עפתי לתרמילאים

טיול בקווקז - מאזרביג`אן לגאורגיה

למרות שרק גשר ארוך מעל נהר רחב מפריד בין אזרביג`אן לגאורגיה, ההבדלים בין השתיים מאד ברורים וניתן לחוש בהם ממש עם ההגעה לגאורגיה. על הנופים, האנשים והתרבות המקומית, בהמשך קורות המסע במדינות האלו, קצת אחרי המלחמה.
אופיר גלזר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: טיול בקווקז - מאזרביג`אן לגאורגיה
© אביטל ישראל

עוברים את הגבול לגאורגיה

מעברים וגבולות מביאים איתם לפעמים את התחושה שמשאירים דברים מסויימים מאחור, ועם הפנים קדימה. סוגרים פנקס אחד של חוויות ופותחים אחר, חדש. לעיתים השפה משתנה, הפנים, האנשים, המראות והנופים, הטעמים, הריחות והצבעים, וגם האווירה. כשעברנו את הגבול מאזרביג`אן לגאורגיה, זאת היתה התחושה. תחושה של התחדשות וסקרנות היתה באוויר.

 לא רק חיילים, גדרות ומצלמות מפרידות בין שתי המדינות, אלא גם גשר ארוך מעל נהר רחב, שבאותו הזמן נראה יבש למדי, כשרק זרם חלש של מים עובר בו, יחד עם הררי אשפה מכוערים. מסביב, הרים וצמחיה ירוקה יפהפייה השלימו את נוף הגלויה הפסטורלית. שני תיירים יחידים, והרבה משאיות עמוסות סחורות, עם נהגים עצבניים למדי עברו מצד אחד של הגבול למישנהו. המעבר עבר בצורה חלקה ומהירה, ותוך פחות משעה מצאנו עצמנו על אדמת גאורגיה. משם לקחנו מונית עם נהג חביב, שהציע לנו להמשיך יחד איתו עד לטביליסי, אבל אנחנו ירדנו בתחנה הראשונה מעבר לגבול – לגודחי (Lagodekhi).

ניתן היה להבחין באחד ההבדלים הבולטים בין אזרביג`אן לגאורגיה כבר בתחנתנו הראשונה בעיר, בזמן החלפת כספים בבנק, לשם הוביל אותנו זקן חביב. בעוד שבאזרביג`אן הרגשות ומצבי הרוח מופנמים, מוחבאים ולא ממש ניתנים לאבחנה בקלות, הרי שבגאורגיה הולכים עד הסוף – צחוק זה חיוכים מאוזן לאוזן ורעם מתגלגל, כעס זה פנים קודרות וקולות רועמים, ותור בבנק זה דחיפות בידיים, צעקות וחוסר סבלנות. מכיוון שזה היה הביקור השלישי שלי במדינה, כבר הרגשתי בבית להידחף בין שתי נשים גדולות, שחשבו שאני שקוף ולא עשה רושם שממש הבחינו בי.

לתחילת הכתבה

מטיילים באזור סירנארי

לאחר סיבוב קטן בעיירה, התמזל מזלנו ובדיוק יצא אוטובוס ל-Tsnori, כפר באזור סירנארי (Sighnaghi), לשם רצינו להגיע. לאחר שעה של נסיעה ו-½2 לארי, הגענו וחיפשנו מקום להשביע את רעבוננו. ברחוב הראשי של הכפר, מצאנו מסעדה עם קירות מתקלפים בכמה צבעים, כמה שולחנות וכיסאות פלסטיק פשוטים פזורים ושקיות נילון מלאות מים תלויות מהתקרה, מנסות לשווא לסלק את הזבובים שהתעופפו בחדר. מאחורי הדפלק ממוקם מטבח פשוט. מלצרית אחת בגיל פנסיה באה לקראתנו ובתנועות ידיים בסיסיות ניסינו לשאול מה יש לאכול. התפריט הכיל רק מנה אחת – חינקאלי – אותם כיסוני בצק ממולאים בשר, במקרה הזה. רצינו רק שישה מהם, ובגלל שנהוג להזמין יותר, היא ניגשה לבעל הבית לבקש את רשותו, וקיבלה אישור. על השולחנות מסביב התנוססו ערימות כיסונים לבנים ומהבילים, לצד בקבוקי בירה מפלסטיק, שניקנו במכולת שכנה לצד חבורות צעירים קולניים, שטרפו אותם אחד אחרי השני. אנחנו שמחנו כשסוף סוף קיבלנו את חלקנו ותוך זמן קצר כבר יצאנו החוצה ותפסנו מרשרוטקה לסירנארי.

 הדרך לעיירה התפתלה במעלה הגבעה, טובלת בעצי פירות ובנוף מרהיב של חבל קאחטי, הנפרס תחתיה. הגענו לבקצה הגבעה, לעיירה התיירותית, בעלת הרחובות המשומרים והמשופצים, המעניקים לה אווירה איטלקית, במיוחד כאשר כל האזור הוא חבל היין והענבים של גאורגיה כולה. בשנים האחרונות משקיעה העיריה הרבה כסף על פעולות שימור וחידוש הרחובות, חומות העיר העתיקה והרבעים הישנים, ונעים מאוד ללכת ביניהם ולספוג את אופי המקום ולתצפת על עמק אלאזאני.

 בכמה מקומות עבדו פועלים ואנחנו הסתובבנו בעיר העתיקה, בין הבתים העתיקים, בין עצי רימון, תפוח, עצי אגוז והפרי הלאומי – ענבים, שגדלים בכל מקום ומטפסים בכל חצר. בכיכר המרכזית פגשנו את Shako, שהמתין למרשרוטקה לכפר בו הוא גר. הוא סיפר שהוא לומד עריכת דין ורוצה לעבוד בבית המשפט של סירנארי בתחום הפלילי. הוא נתן לנו את מספר הטלפון שלו וסיכמנו שאולי ניפגש למחרת. ירדנו עם המרשרוטקה חזרה ל-Tsnori, ומשם בטרמפים, הגענו ל-Telavi, שם התמקמנו בלינת בית וסיימנו את היום עם מנת החצילים המפורסמת Badrijani megozi, חצ`פורי וסלטים טעימים.

לתחילת הכתבה

ממשיכים לחבל קאחטי

למחרת החלטנו לסייר בחבל קאחטי. יצאנו מהתחנה המרכזית למנזר Germi (מרשרוטקה ל-Kvareli) – עם תצפית יפהפייה על נהר אלאזאני והאזור. משם, טיפסנו לפיסגת הגבעה הקרובה ברגל. ירדנו לכפר וסיירנו בין הבתים, כאשר במכולת קטנטנה הפתיעה אותנו בעלת המקום עם אנגלית רהוטה של כמה משפטי מפתח. המשכנו במרשרוטקה ל-Kvareli, רק כדי להבין שאין שם שום דבר מעניין לראות. צעדנו ברגל עד לצומת הגדולה ומשם, בכביש הצדדי, המשכנו לכפר Sanavardo. בכפר הקטן ראינו נשים מוכרות עגבניות אדומות בוהקות, חצילים ובגדים, המציגות את מרכולתם בדליים מחוץ לבתים. המשכנו ללכת ונותרו לנו עוד כ-10 ק`מ עד לכביש הראשי, שם ניתן לתפוס מרשרוטקה חזרה ל-Telavi.

זו היתה שעת אחר הצהריים והשמש לא היתה רחוקה משקיעה, אבל אף מכונית לא עצרה לנו. לפתע נעצרה לידינו מכונית וולוו שחורה. נכנסתי למושב הקידמי ופרנצ`סקו ניסה, ללא הצלחה, להיכנס למושב האחורי מכיוון שזה היה עמוס בציוד. הנהג סימן לו להיכנס איתי במושב הקידמי. לאחר שהתמקמנו, החל הנהג בנסיעה מטורפת. פתאום הוא עצר הרכב, הוציא מיכל פלסטיק כחול, גדול מהמושב האחורי ומלמל מילים סתומות בגאורגית, בתשוקה גדולה וברגשנות. הבנו שהוא שיכור לחלוטין ושיתפנו איתו פעולה. ראינו שהמיכל הגדול מלא כולו ביין והנהג החל בטכס, שניכר היה שחשוב לו מאוד. לפי התנועות שלו, והמילים הבודדות שניתן היה להבין, הוא דיבר בדרמטיות על ברית אחים בין הגאורגים והיהודים ומדי כמה שניות הניף אגרוף קפוץ להעצים את דבריו.

 חזרנו לרכב והוא החל, תוך נהיגה פראית, לנשק אותנו באמוציות רבות, כל כמה שניות ולמלמל כמה אנחנו חשובים לו. כשהגענו לכביש הראשי, הוא פנה לכיוון הנגדי והוריד אותנו, לא לפני שנפרדנו בנשיקות וחיבוקים וברכות מכל סוג. תפסנו מרשרוטקה חזרה ל-Telavi ופרשנו לישון אחרי ארוחת ערב. למחרת תיכננו להמשיך לטביליסי, לא לפני שנעשה סיבוב קצר באזור היקבים שסביב Telavi.

לתחילת הכתבה

מגיעים לטביליסי ולמצחטה

"אנחנו כבר שלושה ימים בגאורגיה ועוד אף אחד לא הזמין אותנו אליו לשתות", התלוננתי באוזני פרנצ`סקו. לא עברו כמה דקות, ובעודנו צועדים בין הבתים בכפר Tsinandali, סימן לנו גבר אחד להיכנס אליו לחצר. מייד הובא מגש עם כוסברה, לחם, אגוזי מלך, עגבניות וגבינה. לא חלפו כמה שניות וסיר ענק עם הנוזל החום-אדום העמוק הונח על השולחן. המארח התחיל בטכס הרמת הכוסיות והברכות. בכל פעם כשהכוס עמדה להתרוקן, היא התמלאה מחדש שוב ושוב. וכך, לאחר זמן לא רב ובלי הרבה תשומת לב, הרגשתי פתאום שאני בקושי עומד על שתי הרגליים ויותר מליטר של יין זורם אצלי בדם, וזה עוד ב-11 בבוקר. מה שאני זוכר הוא שנפרדנו ממנו בברכות ובמתנה קטנה, ומשם התנדנדתי, בעזרתו של פרנצ`סקו, לכביש הראשי. משם כבר הכל היה מעורפל עד לחדר, שם צנחתי לשעתיים של מנוחה. התעוררתי עם ציפורים חגות מסביב לראשי לעוד כמה שעות. לקחנו את התיקים ועלינו על מרשרוטקה לטביליסי (7 לארי). מצאנו מלון ונחתנו, בשעת ערב, לשינה ערבה.

 למחרת היום בילינו בטביליסי – סיור בגנים הבוטאניים, משם לגבעה הצופה על העיר, ואחרי חצ`פורי וזקנה חביבה, שחלקה איתנו תאנים, תפסנו מרשרוטקה מתחנת דידובה למצחטה – הבירה הרוחנית של גאורגיה, כ-20 ק`מ צפונית לטביליסי. הסתובבנו ברחובות העיר השלווה ושם, באחד הבתים, ראיתי אשכול ענבים אדומים. הטעם והריח הנפלא באוויר הובילו את היד שלי לקטוף לי אשכול בשל. שכן שראה אותי קרא לנו והעמיס אותנו עם כמה אשכולות גדולים של ענבים ירוקים. וכך, שכן נוסף שראה אותנו החל לשוחח איתנו. כשהתפלאנו על רמת האנגלית הגבוהה, הסביר לנו צוטה שהוא מורה לאנגלית לילדים קטנים בעיר. בתקופת ברית המועצות הוא היה מהנדס מכונות, אך תמיד השפה הבינלאומית הזאת עניינה אותו והוא לא הפסיק לרגע אחד ללמוד אותה. עוד אמר לנו שהוא בן 46 ורק כעת נולד בנו הראשון והוא התחתן לא מזמן, בעקבות לחץ המשפחה. שוחחנו על גאורגיה של היום לעומת ימי הדוב הסובייטי, התקופות הקשות ללא גז וחשמל לאחר נפילת המשטר, ועל המלחמה שעברה על המדינה באותם הימים.

 לאחר כשעה הוא הזמין אותנו אליו הביתה, למטבח. שם התיישבנו סביב שולחן, עליו נערמו כמה חתיכות גבינה, לחם ובקבוקי יין. בעל הבית חילק ברכות לאיטליה ולישראל ולמארחת – גאורגיה, והטכס נמשך, כשהיין זורם כמים והברכות ממלאות את האוויר, הפעם לבנו הקטן של צוטה, המאושפז בבית חולים עקב בעיית כליות קלה. הפעם זה היה תורו של פרנצ`סקו להשתכר ונאלצנו להיפרד מבעל הבית ואימו, לא לפני שהם ציידו אותנו באשכולות ענבים, אגוזי לוז ומלך ובקבוק זכוכית מלא ביין תוצרת בית. הדרך חזרה למרשרוטקה נראתה ארוכה מתמיד, כשפרנצ`סקו מעד פעם אחת וכמעט נפל לנהר המקטברי. תפסנו מרשרוטקה חזרה לטביליסי ופרשנו לישון.

לתחילת הכתבה

טיול יום בגורי

למחרת יצאנו לטיול יום בגורי. האמת שרצינו להגיע לשם בגלל מוזיאון סטאלין, אך גם בגלל שגורי היתה במרכז המלחמה הטרייה עם רוסיה, הופצצה והיוותה מוקד מרכזי לפעילות. יצאנו במרשרוטקה בשעת בוקר מוקדמת. ליווה אותנו נוף ירוק מרענן, תודות לגשמים שירדו בימים האחרונים. הגענו לגורי במזג אוויר סגריר ומטפטף. בכיכר המרכזית ניתן היה להבחין בחיילים ובכמה משאיות של הצלב האדום. על קירות כמה בניינים במרכז העיר הבחנו בסימנים, המעידים על מה שקרה כאן רק לפני זמן קצר, אולם נאמר לנו כי כל הבתים והבניינים שניזוקו שוקמו במהירות על ידי הממשלה. כל מי ששאלנו אמר לי כי בעקבות המלחמה ירדה התיירות במדינה, שרק לאחרונה עלתה על מפת התיירות.

ביקרנו במוזיאון סטאלין, ומכיוון שהיינו היחידים זכינו להסברים צמודים של האחראים על המקום. הם אמרו לנו שבזמן ההפצצות נלקחו חלק מהפריטים החשובים מהתצוגה והועברו למקום בטוח, על מנת שלא ייפגעו ולכן הם עדיין לא מוצגים. סיירנו גם בקרון הרכבת ובבית בו נולד, ולאחר מכן שמנו פעמינו לאופליסציחה – עיר המערות המעניינת (מחירי הכניסה גאו ועלו ל-10 לארי לאדם). לאחר מכן ביקרנו ב-Atenis Sioni – כנסייה מרשימה עם מיקום מדהים (כמו בהרבה מקרים אחרים בגאורגיה), בנוף דרמטי, הצופה על הנהר ועל הצוקים וגבעות שמסביב, טובל בעצי פרי רבים. משם, בדרך חזרה לתחנה המרכזית בגורי, נהג המונית עצר אצל חבר שלו וחזר עמוס באשכולות ענבים ריחניים. חזרנו לטביליסי ושם ביררנו על מועדי רכבות לירוואן – תחנתנו הבאה בטיול, אבל בחישוב קצר גילינו שנסיעת רכבת לוקחת יותר מפי 3 (!) זמן יחסית לנסיעה במרשרוטקה, ולכן ויתרנו על התענוג ופרשנו לישון, כשלמחרת מצפה ההרפתקאה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על גאורגיה (גרוזיה)