקלפי טארוט שיראו לנו מה מצפה לנו בעתיד, שנראה כעת מעורפל מתמיד. הקלפים הראו דברים טובים דווקא. לפחות זה, בשבוע הכי גרוע בחיי. הגורר העמיס את יופי מאחור ואותנו יחד איתו בקבינה ופנה דרומה. כמובן שהגורר היה אוסטרלי נחמד שברגע ששמע שאנחנו מישראל התחיל לדבר איתנו על פוליטקה עולמית ומלחמות וכל שאר השטויות האלה. משום מה כל אחד שאני פוגש כאן בטיול ושומע שאני מישראל חושב שאני פרשן פוליטי או משהו כזה ומתחיל לדבר על פוליטי ועל המצב המדיני כאילו אין מחר. השיחות האלה באמת התחילו להציק לי וכשהגורר התחיל עם זה, הוא כמעט גרם לי להתמוטטות עצבים.
כשהגענו למוסך של racq בטאונסוויל, המוסכניקים שם עוד נתנו לי קצת תקווה ואמרו שהמצב אולי לא אבוד. כך, שום פעם חיכיתי כמה שעות כדי לקבל את האבחנה המדוייקת מהם. כידוע, האבחנה היתה שהמצב אכן אבוד. לשמחתי, המוסכניקים שטיפלו בי היו מאד נחמדים וקצת "פגעו" בתדמית המוסכניק הממוצע שאני מכיר מהארץ. הם הציעו לי מה לעשות עם המכונית והציוד כשהברירות לא היו רבות. או לזרוק אותה לזבל או למכור אותה למפרק במכוניות במחיר מצחיק של 100 דולר במקרה הטוב (להזכיר - המכונית עלתה לי 2100). בסופו של דבר מנהל המוסך "קנה" ממני את המכונית בתמורה למחיר הגרירה, 132 דולר...
לגבי הציוד, הצלחתי למכור קצת מהציוד לעובדים במוסך ואת השאר מכרתי לחנות יד שניה במחיר עצוב של 20 דולר וסך הכל 60 דולר על כל הציוד, מה שעלה לי הרבה הרבה יותר. את כל האוכל והתבלינים שהיו לנו מסרנו (בלב שמח דווקא) לערן ומיכל, חברים וותיקים עוד מתחילת הטיול, אשר פגשנו במקרה בקראוון פארק בטאונסוויל. תם עידן המכונית באוסטרליה. לגבי השאלה מה עכשיו? מה שבטוח זה שאני לא הולך לקנות מכונית אחרת. הספיקה לי ההתנסות המכאיבה ואני ממש לא רוצה עוד אחת כזאת בעתיד. אם כבר נגענו בנקודה, אני חייב לציין שלולא מיכל לידי אני לא יודע איך הייתי יכול לעבור את כל המקרה הזה ואת השבוע האחרון בכלל. אוהב אותך!
לאן ממשיכים
האפשרויות שעמדו לפנינו היו פחות או יותר אלה: 1. להמשיך איכשהו עם טרמפים/אוטובוסים/ליפטים לכיוון המדבר ומשם אולי צפונה לדארווין. 2. ללכת לעבוד בחוות WWOOF ולנסות להחזיר קצת מהכסף שהפסדתי. 3. לנסוע למלבורן בדרך חזרה על החוף המזרחי שכבר עשינו.
את האפשרות הראשונה פסלנו מכיוון שהכסף קצת הולך ואוזל ודרך התניידות במדבר הרבה יותר קשה מאשר בחוף המזרחי, בייחוד כשאין אוטו. את האפשרות השניה פסלנו מחוסר ברירה, כל החוות אליהן התקשרנו סירבו לקבל אותנו מסיבות שונות. לכן החלטנו לנסוע חזרה למלבורן. המחשבה מאחורי זה היתה גם לבלות את החגים הקרבים עם המשפחה שלי במלבורן ומכיוון שמיכל צריכה לחזור לארץ ממלבורן ובחודש הקרוב. מבחינת התיינדות, גילינו פתאום שאין לנו איפה לשים את כל הדברים שלנו. התרמילים שלנו פתאום התמקמו על הגב במקום בבגא`ז של המכונית והם הפכו כבדים, מאד כבדים.
ההרגשה של לעבור מהנוחות האולטימטיבית של ניידות מוחלטת עם בית שלם שנוסע איתך לכל מקום, לניידות כמעט אפסית עם בית שלם שקשור על הגב וגם חלק קטן על החזה והבטן, היתה קצת מדכאת. אך יש לציין שלקחנו את זה ואת כל הפרשה בכלל באופן די טוב. הרי הכל אנחנו בטיול והדרך עוד ארוכה לפנינו (לפחות לפני), אנחנו גם לא הראשונים באוסטרליה שמטיילים בלי אוטו ובטח שלא האחרונים ומבחינת הכסף שהלך לעולמו - זה רק כסף.
עם התרמילים הענקים והכבדים התחלנו בדרכינו חזרה לסידני ומשם למלבורן. גם כאן היו לנו כמה אפשרויות. אוטובוס, ליפט או טרמפים. אוטובוס היה קצת יקר (200 דולר לסידני עם 4 עצירות בדרך), ליפט לא הצלחנו כל כך למצוא כך שנשארה אופציית הטרמפים. עכשיו אתם בטח שואלים איך אנחנו מתכוונים למצוא טרמפ כשאנחנו שניים ויש לנו כל כך הרבה ציוד עלינו. השאלה הזאת עלתה גם בינינו. איך לעזאזל נמצא טרמפ?! נעמוד עם התיקים הענקיים שלנו ביציאה מהעיר, נרים את האגודל ונקווה?! איפה זה בכלל היציאה מהעיר ואיך נגיע לשם בכלל?! הייאוש התחיל קצת להופיע מולנו... לקחנו לעצמנו עוד ערב אחד בטאונסוויל ותכננו לצאת מהעיר למחרת לא משנה מה קורה. טרמפ, אוטובוס, רכבת, מטוס, אוניה, מה שיבוא יבוא.
כך ישבנו לנו במטבח בקראוון פארק ליד האוהל הקטן שקנינו מבעל הפארק ב-20 דולר כשלפתע אנחנו שומעים רעש של כרוז ממרוץ סוסים. התברר שליד הפארק ממוקם מסלול מרוצים של כלבים וסוסים. לא רצינו לפספס את החוויה והגענו למסלול. שם פגשנו את אחד מבעלי הכלבים, אוסטרלי מבוגר שהסכים להסביר לנו מה לעזאזל קורה שם בכל העסק הזה של המרוצים. לאחר הסבר ממצה, ניצלנו את העובדה שאנחנו עומדים מול מקור ידע טאונסווילי ותיק ושאלנו אותו איפה אפשר למצוא טרמפים. הוא כיוון אותנו לחניון משאיות ביציאה מהעיר ואמר לנו ששם בטוח נמצא טרמפ. רעיון לא רע אני חייב לציין. אם יש רכב שיכול להכניס גם אותי וגם את מיכל עם כל התיקים הענקיים שלנו, זאת משאית. אמרנו לאוסטרלי הזקן תודה והבטחנו לנו שנעודד את הכלב שלו במירוץ. הוא מצידו, ענה שלא צריך כי הכלב שלו הכי מהיר, הוא כבר ניצח בכל המירוצים השנה וכנראה שהוא ינצח גם בזה. אני מצידי עמדתי על שלי ועודדתי את הכלב שלו.
הכלב שלו הגיע מקום אחרון, כנראה שהמזל הרע שיש לי השבוע מדבק גם אנשים אחרים שאני במגע איתם...
בבוקר הגענו לתחנת המשאיות ביציאה מטאוונסוויל. התחנה היא בעצם תחנת דלק ענקית שמיועדת בין היתר למשאיות גדולות שעוברות בעיר. טאונסוויל משמשת כמעין צומת T גדולה לרכבים באיזור הצפוני באוסטרליה. המגיעים מהמדבר (מערב לעיר) לכיוון החוף המזרחי חייבים לעבור בטאונסוויל ומשם הם בוחרים אם להצפין לקריינס או להדרים למקי ובריסבן. התחנה שבה אנחנו בחרנו "לצוד" את הטרמפ שלנו נמצאה בחלק המערבי של העיר וכדי להגיע אליה צריך לבקש מאנשים שיכווינו אתכם למסלול המרוצים לסוסים של העיר, ממש מולו נמצאת התחנה. כשהגענו לתחנה עמוסים בכל הציוד על הגב, אימצנו לעצמינו את הפרצוף הכי נחמד/מסכן/ זקוק לעזרה שאנחנו מכירים, התחלנו לשוטט בין המשאיות החונות.
למרבה הפלא נתקלנו בשתי תופעות מאוד מעניינות: האחת היא שנהגי משאיות באוסטרליה נחמדים בצורה מעוררת הערכה ולא צפויה בהחלט. התופעה השניה היתה שכולם הבינו שאנחנו באים לבקש טרמפ עוד מלפני שפנינו אליהם והיו אפילו כמה שניגשו אלינו בעצמם ושאלו לאן אנחנו צריכים להגיע. לאחר פחות מחמש דקות מצאנו נהג אחד שהסכים לקחת אותנו דרומה אבל רק עד למקיי (בערך 400 ק"מ מטאונסוויל), הבוס שלו לא מרשה לו לקחת טרמפים אבל הוא יעשה בשבילנו את הג`סטה... קבענו איתו למחרת בבוקר באותו מקום והלכנו להקים אוהל בקראוון הקרוב. קראוון ביג 4 במרחק הליכה מהתחנה.
הלכנו לישון עם חיוך על הפרצוף (סוף סוף משהו מסתדר לנו בשבוע המקולל הזה). ותכננו להמשיך להתנייד כך עד שנגיע למלבורן. דרך זולה וטובה ללא ספק. אני אישית חיכיתי לחוויה לנסוע במשאית הענקית הזאת, להרגיש (כעוזר של) מלך הכביש... למחרת שוב הכה בנו המזל הרע, כשהגענו לתחנה והנהג שקבענו איתו לא היה שם. קצת הופתענו, כי הוא באמת היה נחמד ונראה אמין אבל כנראה שטעינו בהערכה הזאת. לאחר שעה של ציפיה ותקווה שאולי הוא רק מאחר הגענו למסקנה שצריך לחפש משאיות אחרות. התחלנו לעבור בין שאר המשאיות בחניון אך אף אחד לא הסכים או שלא היה בכיוון שלנו.
בשעה 2 בצהריים, כבר התחלנו להתייאש, חשבנו לקחת אוטובוס וזהו. נכנסנו לאכול במזנון של התחנה, שם זכינו למנה גדולה במיוחד מהמוכר שכנראה הבחין בנו יושבים בשמש מהבוקר וריחם עלינו קצת. באמצע הארוחה פתאום מגיע אחד מהנהגים ששאלנו אותו
קודם לטרמפ, ואמר לנו שהוא שינה תוכניות והוא יוצא עוד כמה דקות לכיוון מקיי והוא ישמח אם נצטרף אליו לנסיעה (בטח ישמח, לא כיף לנסוע 5 שעות לבד לגמרי).
אנחנו מצידנו קפצנו משמחה והעמסנו את עצמינו ואת התיקים למשאית.
כעבור 5 דקות כבר היינו על האוטוסטרדה בדרך למקיי, גבוהים מעל כולם, איזה כיף!
