עפתי לתרמילאים

מטפסים ושאר טיפוסים

המראה הוא פשוט מדהים: כאילו עמד בורא עולם בעצמו והשליך על הקרקע גולות ענקיות מאבן חול אפרפרה - התצורות האלו בלתי אפשריות כמעט, והן כולן משתלבות זו עם זו.
יאיר1
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מטפסים ושאר טיפוסים
© מאורי הירש

מייק, המטפס הגרמני, גילה במחנה הטיפוס טאקקה (Takaka) זוג מטפסות גרמניות, ורמז לי בעדינות שהגיע הזמן להיפרד. אספתי את חפצי הפזורים על הריצפה שמתחת לוואן שלו, והצטרפתי למטפס אנגלי בשם אדם שנסע בחזרה לנלסון (Nelson). הדודים של אדם גרים בוילה מרשימה ליד מוטוואפה, והוא עצמו סיים את הטיול בניו זילנד ועומד לטוס ליפן כדי לעשות שם סנובורד (!). אז בינתיים הם הזמינו אותי להשאר כמה ימים בבית שלהם, ולמרות שהמים בבריכה שלהם היו קצת קרים - הסכמתי. דודתו של אדם, אליזבת, היא גננת במקצועה, ומכיוון שהתעניינה ביהדותי, תרמתי לגן הילדים שלה סביבון עץ ושתי שקיות מטבעות שוקולד של "מגדים" - עודפים מחבילת החנוכה שקיבלתי בוולינגטון מאלכסנדר שיף (ראה כתבה 6).

בסופו של דבר הגיע הרגע להיפרד, ואדם הקפיץ אותי חזרה לנלסון. שם הסתובבתי קצת וכמובן שפגשתי את אביבה ורקפת - זוג חברות ישראליות שכבר הפכו מזמן לסמל: פגשתי אותן בפעם הראשונה כשרק נחתתי באוקלנד, ומאז אני לא מפסיק להיתקל בהן. לאורי ולי הייתה תובנה לגבי שתיהן: לא משנה כמה רע וחסר סיכוי נראה המצב שבו הן נמצאות כשאנחנו עוזבים אותן מאחורינו (והוא תמיד נראה רע מאד), תמיד הן יופיעו מחדש במקום שאליו נגיע כשהן נראות במצב מצויין, ומספרות שהגיעו כבר מזמן מזמן. כמובן שהן מקוננות על צרות חדשות ונוראיות, כשלתלאות הקודמות כבר אין זכר.

כבר מרחוק אני מזהה אותן ויודע איך תתפתח השיחה:
אני אשאל: "היי בנות! מה קורה?"
ואביבה תגיד:"אל תשאל, גנבו לנו את האוטו, נגמר לנו הכסף, והלך לנו הרדיאטור. אין לנו מושג מה לעשות, נכון רקפת?"
רקפת תגיד: "וואלה, נכון"

 משם הלכתי לקיר הטיפוס החביב שאני כבר מכיר היטב. רציתי לבדוק עד כמה השתפרתי אחרי מחנה האימונים שעברתי בטאקקה. לא הרבה. לעומת זאת, פגשתי את סטפן, מדריך טיפוס צרפתי שגר בפאריס ועובד למחייתו בהדרכת קבוצות מטפסים ובארגון חופשות טיפוס בעולם (מה זה לכל הרוחות חופשת טיפוס??). שאלתי אותו אם הוא מעוניין להדריך אותי אישית ולהיות המאסטר שלי, והוא אמר במבטא צרפתי כבד "בטח!". מנלסון החלטנו להדרים לקאסל היל (Castle Hill), אתר הבולדרינג הטוב ביותר בניו זילנד. בעוד שלושה שבועות אמורה אמא אלישבע לנחות בכרייסצ`רץ` (Christchurch), כך שאני צריך לנצל את זמני לטיפוסים עכשיו.

 בדרך עברנו על-פי בקשתי במרכז הארץ, לא רחוק מהעיירה ריפטון (Reefton), כדי לבקר את אורי החולב פרות בחוותו. הוא שמח מאד לראות אותי, ולקח את סטפן ואותי לסיור בתחומי ממלכתו החדשה. במסגרת תפקידו כחולב / מנקה / רועה בקר / גנן, אורי קיבל גם אופנוע סוזוקי מרעיש במיוחד והייתה לי הזכות לשבת במושב האחורי שלו בלי קסדה ולשקשק מפחד בשעה שהוא נוסע פול ספיד וצועק "רוצה שנעשה סוס?", "רוצה שנעשה סוס?". לא רציתי שנעשה סוס, אבל אורי רצה שנעשה סוס - אז עשינו סוס.

 אורי הכין לנו ארוחת ערב וסיפר על מקום יפה סמוך לחווה שלו: מדרום לעיירה מוריציסון (Murichison), על כביש 65, קצת לפני העיירונת מארוויה (Maruia), ישנם מפלי מים נמוכים אך אדירים. הנקודה קצת נשכחת ולא הרבה מדי אנשים עוצרים שם. אבל דווקא בגלל זה נסענו למפלים, והתמונות ידברו בעד עצמן. מקום מצויין להפסקת קפה.


 משם נסענו מערבה לגריימוט (Greymouth), ושוב מזרחה לאיזור ארתורס פאס (Arthur`s Pass). בגריימוט לא הייתי בבית הקפה/פאב/הוסטל Duke ששיך לזוג הישראלים הנחמד שושי ודורי, אבל שמעתי עליו כ"כ הרבה עד שאני מרגיש שאם אבקר בו - אתאכזב. בכל אופן גריימוט היא עיר די אפורה, כך שאם אתם בסביבה, לקפוץ זה לא רעיון רע. הם נמצאים ב-Guiness st. 27, dukenz@clear.net.nz,

 נסענו לארתור פאס, ואני חושב שזה אחד הכבישים הכי יפים שראיתי בניו זילנד: הצמחייה והאוויר צלולים ואלפיניים, ומפלי מים שוצפים מטה מכל פינה וואדי במעבר ההרים הגבוה הזה. העיירה ארתורס פאס חמודה מאד, ומזכירה לי עיירת סקי וספורט, אולי בגלל שבחורף היא הופכת להיות עיירת סקי וספורט. ברחוב הראשי (היחיד) יש כמה אכסניות נוער טובות: YHI, BBH, FBI, שני בתי קפה חמימים, בייתיים ויקרים שבהם אפשר לרבוץ על הספות ולעשות הפסקת TimTam, ומרכז אינפורמציה לתייר אחד, שיודע הכל על טרקים באיזור.

 אגב, הטרקים באיזור מבוקשים ומומלצים מאד ונעים מבחינת הזמן שנדרש להקדיש להם משעה לשלושה ימים. אחד הטרקים היפים והמפורסמים ביותר הוא האוולין פיק שלוקח בערך שש שעות. כשיוצאים לטרק באיזור הזה צריך להיות מוכן להתמודד עם האויב מספר אחד של המטרק: מזג האוויר. תנודה קלה של ענן גשם כזה או אחר ומטיול אחר-צהריימי נחמד, הטרק הופך לגהינום ולסדרת הישרדות! לכן - להתארגן בהתאם.

משם המשכנו לאתר "קאסל היל", כשבדרך לשם (רק עשר דקות לפני היעד עצמו מכיוון ארתורס פאס) הצביע סטפן על שלט צדדי שעליו היה רשום "Cave Stream" (מערת הזרם, בתרגום חופשי מאד). סטפן סיפר לי שהמערה הזאת פתוחה משני צדדיה (מה שהופך אותה למנהרה), ודרכה עובר נחל - ניתן להכנס מצד אחד (עם פנס וציוד מתאים), ולצלוח את הדרך נגד הזרם עד ליציאה! החלטתי שאני חוזר למקום הזה מאוחר יותר.

הגענו לקאסל היל. זה כנראה המקום הכי יפה שראיתי בניו זילנד - אולי בגלל שאני מטפס, אולי לא - לא יודע, וזה לא מעניין אותי. אנחנו מחנים את הואן של שטפן מול שדרת עצים אנכית לכביש ומולנו מתגלה העמק בשיא תפארתו, עשרות - לא, מאות - לא, אלפי בולדרים וסלעים בגדלים ובצורות שונות מעטרים את העמק ומדרונות הגבעות הסמוכות. כאילו עמד בורא עולם בעצמו והשליך על הקרקע גולות ענקיות מאבן חול אפרפרה - התצורות האלו בלתי אפשריות כמעט, והן כולן משתלבות זו עם זו. כל הסלעים יושבים על כרי דשא ועשב רך, מה שהופך את המקום לא רק ליפה מאד מאד (כמו שכבר ציינתי), אלא גם לגן עדן למטפסי בולדרינג: אתה יכול פשוט לבחור לך סלע שמעניין אותך, ולהתחיל לטפס עליו. זהו! אתה לא רק יכול - אתה גם עושה את זה.


 לסטפן היה את כל הציוד הדרוש, בין השאר גם מזרוני "קראש פד" MAT - מהסוג שעליו כבר סיפרתי (כתבה חמש). הנחנו את המזרונים על הקרקע העשבית והתחלנו לטפס. סטפן היה מורה מעולה: הוא הסביר לי שקודם כל עליי להתאמן על איזון נכון של הגוף ועל עבודת רגליים. כבר היכרתי את העיקרון של עבודת רגליים בטיפוס: "ככל שאתה משתמש ברגליים שלך יותר, הידיים מתעייפות פחות, ואתה מטפס יותר טוב", אלא שלהכיר זה דבר אחד ולדעת זה דבר אחר. סטפן לימד אותי איך לסמוך על קצות אצבעות הרגליים בלבד כדי שיחזיקו את משקל גופי, ואיך ליצור איזון של כל הגוף באמצעות דחיפה ומשיכה של יד ורגל נגדיות. אבל השיעור הכי חשוב שלמדתי ממנו היה איך להפעיל כח מהרגליים - היה בזה גורם כמעט מיסטי. כשהרגל מונחת היטב על מאחז והידים מחזיקות גם הן, רגע לפני שאתה מושך את עצמך ומתרומם, אתה מצווה על הגוף לסמוך על הכח מהרגליים ולא מהזרועות. אם זה מצליח אתה פשוט מתרומם בקלות על שרירי הרגליים מבלי להפעיל כמעט מאמץ ידיים, וזה חידוש משמעותי!

 טיפסנו שם שלושה ימים, כשבערבים אנחנו חוזרים כמה קילומטרים חזרה לכיוון ארתורס פאס וישנים במחנה המטפסים ביער קרייגיברן (Craigieburn Forest). לא שיש שם מי יודע מה: רק בקתת עץ עם אח, שירותים בלי מים או נייר, ופלג נחל צלול, אבל היו שם מטפסים אחרים וזה תמיד נחמד.

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על ניו זילנד