דרך ארוכה ליוסופלי
"...מה כל הרעש הזה?" הייתי אומר לו, כשהיה מקבל את היום בתרועת ניצחון. "כל יום דומה לקודמו. מה העסק הגדול הזה?". אך הוא עומד על שלו שלא: "לא, לא, דווקא היום הזה יפה מיום אתמול, מפני שהוא ישנו והאתמול איננו עוד. ומסיבה זו עצמה, יהיה המחר יפה אף יותר מהיום הזה... ואפילו לא נהיה כאן עוד, בכל זאת יהיה היום יפה". מעולם לא האמנתי בחוכמתו יותר משמאמין אני בה עתה. מעולם לא היה קרוב לי יותר. מעולם לא רציתי בכל לבי לכנות אותו "אחי". מעולם לא הרביתי כל כך לחזור על דבריו ולהסכים עימם, כאילו היו דברי שלי...!
אביגדור דגן, "בינת השכוי").
לאחר שבועיים נפלאים בחברתם של ממט ומשפחתו החלטתי להמשיך הלאה, לא לפני שביקרתי בכפר Ahlat, שבסביבתו ניתן למצוא בית קברות סלג`וקי עם מצבות מרשימות. גם זוג הנעליים שליווה אותי מספר שנים נקבר במקום (באחד מפחי הזבל), לאחר שהתפרקו להן הסוליות לגמרי. בצמוד לבית הקברות ישנו מוזיאון שהיה סגור כשהגעתי (יום ראשון). בכפר עצמו ישנם גם מאוזולאום ומערה שפעם גרו בה, ומזכירה את בתי המערות בקפדוקיה.
מיטל הודיעה לפני מספר ימים שהיא נוחתת באיסטנבול ב-17/7 ורוצה לטייל איתי, לפחות חלק מהדרך ביחד. אני, שהתרגלתי לטייל לבד, קיבלתי את ההודעה ברגשות מעורבים, אולם לאחר זמן מה שמחתי שתהיה לי שותפה להמשך הדרך. בנוסף, הידיעה שאני צריך להיות ב-17 לחודש באיסטנבול יצרה לוח זמנים צפוף במקצת, לכן מיהרתי באותו היום להגיע לעיר Batman, ומשם דולמוש לחסן כיף (Hasan Keyf). הנסיעה הזו היתה אחת הגרועות שעשיתי. הדולמוש שתפסתי דגל באמרה "תייר עומד - טורקי יושב". אחרי שהבהרתי להם, שאין סיכוי שאני עומד כל הנסיעה, הם הוציאו שרפרף עקום מהבגאז`. גם על זה לא הסכמתי לשבת. לבסוף הם מצאו פתרון, שהיה כל כך ברור מלכתחילה: היה מקום פנוי ליד אישה נשואה. לא הסכימו לתת לי לשבת לידה. בעלה, שכן יכל לשבת שם, העדיף לשבת ליד חבר שלו, וכך נוצר חור שחור בפאזל מקומות הישיבה. בסופו של דבר הנסיעה התעכבה בחצי שעה, ונדמה לי גם ששמעתי כמה קללות עם המילה Tourist, אבל לפחות בא לציון גואל. כך חשבתי. כשהתיישבתי (או יותר נכון התעלפתי) במקום הישיבה, החום היה בלתי נסבל. חלונות אי אפשר היה לפתוח והמזגן לא עבד, וכדי לסגור קצוות אחד האנשים גם העלה שקים מלאים בגבינה, שהסריחו את כל הדלומוש.
כשהגעתי ל-Batman הייתי סחוט מעייפות, ובתוספת החום הכבד לא התחשק לי לתפוס טרמפים לחסן כיף. בתחנת האוטובוס הקטנה יותר, שם יוצאים הדולמושים לכפרים, רצו מחיר אגדי של 10 מיליון לירות (לבסוף המחיר ירד למיליון וחצי- המחיר הרגיל). לאחר נסיעה של חצי שעה הגעתי לכפר. השעה היתה כבר שעת אחר-צהריים, והחום הכבד החל להישבר. מיד לקחתי חדר בהוסטל היחיד שהיה בנמצא (יש מקומות להקמת אוהל, אבל החום פשוט בלתי נסבל) ויצאתי לסיבוב היכרות קצר, כשאני אומר לעצמי שמחר אני קם מוקדם בבוקר כדי להספיק לטייל לפני שמגיע השרב. כשהתעוררתי למחרת, השעה היתה כבר 11:30. מיד רשמתי לעצמי, שאני צריך להפסיק להתחייב לדברים לא הגיוניים בעליל.
כשישבתי אחר הצהריים לשתות צ`אי, לאחר שבמשך כמה שעות תחת חום כבשני מטורף סיירתי במספר רב של אתרים היסטוריים בכפר, ירדה מאחד הדולמושים המגיעים לכפר, לשמחתי הרבה, לירנה- בחורה קוריאנית שפגשתי אצל ממט. רצינו לטייל ביחד, אולם כיוון שכבר הייתי ברוב המקומות שבהם רצתה לבקר, זה לא יצא לפועל. את הערב כבר העברתי על המרפסת בחדרי שצופה לנהר, בחיסול ממוקד של בקבוק ראקי ובאבטיח לקינוח (האבטיחים פה פשוט מעולים!).
לאחר הקפיצה אחורה שביצעתי לצורך הביקור בחסן כיף, חיכה לי יום ארוך של נסיעות, בתקווה שאצליח להגיע ליוסופלי ולא אצטרך לישון בארזרום. כיוונו שעון לשעה המטורפת של חמש בבוקר (כמו שאחותי אמרה פעם- "מה זאת השעה הזאת? מה אני, שמש?"). אני כי רציתי להספיק להגיע ליוסופלי, ולירנה כדי להספיק לטייל בחסן כיף ולנסוע באותו היום לדיארבקיר ומשם לאולימפוס. מקהלה של צרצרים חשבה לתומה שכמה נרות דולקים וחלון פתוח הם הזמנה לפצוח בשירה בתוך החדר, דווקא בשעה 04:40 (אני מזכיר למי ששכח- בבוקר!). עד שפינינו את הפולשים היתה כבר השעה לקום.
באותו הבוקר, האלוהים של הטרמפים חייך אלי והגעתי לדיאר בקיר (Diyarbakir) מהר משחשבתי. בזמן שחיכיתי לאוטובוס טיילתי קצת בעיר, שהתגלתה כלא גרועה כמו שחשבתי מטיולי הקודם. נאמר לי שאין יותר דולמושים ליוסופאלי (הגיעה כבר שעת אחר הצהריים מאוחרת). הייתי כל כך מותש, שאפילו לא פתחתי מפה. בחור בלגי מבוגר קנה לפני כרטיס לארטוין (Artvin). אני זכרתי במעורפל, שארטוין קרובה ליוסופאלי, והחלטתי לקנות גם למרות המחיר המופקע (ובלי בושה הם אמרו לי שזה בגלל שאני תייר). הדרך נראתה לי מוכרת, וברגע האחרון (בדיוק כשהגענו לצומת, שנמצאת 9 ק"מ מיוסופלי) צעקתי לנהג שיעצור, ומשם לקחתי דולמוש לכפר. שוב המזל האיר לי פנים. הבחור הבלגי, שהתברר כי שמו הוא ריימונד והוא גר כבר המון שנים בגרמניה, החליט להצטרף אלי וביחד שכרנו חדר ביוסופאלי- שער הכניסה הדרומי להרי הקצ`קר.
למחרת בבוקר תפסתי טרמפים לכפר טקלה, שנמצא מספר קילומטרים מעל העיירה. ליד כפר זה נמצאות ה"דירט קיליסה", ארבעת הכנסיות המרשימות, אליהן ניתן להגיע בטיול של מספר שעות. טקלה הוא בסיס מצוין לטיולים יומיים, והבונוס הוא פנסיון שמנהל אדם בשם ג`מיל. ג`מיל הוא נגן סאס בחסד עליון, שבימות החורף מרוויח את לחמו בהופעות במועדוני איסטנבול ובקיץ מנהל פנסיון קטן ונחמד בשם Jamil Pansion. אם יתמזל מזלכם והוא יופיע ביוסופלי בזמן שהותכם אל תהססו ולכו איתו למועדון, אני בטוח שזו תהיה חוויה שלא תשכחו הרבה זמן (אני ראיתי אותו מופיע בשנה שעברה). בכל מקרה, לפעמים בשעות הערב הוא מנגן ושר עם חבריו.
טיול אופנועים עם ג'מיל
מכיוון שבשנה שעברה ג`מיל אירח אותי כל כך יפה (וגם את הורי בביקורי השני במקום), החלטתי עוד בארץ לקנות לו מתנה. לאחר מחשבה רבה על "מה חסר ואין להשיג בתורכיה", נפל הפור על ערסל זוגי. לא פחות משמחתי לתת לו אותו שמחתי גם על הירידה במשקל ובנפח התיק. כבר באותו היום תלינו אותו בחצר, להנאת כולם. כיוון שאין לי נעליים כרגע אלא רק סנדלים, שגם הם בישורת האחרונה לחייהם, אין באפשרותי לעשות את הטרק חזרה של הקצ`קר לכיוון איידר. בנוסף, נשארו לי רק 10 ימים עד להגעה לאיסטנבול, לכן בחרתי להישאר פה מספר ימים, ומתוכם לטייל חלק מהזמן על אופנוע באזור (ביקשתי מג`מיל שיסדר לי אחד, והוא אמר שאין בעיה). אחר כך אמשיך לטרבזון ומשם התקווה היא לתפוס מעבורת של 4 ימים לאיסטנבול. כרגע זאת נראית לי תכנית מדוייקת, נקווה שלא יהיו הפתעות (אלא אם כן הן תהיינה טובות).
בשישי זרק ג`מיל כבדרך אגב, שמחר באים חברים שלו אותם הוא לא ראה הרבה זמן. בשבת אחר הצהריים הם הגיעו עם כמויות עצומות של בשר, שהיה רק תירוץ לשתות כמויות עצומות עוד יותר של אלכוהול. לאחר שכולם התבשמו כראוי, הוציא ג`מיל את הסאס, כשכמה מחבריו מתגלים כזמרים לא פחות טובים ממנו. המוסיקה היוותה רקע לשתיית עוד אלכוהול. לאחר מספר שעות, כולם נסעו ליוסופאלי להמשיך לחגוג. אני בשלב הזה פרשתי להתערסל לי בערסל, כיוון שידעתי מה קורה בבוקר אחרי כל כך הרבה שתייה, והייתי חכם לפני מעשה, כשהקשבתי לעצתו של ג`מיל: Bira after boom boom - raki (good sleeping). בשילוב החוק הידוע, שלא מערבבים שמחה בשמחה, כמו שקרה לחברי ת.מזור, כאשר רקח "סלט כפרי", התמקדתי רק ב-raki, ובבוקר זה הוכיח את עצמו כשקמתי כמו חדש ללא שום תופעות לוואי.
את הימים העברתי בעבןדה בהוסטל: עזרה בבישולים, שטיפת כלים, ובערבים על תקן מגיש בירה וראקי לאנשי הכפר שבאו לשתות אצל ג`מיל. אחד הקבועים הוא בן אדם בשם ניומן שמנהל את אחד מבתי התה שבכפר. יש לו תספורת שהיתה אופנתית איפשהו בשנות השבעים ושפם מעוצב שמתאים להליכת השיכור שלו ובאמת רוב הזמון הוא או שיכור או בהנגאובר. טיפוס נוסף, הוא בן דוד של ג`מיל, חירש מלידה שמדבר בפרצופים. היפה בעניין הוא שכל אחד מבין משהו אחר. יש לו יתרון נוסף, מדי פעם הוא קם לרקוד בלי קשר לכלום וכמובן ללא מוסיקה, אבל לזכותו יאמר שהוא רוקד יפה.
כשקיבלתי מייל מאור, אותה לא פגשתי מעולם, הופתעתי מאוד. היא כתבה שהיא מצטערת שלא נפגשנו אבל ככה יצא ושהיא פגשה בחורה ישראלית בשם טניא שעושה מסלול דומה לשלי וביקשה שאני אשלח לה אימייל. לאחר מספר התכתבויות החלטנו להפגש אצל ג`מיל ולצאת לטיול אופנועים ביחד. בערב בו היא הגיעה היתה, יחסית, הרבה עבודה, כיוון שהגיעה קבוצה גדולה של ישראלים. טניא שמחה לעזור וג`מיל, שראה את הפוטנציאל אמר שהיא יכולה להישאר חינם ולעזור לי במטלות. לאחר זמן מה ירדנו ליוספלי לחפש אופנוע שיתאים לצרכינו. את סיפורם של הימים הבאים לקחתי מיומנה של טניא כשהבנתי שלא הייתי יכול לכתוב את זה יותר טוב.
"נקווה שלא יהיו הפתעות- אלא אם כן תהיינה אלו הפתעות אחרות" (ציטוט מהכתבה של רועי). סיפור ההפתעה מתחיל מבחינתי בטרבזון, בה נכנסתי לאינטרנט קפה יום לפני שהייתי אמורה להמשיך לטייל לבד (טיילתי 3 שבועות עם חברה פה בתורכיה), ומצאתי מייל מבחור בשם רועי שושי, שקיבל את הכתובת שלי מאור, אותה פגשתי שבוע וחצי קודם לכן בברהל. לאחר התכתבות בת יומיים ובירור פרטים, החלטתי לנסוע בחזרה ליוסופלי ומשם לטקלה, ולהצטרף לטיול אופנועים בקצ`קר. הדרך התארכה מאוד והגעתי בסוף היום לפנסיון של ג`מיל, בו פגשתי את רועי.
מהרגע הראשון הסתדרנו מעולה והתחלנו להחליף חוויות מהעבר ותכניות לעתיד. למחרת איחדנו תיק עם הדברים הכי חשובים, וירדנו ליוסופלי לחפש אופנוע. המשימה התבררה כלא כל כך פשוטה: יש בערך 20 אופנועים בכפר, אבל עם כל אחד יש תקלה אחרת... אחרי הליכה הלוך ושוב ברחוב הראשי וגם בצדדים במשך 5 שעות ושימוש בגרמנית מדי פעם (באופן מפתיע יש המון תורכים שדוברים את השפה!), מצאנו סוף סוף כלי רכב מתאים- אופנוע רוסי ישן, שעונה לשם "פלנטה 5". לא בזבזנו זמן מיותר (גם ככה הזמן היה קצר- בעיות הנעה ראשוניות וכו`) ויצאנו לדרך.
השעות הראשונות היו קשות מאוד לשלושתנו- האופנוע לא היה רגיל לנסוע, והיינו צריכים לטפל בו קצת (חיזוק הבורג של רגלית ההנעה וכד`), רועי לא היה רגיל לאופנוע ואני לא הייתי רגילה לתיק של רועי כרוכב שלישי על האופנוע... הנסיעה מיוסופלי לברהל (Barhal) ארכה כשעתיים וחצי, זמן שהפתיע אותנו מאוד לטובה, ובסך הכל עברה בנעימים לקראת סופה. עצרנו למנוחה, השארנו את הנוסע השלישי (התיק) בבית-תה במרכז הכפר, ועלינו לראות את הכנסיה הגרוזינית שנמצאת במעלה הנחל לכיוון נזנרה (Naznara). אני כבר הייתי שם, כך שלא היתה לי בעיה למצוא אותה. חזרנו לברהל, הצטיידנו לקראת ארוחת הערב ופנינו בשביל לכיוון ייללר (Yaylalar), במעלה נהר שוצף. חצינו גשר עץ מתפרק (עם האופנוע!) ומצאנו מקום יפהפה להקים בו אוהל. ארוחת הערב לא היתה שקטה כמצופה, מכיוון שביקרו אותנו "אורחים לא קרואים"- עקרבתולים... כינוי שהמצאנו לרמשים גדולים, צהובים ושעירים. נאלצנו לעבור לאוהל.
היום השני על האופנוע עבר הרבה יותר טוב- כולנו התרגלנו כבר למה שיש להתרגל, והדרך עברה בעמק מדהים- צר יחסית, מיוער באשוחים וזרוע פריחה נהדרת. מדי פעם נכנסו יובלים לנהר והוסיפו רעננות לנסיעה- רגליים רטובות. בייללר אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו לאולגונלר (Olgunlar), אליה הגענו עייפים אך מרוצים בשעת אחר-צהריים מוקדמת. החלטנו להתפנק בשינה בפנסיון של איסמעיל, על מנת לא להתעורר ב-6 בבוקר שלמחרת (לא היו כבר עצים להגן עלינו בצילם מפני השמש המשכימה קום...), ובכלל- מקלחת לעולם לא תזיק! אחרי שינה מצוינת התארגנו חזרה ליוסופלי (ההליכה לאגם דניז גולו התבטלה מפאת קוצר זמן). הירידה נראתה לשנינו שונה לגמרי מהעליה (הרכיבה על אופנוע אמנם נחמדה מאוד, אך מבחינת תשומת הלב לסביבה הרחוקה מוגבלת הרבה יותר מהליכה ברגל או נסיעה בדולמוש). דבר זה היה לטובה- כך גילינו דברים חדשים, למרות שהם כבר היו קיימים שם קודם, כנראה...
בברהל עצרנו שוב, להתרענן ולאכול מלון עם האימאם של הכפר, אותו הכרתי כבר מהביקור הקודם שלי במקום. ככל שהתקרבנו ליוסופלי, האופנוע חזר לעשות בעיות- להדמים מנוע באמצע הנסיעה, ואז לסרב להניע... כנראה שהוא הרגיש את הבית המתקרב, או שסתם היה לו חם... לטקלה הגענו, שוב, עייפים מאוד אבל הרבה יותר מזה- מרוצים מאוד! בישלנו שקשוקה טובה וישבנו קצת עם ג`מיל והחבר`ה בגינה.
למחרת שוב השתבשו התכניות- רועי היה צריך להקפיץ את ג`מיל ליוסופלי ואחר כך עזרנו להכין ארוחת צהריים, כך שזמן רב כבר לא נשאר. נסענו מהר לראות את הדורט קוליסה, הכנסיה הגרוזינית, ומשם ליוסופאלי להחזיר את האופנוע (בדרך רגלית הברקס השתחררה עד כדי סכנה, ומעצור יד לא היה, כך שצריך להודות לאלוהים שעודנו חיים ולשמוח שהכל בסדר!). בעודנו הולכים לכיוון האינטרנט קפה (למרות שידענו שאין מה לחפש שם- הפסקת החשמל היומית עוד היתה בעיצומה), ראינו פתאום את שני חבריו הטובים של רועי - א` + א` כנעני - באים למולנו! השמחה היתה גדולה, שכן יום קודם התקבל מייל מהם, בו נודע לרועי שהם לא יוכלו להיפגש כי הם בדרך לאיידר. מסתבר שהיה להם טרמפ מקרי, שלקח אותם לכאן ושינה בזאת את תכניותיהם.
יוסופלי נראית לי יותר ויותר כמקום המוצלח ביותר לפגוש בו אנשים במפתיע- מאחורי כל פינה מצפה מכר מהעבר הרחוק או הקרוב (שותף לדירה של אחות של רועי, מישהו שנסע איתי פעם באוטובוס למצפה רמון, אחים ואחיות שלי וכו`). אספנו את הציוד של השניים מהמלון בו תיכננו לישון בהתחלה ועשינו פעמינו לטקלה. מרוב ההפתעות הנעימות שהשבוע צופן בחובו, הנסיעה המתוכננת של רועי נדחית יותר ויותר, מה שאילץ אותו לרדת למחרת שוב ליוסופלי ולהודיע את ההודעה (המשמחת בשבילי) על האיחור לשותפה לטיול, שמגיעה היום לאיסטנבול, ותיאלץ לחכות לו שם עוד יומיים. הערב עבר שוב בנעימים במשחקי קלפים מסוגים שונים בבית התה שממול לפנסיון עם צעירי הכפר.
והיום, יומנו האחרון ביחד, עלינו בשנית לכנסיה ובדרך נכנסנו לטבילה בנחל הקפוא, מפאת החום השורר לאחרונה באזור. ועכשיו אני יושבת בבית התה במרכז יוסופלי, נזכרת בשפע החוויות הטובות וההפתעות הנעימות שעברו עלי בשבוע האחרון וילוו אותי בהמשך הטיול מזרחה, אותו אעשה לבד, לאחר שדרכינו יפרדו מחר בבוקר...
