מקיבוץ דן לנחל דישון
אחרי סופשבוע של ארוחות משפחתיות ושפצורים אחרונים, יצאנו לדרך. נסענו לקריית שמונה עוד בשבת בערב בשביל לישון את הלילה בנקודת ההתחלה ולהתחיל ללכת כבר למחרת בבוקר. התיקים שלנו אז היו כל כך כבדים שהיינו צריכים לעזור זה לזה לשים אותם על הגב. אח! איזה טירונים היינו... בנסיעה לקרית שמונה, חלף האוטובוס על פני כמה מההרים שעוד נטפס עליהם, ולנו נשאר רק להרהר הרהורי חרטה אחרונים. אחרי כמה טרמפים הגענו לקיבוץ דן, אל נקודת ההתחלה על יד בית אוסישקין, ומיקמנו את האוהל שלנו על הדשא. נרגשים מאד, התיישבנו על ספסל וכתבנו לעצמנו את אמנת השביל שלנו. היה קשה להרדם באותו הלילה.
למחרת, השכם בבוקר, התחלנו לצעוד. עוד לא רגילים למשקל התיקים, הבנו עד מהרה למה מתכוונים האנשים שאומרים שהיה חורף טוב. נחל דן, שאותו היינו צריכים לחצות, היה מלא לחלוטין במים קפואים, ואחרי כמה התלבטויות, בזמן שהפרות צופות בנו, שמנו סנדלים ופשוט חצינו וכך המשכנו לשחק עוד קצת ים-יבשה עם הנחל, עד שעל יד גשר הצינורות מפלס המים היה כל כך גבוה שנאלצנו לוותר וטיפסנו על הגדה ואיכשהו המשכנו משם.
הגענו לבסוף לאריה השואג בתל חי, הכנו ארוחת צהרים ראשונה, ומאחר והקדמנו קצת, תפסנו שנת צהריים ברחבה - טעות פטאלית - שכן קמנו עם שרירים תפוסים בכל הגוף. אחרי כמה מתיחות (שלא הועילו) המשכנו עם השביל, מתברברים ומוצאים אותו לסירוגין, ובעליות "המתונות" התחלנו להבין שאולי זה לא יהיה כל כך קל, אם לא נפטר מחלק מהמשקל. כשהגענו עם חשכה לעין רועים, התרחצנו במעיין (הקפוא) והתמקמנו ללילה ביער.
הלילה ההוא היה מדהים. הגוף כאב והיה עייף מן היום הראשון, אבל ההתרגשות הקשתה עלי להרדם. מאוחר יותר, התעוררנו באישון לילה כשסביבנו, ממש במרחק מטרים בודדים, עדת תנים שבאה לשתות מהמעיין הקימה סימפוניית יללות לילית. חוויה מטריפה לכל הדעות, ועוד בשביל לילה ראשון בלי אמא. יונתן מלמל משהו ושב לישון שנת ישרים בתוך כל ההמולה, ובכך ייסד דפוס התנהגות חדש - אני לא מצליח לישון בגלל משהו והוא נרדם כמו תינוק בכל מצב. המשך יבוא...
למחרת בבוקר, בזמן שהתארגנו, צץ פתאום בחור בריא בשם בניומין. צוהל וטוב לבב הוא סיפר לנו שהוא מקרית ארבע, לקראת גיוס, ושהוא סתם עושה להנאתו את השביל. התיק שלו היה קטן וקליל בצורה חשודה ושאלנו אותו לפשר העניין. כשסיפרנו לו כמה אוכל אנחנו סוחבים הוא פרץ בצחוק גדול ואנחנו הבנו את כובד הטעות. לאחר התלבטות של מאית שניה התחלנו זורקים חלק מן האוכל לפח. כן, גם אנחנו לא האמנו, אבל ברירה לא הייתה. ובזמן שבניומין כבר נתן גז והיה כבר הרחק באופק, התחלנו את היום השני.
חציו הראשון של היום לא היה מדהים. היה קצת נוף על קרית שמונה והעמק אבל הראות בשעות המוקדמות האלו די גרועה. אחרי כברת דרך ארוכה הגענו לעץ אלון ע-נ-ק באמצע כר דשא מדהים, מבודד מכל אדם או יישוב. אכלנו לנו צהריים (לוף טעים מקופסא) בצל העץ ואחר כך המשכנו. השיא של היום הזה הגיע מעט אחר כך, כשהתחלנו לרדת אל נחל קדש.
בימים אחרים, אולי, נחל קדש הוא יבש יותר, אבל כמו כל הנחלים האחרים שפגשנו בצפון, גם הוא היה מוצף לחלוטין מהחורף האחרון. הנחל מקסים, ממש פינת חמד חבויה, מין ג`ונגל קטן, מרחק קצר מן הכביש. ירדנו אליו בירידה הרפתקנית, נזהרים שלא להחליק, הלכנו בו מעט וכבר התחילה העלייה הארוכה למלעלה, לכיוון מצודת כ"ח. הו, כאן גילינו באמת מהי המשמעות של טיול בטבע עם תיק כל כך כבד. בגלל שהנחל היה מוצף, ולא רצינו להחליף לסנדלים כל רגע, נאלצנו לקפץ מאבן לאבן. זו משימה פשוטה לכאורה, אבל לא עם כזה משקל. מסלול קצר ונחמד הפך להיות ארוך ומאמץ, אבל מדהים לכל הדעות, ובסופו של דבר ההרפתקאה הקטנה בין הבולדרים, הנחל, הסבך והצמחיה נגמרה, וטיפסנו עייפים במדרון עד מצודת כ"ח.
במצודה, שהיא היום בסיס של מג"ב, אירח אותנו אחד החיילים/שוטרים בעוגה וירקות, ואחרי מנוחה טובה ומילוי מים המשכנו ליישוב רמות נפתלי הסמוך לחניית הלילה. התמקמנו בדשא, פינקנו את עצמנו בצרכנייה, ועד מהרה חבורת ילדים מבני המושב התאספו סביבנו. על כוס תה שמענו סיפורים משעשעים של לפני גיוס ובעיקר קיבלנו הזמנה חמה לישון בתוך בית העם של היישוב במקום בדשא. נו, למה לא?
עם בוקר המשכנו ללכת, מקפידים להתחמק מקקי של פרות (ויש כמויות ממנו בצפון) עד שהגענו אל קרן נפתלי, שקרויה בפי המקומיים "הפרונקל", ולא בכדי. התחלנו בטיפוס די מאמץ (לשביל ישראל יש נטייה סדרתית ללכת "דוך"!) רק בשביל לגלות שהשביל לא מגיע עד הפסגה עצמה אלא רק קרוב אליה, ואז מתחיל לרדת בחזרה מכיוון אחר. פלטנו אנחת ייאוש אבל המשכנו. אחרי כמה שעות של עליות וירידות (כולל ירידה ממש תלולה אל נחל דישון) נחתנו היישר אל אפיק הדישון. גם הוא היה מלא ומימיו קפואים, והתפנקנו לנו בצל אחד העצים על יד הנחל, בישלנו לנו, התרחצנו ונהננו מכל מה שאמא טבע יודעת להעניק בנדיבותה. היה לנו נחמד לגלות מקומות חדשים בארץ שעוד לא היינו בהם או שלא שמענו עליהם מעולם.
אולם היופי האמיתי עוד היה לפנינו, בנחל דישון עליון. כשהגענו לשם ראינו שגם הוא הציף את תוואי השביל, אבל כבר נמאס לנו לשחק במשחק המטופש "נעליים-סנדלים-נעליים-סנדלים" כל הזמן. החלטנו לנסות ולבדוק את מידת האטימות של הנעליים שלנו. כן, עוד טעות פטאלית. הנעליים אמנם אטומות מאוד, אבל זו בכל זאת לא צוללת, ובנקודה מסוימת כל נחל דישון זרם לנו ישר לתוך הגרביים. ניחא, אמרנו, אם כבר אז כבר. המשכנו לנו כך במעלה דישון עליון (אזור מדהים ביופיו שמזכיר מדי פעם נוף אירופאי משהו) בנעליים ספוגות וחשבנו - טוב, עד הבוקר הם בטח יתייבשו (כן, בטח...).
אחרי כמה זמן הגענו אל הכביש, הערב כבר עמד לרדת, וניסינו לתפוס טרמפ למושב עלמה הסמוך, שם רצינו להעביר את הלילה. חיכינו וחיכינו, ומי לא בא? אפאחד. זה אמנם כביש צדדי למדי, אבל עד כדי כך שאף מכונית לא תעבור בו? פר אחד ושתי חרפושיות זבל אירחו לנו לחברה עד שטנדר אחד הגיח פתאום משומקום ועצר לנו. הנהג לקח אותנו לעלמה ובדרך סיפר שהייתה מפולת והכביש חסום ורק בנס הוא הצליח להשתחל בין הבולדרים ולעבור. עוד היינו מחכים שם כל הלילה אילולא הוא. הודינו לו ובנעליים רטובות דשדשנו לנו במושב בעל החזות העצובה, התמקמנו לשינה בפיסת דשא צדדית, עברנו על המסלול של מחר כמו בכל לילה, יונתן תיעד את מעללנו ביומן, שתינו תה, ויאללה - לשק"שים.
לתחילת הכתבה
מהר מירון עד לארבל
התעוררנו רטובים. מישהו התקמצן על אוהל טוב, אז כל הלילה הצטברה לחות על הדופן וטפטפה עלינו. נו, לא נורא - אמרנו, ויצאנו החוצה לגלות שהכל, אבל הכל רטוב מטל ובעיקר בעיקר הנעליים. זה היה בוקר קר, רטוב ומגעיל, אבל כך למדנו שני דברים חשובים. הראשון, לסגור את הכל לפני שהולכים לישון והשני, שינה על דשא היא בהחלט נוחה אבל מזמינה לחות וצרות. מעודדים מכמה שהשכלנו באותו הבוקר, תפסנו טרמפ עם נהג מקומי מבדח (הייתה לו מיטה שלמה בקבינה של הטנדר, קראו לו "דומני" והוא סיפר לנו מור"קים מימיו בצנחנים) חזרה אל השביל, ועד מהרה התחלנו לטפס לכיוון הר מירון.
חלפנו בדרך על פני מאהל ענק שהקימו בני איזו תנועה לשבוע מחנאות, התפעלנו (אנחנו כאלה עירוניים שזה עצוב) והמשכנו הלאה - אל ההר (אגב, כל האזור מלא, פשוט עמוס, בכמויות של זבל שהשאירו מטיילים - כאילו כל הבחורות של העולם הגיעו דווקא לפה בשביל ללכת להשתין ובמקרה כולן גם היו במחזור. פשוט גועל נפש!).
העלייה לפסגה היא בתוך היער, בשביל חביב אבל הורס ברכיים, ולעיתים, בקרחת יער, אפשר לראות ממנו נוף מרהיב של כל הסביבה. בדרך לפסגה חלפנו על פני קבוצות צופים (שהיו במסע "ים עד ים" המסורתי) והתפלאנו מדוע כל הילדים שמו נייר כסף על המפשעה. אחד המדריכים הסביר לנו שזו הבדיחה הקבועה שלהם - הם מספרים לילדים שיש קרינה מסוכנת מהאנטנות של הבסיס של פסגת ההר ואז כל הבנים שמים נייר כסף כאמצעי הגנה. הקטע המשונה הוא, שגם כל הבנות שמו... השביל מגיע סמוך לפסגה ואז מקיף את ההר וחולף על פני שורה של מצפורים מדהימים של הקק"ל. אחרי כמה שבועות קראנו קטע שכתב מישהו באינטרנט אחרי שעשה את השביל על ההר.
הוא כתב שהר מירון הוא הנקודה הגבוהה ביותר בשביל (הפסגה השניה בגובהה בארץ אחרי החרמון) ולכן ממנו ועד אילת, תאורטית, זה הכל בירידה... אבל, כאמור, תאוריה ופרקטיקה לא הולכות ביחד ועד סוף המסע נכונו לנו עלייות לא מעטות (יונתן העניק לשביל את כינוי החיבה "ישראל בעלייה"). ירדנו עם ערב אל חניון מירון לעצירת לילה. הקמנו מדורה, שרנו שירים ויונתן ניגן שירים שמחים בגיטרה (אז המשוגע הזה עוד סחב איתו גם גיטרה משופצרת לתיק!) והלכנו לישון בלב טוב.
למחרת הלכנו יום שלם בנחל עמוד היפהפה (עליון ותחתון) שמישהו אמר לנו שעכשיו הוא כבר אמור להיות בתשלום (צריך לבדוק את זה). כל אותו היום התערבבנו בהמון המון המון קבוצות צופים שהיו במסע שלהם. נחל עמוד עליון, בלי צל של ספק, מרשים ויפה הרבה יותר מאחיו התחתון (במיוחד בקטע הראשון שלו עד בריכות שכווי כשהשביל עובר בתוך יער קדום ופראי שכאילו לא נגעה בו יד אדם מזה מאות בשנים) ובמהלכו פגשנו מישהו שעשה לבדו את שביל ישראל בכיוון ההפוך, מדרום לצפון.
לנו נשאר עוד חודש ומשהו אבל עבורו זה כבר היה עניין של ימים בודדים. הוא נראה קצת תמהוני (שלא לאמר על סף התערערות נפשית) וזקפנו זאת לזכות העובדה שהוא עשה את השביל לבדו. החלפנו חוויות, בעיקר מצידו, ושמענו מעשיות אימה על הרי אילת כשהוא סחב על גבו 20 (!) ליטר מים. הקרסול שלו היה חבוש, ואם לצטט: "הקרסול כבר מזמן לא מתפקד (מדגים תנועות משונות של קרסול שיצא ממקומו) וכבר 3 ימים אין לי תחושה בעורף." כשהוא ראה את הגיטרה של יונתן הוא כמעט התפלץ. נפרדנו לשלום והמשכנו הלאה.
בנחל עמוד תחתון היה חם נורא ולא כל כך מעניין, חוץ מהקטע שבו המוביל הארצי חוצה את תוואי הנחל. זה דבר מדהים (קוראים לזה "הסיפון") לראות מדרגות אבן כבירות יורדות משני עברי המצוק במין מונומנט אדיר מעשה ידי אדם על מנת שלא לפגוע בטבע (חלופה אחרת לסיפון הייתה כנראה גשר מכוער מעל לנחל). מדהים. כשהגענו אל הכביש תפסנו טרמפים לקיבוץ חוקוק הסמוך רק בשביל לגלות שמזכיר הקיבוץ לא מעוניין שנישן על הדשא.
לא התווכחנו יותר מדי (כפי שניסחנו לעצמנו מראש, לא להיות היכן שאיננו רצויים), קנינו משהו לאכול בצרכנייה, והתמקמנו מחוץ לשטח הקיבוץ, מטר וחצי מהגדר ההיקפית. כמה שבועות אחר כך אבא של יונתן סיפר לנו שפעם, כשהוא עוד היה בתיכון, לקחו אותם לעבודות קטיף מרוכזות בקיבוץ חוקוק. הוא קטף עבורם בננות לפני 30 שנה וליוצא חלציו לא נתנו לישון שם. נו, מילא. למחרת חיכתה לנו הפסגה האמיתית של השבוע הראשון - הטיפוס על הארבל. עצרנו למלאווח מצויין ועיתון ביישוב מגדל, גילינו שהמלחמה בעיראק כבר נגמרה (יצאנו לשביל כשעוד הסתובבו בארץ עם מסכות. מישהו זוכר את זה?), חידשנו כוחות והמשכנו.
לתחילת הכתבה
הארבל ומספר טיפים
הטיפוס על הארבל מתחיל בתלילות ומסתיים במשהו שמזכיר טיפוס צוקים. צבי גילת היטיב לכתוב במדריך שלו בקטע הזה - "גם פנסיונרים יכולים". ובאמת הרגשנו כמו זוג פנסיונרים, מתנשפים ומתנשמים תחת נטל התיק. קבוצות של ילדים שירדו מההר חלפו על פנינו ואיחלו לנו בהצלחה במבטים מודאגים. אני השתרכתי אחרי יונתן שהלך מרחק מה לפני, שר שירים בלי אוויר (הוא עוד מעז לטעון שהוא אסמטי!) ורואה איך הגיטרה שלו צלויה לו על התיק מאחורה.
הגיטרה הזו נראתה לי כמו המחזה הסוריאליסטי ביותר בעולם באותו הרגע. אם הייתה לי טיפת כח הייתי עוצר ומצלם. אין מה לומר, הטיפוס על הארבל היה קריעה אמיתית, אבל גם חוויה מחשלת, וכשהגענו אל הפסגה נפרש בפנינו נוף עוצר נשימה של הכנרת ושל כל תוואי השביל שעשינו עד כה. ישבנו בצל עץ החרוב הבודד, הבטנו בנוף, והשבנו את נשימתנו בדממה. אין כמו הארבל...
הירידה משם הייתה אמורה להיות פשוטה (הכל אמור להיות פשוט אחרי הארבל ולפני הר כרבולת) עד שהשביל החליט שהוא עובר בתוך עדר פרות, ממש כך. קצת חוששים (יונתן בהיכון על תרסיס פלפל שבכיס) שחינו דרך הפרות (לפרות יש נטייה להפסיק הכל ולהביט בך כשאתה עובר על ידן) ולא הצלחנו להחליט מי מפוחד יותר - אנחנו או הן. לבסוף גם זה נגמר ומאוחר יותר הגענו אל הכביש היורד לטבריה, שם נגמר המסלול שלנו לשבוע הראשון.
תפסנו טרמפ אל העיר והסתערנו על הטלפונים הציבוריים הראשונים שמצאנו. התקשרנו לכל מי שרק הכרנו בשביל לספר בגאווה כמה שהכל נהדר ואיזה גיבורים אנחנו, בזמן שאפילו לעמוד לא יכלנו מרוב שהרגליים כאבו. אחר כך עוד טרמפ לאזור החופים, התמקמנו אל מול הכנרת (שהתמלאה בצורה מרשימה אחרי החורף הברוך) ושקענו בתוך שלווה של יום שישי ושל שבת ארוכה ומתוקה שכולה מנוחה. היינו חבולים וכואבים (אין ספק שהשבוע הראשון, עד שהגוף מתרגל למעמסה, הוא הכי קשה) אבל המוראל היה גבוה והיינו מאד גאים בעצמנו שהלכנו ברגל עד הכנרת (משמעות המשפט הזה עדיין לא נתפשת במלואה) ושהכל זורם לפי התוכנית. לגבי הגיטרה, דרך אגב, נפלה ההכרעה - בשבת הבאה נאמר לה שלום ולהתראות.
טיפים לכתבה:
1. ברמות נפתלי - אם אתם מתכננים לישון שם (זה כמעט מול השביל) תשאלו איפה בית העם וחפשו את האחראי, בחור חביב בשם חיליק, שאם תהיו נחמדים מספיק הוא ייתן לכם לישון בפנים (יש מקלחות ושירותים).
2. עומס בחצבאני - אם החורף טוב במיוחד והנחל שוצף ופשוט אי אפשר ללכת בתוכו (אחרי גשר הצינורות) חתכו שמאלה מעט לפני גשר הצינורות (היכן שיש שלט קטן של סימון שבילים שמורה שמאלה) דרך הכניסה לשמורה ולכיוון הכביש. לכו על הכביש עד חניון מעיין ושם תתחברו בחזרה אל השביל.
3. שבת על הכנרת - החלטתם גם אתם לנוח בשבת על אחד החופים? אל תעשו את הטעות שלנו. חיפשנו חוף בצד המערבי שיהיה קרוב יחסית בשביל חזור לשביל, ונפלנו על חוף צינברי בהחלטה שרירותית. אוי ואבוי! אם אתם רוצים לפחות מקלחת עם מים חמים מוטב שתמצאו חוף אחר...
לתחילת הכתבה
