בהתחלה זה היה חלום.
אחר כך פרסמתי את זה:
אחרי זה נסעתי.
טיילתי 9 חודשים בדרום אמריקה.
עכשיו אני חוזר הביתה.
כחול ולבן
לא הצלחתי לעצום את העיניים. לשנייה. לטריליונית מיליונית השנייה. 10 שעות מריו דה ז`נירו ועד מדריד עברו כמו כלום. לא עצמתי את העיניים. פשוט לא הצלחתי. בסך הכל טסנו חזרה לישראל אבל במעבר הזה עברנו מרחק הרבה יותר גדול. הדרך חזרה מהחלום למציאות היא ארוכה מאוד מאוד מאוד. הזמן עובר מהר ולאט. לקילומטרים אין משמעות של ממש. אתה עף בתוך המוח שלך במיליון דרכים שונות וכולן מובילות בדמיונך לאותה נקודה, שכל פעם שפוגעת בך ההבנה שהמרחק הפיזי שלך ממנה הוא זניח אתה מתחיל להזיע. 6 שעות היינו במדריד בשדה תעופה. חבורה של מוצ`ילרים שסיימו את טיולם. יושבים ומריצים צחוקים מנגנים בגיטרה של מישהו, מתים (ל או מ) לעלות על המטוס המיוחל. אותו אחד שטס לאותה הנקודה שהתקדמנו אליה במהירות האור.
זה היה מטוס של אל על. פתאום אתה מבין שהכל משתנה פתאום מישהו פונה אליך... בעברית. ולקראת הטיסה הכל מתמלא בישראלים. לא מוצ`ילרים. סתם תיירים ואנשי עסקים שחזרו מעוד נסיעה קטנה לחו"ל. לא מהרפתקאה של ממש כמו שרוב חבורת המוצ`ילרים שישבה שם חזרה ממנה. הם לא מבינים אותנו, אם הם לא היו שם. אנחנו אמנם חוזרים לישראל. אבל כולנו נחיה ביניכם. ואתם לא תדעו שאנחנו כאלה. כאלה שראו דברים וחוו דברים שאתם רק מפנטזים עליהם במשרדים הממוזגים (או לא) שלכם. קומו וצאו. תעזבו את הכל. (המלצה רצינית). וכשניפגש אחד עם השני רק אנחנו נבין באמת על מה מדברים כשמדברים על השוקולד של ברילוצ`ה, על נסיעות בבוליביה, על החופים של ברזיל, על טרמפים בקרטקה, על תמונות סלאר. יש לנו שפה משותפת. ואנחנו נדבר על ונזכור לנצח את מה שפשוט אי אפשר לעולם לשכוח. מיליון טיולים נראים אותו הדבר? שאלות כאלה כבר נראות לי מגוכחות. זה לא משנה אם זה אותו הדבר אחד לאחד. זה בכלל לא מפחית בפסיק את העובדה כמה שזה מדהים. ודרך אגב, גם ככה, זה אף פעם לא אותו הדבר. אבל אף פעם. (יהיה לי אלבום תמונות עם תמונות דומות לאחרים אבל אם עוד אנשים היו כותבים הייתם רואים שמה שהיה יוצא היה יוצא שונה חלוטין. הסיפור, הזיכרונות.
צעדנו לאט לאט וחצינו את הסף שמפריד סופית בין הטיול לבין כל מה שהוא לא הטיול. הסתנוורנו. המוני אנשים מחכים עם שלטים ובלונים. חטפתי סחרחורת. העיניים שלנו סרקו ללא הרף את הקהל שלפנינו. אני חושב שזיהיתי את אמא שלי שניה לפני שהיא ראתה אותי רצה פנימה והתנפלה עלי. היא פשוט פרצה בבכי. חיבקתי אותה כל כך חזק. בזוית העין ראיתי גם את ברוך נרמס. אבא שלי ואח שלי היו הבאים בתור. יצאנו החוצה קצת כדי לא להפריע לאנשים. אמא שלי פשוט לא הצליחה לעצור את הדמעות.
ואז פתאום הכל נעצר. פתאום בתוך כל הרעש וההמולה היה נדמה שהכל קפא במקום. הכל עמד מלכת. שקט של מעמד הר סיני. פתאום ראיתי אותה. את חברה שלי, נטע. היא הגיחה לה בשקט בשקט מתוך הקהל עם בלון הליום גדול בצורה של לב אדום. הסתכלתי עליה לחלקיק שנייה בו היא הסתכלה עליי גם. 9 חודשים לא השתנה כלום. אני כל כך אוהב אותה. פשוט ניערתי את כולם מעלי וניגשתי אליה. הסתכלנו אחד לשני בעיניים בדממה ואז נתתי לה את החיבוק הכי אוהב בעולם בליווי הנשיקה הכי לוהטת שאתם יכולים לדמיין. וחשבתם שב-BMW השחורה בדרך לשדה תעופה הרגשתי כמו בסרט??? ההמשך היה מדהים. למעשה עד עכשיו, שבועיים אחרי שחזרתי אני עדיין ב"היי" מהחזרה שלי. אני לא מאלה, בואו נגיד, שסובלים מדיכאון חזרה לארץ. הרעיון הבסיסי זה להיות עסוק ואין לכם מושג כמה אני עסוק בימים האלה. מעבר לראש. נטע, משפחה, חברים וארגונים שונים של אחרי החזרה ולפני הלימודים תופסים לי 100% מהזמן. ועוד שבועיים ב-30 באוקטובר האוניברסיטה כבר תעסיק אותי כי מלימודי דרום אמריקה אני עובר ללימודי הנדסת מחשבים. ויש מי לאק.
חבר`ה הטיול נגמר!! כמה טוב שבאתי הביתה!
חברים לחיים
שנייה אחת לפני שאני מסיים סופית הייתי רוצה לתת כמה מילים אחרונות על הטיול ועל הכתבות האלה שליוו אותי במשך 9 חודשים. אני רוצה להתחיל בלחזור לרגעים האחרונים בשדה תעופה לפני שעליתי על הרכב הביתה. גם אני וגם ברוך היינו באטרף. כל אחד עם המשפחה שלו. היינו מאושרים. אבל אז הרגשנו תחושה קצת מוזרה. תחושה של להיפרד. אמנם אנחנו מכירים מאז כיתה ה` אבל לגבי הטיול זה התחיל, להזכירכם, בערך ככה:
ואז יום ראשון אחד, אני עומד בתחנת רכבת האוניברסיטה בבוקר בדרך לצבא. חום אימים - למרות שכבר סוף ספטמבר. הטלפון מצלצל. אני מושיט את היד המיוזעת שלי לכיס. ברוך.
"הלו?"
"היי. מה המצב?"
"אחלה. אתה יודע... בדרך לבסיס"
"שמע....אני לא נוסע בסוף לניו זילנד."
"מה קרה??!!"
"עזוב..אחרי זה. אני בא איתך לדרום אמריקה."
"טוב....בוא..."
וכך הפרתי כלל שהגדרתי לעצמי לא לנסוע עם חבר"
זהו. אחרי 9 חודשים, שאיכשהו, בצורה בלתי תיאמן (ושלא האמנתי שתקרה באמת), החזקנו מעמד ביחד טיול שלם. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להגיד תודה תודה תודה רבה רבה רבה לברוך שצילם את התמונות לכתבות האלה אבל תכלס עשה עבודה הרבה הרבה יותר טובה בלהיות חבר אדיר לאורך כל הדרך. יש בינינו חברות שיכולה להיות רק בין שני אנשים שהלכו עד לקצה העולם ובחזרה ביחד. וזה בדיוק מה שעשינו. הלכנו עד קצה העולם וחזרה. ביחד. ואני לא מצטער לרגע אחד שברוך היה איתי לאורך כל הדרך. כן, היו את כל המריבות המטופשות סטייל זוג נשוי כבר לקראת הסוף ("לא, לא, לא אתה בכלל לא מספר את זה נכון, הרי ברור שההר היה בגובה 4567 ולא 4734 מטר. מה אתה לא זוכר? מה אתה דפוק?"). אבל איכשהו בדרך נס הצלחנו לסבול אחד את השני. ברוך אותי ("לא!!! מה אתה מטורף? למה שנלך לשם? זה הרבה יותר טוב וקצר דרך שם. טוב, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אני הולך משם!!!"). ואני אותו ("לא!!! מה עשית? אני לא מוכן לאכול מהאוכל הזה עד שתחתוך את הבצל קטן יותר"). אבל בסופו של דבר מה שיצא מכל הדבר הזה זה שותף להרפתקאה אדירה וללא ספק חבר לחיים.
ותודות לצוות "למטייל": ובהזדמנות זאת הייתי רוצה גם להגיד תודה רבה לצוות "למטייל ברשת" נטע ואיציק, ובמיוחד לנילי ראש הצוות שהצליחו לסבול אותי יומם ולילה עם כתב יד בלתי קריא (וכאן תודה גדולה לעמית!!!), פרפקציוניזם מוגבל והחלפת תמונות שגרמה לרשת האינטרנט כמעט לקרוס. שום דבר לא היה קורה בלעדיכם!!!! אני מוריד כאן את הכובע בפניכם על עבודת הקודש שאתם עושים לטובת כל המטיילים הישראלים אי שם בעולם (בערך חצי מאוכלוסיית ישראל בכל רגע נתון בהערכה גסה). תמשיכו בעבודה המדהימה שאתם עושים ועל תתנו לכתבים כמוני להרפות את ידכם. ולכל הקוראים, תמשיכו לתת להם טפיחות על השכם. זה אף פעם לא מזיק.
הטיול במספרים
אז מה עשינו? טיול ויבשת אחת. שני אנשים. 3 הוא מספר טיולי האופניים אותם רכבנו והמעיינות הטרמיים שבהם שכשכנו. 4 ימים לקח לנו לחצות בג`יפ קטן עם מערכת סטריאו מקרטעת את דרום מערב בוליביה ואת הסלאר. זהו גם מספר הרי הגעש שטיפסנו עליהם לכיוון השמיים ובכיוון ההפוך, מספר המערות שירדנו אליהן עמוק אל תוך האדמה. 5 ימים שלמים היינו תקועים בלה פז עד שהצלחנו איכשהו תודה לאל לברוח משם בזמן ההפגנות. היו לנו 6 נחיתות ו-7 המראות בטיול (כן -פעם אחת קפצנו באמצע הדרך). אל 8 פסים מעל גובה 4300 מטר טיפסנו וחצינו בזמן שקרענו את התחת בטרק היפהפה של הוואיווש בפרו. 9 פעמים חצינו גבולות ביבשת עצמה. זהו גם מספר הימים שנדרש לנו כדי להגיע מקצה לקצה בקרטרה אוסטרל שבצ`ילה. 10 קילו השמנו במסעדות בארגנטינה. במיוחד בברילוצ`ה וקורדובה. 12 הוא מספר הטרקים שערכתי בטיול. ברוך השלים ל-13 בזמן שאני שכבתי עם קלקול קיבה בקוסקו. מעבר למספר מזל (טוב או רע) זו גם כמות האתרים הארכאולוגיים שעברנו בדרך. ביקרנו ב-14 חופי ים שונים לחלוטין בטיול, רובם כמובן בברזיל. הלכנו 15 פעמים לקולנוע. לקח לנו 18 יום (!!!) לערוך את מסע החוף לחוף שלנו מפרו לצפון ברזיל לאורך האמזונס, באויר בנהר וביבשה. 20- מספר הפעמים ששקלתי ברצינות להתאבד באוטובוסים בבוליביה ופרו. 23 שעות ערכה הנסיעה הכי ארוכה בטיול ממפלי האיגואסו לטוקומן. כתבתי לכם 29 כתבות שכיסו את הטיול מתחילתו ועד סופו. 31 פעמים הפלגנו על סירות, ספינות ומעבורות לאורך הדרך כשהיבשה החליטה להיגמר. 43 ימים בילינו בשטח בטרקים. ערכנו 45 טיולים יומיים רגליים. היינו 7 ימים באורוגוואי, 35 ימים בבוליביה, 41 ימים בצי`ילה, 56 ימים בארגנטינה, 58 ימים בפרו ולוקחת את השיא - ברזיל עם 83 ימים מהטיול. 60 קמ"ש היתה בערך המהירות בה טסנו במורד דרך המוות באופניים. 100 יבלות היו לי ברגליים. 150 זבובי טבנוס קיפחו את חייהם בקרב הגדול בצ`ילואה. ולגבי קודם, בסה"כ בילינו 264 ימים ביבשת (כן -אם תעשו סכום זה לא יצא נכון. שכחתם שחצינו גבול 9 פעמים.)
עכשיו בהערכה גסה צעדנו 2000 ק"מ ברגל. אולי יותר. זה 950 מטר פחות מגובהו בן 2950 מטר של הר הגעש הצפון פטגוני הנידח Copahue עליו טיפסנו שייתכן שהיה האקט הכי מטורף, לא אחראי אך מדהים שעשינו בטיול. 5100 הוא הגובה הגבוה ביותר אליו הגענו בטיול בשלוש הזדמנויות שונות. 6942 הוא גובהו של האקונקאגואה, ההר הגבוה ביבשת, שאל מורדותיו טיפסנו (4200) ובו גילינו לראשונה את חדוות חוסר החמצן בגובה. 10,000 יתושים עקצו אותי בטיול. 30,000 ק"מ נסענו בכלי תחבורה שונים ומשונים פלוס מינוס. ספרתי 300,000 דקלים על החופים של ברזיל, 500,000 כבשים במישורים של פטגוניה ו-800,000 לאמות ואלפקות באנדים. התרחשו 1,000,001 ויכוחים ביני לבין ברוך אבל מצד שני גם 1,000,002 הסכמות. חווינוטריליון חוויות שלעולם לא נשכח וכמובן.... אחרון חביב -היה לנו אינסוף כיף לאורך כל הדרך.
