תחילת הטיול - איזור וויקלו וקילקני
יום 1- 16.8 - נסענו באוגוסט-ספטמבר לטיול לאירלנד שחיכינו לו במשך שלוש שנים (של צבא ושאר עיסוקים). טיסת אל-על ללונדון בעשר ורבע בבוקר, שעתיים חיכינו בהית`רו ואז טיסת המשך לדבלין. בלילה הראשון ישנו ב-Swords, עיר קטנה ונחמדה שמאוד קרובה לשדה התעופה, ויש אוטובוס ממש מהיציאה של שדה התעופה שעוצר ברחוב של כל ה-B&B ב-Swords (מאוד נוח גם לנסוע למחרת לאסוף אוטו מושכר בלי להיכנס לפקקים של דבלין). ישנו במקום שנקרא Rathview house, B&B חדש, נקי ונחמד מאוד. האתר
יום 2 - 17.8 - לקחנו אוטובוס מה-B&B ל-Cloghan, איפה שנמצאת השכרת הרכב של irish car rentals. האוטו שקיבלנו היה פיאט פונטו ששירתה אותנו מצויין כל הטיול. נסענו לאיזור הרי ויקלו - היעד הראשון היה אמור להיות גלנדלוך (Glendalough), אבל הדרך ממילא עוברת באזור המקסים של הרי ויקלו (Wicklow) (`דרך נופית`...). זה היה המפגש הראשון שלנו עם היופי של אירלנד- מצאנו את עצמנו בכל מיני דרכים הרריות, חלק מהזמן לא היינו בטוחים שאנחנו בכיוון הנכון אבל איכשהו תמיד הפניות שלקחנו היו הנכונות, והגענו למקומות הנכונים. רוב הזמן היינו לבד בכביש, מהצדדים הרים ועמקים ירוקים ירוקים, ובתים צבעוניים ומבודדים.
בגלנדלוך לקחנו סיור מודרך (למי שאוהב לשמוע גם רקע על המקומות בו הוא מבקר) - רואים סרט על גלנדלוך ועל מקומות דומים באירלנד, ואחר כך יוצאים עם מדריך לאתר הנזירי (גלנדלוך הייתה מקום התיישבות של נזירים) ומקבלים הסבר על כל העתיקות שיש במקום. אחר כך הלכנו גם במסלול הרגלי לאגמים התחתי והעילי - יפהפה.
משם נסענו בעוד דרך נוף ל-wicklow gap, ומשם לקילקני (דרך Tullow). לצערנו עד שהגענו לקילקני הטירה שם כבר היתה סגורה, אבל גם מבחוץ היא מרשימה מאוד. שם אכלנו ארוחת ערב בפיצריה שנקראת Godfathers pizza (זו רשת באירלנד) - לא מומלץ, טעים באופן סטנדרטי אבל מאוד יקר, אפילו שיש להם דילים (למשל 16 יורו לפיצה גדולה ושתי מנות צ`יפס). קילקני באופן כללי עיר יפה מאוד, עם אוירה עתיקה משהו וסמטאות צרות ויפות. מקילקני המשכנו לקאשל (Cashel), כי היה לנו מקום מוזמן ב-B&B שם, למרות שכבר היה חושך וגם ירד קצת גשם (וזה היה יום הנהיגה הראשון בצד שמאל). ישנו ב-Collegeview, מקום חמוד מאוד, עם בעלת בית מקסימה שחיכתה לנו עד שהגענו ב-23:00. בעלת הבית נקראת הלן הייס, ואחרי ארוחת הבוקר שלמחרת היא ישבה ודיברה איתנו שעה בערך על ישראל, ועל אירלנד, ודברים מעניינים אחרים. מסתבר שבעלה עובד בעסקי המחלבות, והם היו בשליחות בערב הסעודית, ולכן היא מבינה בהרבה נושאים שקשורים למזה"ת.
יום 3- 18.8 - בבוקר נסענו לסלע קאשל (Rock of cashel)- אל תוותרו על הביקור שם! זה אחד האתרים הכי יפים ומרשימים באירלנד, הנוף משם מדהים והמקום עצמו בעל היסטוריה מאוד מעניינת (שמשקפת בהרבה מובנים את ההיסטוריה של אירלנד כולה).
דרומה לכיוון קורק, קילארני וטבעת קרי
מקאשל נסענו דרך קלונמל לעיר נמל שנקראת דונגרוון (Dungarvan)- עיר שקטה עם מרינה יפה, טיילת וכל מיני חנויות נחמדות. משם המשכנו לקורק (Cork). כשהגענו לקורק התקשרנו לאכסניה שהזמנו שלושה שבועות (!) קודם - Kelly`s hostel (ממש לא מומלצת!), כדי שיסבירו לנו איך להגיע. ענתה לנו בחורה בשם מרטינה, שאיתה דיברנו כשהזמנו את החדר ונתנו מספר כרטיס אשראי (!!), והיא כנראה איכשהו העלימה את ההזמנה שלנו כי פתאום לא היינו רשומים. אחרי ויכוח ארוך (שבמהלכו שאלנו מי הבעלים והיא אמרה שהוא לא נמצא וש-"honestly, he doesnt give a damn"), ויתרנו על המאמץ, ניסינו את kinlay hostel שהיה מלא אבל הם נתנו לנו טלפון של B&B שהיה פנוי - Parkview, מקום נחמד עם מארחים מקסימים ולבביים, שגם נתנו לנו להחנות את האוטו בחניה שלהם למחרת בבוקר, וכך יכולנו ללכת לטייל בלי לדאוג לחניה במרכז (ה-B&B עצמו מאוד קרוב למרכז, בערך 7-8 דקות הליכה).
יום 4 - 19.8 - בבוקר הלכנו לטייל בקורק- עיר נחמדה, לא ממש `ונציה של אירלנד` כמו שמתארים אותה אבל נחמדה, שפע של חנויות ענקיות, בניינים עתיקים ועוד. המשכנו לקינסייל (Kinsale)- כפר דייגים מקסים, עם מרינה מלאה סירות מכל מיני סוגים ובתים קטנים וצבעוניים. מה שיש לעשות שם זה בעיקר לטייל ברחובות ולהנות מהיופי, מהניקיון ומהחנויות המקומיות. קינסייל זה גם מקום מומלץ לאכול בו, אבל לנו לא היה זמן להישאר שם יותר מדי אז לא `חווינו` את המאכלים שם (אם כי אמור להיות שם מאוד יקר, בהתאם. קחו זאת בחשבון). מקינסייל נסענו לאורך קו החוף בדרום מערב אירלנד- טימולג, קלונקילטי, גלנדור, סקיברין, בלידהוב ובאנטרי. נופים משגעים - לצידכם הים וממול איזה כפר קטן על לשון יבשה, הכל ירוק מסביב ובתים יפהפיים. בדרך עצרנו במעגל אבנים דרומבג (Drombeg), ליד רוסקרברי - מעגל אבנים פרהיסטורי, עם אבנים ענקיות שלא ברור איך הובאו לשם, ו`מטבח` עם באר ואגן בישול (הכניסה חינם וזה פתוח תמיד).
המשכנו בנסיעה, דרך באנטרי וקנמר, נכנסנו לפארק הלאומי קילארני מהצד של קנמר, אבל כבר היה די קודר בחוץ אז לא ראינו ממש את נופי הפארק. ישנו בקילארני באכסניה שנקראת railway hostel - מקום נחמד, האכסניה נראית די חדשה, החדר די קטן, רק מיטה זוגית, תנור חימום וקולב, ומקלחת, אבל די נקי וגם די זול (20 יורו ללילה לאחד). בנוסף האכסניה נמצאת במרחק דקה הליכה ממרכז קילארני, איפה שכל הפאבים והחנויות נמצאים, ויש מולה מרכז קניות עם חנויות עודפים למיניהן (כולל חנות מוצלחת מאוד של Nike).
יום 5 - 20.8 - הסתובבנו קצת בקילארני (Killarney), ואז נסענו לטייל בפארק הלאומי ובטבעת קרי (Ring of Kerry). היינו במפל טורק (Torc waterfall) שם אפשר לעלות למעלה בכמעט 200 מדרגות, בתוך היער, ויש בדרך מקומות שרואים בין העצים את הפארק - נוף משגע. למרות המאמץ לעלות, זה שווה. עצרנו בדרך בכל מני מקומות לצלם ולהצטלם, כולל ב-Ladies view שזה בהחלט המקום שנשקף ממנו הנוף הכי יפה בפארק. ללא תחרות.עצרנו גם ב-Mall`s gap (מעבר מול, שאמור להיות דרך נוף), שהיה ממש סתם בהשוואה לשאר, ונסענו לסנים, כפר קטן וחמוד שיש בו אנדרטה שחיים הרצוג נתן לנשיא אירי שהיה ידיד שלו. יש שלט קטן בעברית ליד האנדרטה הזו וזה סתם נחמד לראות עברית באמצע אירלנד.
מסנים המשכנו לאורך טבעת קרי - מעבר קומקסטה, קהרסיוין, ווטרויל, וקילורגלין. מסלול יפהפה, נופים משגעים - העיניים גומאות עוד ועוד והיופי לא נגמר. יש סיבה שהמקום הזה מפורסם. אם יש לכם זמן, כדאי מאוד לעשות טיול רגלי בחלק כלשהו של הטבעת. לנו היו קצת שינויים בתכניות ולכן לא הספקנו. מדי פעם נתקלנו בתמונות של תיש עם כתר, ואחרי עיון קצרצר במדריכי הטיולים גילינו שבעיירה קילורגלין (Kilorglin) יש יריד שנתי שנקרא Puck fair, שבמהלכו מכתירים תיש (שתופסים במיוחד בשביל המאורע) להיות המלך של קילורגלין למשך שלושה ימים. פסיכוטי משהו...
חצי האי דינגל וטראלי
יום 6 - 21.8 - נסענו בבוקר למוזיאון התחבורה של קילארני וגילינו שהוא סגור - שימו לב כי בכל המדריכים כתוב שהוא עדיין פתוח וזה לא נכון. משם המשכנו לחצי האי דינגל (Dingle). זה היה אחד מהימים הבודדים שהיה ערפילי וגשום, דווקא בדינגל... אבל כמו שכולם אומרים, וזה נכון, באירלנד אסור לתת למזג האויר לשנות לך את התוכניות. הסתובבנו קצת בדינגל טאון, עיירה מקסימה עם רחובות ציוריים ונמל נחמד. יש בדינגל אקווריום עם יצורי ים למיניהם, והאטרקציה המרכזית היא מנהרה שעוברים בה ומסביבכם ומעליכם יש אקווריום ודגים שוחים בו. אנחנו לא הספקנו בגלל חוסר זמן, אבל אם אתם כבר שם - שווה ללכת. בדינגל יש גם גלידריה מקומית ממש טובה (שיש לה סניף גם בקילארני), שנקראת Dessert house.
כמו כן לקחנו במשרד התיירים של דינגל דף עם שמות המקומות באירית ובאנגלית- מאוד מאוד שימושי, כי במפה שלנו (של מישלן) לא כל היישובים הופיעו גם באירית, ושילוט הדרכים באזור שממערב לדינגל הוא רק באירית. יש צמתים שלא היה לנו מושג איך לנסוע בהן אם לא היינו יודעים לאן מכוון כל שלט (באירית!). חשוב מאוד למי שנכנס לשם עם מכונית.
מדינגל המשכנו במסלול נסיעה שנקרא Slea head. בדרך עצרנו ב-beehive huts, בקתות אבן פרהיסטוריות, שלפי המדריך של יעקב רוזמרין היו אמורות להיות מאות מהן. אנחנו עצרנו כשראינו את השלט לבקתות של Fahan, שילמנו 2 יורו כדי לעלות בשביל ולהגיע למקום שבו יש שתיים שלוש בקתות, שהן אכן מרשימות ומעניינות, א-ב-ל - בהמשך הדרך יש עוד קבוצה של בקתות, שלפי מה שראינו מלמטה גם הרבה יותר גדולה, ושם אם רוצים להיכנס צריך לשלם עוד 2 יורו, בלי קשר לאתר הקודם. אז שימו לב לזה- עדיף להיכנס לאתר השני ולא לזה של Fahan, כי אין בו משהו שיחסר באתר השני וסתם חבל לשלם פעמיים. המשכנו במסלול המדהים. גם לדעתנו דינגל יותר יפה מטבעת קרי, יותר פראי ומבודד, יותר אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, וגם הנוף עצמו היה יותר מרשים בדינגל.
בדרך עצרנו גם ב-Gallarus oratory (בית תפילה גאלארוס), עוד מבנה עתיק ומעניין. האיש הנחמד בקבלה אמר לנו שיש סרטון על המקום, וכששאלנו מתי הסרטון מתחיל, הוא ענה בעליזות: it never stops, what makes you never late!. אחרי Slea head נסענו היישר לטראלי (Tralee), בלי לעבור ב-Connor pass, כי כבר היה מאוחר בערב והיום היה ערפילי למדי, אז תיארנו לעצמנו שלא נראה כלום וחבל על הנסיעה לשם. בטראלי ישנו ב-B&B שנקרא Rosedale lodge, אחד מהטובים ביותר שישנו בהם בטיול. החדר היה ענק, נקי מאוד, ומאובזר להפליא - ערכת תפירה, מברשת לצחצוח נעליים, מגהץ וקרש גיהוץ, מתקן מיוחד לחליפות, סבונים, ועוד ועוד... וכל זה במחיר של 32 יורו לאדם, שזה יותר זול מ-B&B אחרים שישנו בהם והיו פחות טובים. מומלץ מאוד. טלפון: +3530667125320
יום 7- 22.8 - בבוקר נסענו ל-`קרי - הממלכה` (Kerry the kingdom) - מוזיאון קרי בטראלי. מוזיאון נחמד שבו לראשונה נתקלנו בתיאורים מרתקים של ההיסטוריה של אירלנד. כמו כן יש בו תצוגה של עיר ימי ביניים (משעווה), תערוכה על משלחות מחקר לאנטרקטיקה, ועוד. בכלל, כל המוזיאונים באירלנד התאפיינו בכך שלא הוצגו בהם ציורים ופסלים למיניהם, מה שאנחנו פחות אוהבים, אלא בעיקר דברים שקשורים להיסטוריה של אירלנד, וכל מיני אטרקציות אחרות, כך שהם בהחלט לא משעממים.
צפונה אל צוקי מוהר והבארן, כולל מפגש ספרותי
מטראלי נסענו לטרברט (Tarbert) - ומשם לקחנו מעבורת מכוניות לקילימר (Killimer). התכנון המקורי היה לנסוע גם ללימריק, ומשם לפארק הפולקלור בבנראטי, אבל מאחר ואני כבר הייתי שם בטיול קודם וקצרצר באירלנד, החלטנו לוותר ולקצר את הנסיעה. המעבורת עולה 14 יורו לרכב פרטי סטנדרטי, חיכינו לה בערך חצי שעה כי היו המון מכוניות בתור, וההפלגה עצמה לוקחת בערך רבע שעה. המעבורת חוסכת את הסיבוב הגדול דרך לימריק (זמן ודלק), למי שמתכנן להגיע לאזור קלייר (צוקי מוהר, הבארן וכו`). מקילימר נסענו לקילראש ומשם לאורך החוף (ונופים משגעים) עד צוקי מוהר (Cliffs of Moher, הצוקים עצמם פתוחים תמיד ובחינם). בצוקי מוהר, כמו שייעצו בטיפים כאן באתר, חנינו מחוץ לחניון (שעלה 4 יורו!), בצד הכביש. יש חלק די גדול מהכביש שלא מסומן כאסור לחניה והמון אנשים חנו שם. חבל לשלם על החניה. בצוקי מוהר היה כמובן מדהים, היום היה בהיר ויפה והיתה שמש. כשנמצאים שם מבינים למה המקום הזה כל כך ידוע... במיוחד אם עוברים את גדר הבטחון הנמוכה, ומתקרבים לקצה הצוקים, איפה שניתן לראות את הגלים שמתנפצים על הסלעים.
מצוקי מוהר נסענו לכפר דולין (Doolin), שמשום מה זכרתי כמקום יותר מעניין ממה שהוא היה הפעם. זה עדיין כפר קטן ונחמד, אבל כשהגענו בשעות אחר הצהריים לא כל כך היה מה לעשות בו, או איפה לאכול. אחרי ששמנו את הדברים באכסניה נסענו לחפש מקום לאכול בו בכפרים השכנים- ליסדונוורנה, אניסטימון ולהינץ`. בסוף אכלנו בלהינץ` במסעדה של מלון בשם Shamrock inn, ברחוב הראשי, שהיתה מצויינת וגם לא ממש יקרה (פחות מ-20 יורו לשנינו). גם להינץ` מקסימה, יש שם טיילת יפה על הים וכשאנחנו הגענו, למרות שהיה קר נורא, היו במים המון גולשים, ועל החוף אנשים שצפו בהם. חזרנו לדולין- שם ישנו באכסנייה שנקראת Paddy`s doolin hostel, שהייתה ממש חמודה, קיבלנו חדר ענק עם מיטה זוגית ועוד שתי מיטות קומותיים (אפשר לפזר את הדברים בכל עבר...), ומקלחת די נקיה- ב-20 יורו לאחד.
יום 8 - 23.8 - זה היה אחד הימים המיוחדים ביותר בטיול. בבוקר נסענו לאניסטימון לקנות ארוחת בוקר ב-supervalu היחיד בסביבה, ומשם נסענו לכפר קילמיהיל. בקילמיהיל גר סופר אירי בשם ניאל ויליאמס, שהוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. כשתכננו את הנסיעה לאירלנד עלה הרעיון לנסוע לפגוש אותו, אם אנחנו כבר שם, אז התקשרתי אליו מהארץ וקבענו שנדבר קרוב יותר למועד. אתמול, כלומר ביום השביעי של הטיול, התקשרנו אליו שוב וקבענו שנגיע בבוקר אליו לקילמיהיל. כשהגענו לקילמיהיל חנינו ברחוב הראשי של הכפר (הקטן מאוד) והתקשרנו אליו הביתה, והבת שלו אמרה לנו שהוא בכפר ושהיא תנסה להשיג אותו. פתאום מישהו דפק לנו על חלון האוטו ושאל: you`re not looking for me, are you?, וכמובן שזה היה הוא, ואז נסענו אחריו לבית שלו, שלא ממש נמצא בתוך הכפר אלא בלב השדות הירוקים שמסביב.
וזה המקום לספר על עבודתו של האיש: ניאל ויליאמס עבר ב-1985 עם אשתו מניו יורק לאירלנד, לכפר קילמיהיל, וביחד הם כתבו ארבעה ספרים על החיים באירלנד הכפרית. מי שאוהב את אירלנד ומתעניין באורח החיים המסורתי וכפרי יותר ולא המודרני, ימצא עניין רב בספרים שלו. בין היתר מסופר שם על הקמת החווה שלהם, על כריית כבול מהביצות שמסביב לבית, על החורף האירי, על המנהגים המקומיים והאנשים המקומיים, על טיולים שהם עורכים באירלנד, על תהליך האימוץ של הבת שלהם, ועוד. ספרים שנכתבו מהלב, שמתארים את החיים באירלנד ממקור ראשון. באמת מרתק. הספרים נקראים - לפי סדר הכתיבה: O come ye back to Ireland, when summers in the middow", The Pipes are Calling : Our Jaunts Through Ireland, The Luck of the Irish : Our Life in County Clare.
הספר השלישי ("The pipes"), שמספר על הטיולים שלהם באירלנד, הוא גם קצת כמו ספר תיירות מועיל, וניאל ויליאמס יודע לתאר בשפה עשירה ומרתקת את המקומות שהם מגיעים אליהם. מאוד מאוד כדאי לקרוא את הספר הזה לפני שנוסעים לאירלנד. הוא משלב בספרים מידע שלא מופיע באף ספר תיירות, וזה משנה לחלוטין את התחושה כשמבקרים במקומות האלו. חוץ מזה, הוא גם כתב שלושה ספרים שתורגמו לעברית: "ארבעה מכתבי אהבה", "כמו בגן עדן", "עם רדת האור". כל הספרים מתרחשים באירלנד, ובתוך העלילה משולבים תיאורי הנוף והפולקלור של אירלנד. להערכתי, ספרים מצויינים.
ולעניננו- ישבנו אצלו בבית (אותו בית מהספרים), שתינו תה ודיברנו איתו במשך שעה ורבע בערך. פרט לסופר המוכשר שכבר ידענו שהוא, גילינו אדם משכיל ומבריק שגם ידע הרבה על ישראל, וכמו כן גילינו שהוא הוציא ספר חדש ושאשתו הוציאה ספר חדש שמספר על המסע שלהם עם שני ילדיהם מסביב לעולם. כשהלכנו, והוזמנו לכתוב לו בכל עת, נסענו קצת בקילמיהיל וראיתי כמה מהמקומות שהוא כותב עליהם בספרים. בשבילי, הפגישה איתו הייתה סוג של חלום שהתגשם.
מקילמיהיל חזרנו דרך דולין לאזור הבארן (Burren), שם הנוף פתאום משתנה משדות ירוקים להרים וסלעים ונוף הרבה יותר פראי. נסענו לאורך החוף, וכשהגענו למגדלור שמול black hill (הגבעה השחורה), חנינו וטיפסנו על ההר, לפי המלצתו של ניאל ויליאמס. יש שם מקום לחניה לשתיים שלוש מכוניות, ומהחניה מתחילים לטפס במעלה ההר שמשובץ באבנים ודשא, ונשקף ממנו נוף מדהים של כל הסביבה. אנחנו טיפסנו עד שלא יכולנו יותר לראות את המגדלור, שהיה הנ.צ. שלנו, ואז חזרנו למטה. אם מביאים מראש אמצעי סימון אפשר גם להמשיך עוד למעלה. אם ממשיכים בלי לסמן מאיפה באתם, יהיה קצת קשה לרדת חזרה כי כל ההר נראה בדיוק אותו דבר, אין שילוט או מטיילים אחרים (בטח שלא תיירים), וקל מאוד ללכת לאיבוד. באותו יום היו גשם ורוח, מה שעשה את הטיפוס יותר מאתגר וגם יותר מהנה.
גאלווי ואיי אראן
משם המשכנו לנסוע בבארן, דרך באליווהן וקינוורה, והלאה לגאלווי (Galway). בגאלווי הלכנו למופע ה`סיאמסה` - מומלץ בחום! לא מאוד יקר (15 יורו לסטודנט ו-20 למבוגר), מופע שמתחיל קצת חלש אבל משתפר מרגע לרגע. יש קבוצת נגנים על הבמה, שמנגנים באקורדיון, מפוחית יד, נבל, גיטרה ובנג`ו, יש קבוצת רקדנים, ויש שלושה ילדים מקסימים, מאותה משפחה, שני בנים ובת, שלהערכתי היו בני 6-12, שמשתתפים גם במופע. אחת הנגניות משלבת במופע סיפורים על הפולקלור האירי (למשל, מתי ילדים מתחילים ללמוד ריקוד אירי, או למה הנבל הוא כלי נגינה מסורתי באירלנד). הילדים ללא ספק גונבים את ההצגה, כי הם רוקדים בצורה מקצועית שלא נופלת מהרקדנים המבוגרים (שהם בעצמם בני נוער), מנגנים על באוראן, ועוד. ממש מופע מקסים.
בגאלווי ישנו באכסניה שנקראת kinlay hostel, אכסניה מצויינת- ממוקמת ממש במרכז, קרובה להכל, הייתה חניה חינם ברחוב, חדר די גדול, ונקי, והמחיר כולל ארוחת בוקר. אכסניה שנראית פחות או יותר כמו מלון, עם חדר אוכל ולובי, וצוות קבלה נחמד מאוד. חסרון יחיד הוא שהמקלחות שם הן מסוג push button, כפתור מעצבן כזה שצריך ללחוץ עליו כל פעם מחדש כדי לפתוח את זרם המים ואי אפשר לשנות את הטמפרטורה... אבל בהתחשב בכל היתרונות, זה ממש זניח. בנוסף הם נותנים הנחה של 10% למחזיקי כרטיס סטודנט בינלאומי (ISIC).
יום 9 - 24.8 - עוד יום מיוחד - טיול באיי אראן (למעשה רק באינישמור). קנינו בבוקר אוכל למשך היום, כי אין באינישמור מקומות לאכול בהם חוץ מבכפר הגדול ביותר, קילרונן, ואם יוצאים ממנו כדי לטייל כדאי להביא אוכל מראש. נסענו מגאלווי לרוזאויל, משם יוצאת המעבורת לאיי אראן (Aran). ממש לא כדאי להפליג מדולין, המעבורת משם גם יותר יקרה וגם לוקחת יותר זמן. אתר של חברת המעבורת - www.aranislandferries.com. באתר אפשר להזמין כרטיסים מראש, למרות שרוב הסיכויים שיהיה מקום גם ברגע האחרון. המעבורת עולה 25 יורו למבוגר, 20 לסטודנט.
הפלגנו לאינישמור (Inishmore), הסתובבנו קצת בכפר קילרונן, ואז שכרנו אופניים ונסענו לעשות את `טבעת אראן` (Ring of Aran). אפשר גם להסתובב ברגל, אבל זה יקח יותר זמן מאופניים, ואפשר לקחת טיול מאורגן בואנים שמחכים לכם עם הירידה מהמעבורת. אבל הסיור ברכב זו הצורה הכי פחות טובה לראות את האי, אין ספק שהכי כיף זה לשכור אופניים, לנסוע לאן שאתם רוצים, להיכנס גם לדרכים הצדדיות ולהגיע למקומות שלא ניתן להגיע אליהם ברגל. בחנות אופניים גם יתנו לכם מפה של האי ושל שבילי האופניים. בקילרונן יש כמה מקומות להשכיר אופניים, ובכולם המחיר זהה - 10 יורו ליום. אנחנו נסענו עם השביל המסומן, על הכביש ה`ראשי` שהיה די שומם ומכל הצדדים היו הנופים המדהימים של השדות, גדרות האבן והים. אחרי שעלינו לאיזה טירה ומגדלור, ירדנו בשביל האופניים, איבדנו את עצמנו במפה וכשראינו רוכבי אופניים אחרים נסענו למקום ממנו הם באו- לכיוון מבצר דון אנגוס (אבל בכל מקום יש שבילי אופניים אז אפשר למצוא את הדרך חזרה). הנסיעה באי היא חוויה יוצאת דופן, הנופים משגעים, מדי פעם יש בית או שניים, כל השדות מלאים בגדרות האבן האופייניות לאיי אראן, וכל כך כל כך שקט...
לקראת אחר הצהריים הגענו לדון אנגוס (Dun Aengus)- מבצר אבן שבנוי על צוק ולא כל כך ברור מי בנה אותו, מתי ולמה (מה שרק מוסיף לקסם של המקום). כדי להגיע למבצר צריך לעלות 10 דקות במעלה ההר (לא קשה), ויש למטה שירותים, חנות מזכרות ומסעדה. מדון אנגוס חזרנו לקילרונן בדרך אחרת, שהתחברה עם הכביש הראשי. אנחנו הגענו בבוקר במעבורת של עשר וחצי, וחזרנו במעבורת של שבע וחצי בערב. בערך בשש בערב הגענו חזרה לכפר, מוקדם מהצפוי, החזרנו את האופניים והסתובבנו בכפר (דווקא קילרונן פחות מעניין כי הוא מלא בחנויות מזכרות לתיירים ולא כל כך אותנטי כמו שאר האי...). חזרנו לרוזאויל ומשם לגאלווי, ובאותו לילה ישנו ב-B&B בגאלווי שנקרא Glencree. מקום נחמד ונקי עם בעלת בית חמודה, החיסרון היחיד שלו היה שבלילה נגמרו המים החמים. קצת מעצבן אחרי יום טיול ארוך... אל תוותרו על איי אראן! זה אחד המקומות היפים באירלנד, והעובדה שהוא כל כך מבודד וחיים שם כל כך מעט אנשים מוסיפה ליופי. אם יש לכם זמן, כדאי לישון שם באחד מה-B&B שנמצאים מול הים.
יום 10 - 25.8 - בבוקר הלכנו לטייל בגאלווי- אחת הערים היפות שראינו בטיול. הרבה מופעי רחוב, חנויות, אנשים ואוירה כללית של כיף.
איזור קונמרה
משם נסענו לקונמרה (Connemara)- אזור יפהפה, מלא אגמים והרים. הנוף פחות ירוק אבל לא פחות יפה. עברנו את מאאם קרוס (Maam Cross) ומשם נסענו לראונדסטון (Roundstone). הדרך לראונדסטון עוברת ב`ארץ הביצות`, אזור שהנוף בו שונה ממה שתראו בשאר אירלנד, והיום עצמו גם היה קצת קודר בשלב זה, מה שהוסיף לאוירה. מהצדדים אגמים, ביצות והרים, מעט מאוד מכוניות, פה ושם בית. מקסים. בראונדסטון הלכנו ל`סדנה לייצור באוראנים` (התוף האירי המסורתי), שנשמעה יותר מבטיחה ממה שזה באמת. חנות המפעל מלאה במאות באוראנים בכל דוגמה אפשרית, ממש חגיגה לעיניים לאוהבי העניין. אבל ה`סדנה` עצמה לא מרשימה במיוחד, יש קיר זכוכית שדרכו רואים את מי שעובד באותו זמן, אין הסבר מיוחד, סתם בוהים מעבר לקיר. ממצה את עצמו אחרי כמה דקות (זה לא עולה כסף). אם במקרה אתם מתכננים לקנות באוראן באירלנד, או עוברים דרך ראונדסטון, כדאי להיכנס. אבל זה לא כל כך שווה נסיעה מיוחדת. הכפר עצמו דווקא חמוד מאוד, בנוי ממש על המים והרבה מקומיים יושבים מחוץ לפאבים ועושים שמח.
משם נסענו לקליפדן (Clifden), ואכלנו שם במסעדה שנקראת Bar and restaurant, מסעדה מצויינת עם אוכל נהדר. נמצאת על הרחוב הראשי, כמה חנויות ליד ה-supervalu המקומי. בקליפדן ישנו ב-B&B שנקרא Cregg house, מקום מאוד ורוד (קירות, מגבות, שטיחים..), אבל קיבלנו חדר ענק, מצוייד בכל מה שצריך, ומאוד נקי. הבית נמצא קצת מחוץ לקליפדן, במרחק של שתי דקות נסיעה, ומחלון החדר רואים את אזור קונמרה נפרש לפניכם. נהדר על הבוקר (ובכל זמן אחר..).
יום 11 - 26.8 - אחרי ארוחת הבוקר נסענו לטייל בקליפדן, עיירה חמודה ושקטה, רחוב ראשי מלא מסעדות, חנויות מזכרות, חנויות בגדים מקומיות ועוד (וכמובן סמל הציביליזציה, Supervalu). משם נסענו ל-Sky road, דרך נוף שמקיפה לשון יבשה ממערב לקליפדן. הדרך חזרה לא יפה כמו הדרך הלוך (מקיפים את לשון היבשה). אבל הדרך הלוך מדהימה, למרות שהנסיעה די קצרה ועוברים מהר את החלק היפה, הוא שווה כל רגע. אחד המקומות היפים באירלנד.
משם נסענו לפארק הלאומי של קונמרה, שם אפשר לטפס במעלה ההר בכמה מסלולים. המסלול הכי ארוך היה סגור, אז עלינו במסלול ה`בינוני`. הדרך בהתחלה די סתמית, עד שמגיעים לאזור הביצות, שם הולכים על גשרי עץ מיוחדים שנבנו על הביצות, מסביב יש ביצות שממש `קורצות` לך לנסות ולדרוך עליהן, וההרים שנקראים 12 Bens" מתנשאים מסביב. כאילו שהפארק הזה הוקם במקום שמייצג את כל מאפייני הנוף של קונמרה... והנוף ככל שעולים יפהפה. כמו כן יש בפארק את `מוזיאון הביצות`, שמסביר איך ולמה נוצרו הביצות, איך נוצרו פני השטח המיוחדים של קונמרה, הקשר בין האדם לטבע בקונמרה, כריית כבול, ועוד ועוד. מקורי ומרתק. משם נסענו הלאה בקונמרה, למנזר קילמור, שזו בעצם טירה שנראית כאילו יצאה מהאגדות, שאפשר לראות מעבר לאגם ולהמשיך הלאה. ממש ממש לא שווה לשלם את ה-9 או 10 יורו המוגזמים שהם גובים כדי להיכנס פנימה. משם המשכנו הלאה לאורך נמל קילרי, `הפיורד היחיד באירלנד`, ול`ארץ ג`ויס` (Joyce country), שגם היא אזור שהוא `גיילטאכט`, כלומר דובר אירית, וכדאי להצטייד בשמות המקומות באירית ובאנגלית (לשם המפה דווקא הספיקה).
צפונה לסליגו, ומחוז דונגל
משם נסענו ישירות לסליגו (Sligo), נסיעה די ארוכה אבל רצינו לישון דווקא שם, כדי להיות קרובים לתחילת המסלול של יום המחרת, וגם כי זו עיר גדולה עם הרבה מקומות לאוכל וכדומה. אחרי חיפוש של שעה וחצי בערך, כשכל התקווה נעלמה לאיטה, מצאנו B&B פנוי (שנקרא Alvernd), עם בעלת בית מאוד נחמדה ופטפטנית, אפילו... דברנית כפייתית... כשהכנסנו את הדברים היא פשוט התחילה לדבר איתנו ליד המדרגות על כל מיני דברים והיה קשה להשתחרר מהשיחה. שוב, היא באמת באמת נחמדה, ממש מדגימה את האירוח האירי במיטבו, אבל בהיותנו מטיילים עייפים זה היה קצת מיותר. החדר עצמו היה נחמד ונקי.
יום 12 - 27.8 - מסליגו נסענו לאורך אגם גיל, ומשם למערת הנטיפים במרבל ארץ` (Marble Arch, שזה כבר בצפון אירלנד). מצחיק, כשעוברים את הגבול, הרי אין באמת "גבול", ויודעים שהגעתם לצפון אירלנד לפי שלטי הדרכים- רגע אחד הם בק"מ ובשיטה האירופית, ורגע אחרי הם במיילים ודומים לשלטים שבארץ (שימו לב, זו לא טעות ניסוח, התמרורים בארץ נראים בדיוק כמו הבריטים, רק שבריטניה משתמשת בשיטת המייל, בעוד התמרורים האירים שונים, אך משתמשים בשיטת הקילומטר). כשעוברים לצפון אירלנד, הנוף נשאר אותו ירוק, האנשים ידידותיים כמו ברפובליקה, כאילו שום דבר לא שונה פרט לשלטון... ורק אז מרגישים בצורה מאוד ברורה את זה שצפון אירלנד היא אירית, מכל היבט אפשרי (תרבות, פולקלור, מנהגים, שפה, אנשים, נוף, אוכל...), ולא בריטית. ממש תחושה של ארץ שנכבשה אבל שייכת באופן ברור למדינה שמעבר לגבול. ככל שמתקרבים לבלפסט זה דווקא משתנה, התחושה היא דווקא יותר של בריטניה. הכבישים בצפון אירלנד בהחלט יותר טובים מאירלנד החופשית, אבל אני דווקא אהבתי הרבה יותר את חוסר השלמות של האירים.
מערות מרבל ארץ` נחמדות, לא יותר. האטרקציה העיקרית זה "Mosess Pass", `מעבר משה` בתרגום חופשי, שזה מין שביל בטון שפשוט הניחו בתוך המים שבמערות, והולכים בתוכו, כשרובו נמצא מתחת למפלס המים (כלומר כמו חציית ים סוף). משם נסענו לאניסקילן, העיר הגדולה הקרובה, ומשם לדניגול טאון (donegal town) (כותבים Donegal אבל משום מה הם מבטאים את זה `דניגול`...) דרך אגם ארן (Erne) ובלישאנון. בדניגול טאון ישנו באכסניה שנקראת Donegal town independent hostel - אכסניה מצויינת, קיבלנו חדר נקי (אפילו מבריק). האכסניה די קרובה לעיירה עצמה ובאוטו זה ממש דקה. לפני הטיול קראנו שבעלי האכסניה - לינדה ואנדי, אוהבים מטיילים ישראלים. כשהגענו גם גילינו את הסיבה - לפני שנתיים עבדה אצלם בחורה ישראלית בשם איילת, שגם לימדה אותם כמה מילים בעברית שהם נוטים להשתמש בהן הרבה, כמו שלום ותודה. החלק הכי מוזר היה שעוד כשהזמנו מהארץ מקום, לינדה זיהתה את המבטא שלנו ובמפתיע סיימה את השיחה במילה `שלום`. וגם כשהגענו ואמרנו את השמות שלנו, אנדי זיהה שאלו שמות ישראלים. מוזר!... אבל נחמד. בקיצור, האכסניה מומלצת בחום, היא אפילו משתווה לכמה מה-B&B שהיינו בהם. כדי להגיע אליה צריך לקחת בדניגול טאון את הכביש לקיליבגס- ומיד אחרי שעוברים את טירת דניגול באופק משמאל, יש מצד ימין בית לבן גדול, אחרי תחנת דלק. די קל לפספס אותו, אז שימו לב.
יום 13 - 28.8- בבוקר נסענו לדניגול טאון והלכנו למצודת דניגול, שם הצטרפנו לסיור מודרך עם עוד זוג אחד בלבד, ומדריך מקסים ששמו דניאל. היתרון של הסיורים המודרכים האלו, שבדרך כלל כלולים במחיר הכניסה, הוא הידע הרב שיש למדריך, וכל מיני סיפורים שהוא מספר שלא קיימים במדריכי התיירות. זה מה שהיה עם דניאל- שנתן המון ערך מוסף לסיור במצודה, עם סיפורים משעשעים והרבה הומור. אחרי שהוא סיים את הסיור והסתובבנו לבד, הוא חיכה בחדר של התצוגה העיקרית, למקרה שתהיה למישהו עוד שאלה אליו, עד שכולנו הלכנו. משם נסענו לקיליבגס- האמת, אין כל כך מה לחפש שם. כפר קטן ונחמד, מזח עם המון ספינות, אבל כבר ראינו כפרי דייגים יותר יפים ממנו. משם המשכנו לצוקי בנגלס (Bunglas) (הכניסה בחינם ותמיד פתוח). הדרך לצוקים עוברת באיזורים יפהפיים - המון ירוק, הרים, אגמים, מדי פעם בית קטן באיזה איזור שומם - ממש היופי הטיפוסי של מחוז דניגול. דניגול מאופיין בנופים פראיים ובהמון מקומות שוממים לחלוטין (פרט לטבע כמובן). והדרך לצוקים הייתה בדיוק זה (ודרך אגב, זה בהחלט שונה מנופי טבעת קרי או דינגל, ולא פחות מדהים).
אחרי שעברנו את העיירה קריק (Carrick) והכפר טילין (Teelin) הגענו להר שמוביל לצוקים, שם התחלנו לטפס בדרך תלולה שמצדה האחד תהום והמצד השני מתנשאים הרים. לצערנו באותו יום היה מזג אויר די קודר, וכל האזור היה אפוף ערפל כבד מאוד, עד כדי כך שכשטיפסנו עם המכונית ראינו משמאלנו רק ערפל ולא את תחתית התהום. מפחיד. כשהגענו לצוקים עצמם מאוד התאכזבנו, כי הערפל הכבד מנע כל תצפית על הסביבה (תצפית שאמורה להיות מדהימה). בעיקר שמענו את הים וראינו ממש מעט מהגלים מתחתינו, אבל לא את הנוף המפורסם של המקום. בכל זאת, אם אתם באזור, כדאי לנסוע - אם יש יום בהיר, הנוף משם אמור להיות אפילו יותר יפה מבצוקי מוהר. בדרכנו למטה, בדרך הצרה שאסור לאוטובוסים להיכנס אליה כי היא צרה מדי, עברנו מגרש חניה שנמצא למרגלות ההר, ובו היו שני תאי שירותים כימיים. זו היתה אחת ההפתעות הנעימות של הטיול - שירותים כימיים באמצע שומקום (בלשון המעטה), בלי בני אדם נראים לעין שיתחזקו אותם - ובפנים הכל נקי ומבריק, עם נייר טואלט, סבון, מיכל הדחה, וכו`... נקי יותר מהרבה שירותים ציבוריים שנתקלנו בהם...
מצוקי בנגלס נסענו למעבר גלנגש (Glengesh)- עוד מקום יפה בין ההרים הירוקים. ומשם, במקום להמשיך בתוכנית המקורית לחצי האי פנד וחצי האי רוסגיל, נסענו היישר ללטרקני (Letterkenny) בגלל הערפל. בלטרקני נערך באותו שבוע פסטיבל Fleadh Ceoil, פסטיבל מוסיקה מפורסם באירלנד שכל שנה נערך בעיר אחרת, ובמסגרתו יש מופעים של האמנים הכי מפורסמים, מופעי רחוב, תחרויות מוסיקה ועוד. הכניסה לעיר היתה פקוקה וחסומה בגלל הפסטיבל אז חנינו בחוץ והלכנו ברגל כרבע שעה לתוך העיר. הרחוב הראשי היה סגור לתנועה, מלא באנשים וילדים, בדוכני אוכל ומשחקים, נגני רחוב בכל גיל, מחוץ לפאבים הוצבו במיוחד כסאות וספסלים על הכביש והמוני אנשים שתו בירה, שרו וניגנו. למרות שתכננו לראות איזה מופע בפסטיבל ולא יצא לנו בסוף, אווירת החגיגה שהייתה בעיר הספיקה. לטרקני היא העיר הכי גדולה בדניגול, יותר גדולה מדניגול טאון, ומפורסמת בכך שיש לה את הרחוב הראשי הכי ארוך באירלנד (ולפי תחושת הרגליים שלנו אחרי ההליכה לאורך הרחוב בפסטיבל, זה גם נכון...). בלטרקני גם נתקלנו לראשונה (ולאחרונה) במאבטחים- בכניסה לפאבים, ובתוך חנויות. קצת הזכיר את ישראל כשבדקו לנו את התיק.
מלטרקני נסענו ל-B&B בכפר שכן שנקרא Trentagh - וזו הפעם היחידה בכל הטיול שממש הלכנו לאיבוד עם האוטו, בחושך, וממש לא ידענו לאן לנסוע ואיפה אנחנו נמצאים. הדרך לכפר לא היתה משולטת, וניסינו להגיע על סמך הוראות דרך שנתנו לנו מה-B&B, רק מהצד השני של האזור (כי אי אפשר היה לעבור דרך לטרקני). מה שיצא זה שכמעט שעה הסתובבנו בדרכים כפריות חשוכות, בלי שילוט או מישהו לשאול, ולא היה לנו שום מושג איפה אנחנו נמצאים. בסוף, בייאושנו, עצרנו באיזה בית ותדהר נכנס לבקש הוראות דרך. האירים הנחמדים כמובן עזרו בשמחה, ועם הוראות הדרך שלהם נסענו הלאה. באחת הפניות לא היינו בטוחים ושוב מצאנו את עצמנו אבודים, עד שבא רכב אחר וביקשנו מהאיש הוראות דרך. הוא הסביר לנו איך לנסוע ושאל אותנו בעליזות אם היינו ב-Fla, כלומר הפסטיבל (הוא היה בדרכו לשם). עם ההוראות שלו סוף סוף הגענו למקום, בתשע בערב. ה-B&B עצמו נקרא Bridgeburn house, וגם הוא מומלץ בחום (רק שכדאי לקבל הוראות דרך מפורטות יותר...). קיבלנו חדר ענק, אולי הכי גדול מכל ה-B&B-ים, שהיה בו שטיח מקיר לקיר גם באמבטיה (!), שגם היתה ענקית ומאובזרת לחלוטין. הנקיון מושלם, המיטה ענקית ונוחה, בקיצור- אחד הטובים ביותר.
יום 14 - 29.8 - באור היום ראינו את הסביבה שבה אנחנו נמצאים - השדות הירוקים מלאים בפרות ובכבשים, מדי פעם נקודות צבעוניות של בתים, וחצר הבית עצמו הייתה מקום קסום עוד יותר - שני נחלים עוברים בחצר של הבית, מעליהם גשרי אבן, המון פרחים, צמחיה וגמדוני גינה- כמו גן קסום מהאגדות. נסענו לחצי האי אינישאוון (Inishowen). דרך אגב - יש ספר מצויין שנקרא `בחזרה לאינישאוון`, של ג`וזף אוקונור, שגם הוא אחד הספרים הנדירים שמעבירים במילים את היופי והאוירה של המקום. מומלץ בחום רב. התחנה הראשונה היתה `גריאנן איילך` (Grianan of Ailach - מבצר השמש) - מבצר אבן עגול שנבנה לראשונה על ידי מלכים קלטיים ומאז נהרס ושוחזר (פתוח תמיד ובחינם). חוץ מהמבצר היפה יש משם גם נוף על כל הסביבה. משם נסענו דרך פהן לבונקרנה, שם אין משהו מעניין פרט ללשכת תיירים מאוד אפקטיבית - עם גברת נחמדה מאוד שמספקת מידע על כל מה שיש לעשות באינישאוון, ימי ושעות פתיחה של כל מקום ועוד מידע שימושי.
המשכנו למבצר דנרי (Fort of Dunree), שבו יש מוזיאון צבאי. המבצר עצמו נבנה על ידי הבריטים כך שלא היה לנו עניין מיוחד בו, אבל המוזיאון עצמו נחמד. כשמגיעים לשם אפשר לחנות בחוץ, ולא להיכנס לחניה שעולה 3 יורו. משם יש הליכה של חמש דקות בירידה ובאויר כיפי. במוזיאון עצמו סרטון ההדרכה לא פעל, אז זכינו בסיור מודרך (שצרך לדעת לבקש...). המדריכה עשתה לנו חתיכת סיור מודרך מעמיק ורציני, והסבירה לנו במשך כמעט שעה על המון מוצגים במוזיאון- מוקש ימי, תותחים, פנסי סימון, פגזים ועוד. חוץ מזה יש גם תצוגה פנימית של כל מיני קרבות, מדים, מדליות וכו`. ממש גן עדן לגברים...
משם נסענו לבאליליפי ולאי Donagh, שם נמצא `כפר הרעב`, מוזיאון שמספר על הרעב באירלנד, ועל דרך החיים האירית בתקופה שלפני ובמהלך הרעב. בסוף לא נכנסנו כי היינו לחוצים בזמן, אבל זה נראה דבר נחמד, ובגלל שזה חדש, לא כתוב על זה באף מדריך נסיעות.
המשכנו דרך קרנדונה למלין הד (Malin head), הנקודה הכי צפונית באירלנד, שכאילו כדי `להכניס` לבריטים, נמצאת דווקא ברפובליקה של אירלנד ולא בצפון אירלנד. גם הדרך לשם הייתה משגעת- הירוק, הבתים המבודדים, הים שנשקף מכל עבר... ממש יפהפה.
העיר דרי ומזרחה לג'יינטס קוזווי
ממלין הד נסענו ישירות לדרי (Derry). השלטים באירלנד מכוונים לדרי, והשלטים בצפון אירלנד מכוונים ללונדונדרי (השם שהבריטים נתנו לעיר האירית). דרי היתה שקטה ולמעשה נראתה עיר די `מתה` כשהגענו, לא היה איש ברחובות, ומאוחר יותר גילינו שזה בגלל חג שנקרא "חופשת הבנקים" (Banks Holiday), או משהו כזה. החלק העתיק של דרי יפה, אנחנו עשינו את הסיור על החומות שמתארים במדריך של לונלי פלנט, שהיה מקיף וממצה. ליד תיאטרון המילניום ראינו גרפיטי על קיר של בניין- Stop Israeli bulldozers, ולאור המצב הפוליטי בצפון אירלנד (ודרי היא אחד המוקדים של החיכוך), החלטנו להצניע את זהותנו הישראלית.
באותו יום היינו אמורים לישון באכסניה בפורטסטיוארט, אבל הסתבר לנו מאוחר מדי שהיינו צריכים לאשר את ההזמנה עד שש בערב, ובגלל שלא ידענו את זה, מסרו את החדר שלנו למישהו אחר. אז מצאנו את עצמנו בשמונה בערב בלי מקום לישון, ובצפון אירלנד ממש אין B&B בכל פינה כמו באירלנד החופשית. בסוף אחרי חיפושים מרובים בקולריין (Coleraine), העיר הגדולה הבאה אחרי דרי (בדרך לג`יינטס קוזווי), לקחנו בלית ברירה חדר במלון שנקרא Lodge inn- travel stop. מלון מצויין אבל קצת יקר (50 פאונד לזוג).
יום 15 - 30.8 - בבוקר קנינו אוכל ב-Tesco, רשת סופרמרקטים שהפכה להיות חביבה עלינו יותר מאשר Supervalu לאחר הבוקר הזה. זו היתה הפעם היחידה שממש יצא לנו לעשות פיקניק, בדרך מקולריין לפורטסטיוארט, על ספסלי פיקניק ליד בית קברות ומול אתר בנייה... (: אבל היה טעים ונחמד גם ככה. אחרי האוכל נסענו לג`יינטס קוזווי (Giants causeway)- חוף ים מלא בסלעים בצורת משושים. סוג של גן שעשועים ענק לילדים ומבוגרים שמטפסים על המשושים (שנוצרו כתוצאה מהתפרצות געשית) ומתקרבים ככל האפשר לים, עד שהגלים מתנפצים על הסלעים ומבריחים את כולם. התמונות לא עושות צדק למקום הזה, רק בעיניים ניתן לראות את אלפי המשושים, הים וההרים שמתנשאים לצידם ומכוסים בעשב ירוק. הכניסה בחינם, אבל חניה והאוטובוס לאתר עצמו עולים כסף (אפשר לחנות בחוץ, יש המון מקום ולא רחוק, וההליכה לאתר ממרכז המבקרים לוקחת בערך רבע שעה בנוף מדהים, חבל לקחת אוטובוס).
משם המשכנו לגשר החבלים קריק-א-רד (Carrick-a-rede rope bridge), גשר תלוי ומטלטל בגובה של 25 מטר מעל הים הסוער, ובאורך של 20 מטר. הגשר משמש דייגים מקומיים ומוביל לאי קטנטן שהוא בעצם צוק גדול שנמצא באמצע הים. כדי להגיע לגשר יש כרבע שעה הליכה בשביל מסומן. מרחוק הגשר לא נראה כ"כ מרשים או מאתגר, אבל ככל שמתקרבים אליו הוא עושה הרבה יותר חשק לנסות אותו בעצמך. וכשעולים עליו מרגישים שהוא אכן די מיטלטל ואפילו טיפ-טיפה מפחיד. זה בהחלט יותר חוויתי ממה שזה נראה מרחוק. כדאי. מה גם שבאיזור הגשר נמצאים הנופים הכי יפים שראינו בצפון אירלנד, צוקים נכנסים לתוך הים והמון המון ירוק בעיניים.
העיר בלפאסט
משם נסענו לאורך חופי אנטרים (Antrim), ובערוצי אנטרים שנקראים גלנגריף וגלנבליאמון. אזור יפה, אבל הנופים של קריק-א-רד ושל אירלנד החופשית יפים יותר. משם היישר לבלפסט (Belfast), שם שוב גילינו עיר ריקה והפעם בגלל `חג אוגוסט` (?!), August holiday. בבלפאסט ישנו ב-B&B שנקרא Somerton house, מקום נחמד, נקי וידידותי. ממש לא במרכז העיר, אבל יש אוטובוס מקצה הרחוב שעוצר ממש במרכז העיר, וזו גם אופציה עדיפה מאשר להיכנס לעיר עם אוטו או לחפש חנייה ברחובות של העיר (ב-B&B היתה חניה של הבית).
יום 16 - 31.8 - בבוקר נסענו למרכז בלפסט - לאיזור בית העיריה ורחוב רויאל. בלפסט מאוד דומה ללונדון. היא פחות גדולה, הרחובות יותר צרים, אבל האוירה אותה אוירה, אנשים בחליפות ממהרים בכל מקום, חנויות ענק של רשתות מפורסמות כמו Marks&Spencer, חנות של דיסני, מיס סלפריג`ס, בנטון, קלארקס... חגיגת שופינג. עם זאת, לא ממש בזבזנו שם זמן על החנויות, כי יש בדיוק את אותן החנויות גם בדבלין, ובדבלין המוצרים גם יותר זולים (היורו לעומת הפאונד). ביקרנו במוזיאון אלסטר (Ulster museum) - מתחילים את הסיור מציורים ופסלים למיניהם, ובהמשך יש דברים יותר מעניינים - המון חיות נדירות ומעניינות, תחבורה, שרידים שניצלו מספינות של הארמדה הספרדית שטבעה בחופי אירלנד, חלק על מינרלים וקריסטלים, היסטוריה של אירלנד מימי עידן הקרח ועד היום, דינוזאורים, ועוד המון מוצגים מגוונים. ממש כאילו איגדו את כל הדברים המעניינים שהיו להציג, בלי מכנה משותף כלשהו. מה שיוצא זה מוזיאון מאוד מעניין, שלדעתי כל אחד יכול למצוא בו חלק שיעניין אותו.
בדרך חזרה למרכז ראינו את את קווינס קולג`, בניין אדום ומרשים, ועברנו חלק קטן של הגנים הבוטניים. נכנסנו לבית העירייה, שבדיוק נסגר, אז רק העפנו מבט בכל השיש והציורים שבאולם הכניסה. לקראת סגירת החנויות סיימנו את היום בחנות של דיסני, שכיף רק מלהסתובב בה... ומשם לקחנו אוטובוס חזרה ל-B&B. רצינו לקנות ארוחת ערב ב-Tesco הקרוב, אבל זה כבר נסגר ושלחו אותנו לחפש אחד שפתוח 24 שעות ב-Newtownabbey. תעינו לנו בפרברי בלפסט החשוכים כשעה בערך, עד שחזרנו לנקודת המוצא וקיבלנו הוראות דרך טובות יותר הפעם, ובסוף מצאנו...
יום 17 - 1.9 - בבוקר עשינו סיבוב עם האוטו בשני רחובות שהם מוקד החיכוך בבלפסט- רחוב פולז (Falls) הקתולי ורחוב שאנקיל (Shankill) הפרוטסטנטי, שבשניהם יש ציורי קיר יפים, עצובים בחלקם ומעניינים. ברחוב פולז גם ראינו דגלים של הרשות הפלסטינית מתנוססים על כמה בתים. משם נסענו לגן החיות של בלפסט. במקור תכננו לנסוע לשם כי ראינו באתר האינטרנט שלהם שיש שם פוסות - אותה חיה אלמונית מהסרט `מדגסקר`, ורצינו לראות מה זה באמת... בסופו של דבר גם נסענו לשם בשביל שאר החיות.. גן החיות נחמד, היה קצת שומם כי זה היה היום הראשון של החזרה ללימודים. הרבה חיות כמו בישראל, כמה חיות שאין כאן (כלבי פרא, גמל עם שתי דבשות, וכו`), וכמובן פוסות עצלניות שישנו כשהגענו אליהן. משם נסענו לעיר קריקפרגוס (Carrickfergus)- גם כדי לראות את טירת קריקפרגוס, וגם כדי לראות את העיר עצמה, שנזכרת בשיר `קריקפרגוס` שמופיע בדיסק של Riverdance.
חזרנו לבלפסט ובלי להיכנס לעיר נסענו למוזיאון התחבורה והפולקלור שנמצא ליד חוות קולטרה. מוזיאון התחבורה היה נחמד מאוד, מלא רכבות, אופנועים, מכוניות ישנות ויפהפיות, דגמים של אוניות ומטוסים, תערוכה על הטיטאניק (דגם של הספינה וסימולציה של הטביעה, חפצים אישיים שנמשו מהמים, תוכניות הבניה של הספינה וכו`) ועוד ועוד. היינו שם כשעתיים וזה גם לא היה מספיק להתעכב על הכל. מה שנחמד זה שברוב הדברים אפשר לגעת ולטפס. לחלק של מוזיאון הפולקלור לא הגענו בגלל קוצר זמן, אבל אפשר לקנות כרטיס משולב לשניהם.
דרומה לניוגריינג' והעיר דבלין
המשכנו לדאונפטריק ולבארות סטרואל (Struell) שלידה, שם יש באר שלה סגולות ריפוי של מחלות עיניים (ולי יש משקפיים...). משם נסענו לעיר ניורי, כדי לחפש אוכל, מה שממש לא היה שם, ואז חזרה לאירלנד החופשית- לעיר דנדולק (Dundalk). בדרך עצרנו בתחנת דלק שהיה בה B.d.Change והחלפנו את הפאונדים של צפון אירלנד ליורו (גם מטבעות). בחרנו לסיים את היום דווקא בדנדולק כי זו העיר שבה נולדו חברי להקת ה-Corrs ושנינו אוהבים מאוד את המוסיקה שלהם, אז רצינו לראות את העיר (אולי גם הם במקרה ילכו ברחוב?...). גם ביום הזה מצאנו B&B ברגע האחרון מאחד הספרים שקיבלנו מסוכנות הרכב, בשם Achill house. קבלת הפנים הייתה מאוד נחמדה, וכשאמרנו שאנחנו מישראל, בעל הבית אמר: Oh, you`re most welcome!".
יום 18 - 2.9 - מדנדולק נסענו לניוגריינג` (Newgrange), אתר קבורה בן 5000 שנה בערך. מה שמיוחד בו זה שבמשך השנים הוא התכסה בדשא וצמחיה ולכן נראה כמו גבעה, ואף אחד לא ידע מה יש שם, ולכן המקום לא נפגע, והתגלה רק לפני 100 שנים בטעות. המבנה העגול בנוי מהמון אבנים שמקיפות שטח קטן בפנים, שכנראה שימש כאתר פולחן וקבורה. אפשר להיכנס לשם דרך מסדרון צר, ובפנים- כל המקום הוא בדיוק כמו שהיה לפני 5000 שנה- בגלל השימור, לא היה צורך לשחזר שום דבר, וזה מה שמיוחד. כמו כן, פנים הקבר מואר ביום הארוך בשנה, בדצמבר, על ידי קרני השמש, למשך 17 דקות, בצורה מאוד מדוייקת. אז כשנכנסים לשם, המדריכה מפעילה הדמייה שמראה איך זה עובד. באמת, אחד הדברים המדהימים שראינו בטיול. מי שמתכנן להיות שם ביום הכי ארוך בשנה, שיידע שיש רשימות המתנה של שנים, ושגם צריך בכלל לזכות בהגרלה כדי להגיע לזה... המקום עצמו מאוד מאורגן, נכנסים למוזיאון וממנו יוצאות הסעות לניוגריינג` ולאתר סמוך שנקרא קנות`. באמת שווה ביקור.
מניוגריינג` נסענו לדבלין, שם הגענו ישר לתוך ה-Rush hour, ושמחנו שאנחנו כבר מחזירים את האוטו ולא משתמשים בו בתוך דבלין. הנהיגה בדבלין נוראית! בערך כמו בת"א. בכל מקום יש אין כניסה, או אין פניה בדיוק לכיוון שאתה צריך, או כניסה רק למוניות. שלא לדבר על הפקקים... רצינו להגיע ללשכת התיירים, ושאלנו איזה בחור באוטו לידנו איפה זה, והוא כיוון אותנו פחות או יותר לאיזור. אחר כך, בעודנו עמודים תקועים בפקק, הוא דפק לנו על החלון ואמר שהוא התקשר לחבר שלו, שהסביר לו איפה לשכת התיירים, ואז הוא נתן לנו הוראות ממש מדוייקות, וחזר לאוטו שלו (שגם עמד בפקק). דוגמא למופת לנחמדות של האירים. אחרי שעתיים (!) מצאנו את המלון שאת שמו וכתובתו קיבלנו מלשכת התיירים בניוגריינג`- מלון Ripleys Court. היינו אמורים להישאר בו רק לילה אחד, כי הזמנו מלון אחר- Camden de lux, לשלושת הלילות האחרים. בסוף, המלון הזה כל כך מצא חן בעינינו שעברנו אליו שוב אחרי לילה אחד ב-Camden. אבל על כך בהמשך.. אחרי ההגעה למלון, שנמצא ברחוב Talbot, רחוב שמתחבר עם הרחוב הראשי- רחוב אוקונל, הסתובבנו קצת בדבלין. גילינו חנות מזכרות שהייתה זולה בהרבה מכל המזכרות שראינו במשך כל הטיול- Carrol`s irish gifts. יש להם סניפים שמפוזרים בכל העיר, ובהחלט אפשר לשמור את כל קניית המזכרות לדבלין, יש מגוון עצום והרבה יותר זול מכל רחבי אירלנד.
יום 19 - 3.9 - בבוקר נסענו למלון השני שהוזמן מראש- Camden de lux, ושוב נתקלנו בקשיים רבים לנסוע בדבלין. אחרי שמצאנו את המלון, השארנו שם את הדברים ונסענו להחזיר את האוטו לשדה התעופה, ומשם לקחנו אוטובוס חזרה למרכז דבלין. הסתובבנו ברחובות דבלין, ראינו את בנק אירלנד, טריניטי קולג`, רחוב גרפטון. אחר הצהריים הלכנו למוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה והיסטוריה. מוזיאון נחמד, אם יש לכם זמן לעצור ולקרוא מה זה כל מוצג. יש המון פריטים ארכיאולוגיים כמו תכשיטים וכלי נשק עתיקים, ותערוכה מעניינת על מדים ששימשו את המחתרות האיריות לדורותיהן, תערוכה על הויקינגים (שהקימו את דבלין), תערוכת שעווה שמעבירה את ההיסטוריה של דבלין מהקמתה ועד היום, ועוד.
ארוחת ערב אכלנו בפאב שנקרא `Osullivans`, ליד מלון שנקרא Bridge hotel, ברחוב שמוביל מגשר אוקונל לטריניטי קולג`. אחלה מקום ואוכל, בחרנו בו במקור כי הייתה אמורה להיות בו מוסיקה חיה החל מעשר, אבל כשהתברר לנו שזה רק זמר עם גיטרה לא חיכינו. אחר כך חזרנו למלון. המלון Camden de lux הומלץ כמה פעמים גם באתר הזה וגם באתרים אחרים של תיירות, וממש לא ברור לנו למה... לאור ההמלצות, ביקשנו חדר באחורי הבניין, חדר שקט. אבל כשרצינו ללכת לישון בסביבות חצות, גילינו שאכן קיבלנו חדר באחורי המלון, אבל גם מול דיסקוטק רועש במיוחד, שחצר הדיבורים והעישונים שלו הייתה ממש מחוץ לחלון שלנו. וכך יצא שכל הלילה שמענו מוסיקת טרנס ורעש, ופשוט היה סיוט. כבר עדיף הרעש של הרחוב. חוץ מזה, המלון עצמו גם לא עשה עלינו רושם כל כך טוב, הוא היה פחות נקי מהמלון שהיינו בו לילה קודם, פקידת הקבלה הייתה ממש ממש סוציומטית, השירותים הציבוריים של המלון היו מטונפים, ובאופן כללי ניכרה במקום אוירת בלגן. מה גם שהמלון ממש לא קרוב למרכז כמו שמתארים אותו... למעשה הוא די רחוק ואין בסביבה שלו שום דבר מעניין. מה שנכון, החדר היה בסדר, נקי יחסית, והמלון היה זול יחסית (70 יורו לחדר זוגי, לא כולל ארוחת בוקר).
אבל באותו לילה החלטנו לחזור למלון הקודם - Ripley`s court. המלון הזה, למרות שגם הוא מלון 3 כוכבים כמו ה-Camden, שונה ממנו לחלוטין. בכניסה ל-Ripleys יש מאבטח 24 שעות, שגם אחראי לפתוח ולסגור את החניה הפרטית והנעולה של המלון (שעולה 7 יורו ללילה). אזור הקבלה והלובי נראים כמו במלון 5 כוכבים, עם שטיח מקיר לקיר, כורסאות ונברשות. לא שזה כ"כ משנה, אבל זה תורם לרושם הכללי. הסגל שעובד ב-Ripleys היה נהדר, העובדים היו כל כך נחמדים ותמיד שמחו לעזור. חוץ מזה החדרים שם הרבה יותר גדולים והרבה יותר נקיים מב-camden, וגם החדר נראה ברמה של מלון 5 כוכבים. וכל זה, במלון שהוא הרבה הרבה יותר טוב, עוד עלה לנו פחות!
בגלל שאת הלילה הראשון הזמנו ברגע האחרון, החדר עלה לנו 65 יורו לזוג, כולל ארוחת בוקר אירית נהדרת, כמו ב-B&B. וכשרצינו לחזור למלון ולשמחתנו היו להם חדרים פנויים- הם נתנו לנו את החדר באותו המחיר שקיבלנו לפני כן. וכך יצא שעברנו למלון שאין מה להשוות אותו בכלל ל-camden, ועוד יותר בזול (אפילו יותר זול מאכסניות בדבלין)! בקיצור- זה המלון להיות בו כשאתם בדבלין. הוא במיקום מצויין, ממש שתי דקות מרחוב אוקונל, ודקה מתחנת האוטובוס המרכזית (נוח מאוד להגיע לשדה התעופה), ומובטחת שם שהיה נפלאה ושקטה. על Ripleys אנחנו ממליצים בחום רב, מ-Camden תתרחקו כמו מאש.
יום 20 - 4.9 - בבוקר עזבנו את Camden והשארנו דברים בשמירת חפצים ב-Ripleys. הלכנו למוזיאון הלאומי ל-Natural history, שנקרא בפי המקומיים The dead zoo" בגלל כל החיות המפוחלצות. בכניסה יש שלושה שלדים של הצבי האירי הענק שנכחד מהעולם. שאר הקומה התחתונה מלאה בדגים, ציפורים וחרקים למיניהם, קצת פחות מעניין מהשאר. בקומה השנייה יש חיות מכל מין וסוג- אריות, דובים, קופים, פילים ועוד, גם המון חיות שלא ראינו כמותן אף פעם. זו הקומה המעניינת באמת. על התקרה תלויים שני שלדים של לוויתנים. בקומת המרפסת יש חיי ים- צדפות, סרטנים, וכד`. הכניסה לכל המוזיאונים הלאומיים בדבלין היא בחינם, וכולם סגורים ביום שני.
משם הלכנו ל-Viking splash tour, שזה סיור בדבלין במעין אוטובוס אמפיבי, מהסוג שנעשה בו שימוש בפלישה לנורמנדי (מסתובבים כמה כאלה ברחבי דבלין, חלקם באמת היו בנורמנדי). אין מה לדאוג, על אף השם, ועל אף הפחדותיו של המדריך, זה לא באמת Splash. הסיור כולל את כל האתרים המעניינים של דבלין על היבשה, וגם סיור במים, ב-Grand cannal, באזור שנקרא Docklands. יש הרבה סיורים מאורגנים כאלו בדבלין, באוטובוסים, אבל לדעתנו עדיף לעשות את הסיור הויקינגי, גם כי הוא כולל איזורים שאין בסיורים הרגילים, וגם בגלל האופי המיוחד של הסיור (הנהג לבוש כמו ויקינג, מספר אגדות עם ובדיחות, מאוד משעשע...). את הכרטיסים קונים בעמדה שממנה גם עולים לסיור, בדרך כלל יושב שם איזה עובד ומוכר כרטיסים, ליד הפארק בסטפנס גרין. כדאי לנסות לבקש הנחת סטודנטים. אנחנו ביקשנו, ולמרות שאין, הבחורה הנחמדה שהייתה שם נתנה לנו כרטיס אחד במחיר של ילד, כך שסה"כ יצא יותר זול.
אחר כך עשינו שוב סיבובים בנוהל הקבוע- שופינג בחנויות הבגדים הענקיות, הסתובבות ברחובות היפים, קניית שוקולד פה ושם- פשוט להנות מהאוירה של העיר... ארוחת ערב אכלנו במסעדה ערבית שגילינו במקרה, ברחוב GT Georges street, שנקראת Momo`s. השלטים בפנים מבטיחים חומוס, אבל בפעמיים שבאנו, דווקא חומוס לא היה. מה שכן אכלנו, זה צלחת ענקית של שווארמה טעימה, אורז, צ`יפס, וסלט. כמו בארץ. דווקא התגעגענו לזה אחרי כל המקדונלד`ס, הפיצות והחמאה... המחיר קצת יקר, בערך שישה-שבעה יורו למנה, אבל שווה כל סנט בגלל כמות ואיכות האוכל שמקבלים. באותו יום למדנו לקח חשוב, וזה לא להתעצל ולקחת מטריה לכל מקום. כשיצאנו מהמסעדה ירד גשם זלעפות, והיינו די רחוקים מהמלון, ובלי מטרייה. וכמובן, שכל הדרך ירד גשם, ודווקא כשהגענו לרחוב אוקונל, ליד המלון, הוא הפסיק. מרפי זו אמנם בירה אירית, אבל להזכירכם, גם סדרה של חוקים אירוניים...
יום 21 - 5.9 - התחלנו את היום בשוטטות איטית ברחובות הטמפל בר, ובאזור שליד רחוב גרפטון, שמלא חנויות קטנות ובתי קפה. משם הלכנו לדבליניה - מוזיאון ימי הביניים, שנמצא ליד כרייסט צ`רץ`. זה אחד המוזיאונים הנחמדים ביותר שהיינו בהם, מתחילים בשוק מימי הביניים, שאפשר לגעת בו בכל המוצגים, ויש כל מיני `הפעלות` למיניהן בדוכנים השונים של השוק, כמו למדוד בגדים וקסדות של פעם, או להריח תבלינים, וכו`... נחמד. חוץ מזה יש חלק שמוקדש לחפירות הארכיאולוגיות שבוצעו בדבלין ליד כרייסט צ`רץ`- זה האזור הכי עתיק בדבלין, שנקרא Viking Dublin, ולפני כמה שנים בית המשפט האירי הקציב לארכיאולוגים שנה לעשות שם חפירות, לפני שיתחילו לבנות שם בנייני ממשלה. אז כל התצוגה מספרת על החפירות, על התגליות המרשימות, ועל העוול הגדול שנגרם כשהעבודות הופסקו לטובת בניית הבניינים. חלק נוסף, חדש ומעניין, עוסק בויקינגים עצמם, התרבות שלהם, אורח החיים, חיי הים שלהם ועוד (כולל השפעות ויקינגיות על ימינו, למשל בפרומו של `שר הטבעות`...).
ואז, שוב חנויות, שופינג, גלידה, טיולים ברחובות, קניית מזכרות מרוכזת (ב-Carrol`s) לקראת סיום הטיול... סתם כיף כזה של אחר הצהריים. בערב הלכנו למלון Arlington, שנמצא ממש מול גשר אוקונל, על גדת הליפי. במלון הזה יש כל ערב הופעה של מוסיקה אירית, עם ריקודים ושירים, שהיא לגמרי בחינם. המלכוד- בדרך כלל מאוד עמוס שם בזמן ההופעה, ואם רוצים לשבת קרוב (או לשבת בכלל...) צריך להזמין מקום מראש, שאת זה הם עושים רק למי שמזמין גם ארוחת ערב (שהיא מאוד מאוד יקרה, 20 יורו לאדם, כשבפחות מזה יכולים לאכול גם שניים במקום אחר). אנחנו הזמנו מקום, אבל הגענו שעה אחרי הזמן, נתנו לנו את השולחן השמור ולא דרשו מאתנו להזמין אוכל. כך יצא שגם ישבנו במקום טוב, ממש מול הבמה, וגם יכולנו להזמין רק בירה/מים/עוגה (לא טעימה בכלל!) ולא ארוחת ערב מלאה. אבל, אפשר גם לחסוך את הטירחה, להגיע רק להופעה ולשבת על הרצפה מול הבמה. הרבה אנשים עשו את זה, ולא העירו לאף אחד. בכל אופן, ההופעה עצמה נחמדה, היו ארבעה נגנים ששרו שירים מהפולקלור האירי (כמוdanny boy, whiskey in the jar, fields of athenry ועוד), ובעשר עלו כמה רקדנים להופעה של עשרים דקות, ואחריהם חזרו הנגנים לעוד ארבעים דקות.
יום 22 - 6.9 - שופינג אחרון של בגדים, קנייה אחרונה של מזכרות, תמונות אחרונות, הסתובבות ברחובות היפים פעם אחרונה- ואז לקראת הצהריים לקחנו את הדברים מהשמירת חפצים במלון, והלכנו (כדקה) לתחנת האוטובוס, לקחת אוטובוס לשדה"ת (קו מיוחד לשדה התעופה שעולה 5 יורו). מדבלין- טיסה קצרצרה ללונדון, ואז שלוש שעות להעביר בדיוטי פרי של הית`רו. הדיוטי פרי של דבלין ממש לא `דיוטי פרי` אלא מאוד יקר, ממתקים למשפחה ולחברים עדיף לקנות בסופרמרקטים ברחבי אירלנד, שם הרבה יותר זול. אם אתם עוברים בקישור דרך לונדון- אז גם הית`רו די זול.
וזהו, סוף הטיול. היה נהדר, אירלנד מדהימה, כל כך יפה ומיוחדת. הנופים עוצרי נשימה, הירוק לא דומה לשום מקום אחר, וההרים, הצוקים, האגמים, החופים, השדות, הכפרים הקטנים והבתים הצבעוניים והנוף האנושי יוצרים ביחד חוויה שאין כמוה. האירים כל כך נחמדים, ויש בהם נטייה לעזור ואדיבות שלא נתקלנו בה עד כה. ודבלין היא כאילו עולם אחר משאר אירלנד, עיר מודרנית, עם שפע של חנויות מכל סוג, המון אנשים ששוטפים את הרחובות ועוברים במעברי חצייה כגוש אחד עצום, ואוירה מיוחדת של עיר גדולה יחד עם השלווה של אירלנד.
לסיום, אין כל כך מילים לתאר עד כמה נהננו בטיול, המילה `כיף` אפילו לא מתקרבת למה שזה באמת. אולי, הדבר הכי קרוב, זה `חלום שהתגשם`.
מה שבטוח, אנחנו נחזור שוב. (:
.jpeg?width=64&height=64)
.jpeg?width=818&height=1604)
.jpeg?width=818&height=1604)
