עפתי לתרמילאים

שבע ימים בטיבט

מקטמנדו אפשר לצאת למסע של כמה ימים, שעובר בכמה ערים טיבטיות ודרך הרבה ענני אבק וחבל ארץ שטוח ומסתיים בעיר הבירה, לאסה. בכתבה שלפניכם תיאור המסע.
efa
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: שבע ימים בטיבט

מנפאל לטיבט

רגע לפני: היה מוקדם מאד בבוקר, אפילו הלכלוכים של העיניים עדיין ייצרו להם חברים. נדחסנו למיניבוס, את התיקים זרקו לנו על הגג ויצאנו מהערפיחים של קטמנדו צפונה. הדבר הבא שאני זוכרת זה דגל אדום עם כוכבים צהובים. רגשות מהפכה שמפעמים בין הסרעפת לכבד כמו פרפרים, או כמו הכנה לשלשול. אני זוכרת את הגברת המלוכסנת מהבוטקה הזכוכיתי מצמידה לי למוח אקדח ברקוד, כמו בסופרמרקטים. אור אדום לייזרי והרגשה של ואקום עדין, כאילו מחליפים לי את המחשבות במשהו, נגיד, יותר קומוניסטי. קבלתי נייר עליו היה רשום שטמפרטורת הגוף שלי היא 36.6, הרגשתי הקלה, עברתי את מבחן הכניסה הרשמי לרפובליקה העממית. דיויד מקליפורניה ומתיוס מדרום אפריקה זכו ב-36 מעלות צלסיוס שנחשב כמובן ליותר טוב. אבל הם בנים, קרים, מותר להם לנצח בזה.

במכס הסיני שלטי "נא לא לירוק על הרצפה" האירו את פנינו (האמת, שאחרי הודו ונפאל, בהן התרגלתי להוריק בכל פעם שהיה לי ומאחורי כל שיח רענן, הייתי קצת נפחדת מהמעבר לרפובליקה... אולי יורקים מועדים לגירוש, אולי לעינויים סינים ?. הוקל לי ביראותי את השלטים, אם יש שלטים נגד יריקה, כנראה שזה מאד מקובל). הפקידה במעבר היתה עצבנית ואף אחד לא ידע למה. אף אחד גם לא ניסה להבין, התקפלנו בשקט והלכנו (על קצות האצבעות) להעביר את הלילה בסמוך. למרות שהודו מצחיקה עם זה שהיא מוזזת חצי שעה מהשעונים הבינלאומיים, והנפאלים סתם באיזה גחמה מפגרת הזיזו את השעון עוד רבע שעה להבדלות, אז בסין כל הדבר הענק הזה מכוון על שעון אחד. ולמרות שהנקודה שהיינו ישבה בערך באמצע הדרך בין בייג`ינג לירושלים... השעון התכוונן שעתיים ורבע קדימה = רפובליקה אחת - שעון אחד (ג`ט לג אחד ללא עליה על מטוס). למחרת כבר אפשר היה לעבור עם הדרכונים ולהחתים את הניירת ונכנסנו רשמית לטיבט, או בסינית, סי-ז`אנג "בית האוצר המערבי".

ביום ראשון גרעינים וזרעונים: בוקר של חמסין, לבשתי סנדלים. האמת שלבשתי את הנעליים כי ירד גשם כל הליל והרחובות ב- zhangmu, עיירת הגבול, זרמו. במיניבוס טיבטי, בו הנהג יושב, סוף סוף, בצד הנכון של האוטו, התחלנו בטיפוס אל הרמה הענקית המוקפת שפיצים שאחד מהם...למרות שפרופורציונלית אי אפשר לראות את זה מהירח, נחשב הקוטב השלישי של כדור הארץ. האוורסט. מכיוון שלא היה מקום ישבתי ליד הנהג במושב של המדריכה. בטבעיות הראויה, מידי פעם גם הסברתי על הנוף. ובדקתי שכולם עלו. (פעם מדריכה, תמיד מדריכה).

שכנים טובים שוחרי שלום: הסוכנויות הנפאליות ארגנו בשיתוף עם הטיבטים כמה מיניבוסים ולאנדקרוזרים למסע היבשתי ללהאסה (בירת טיבט). הם רק שכחו לציין בפני כמה תיירים שיש תפוסה של כ-25 ישראלים במסע. מונטגומרי (שם בדוי שהומצא על ידי חבורת אור ישראלי) למשל, היה מאד מתוסכל מהעובדה שהוא נוסע עם ישראלים. והביע את זה בתנועות ידיים מוזרות המביעות על סבל מסירחון, בפתיחת רגליים מוגזמת ומחיצת הישראלי שלצידו, בצחוק פרוע כשמשהו היה מסתדר לרעתנו. ובאופם כללי בהתעלמות אלגנטית מקיומנו כאינדיבידואלים וכעם.

 חגי (גם זה שם בדוי, שמו האמיתי הוא סקוט, אבל הוא שמור במערכת) אמריקאי שסיפור חייו המסובך לא יגולל לפניכם מפאת קוצר היריעה והתחשבות אמיתית, היה מן הצד השני של המיתרס, לא שונא יהודים, אבל דברן כפייתי. הוא לא יכל לסבול שקט, דבר שהישראלים באוטובוס כמובן לקחו באופן אישי, כמו שהם אוהבים לעשות. חזק ובקול רם שלא ניתן היה להתעלם ממנו, הוא היה מפרט בפרטי פרטים כל דבר שהוא חושב או חשב, כאילו הוא עונה על שאלה שנשאלה מפי אחד המאזינים (מה שלא קרה אף פעם, ואם קרה בטעות, קרה קרה ולא קרה שוב). כשהוא היה משתתק, בלי הסבר מניח הדעת, הוא היה עושה כל מיני תנועות מוזרות עם הידיים, מעין מדיטציה שלא הבנתי את פישרה. כשהגענו לפס השני בגובה 5,200 מ`, הוא הסביר שהוא מנסה להתרכז במולקולות החמצן שתופסות, הרי, רק כ-20% מכלל האוויר ולהביא אותן לתוך המיניבוס ובכך לעזור לכולם לנשום.

לתחילת הכתבה

מחנה האוורסט

trust me judge im sitting very close to the everest: כמאה קילומטרים בקו אווירי דרומה, שכן לו מלך ההרים, האח הגדול של כולם, עם השסע המרכזי המאפיין אותו. עומד לו שם כאילו הוא לא הכי גבוה בעולם. כאילו לא אכפת לו שבאים להסתכל, לתקוע בו דגלים, כאילו מסביבו אין בית קברות של בלוני חמצן. העלייה לאוורסט מהצד הנפאלי תלולה וקשה ובסופו של דבר מגיעים למחנה הבסיס בגובה 5000 ומשהו. לעומת זאת בצד הטיבטי, כמו בבדיחה ממש מוצלחת, זה נורא שטוח, ואפשר פשוט לנסוע לשם, למחנה הבסיס הטיבטי.. בלי לטפס תלולות, לשבת למעלה, להסתכל על המטפסים מנפאל מגיעים מתנשפים וממוטטים. עצרנו כמו יפנים טובים לצלם ולאכול ארוחת ערב והמשכנו במסע.

 זה היה יום ארוך. אולי הכי ארוך שהיה, נסענו עד אמצע הלילה, אכלנו הרבה מאד אבק, כי ככה זה בטיבט (המאכל הלאומי, חוץ מ-מומו זה אבק). אני פתחתי וסגרתי את החלון לסירוגין כדי לאזן את האווירה ו"חגי" עודד אותי (ממילא, אנה שישבה לידו נרדמה). הוא קרא לי ממושבו מאחורי הנהג "הי, פרונט סיט" (שזה בתרגום חופשי, מושב קדמי.. נשמע הרבה יותר רע ממזרון), "איך קוראים לך?". הוא בא אלי בטענות שהשם שלי מסובך מידי. "אז מה? החברים בארץ קוראים לך E?" לא הם קוראים לי אפרת, אתה יכול לקרוא לי F אם נורא קשה לך. היה לו בדיוק שעה וחצי להתאמן על זה ולקרוא לי F כל דקה כדי לספר לי על עוד משהו שהוא נזכר בו או לשאול אם השיטה שלו, להזמין חמצנים, עוזרת לי לכאבי ראש פוסט-פס שהיו לי, עד שהגענו למלון הדרכים ב - Lhatse.

monday monday can`t trust that day: למדריכה ג`ורה (בטיבטית זה ילדת האלים, או משהו כזה, ובאור ישראלי נקראה - צפנת) כבר לא היה נוח לשבת יום שני על מכסה המנוע של המיניבוס (זה נמצא בתוך כלי הרכב ממש ליד הנהג - אל דאגה) אז היא העבירה אותי למיניבוס השני, שכמה מפתיע, היו בו עוד 16 ישראלים חוץ מעצמי. יפני נטול שם וקוריאני מקיף עולם שנקרא בפי העם - ענן לבן.

יועבר הסוכר למלח הארץ: זוכרים את סיירת מטכ"ל מנפאל? אז עכשיו היו חברי השייטת מטיבט (לא כזה חרוז מוצלח אבל חבר`ה מוצלחים לא פחות). מה שנקרא בפי כל - מלח הארץ. פעם טיילתי עם חבר בגליל ובכל מקום שעברנו אמרו לנו שאנחנו מלח הארץ. ידעתי שזה משהו חיובי, וניסיתי להבין את המשמעות. האם קוראים לזה מלח הארץ כי זה זך וטוב? כי זה משמעותי לכלכלה? או אולי כי בלי זה אין טעם. ישבתי לי בין המלחיים הללו באוטובוס, שמרוב דיאמוקס (תרופה לספיקת חמצן) וגם ככה סתם, היו עוצרים את הנהג (ג`ורג` הזאב) כל חמש דקות להשתנה קבוצתית. והרגשתי שיופי שיש לנו מלח בארץ. ושאני לא יודעת אם אני עוד מלח, אולי אני כבר, כמו שמקובל בסין - מונוסדיום גלוטמט.

"במציאות הזאת באור ישראלי
במתיקות הזאת המרירה שלי......
אני כאן אני שם אני בסוף העולם,
אני בין המדבר ובין הים אני בסוף העולם, אני.." (שלום חנוך - אור ישראלי)

 I`m on the top of the world looking down on creation and the only explenation I can find: גג העולם הוא שטוח כמו בבית ערבי. מתוח מאופק לאופק. והשמיים נראים כאילו הם תפוסים, כמו יריעת צל, בין כמה הרים עגלגלים ומושלגים. הרמה הטיבטית שלא כמו ההימאליה, היא כבר זקנה בלה ובאה בימים, יותר נכון במאות מיליוני שנים. בהתחלה, היא היתה מדף היבשת של אסיה. כלומר, בקצה שלה שכן חוף מבטחים, ובו דינוזאורים קטנים וגדולים, אמוניטים ושאר יצורי מים קרטיקוניים השתזפו בנעימים וקיבלו לחיים אדומות כמו תפוח סטארקינג. עד שבאה הודו פתאום ונכנסה בלי בושה באסיה, כמו במכוניות מתנגשות. ההימאליה התרוממה ויחד איתה כל אזור טיבט שהיה כביכול החצר האחורית. גם פה ההרים היו גבוהים ומחודדים אבל הבליה עבדה עליהם כל-כך קשה וההתרוממות באזור הזה החלה כל-כך מזמן שעכשיו ההרים הם כבר פעם שניה הרים. (לפחות). שבורים מישנים הם עומדים זקנים וחכמים, יכולים לספר לכם שהעמקים החדים והנמוכים שהיו פה פעם, כשהם עוד היו צעירים, התמלאו מהשברים שלהם ומהסחף והתיישרו עם זרמי הנחלים. כיום ההרים נראים כאילו רק הראש הקרח שלהם מציץ מתוך אמבטיה של חול ואבן.

לתחילת הכתבה

שיגאטסה וגיאטסה

shigatse, yeah baby shigatse: העיר הטיבטית הראשונה האמיתית שפגשנו בדרך (shigatse) שכנה לה, כמו שהומלץ במעמד הר סיני, בעמק ענק בין הרים וגבעות. שם גם המדבר הוכיח שאפשר לקרוא לו מדבר כמה שרוצים, גשם ירד פה ויהי מה. אז ירד לנו קצת גשם. יצאתי להסתובב בשוקים, התמכרתי להסתכלות על הטיבטים משחקים ברחובות. והתאמנתי במעט הסינית שהצלחתי לרכוש בדרך ביואנים בודדים. המבצר המתפורר של ממלכת Tsang הזכיר, ככה בקטנה, את כיבוש טיבט בידי הסינים כשהקומוניזם השתלט להם על הראש (1950), מה שנקרא עד היום "שחרור טיבט" (liberation).

 מוזר, כל הרומן הזה בין הסינים לטיבטים. הסינים בנו להם ונטעו להם וחושבים שהטיבטים ממש כפויי טובה בעניין. הטיבטים מצדם עדיין עניים ועובדי שמש קשיי יום, מתפללים אדוקים, למרות שאסור להחזיק תמונה של הדאלי לאמה ומה שיש להם בבתים, ובעצם בכל מקום, זה תמונתו של הסגן העשירי - הפאנצ`ה לאמה, זה מה שהסינים מרשים, או אפילו מחייבים. הטיבטים לא נראים כאילו בא להם להתמודד עם הסינים, הסינים לא נראה להם כאילו הם ירשו איזושהי התקוממות טיבטית, המצב התקבע כמו שבר שהתאיה רע. כולם מלאי חיוכים כבושים, קצת קשה לדעת מה מרגיש האדם הקטן מתחת לפני השטח, אפשר רק לראות שפניהן זורחות כשהם רואים תיירים כי אולי יש להם את הלונלי פלנט של טיבט, שם יש תמונה של הדאלי לאמה ה-14 הגולה, והם יוכלו להסתכל ולהתמוגג.

when the iron bird flies and horses run on wheels the tibetan people will be scattered throughout the world and the dharma will come to the land of red man" (guru rinpoche)
.(גורו רינפוצ`ה הוא דמות בודהה טיבטית מיתולוגית, המייצגת דברים רבים, ביניהם את העתיד, ותודה לגילי על ההסברה)

וזה לנו לילה שלישי כבר - תתארו לכם שוב על גלגלים, שומרים מרחק כדי שנוכל להפגש, יצאנו קצת דרומה וקצת מזרחה על העיר gyangtse השוכנת בעמק הסמוך. יום נסיעה קצר אפשר לנו שיטוט ארוך במסעדות ובחינת תפריטים. ביליתי שעה ארוכה בלעמוד בין תפריט בסינית על קיר אחד ותפריט באנגלית (עם תרגום) ממולו, שנסיון תחילה להשוות מחירים (זכיתי בבאו-צה* - האמא של המומואים - במחיר סיני) ואח"כ סתם בנסיון ללמוד צורות. עליתי על הסימנית של נודלס. ועל הסימנית של בשר חתוך. גם מרק היה די פשוט לזהות. אבל טעיתי בחזיר.

* גם לבאו-צה התמכרות היתה קלה, מצאתי את עצמי זוללת כ-15 יחידות טעימות עד שלמרות שיכולתי עוד, אמרתי לגילי להשלים, כבר לא היה לי נעים.

דבר המהפכה: אחרי שלושה ימים כבר אפשר להיות די בטוחים שזה עניינים מסורתיים ושהם ילוו אותנו בכל טיבט, לרבות בתוך גבולות המעצמה עצמה. השירותים הסינים הם תעלה ארוכה ארוכה מחרסינה (סינית?) מופרדת ע"י מחיצות בגובה מותניים (כך שכשעומדים בסוף להרים את המכנסיים אפשר לעשות שלם לשכן ולשאול בפנים, איך היה?!). לרוב זה מסריח, אבל תמיד זה בחור. בין הדברים היותר נעימים שיש זה התרמוסים הענקיים של המים החמים שיש לך בכל חדר. חסל עידן קניית המים המינרלים, אני ללא צל חשש, ממלא את בקבוקי משם. הם קצת מתעוותים לי מהחום.. אבל בסוף שוקעים בנינוחות נעימה של מים פושרים. בחדר יש גם קערות - פיילות קטנות, שניצלנו לשטיפת פנים ושניים כי לא היה בא לנו לצאת בקור מהחדר. ויש גם כפכפי גומי מתחת למיטות תמיד, להם עוד לא מצאתי שימוש יצירתי.

:ויהי ערב ויהיה בוקר - רביעי: אחרי לילה גשום במיוחד, חם ומלא הקלטות של מינידיסקים חדשים למערכת הניידת שלי (המלאי מוגבל מבחינת מקום... אני מוחקת ישנים ומקליטה עליהם). אחרי ששתינו תה לשוכרה וסיימנו את כל הא לחמא עניות עם המייפל שקנינו במחיר מצחיק של 5 יואן ל-18... עשינו ושוב נצאה. היה יום מיוחד. הוא התחיל בין ההרים המושלגים טרי ולאחר שהתלוננתי שעם כל הכבוד לתשחצים לא ראיתי עדיין בהמות טיבטיות ראויות לשתי משבצות שהן תופסות. הופיע מולנו בהוד מלכות יק-אידייאק עם כל התוספות, כל כך מלכותי אפילו רצו מאיתנו כסף על הצילומים.

 אם אשכחך ירושלים: שקט שרר במיניבוס, הנוף הלבן מבחוץ השלים את האווירה. בדממה הרגועה של תחילת הבוקר והשלמות הפיהוקים, הסתובב ריגבי היבוסי, פנה אל הנוכחים והכריז: "לרגל יום ירושלים, נשמע עכשיו את ירושלים של זהב".. (מלח או לא מלח?). הרמקולים של יער השמיעו קול פעמונים, אוויר הרים צלול כיין עלה באוזנינו, ובמערות אשר בסלע.. עמדו יקים והריעו לבירה הרחוקה והנכספת. דרכנו לבירה אחת וליבנו לבירה אחרת, המשכנו לחתוך בדרכי העפר הטיבטיות הרטובות (אפשר גם לקרוא לזה בוץ - זו לא בושה). עוד לא הספקנו לשכוח את ימיננו, שוב הסתובב ריגבי והודיע שעכשיו, נשמע את גבעת התחמו - הו - שת. זחלנו אל המחילות, צריך היה הרבה מזל, אין ספק. אוריה החיתי שישב לידי חיבר אותי למערכת שלו ושמענו לנו שירי גלגל"צ ליום חג, של ארץ ישראל הישנה והטובה, הפלאתי לזמר, עד שיערה הכנענית, שותפתי החיננית לחדר, הסבה את תשומת ליבי שאני כבר שרה הרבה זמן, גם כשהרמקולים מכובים.
לתחילת הכתבה

לאסה

חרי שחולצנו בדרך ע"י משאית, עלינו על דרכי המלך האספלטיות. זה היה סימן שאנחנו מתקרבים, אם לא למרכז, אז לפחות למערב. נכנסנו לרחוב הראשי של להאסה (lhasa) ועברנו ליד הפוטלה הענקית, ארמון הממשלה הטיבטית הגולה. הסמל שמצוייר בכל מקום טיבטי שמחשיב עצמו. להאסה היתה כמו זריקת אדרנלין לוריד. מרוב חומר הייתי זקופה ועירנית, החושים היו מחודדים והאנשים שפגשתי באותו ערב בהתרגשות הגדולה השאירו את החותם הגדול ביותר והעמוק ביותר בליבי. לא הצלחתי לישון מרוב התרגשות. רעדה לי הבוהן ברגל בנסיון לפרוק את האנרגיות המתפרצות שהצטברו בי בנסיעה הארוכה, בגבהים, בפגישות, בקדושה. אולי זה היה בגלל חוסר החמצן, ואולי בגלל יום ירושלים. ואולי בגלל שאני פשוט שם, לפעמים בדרך הייתי אומרת לעצמי, אני בטיבט, אני בטיבט. ועדיין לא הייתי מאמינה.

וביום חמישי, מצב רוח חופשי, זה כבר סוף השבוע: את תמיר האדיר פגשתי לגמרי במקרה, או יותר נכון, בשני מקרים. אחד - עשו לנו בוקינג לאותה מיטה במלון, דבר שהיה צריך להסדיר איכשהו. (טלי וליזי חיברו מיטות ואני קיבלתי כסף חזרה, הוא היה קודם והדודות הטיבטיות החמודות היו מלאות פליאה מהטעות). וגם אם זה לא היה קורה שירה ועדי, שישבתי איתם קצת לחצאי ארוחות ערב, סיפרו לי עליו והפנו אותי אליו למידע סיני נוסף.
הוא לקח אותי למסעדה המוסלמית שלו. וכשמחברים אותי עם מסעדה מוסלמית זו שמחה וצהלה. הרבה בשר בתוך הנודלס, הרבה פלפלים והרבה דברים טובים שלא זיהיתי. תוך כמה שעות היתה המחברת שלי מלאה משפטים בסינית שהיה לי רק מושג קלוש איך הוגים אותם. גם אחיזת המקלות שלי השתפרה... תמיר אמר שכרגע אני ברמה של ילד בן ארבע, מה שהחמיא לי מאוד.

אצא לי השוקה.. לטאה (מיובשת) קטנה אקנה לי: השוק הטיבטי גדול וירוק.. ומלא אומנות טיבטית עדינה, גלגלי תפילה ומצלצלים למיניהם. ובשוק הסיני שנמצא לא רחוק (בין חנויות היוקרה של ציוד הטיולים והספורט, התמרוקיות ומכשירי החשמל, השוקולד והמצופה) מוכרים בונבוניירות. ובתוך הבונבונירה, העטופה אדום וזהב כיאה, ראה זה פלא, לא נמצאים שוקולדים. בפנים יש אוסף מסודר יפה של זנבות נחשים, לטאות מיובשות, כוכבי ים, אלמוגים, פטריות מוזרות, ועוד כל מיני דברים מיובשים. מהכל מכינים תה. טובלים במים חמים ושותים.

להאסה מדהימה, היא שילוב מוזר של מודרניות ופרימיטיביות, אושר ועוני, יופי ולכלוך. שלטי חוצות ענקיים עליהן מוקרן ערוץ האופנה הסיני - בפרק: בנות בתחתונים, ליד מנזר jokhang. אנשים בחליפות שמונה חלקים ואנשים בבלויים מקבצים, מנדוליותיהם עשויות קעריות מרק. אני מסתובבת ברחובות הראשיים, טועמת מכל הבא לפה. גושי ג`לי חצי שקופים הופכים לנודלס בידי הרוכלים, נשפכים לקעריות עטופות שקית, נמרחים בחריפים, בצל ירוק מלח וחומרי טעם וריח, ניתנים לילד הקבצן העומד לצידך ברגע שאתה כבר מלא.

ה-היום יום שי-הי-שי: יצאתי לסיבוב לרוקן את השלפוחית, בגבהים האלו גם אם אתה לא רוצה אתה משתין כל הזמן, ואם לא כל הזמן, אז פעמיים בלילה. ואם כבר קמת, אז למה לא לסדר קצת את הנשימה. לסיבוב יוצאים גם כל הטיבטים, אבל אצלם זה לא קשור לשלפוחית. מסביב לכל מקום חשוב יש מסלולי הקפה (kora) בהם הולכים הטיבטים וממלמלים "הום.. מנה ..פאמה ..הום". המשקיעים במיוחד עושים את ההקפות הפנימיות, החיצוניות, הקטנות והגדולות (שיכולות להקיף רובע שלם בעיר, או הר, או אגם אי שם בטיבט). אלו שהכי הכי משקיעים וממש מגיע להם הרבה נקודות על השתתפות, עושים את הסיבוב בזחילה. משתטחים וקמים משתטחים וקמים שוב.. בגשם כנראה מקבלים נקודות בונוס. ולפעמים אפשר לראות אותם קשורים לילדיהם, שגם הקטנים יצאו קצת זכאים.

הסתובבתי איתם סביב הפוטלה, התרגשתי מהחידוש הנעים שאני היחידה שמוציאה מצלמה, שאני זרה, שאני היחידה שכשהיא שומעת סינית היא חושבת שזה סינית. בסוף הרטוב והקר של הסיבוב פגשתי את תמיר אוכל צ`יפסים מטוגנים. ניסינו את תה החמאה הטיבטי המלוח שהיה די נוראי אבל שווה טעימה וניסינו לקשקש עם אלו שאוכלים איתנו. כבר הצלחתי להגיע בשיחות למצב שאני יודעת מאיפה הגיעו האנשים והם יודעים שאני מישראל. וזהו. אח"כ אני כבר לא מבינה דבר.

גשם כיסה את אספלט הכביש: המזג אוויר עשה שהכביסה תישאר רטובה. העננים קרובים, תלויים לנו מעל הפרצוף, תלויים כמו סדינים אפורים נפוחים מרוח, מתנפצים על הכבישים במטחי גשם חזקים. ואז פתאום מפסיקים והשמש יוצאת ושורפת לך את הראש. לכמה דקות ממש חם, ואז העננים באים שוב. מישהו אמר שכאן זה מדבר.. אבל לגשם לא אכפת ממש.
תפסנו את השמש על חם, מה שנקרא, והחזקנו לה בקרניים כשהלכנו לאיבוד בשוק. פתאום בין האבטיחים למחרוזות צץ מנזר. נכנסנו כאילו אנחנו טיבטים ותיקים ועלינו לגג להשקיף. נקלענו בטעות לפינת הויכוחים של הנזירים. כל יום עורכים הנזירים debating ארוך, בכל קבוצה עומד אחד וטוען את טיעוניו, מול מספר יושבים (או אחד), כשהוא מסיים את הטיעון הוא מוחא כף בכף וקורע ברגלו כך שגג הבטון רועד ..ברגליים טאח טאח טאח. הייתי המומה למרות שלא הבנתי כלום ממה שהם אומרים, ישבתי שם איתם והקשבתי לרוח ההתלהבות. השמש היתה לטובתנו וגם הזמן.

שיפודי התקווה: בערב בערב היינו מתאספים בחוץ, בטיפטוף, יושבים על כסאות מפלסטיק ואוכלים שיפודים מטוגנים. פטריות ונקניקיות, טופו ותפוחי אדמה, אפשר גם עם בצל אבל העיקר זה. בדוכן שליד עושים בשר כבש עם שומן. הכל מתערבב בבטן עד שהקיבה שוחה בשמן. הולכים לישון מנופחים ומחוייכים.

מי אוהב את השבת? שבת בבוקר יום יפה, יצאנו לחפש את האוטובוס לקצה העמק. בדרך שיפרתי את מיקוחיי הסינים על פירות (עדיין קניתי שסק ב-10 יואן לחצי ק"ג שנראה לי מוגזם, אבל היה שווה את הויכוח). העננים של התחלת היום מתפזרים לכבודנו כשאנחנו מגיעים ל-serra המנזר הגדול.

ke serra serra.. what ever will b will b מלמעלה רואים את כל העמק מהצד שומעים את הויכוחים הרמים של נזירי serra בחצר הגדולה.

 טיבט - מסיבה של חושים. במסיבת שיפודים שתזכר לדורות אנחנו נפרדים, כמה להודו, כמה לסין, כמה לעומק הקורה הטיבטית, כמה לנפאל, כמה לתאילנד, אחת לארץ, אחד לארה"ב, אחד לבוליביה. מגלים שזה לא משנה מה בדיוק הכיוון אלא יותר הכוונה.
"וכך ידיד יקר, במגדל העגור החום,
אתה נפרד מהמערב לשלום.
פריחות וערפילים של אמצע אפריל הולכים
עד שבמרחבי הכחול-ירוק
נעלם צילו הבודד של מפרשך הרחוק
ורק בקצה השמים, מי הנהר זורמים"
 (על הפרידה - צה יין, מתוך הספר "להיות מאדאם מאו" / אנצ`י מין)
לתחילת הכתבה

טיבט- המלצות:

הגעה מנפאל:
יש לארגן את הויזה דרך סוכנות כשבוע מראש. יש אפשרות לנסוע במיניבוס או בג`יפ. לכל אחד יתרונות משלו. במיניבוס יש הרבה אנשים ונעים, בדרך כלל גם יותר בטוח. אבל איטי. הג`יפים נוסעים במהירות אבל נוטים להתקלקל בדרך (רק אם אין מזל, בדרך כלל יש, אז אין מה לדאוג). בכל מקרה המיניבוס יותר זול, ישנים באותם המקומות.
הרבה מאד תיירים לוקחים עסקה מאורגנת ל-8 ימים (5 ימי נסיעה ועוד 3 ימי הדרכה בלהאסה) זה עסק יקר.
יום ראשון: מגיעים לגבול, מחליפים קצת כסף: 40-50$ מספיקים עד להאסה ויש גם אפשרות להחליף בדרך, בבנקים בערים המרכזיות. עוברים במכס הסיני עם הדרכונים וישנים במלונות שבאותה עיר.
יום שני: יום נסיעה ארוך של 12 שעות. עוברים שני מעברים גבוהים 5050 מ` ו 5200 מ`. נושמים עמוק וגם רואים את האוורסט. ישנים ב- lahtse.
יום שלישי: קונים לחמניות בבוקר ומיני מתיקה. יום קצר לshigatse. עיר נחמדה המון מסעדות. אפשר לאכול מרקי נודלס נהדרים ב- 4 יואן ברחוב הראשי. במנזר הגדול יש פסל בודהה ענק. הכניסה עולה כסף. מלון מומלץ: tenzin hotel ..
יום רביעי: נסיעה של כשלוש שעות עד gyangtse. כניסה למבצר: 30 יואן, נוף נהדר ומוזיאון בובות משעשע המדגים עינויים טיבטים עתיקים. כניסה למנזר: 40 יואן.
ברחוב המוביל למנזר יש כמה מאפיות מוצלחות וזולות במיוחד.
יום חמישי: הנסיעה ללהאסה, כעשר שעות. עוברים ליד האגם הענק והמדהים yamdrok tso מגיעים ללהאסה בערב.

 מקומות לינה בלהאסה:

  • kirey hotel - מחיר- 20 יואן למיטה, שירותי כביסה חינם, מקלחות רותחות).
  • snowland hotel- מחיר- 25 יואן אינטרנט 5 יואן (צריבת דיסקים ועברית).
  • tashi hotel- מחיר - 20 יואן. נחמד.


 אינטרנט: אפשר למצוא ב 3 - 5 יואן.

אוכל:

  • לאכול ברחוב בשיפודים
  • tashi 2 ב- kirey hotel טאשי וכל העוזרים שלה חמודים נורא והאוכל משובח.
  • המסעדה המוסלמית (מזהים לפי ירחים וכתב בערבית) ב- najin lu פינת linkuo donglu.
  • כל המקומות עם סיר הבאו-צה בחוץ. (עולה 4 יואן לצלחת במבוק).

לעשות:

  • מנזרים פזורים בכל מקום, ללכת ל-serra (מחיר כניסה 35 יואן לסטודנטים, 55 ללא סטודנטים), למנזר jokhang.
  • ללכת לאיבוד בשווקים.
  • לקום מוקדם בבוקר לראות את כולם מתעמלים.
  • להצטייד באיזה משהו לתת לילדים קטנים וקבצנים, סוכריות ניירות וכו`, השמחה שלהם שווה הכל.
  • להצטייד במיטב הציוד הטיולי, האיכות של החיקויים פה עולה בהרבה על זו של קטמנדו. (המעיל הכתום המגניב הנראה בתמונות הוא מהחנות שמול מלון kirey).
  • לשכור אופניים לנסוע קצת יותר רחוק.


נסיעות בלהאסה:
 נסיעות באוטובוס עירוני עולות 2 Y. מספר 503 מגיעה למנזר serra ויוצא מליד בית הדואר, מספר 301 מגיע למלון להאסה משם הליכה קצרה ברגל לתחנת האוטובוסים הרחוקים. מונית עולה 10 Y.

טיולים בטיבט:

  • סיור פופולרי- כולל נסיעה של שלושה ימים בג`יפ או מיניבוס לאגם nam tso, אפשר לטייל סביב האגם ולבקר במערות של נזירות. ביום השני מבקרים במעינות חמים (בתוך מבנה) וביום השלישי חוזים בקבורת שמים (גופות אדם מופשלות מעורן ומבותרות למאכל נשרים).
     מחיר 230-300 יואן.
  • טרק הנוודים- טיול רגלי של כארבעה-חמישה ימים, בין מנזרים מערבית ללהאסה. דרוש ציוד ללינת שטח (מומלץ בחום אוהלים) ואוכל לכל הימים. ההגעה והחזרה באוטובוס מקומי
  • נסיעה למערב טיבט להר קאילאש: הר קאילאש קדוש להינדים (ההר של שיבא) ולבודהיסטים (ההר של kang rinpoche). ובכלל למאמינים רבים לא חשוב מאיזו עדה. מסביב להר נעשות הקפות (54 ק"מ) הנמשכות בין יום (!) למספר ימים, המרום מוצף מאמינים בעיקר בזמן חגים.
     פרטים נוספים בקשר למסלול בהר קאילאש, לבודהיזם ולדרך המערבית מקאשגאר (kashgar-x`injiang) אפשר לבקש אצל גילי גרינבאום

יציאות לסין:
הנכנסים מטיבט מקבלים ויזה טיבטית מהשגרירות הסינית בקטמנדו. זהו נייר שאינו מחובר לדרכון (יש לדאוג שהסוכנות תכין לכם נייר נפרד ולא קבוצתי, אחרת יהיה לכם קשה לצאת מטיבט בלי כל חברי הקבוצה). ניתן לטייל בסין עד סוף האישור הטיבטי ללא בעיה.
 במידה ורוצים להאריך, ניתן כרגע (וזה יכול להשתנות מחר) להאריך את הויזה הזו בעוד חודש, במשרדי ה-psb בתוך סין (גולמוד, שינינג וכו`).

אוטובוסים לסין:

  • אוטובוס לצ`נגדו (מחוז סצ`ואן) יוצא מלהאסה כל יום ב-10:30 הנסיעה מחשבת קשה ואורכת כמעט שלושה ימים. רבים מעדיפים טיסה לאזור.
  • אוטובוס לגולמוד (מחוז צ`ינגחאי): יוצא כל יום ב: 8:30, דרך חדשה, 20-24 שעות. 210 יואן לתא שינה.
  • אוטובוס לשינינג (מחוז צ`ינגחאי): יוצא כל יום ב- 11:30 30-35 שעות 340 יואן לתא שינה.
  • יש גם אוטובוסים לשיאן (מחוז שאאנסי), לצ`ונגצ`ינג (מחוז צ`ונגצ`ינג).. ועוד.

הערות:
יואן = 0.5 ש"ח בערך. $1= 8.26Y נכון לזמן כתיבת הכתבה.
 חוץ מזה אשמח אם יופיעו עידכונים וחידושים לגבי סין בתגובות. סיי ג`יאן (להתראות).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על טיבט