יוצאים לכיוון Lahic
בוקר אפרורי וגשום קידם את פנינו, בדרכנו לכפר Lahic. הכפר נמצא במורדות הדרומיים-מערביים של רכס הקווקז הגדול, במחוז Ismailli. מכל הכפרים בהרי צפון מזרח אזרביג`ן, ל-Lahic המיקום המרתק ביותר. הוא נמצא בקצה דרך, על שפת צוקים, באורך של 20 ק`מ. הנוף הדרמטי, הבתים והרחובות בכפר, שהשתמרו באופן יוצא מהכלל, מעניקים חוויה מעניינת של החיים המסורתיים בצפון אזרביג`אן.
הכפר, שממוקם מעל ערוץ נהר רחב, שהיה יבש למדי בזמן ביקורנו, הכיל רחוב אחד עיקרי מרוצף באבנים. ברחוב זה פועלות חנויות, המציעות מגוון מוצרים למכירה, משטיחים ועד חרשי נחושת, שתולים את מרכולתם בכניסה לחנויות. התמזל מזלנו והצלחנו לתפוס את המרשרוטקה היחידה מבאקו ל-Lahic (בעלות של 7 מנאט), היוצאת כל יום בשעה 9:00 מהכיכר הגדולה, הממוקמת כ-400 מטר צפונית לכניסה לתחנת המטרו 20 Yanvar. המרשרוטקה הישירה חוסכת 2 או אפילו 3 החלפות תחבורה.
לאורך הדרך הגבעות נראו ירוקות יותר, תודות לגשמים שירדו ביום הקודם, זאת אחרי ששבוע קודם עשינו דרך דומה בחזרה לבאקו, אז הנוף עדיין נראה יבש ומדברי. נחילים של כבשים הציפו את המישורים ונהנו מדשא טרי, שרק צמח לאחרונה. עד ל- Ismailli הדרך עברה בנינוחות. משם, החלה המרשרוטקה לטפס לכיוון ההרים בדרך עפר מרהיבה, שליוותה נהר, שהתפתל תחתיה עם מים שוצפים. תוואי הנוף השתנה לאורך הטיפוס וסיפק בכל פעם הרפתקה חדשה – פעם זה גשר הולכי רגל רעוע, שתלוי בין עצים מעל פלגים שוצפים של מים, ופעם זאת תהום עמוקה, שגורמת לאי סדרים בנשימה, בעיקר לבעלי עצבים חלשים.
לקראת ההגעה לכפר הדרך עוברת בחלל חצוב בתוך הר, כשצוקים חדים יורדים למטה, משאירים את הנוסעים פעורי פה. הכפר התגלה במלוא הדרו – מוקף בהרים מלאי צמחיה, עצים בצבעים שונים מכסים גבעות שלמות, כשתחת הכפר עובר ערוץ הנהר הרחב. ממש גן עדן קטן. שלט קטן של Turist information הוביל אותנו במעלה המדרגות לרחבה שצופה על הנוף מגבוה. באופן לא מפתיע המקום היה סגור, לא רק באותה הפעם אלא גם בפעמים הבאות שבדקנו. בכל זאת היה כדאי – ברחבה ניצב בגאווה עץ אגסים גדול, עמוס בפירות ירוקים. שני זקנים, שישבו בקרבת מקום, הושיטו לנו את מקל ההליכה שלהם על מנת לצוד כמה פירות מהענפים. האגס הראשון נפל על הראש שלי (כואב !) והבאים בתור עשו את דרכם לפה שלנו. מתוקים ובשרניים, טרפנו כמה אגסים והודנו לזקנים על העזרה.
לתחילת הכתבה
מגיעים לכפר
ירדנו למטה והגענו ל`גן העדן` – מלון בשם Gardens of paradise – בו מפוזרים עצי פרי נפלאים ועמוסי הפתעות על הענפים בגינה גדולה. יצאנו לסיור קצר בגבעות המקיפות את הכפר, בין שיחים, עצים ומרחבי דשא גדולים. קטפנו פירות מהעצים, חצינו פלגי מים קטנים ופגשנו רועה צאן נחמד עם שקית עמוסה בפירות. ביקשנו לראות מה בשקית והוא נתן לנו לטעום מערימת הפירות החמצמצים הכתומים שהוא קטף. חזרנו חזרה למלון. בדרך, הגשם המטפטף לא קילקל את האווירה הנפלאה שירדה לקראת הערב. סיימנו את היום עם ארוחת ערב בלוויית תיירים אמריקאים ובעל המלון האזרי, בשיחות לתוך הלילה ובבילוי בחמאם של המקום.
למחרת, לאחר ארוחת בוקר, יצאנו לסיור בגבעות וההרים, שמקיפים את הכפר. ירדנו לערוץ הנהר, שבאותו הזמן היה דליל מאוד. לא ניתן היה להתעלם מגשר הבטון המאסיבי, שחיבר בין צד אחד של הנהר למשנהו. זהו אחד מהמחזות הסוריאליסטים של הכפר, אותו גשר לא מושלם, שתוכנן לחבר בין Quba ל-Lahic ולהוות נתיב יעיל מאוד מהצד הדרומי לצפוני של רכס הקווקז הגדול. בפועל, הפרויקט הופסק באמצעו בזמן נפילת האימפריה הסובייטית עקב מחסור בכספים. חצינו את הגשר הרחב ומצאנו גבעה נפלאה של דשא. התרווחנו ונהננו משמש מלטפת של שעת בוקר נעימה, שגם ליוותה אותנו במהלך כל היום. שני ילדים על פרד הופיעו ולאחר שיחה משעשעת על זהות הורי הפרד (רגע רגע, האמא היא סוס והאבא חמור או האמא חמור והאבא סוס? האמא עכביש והאבא צפרדע?), הם חזרו על עקבותיהם ואנחנו המשכנו הלאה.
המשכנו לטפס בלוויית עצי תפוח, אגס ופרי קטן, עגול ומתוק בצבע כתום-אדום, שלא גילינו את זהותו. לאחר שעה ארוכה מצאנו עצמנו על ראש גבעה. הנוף שנפרש גילה גבעה מוריקה, שבמרכזה ניצב בית גדול, חולש על כר נרחב של דשא, שבו הסתובבו כבשים, פרות וסוס. המחזה היה נפלא מכיוון שהבית ניצב לבדו, מוקף בעצים רבים, וללא שום שכנים שניתן היה לראות באופק. מייד החל כל אחד מאיתנו לחלום על בית כזה משלו. אני, שאחראי בעיקר על מפגשים עם המקומיים, משכתי לכיוון הבית. כשהתקרבנו, ראינו גבר עומד וצופה בנו. מכיוון שגילינו ששאלות על טבע וחיות הן ההתחלה הטובה ביותר לשיחה שמובילה בהרבה מקרים לאירוח, שאלתי את השאלה הפופולארית.
`שלום`
`שלום`
`רצינו לדעת...אפשר לראות פה דובים באזור ?`
קיבלנו תשובה, אני לא ממש זוכר מה בדיוק, אבל מייד הוביל אותנו הגבר לכיוון הבית, אחרי ששאל אם אנחנו רוצים לשתות תה והנהנו בחיוב.
מקרוב, הבית נראה עמוס הרבה יותר. התיישבנו במרפסת, שצופה לנוף הירוק, מלא עצים וצמחיה, ומייד הובאו כסאות ישיבה לצד שולחן קטן. בבית היו באותו הזמן גם שתי נשים צעירות וילד קטן של אחת מהן. בניגוד לנשים אחרות שפגשנו בדרך, במקרה הזה הן לא הסתתרו בתוך חדרי הבית אלא עבדו במרץ במרפסת, עמלות מעל סירים ולהבות של גז, מבשלות ומנקות. הן גם השתתפו בשיחה בצורה פעילה, מה שלא קרה לנו עם נשים אחרות עד אותו רגע. במרפסת היו מעט מאוד חפצים, בעיקר מה שקשור בבישול – גז, כיריים, סירים ונוף פנורמי עוצר נשימה. ללא מילים החלו שתי הנשים להעמיס אוכל וצלחות בכמויות על השולחן: דבש, ריבה, תה מהביל, לחם, גבינה, חמאה ועוד. הכל תוצרת בית. הן גם אמרו לנו שהכל גם נמכר בשוק ב-Lahic. הנשים היו פעילות וכרכרו סביב כל מה שביקשנו, ובמקביל שוחחנו איתם על החיים במקום. אחרי שיחה ארוכה והפצרות שלהם שנישאר לישון, הודנו להם וחזרנו חזרה לכפר. במלון נהננו מארוחת ערב טעימה ובילוי חמים ואחרון בחמאם.
לתחילת הכתבה
ממשיכים למערב אזרביג`ן
למחרת בבוקר חגגנו יום הולדת לפרנססקו ונפרדנו מדורון. הוא נשאר יום נוסף בטבע המקסים, על מנת לנסות ולראות דובים ואילו אנחנו שמנו פעמנו לכיוון מערב אזרביג`אן – במטרה להגיע עוד באותו היום ל-Şeki, העיר המרכזית במערב המדינה, שעל הציר הראשי המוביל לגאורגיה. לקחנו את המרשרוטקה של 13:00 לכיוון Ismailli (בעלות של 1.5 מנאט). משם, לאחר ארוחת צהריים קלה, המשכנו לכיוון Qabala. נחושים להגיע ליעדנו, לא היינו מאוכזבים כשאמרו לנו שבשעת אחר הצהריים כבר אין תחבורה לכיוון Şeki והמרשרוטקה הבאה תצא רק מחר בבוקר. כבר למדנו לקחת את כל האינפורמציה בעירבון מוגבל, ולכן המשכנו בדרכנו.
לקחנו מונית שירות לצומת המרכזית מחוץ ל-Qabala, על הכביש המרכזי. משם ניסינו לתפוס טרמפים. השמש כבר החלה לשקוע ולמרות שכמה מכוניות עצרו לנו, אף אחד לא נסע לכיוון העיר. בסופו של דבר, קצת לפני רדת החשיכה, עצר לנו קצין צבא. אני התיישבתי במושב הקידמי ליד הנהג ואילו פרנססקו התיישב ליד הבן הצעיר. הסתבר שהוא הבן של חברו של הקצין וגם הסתבר שהוא לא ממש רגוע – שנינו חטפנו נשיכות, מכות וסטירות עד שהעברנו אותו סדנת חינוך (ללא הצלחה גדולה). הקצין הביא אותנו למרכז העיר (לא לפני שדרש קצת כסף וגם ניסה למצוא קומבינה נוספת ולשכן אותנו אצל חברים שלו). הודנו לו וירדנו במרכז העיר. משם הלכנו למלון Karavan Saray – אותו מבנה עתיק בן שתי קומות, ששימש ללינה ועצירה לשיירות גמלים על דרך המשי.
Şeki היא עיירה עם היסטוריה עשירה ונוף הררי מקסים. המיקום שלה, על דרך המשי, הוא לצד פריחה גדולה ומספר אטרקציות בעיירה ומסביבה, המביאות כמה תיירים למקום. המלון הזה, ששופץ בשנת 2003, הוא אחד המקומות הנעימים בעיירה. שמחנו לגלות שהמחיר לחדר זוגי היה סביר. באופן כללי, אזרביג`אן התגלתה כיקרה הרבה יותר מגאורגיה וארמניה, במיוחד במחירי לינות, אוכל ותחבורה, אבל עדיין ברמות נסבלות.
למחרת השכמנו להתעורר. עשינו סיור במצודה וביקרנו במוזיאון במתחם הארמון של הסולטן (80 קופק). מבפנים היה מעניין לראות ולהסתובב לבד, ללא הדרכה. לאחר מכן עלינו לסיבוב קצר בשכונה מעל לארמון. העיירה מוקפת הרים, הושט היד וגע בהם, ועל מורדותיהם עצים רבים. המשכנו ברגל, ואחרי גילוח אצל ספר מקומי וארוחת צהריים (מאכזבת), הלכנו לכיוון השוק. זו היתה שעת צהריים והדוכנים כבר עמדו להיסגר. קיבלנו רימון אדום ומלא בטעם עז של מתוק-חמוץ. אחד מבעלי הדוכנים התלהב מהמפגש איתנו, הצביע על גברת בחולצה מנומרת ואפשר היה בקלות להבין מה הוא היה רוצה לעשות לה. חזרנו למלון, פגשנו תייר אוסטרי שפגשנו אותו גם ב- Lahic (באזרביג`אן אתה פוגש שוב ושוב את אותם התיירים, וזה לא הרבה יותר ממספר האצבעות בכף יד אחת) והלכנו ל- Çayxana - אותם בתי אוכל הפזורים בכל מקום, ובדרך כלל זולים יותר ממסעדות. גילינו, במקום לשאול מה יש לאכול, שהכי פשוט זה לדעת מה רוצים ולבקש שיכינו. זה תמיד עבד וזה יצא זול. פרשנו לישון על מנת להתעורר מוקדם בבוקר, ליומנו האחרון באזרביג`אן.
התעוררנו ב-6:00 בבוקר, אבל עזבנו את המלון רק אחרי שאיתרנו את השומר (זה לא היה כל כך פשוט) על מנת שייפתח לנו את הדלת. תפסנו מרשרוטקה ל-Zaqatala, שתינו תה אחרון ומשם המשכנו ל-Balakan. מונית עם שתי זקנות שמנות ומחייכות הביאה אותנו עד לגבול. לקראת סוף הדרך, קצת לפני המעבר, הדרך הופכת לדרך עפר, עבירה רק לג`יפים ולכלי הנפוץ ביותר – לאדה. בקצב הזה עוד יהיה צריך לעשות טרק על מנת לעבור מאזרביג`אן לגאורגיה. הגבול ממוקם בסביבה הררית וירוקה, כאשר ערוץ נהר מפריד בין המדינות ובין העמים. המעבר היה חלק למדי, ולקח פחות משעה. בכוחות חדשים וחמושים בסקרנות גדולה, התחלנו מסע חדש – מסע בגאורגיה, ועל כך בכתבה הבאה.
לתחילת הכתבה
סיכום קצר
ולמי שרוצה סיכום של מה שהיה לנו עד עכשיו בנקודות:
אם תהיתם באיזה מדינה אתם, הנה עשרת הסממנים האופיינים של אזרביג`אן:
• אם אתם רואים להקות גדולות של אווזים, מתרוצצים להם בעיר, בכפר או על הכביש, הולכים אחרי המנהיג ובטוחים בעצמם.
• אם אתם רואים צינורות בקוטר גדול, בצבעי לבן או צהוב, מגיעים מהאופק וממשיכים עד יותר מקצה גבול הראייה.
• אם לכל מקום שאתם מסתכלים אתם רואים רק מדבר עם משאבות נפט, שעולות ויורדות בקצב אחיד.
• אם פרצופים שמחייכים אליכם נושאים בחובם שיני זהב במקרה הטוב, או פה חשוף ללא שיניים בכלל, במקרה הפחות טוב.
• אם כבר למדתם לא להאמין לחצי מהדברים שאומרים לכם בביטחון מלא.
• אם במסעדות, כל מה שיש לאכול הוא בשר, בשר, ועוד פעם בשר.
• אם על המפה אתם רואים דרך ראשית אבל בפועל צריך רכב עם קפיצים של ג`יפ וגב מבטון על מנת לשרוד.
• אם מכוניות עמוסות תפוחים כבר לא ממש מרגשות אתכם כשהן חולפות לידכם בכביש.
• אם על מה שרואים ברחוב, בכפר או מחוץ לבית זה גברים, גברים ועוד פעם גברים.
• אם אתם חווים הכנסת אורחים והזמנה לארוחות על ימין ועל שמאל.
סימן שאתם באזרביג`אן.
