בדרך לאזרבייג'ן
צריך רק לחייך
חודש ומשהו מאוחר מדי גילינו את הקסם הראשון בסדרת קסמי הטיולים - קסם החיוך. חיוך עושה דברים שמילים לא יכולות לעשות, זה בכלל קשה כשהמילים הספורות שבפיך נועדו להתמקח על מחיר ולשאול איפה השירותים. "צריך רק לחייך צריך לפקוח העיניים" כמו שאומר השיר, ועם החיוך אנשים מחייכים אליך בחזרה, כולם מרגישים פחות מאויימים, גם המקומיים מחזותם המפתיעה של שני צעירים (יחסית) וקטנים (אחת בגובה ואחד ברוחב) שסוחבים עליהם מטלטלים כמו קולבים עמוסים. וגם אנחנו, כשמחזירים לנו חיוך, אז הכל בסדר, מקבלים אותנו בברכה, גם אם מהוססת. גם חיוכים זה עסק שדורש אימון ותרגול וגם זה הולך לשני צדדים.
מצד אחד לחייך לאלו שסביבך למרות שכבד ושחם או קר ושלא אכלת הבוקר את החצ`פורי שרצית לקנות ובמקום זה האיש שישנת אצלו דחף לך מרק שעועית קריר. לחייך, מה רע? מרק שעועית? מן הצד שמנגד צריך גם להתרגל לחיוכים שמקבלים בחזרה, לפעמים הם נטולי שיניים, או שהשיניים שלהם משלימות בדיוק לשורה אחת בלמטה ובלמעלה. ולפעמים כמו שקרה לנו יותר ויותר ככל שהתקרבנו לאזרביג`ן (Azerbaijan)- מתוך החיוכים הציצו בסינוורים, שיניים מצופות זהב. פעם מצד ימין, פעם משמאל, פעם בסימטריה ניבית, פעם כח הפרונט, חיוכים. מחייכים, נינוחים ופתאום מזמינים אותך הביתה מהרחוב.
רק בגרוזיה יכול לקרות (מתוך מכתבי ניר לאנשיו בתפוצה)
ובכן, רק בגרוזיה יכול לקרות שתגיע לעיר, והמלון היחיד יהיה סגור כבר 10 שנים לפחות, אבל אנשים עדיין יכוונו אותך אליו ברחוב. ורק בגרוזיה כשתעמוד תוהה מול המלון המתפורר יבוא איש ויציע לך לישון אצלו בבית. ורק בגרוזיה הוא יבקש 100 לארי אבל יתפשר מייד על 10 ואחר כך הוא ישפיל אותך בשח ודמקה ושש-בש ויקח אותנו לראות חזרות של להקת המחול הגרוזינית האתנית של העיר. אבל הכי גרוזיה שאפשר זה לשאול אותו אם יש מקלחת ואז המארח יקפוץ ממקומו וירוץ בכל הבית ויחזור ויעמיס עלי ועל אפרת, וקצת גם על עצמו, בקבוקי פלסטיק ריקים וכולנו נצא למסע אל כיכר העיר, שם עומדים מיכלי מים ענקיים ושם ממלאים בקבוקים. מים זורמים אין בכל העיר כבר חודשים או שנים. ואחר כך נשים את המים שהבאנו בדלי מתכת על התנור ורק כמה שעות אחר כך, עם דלי מים חמימים וכוס כדי לשפוך על עצמך, נגלה שהדלי הוא גם כנראה סיר הצ`יפס הביתי והמים, מנוקדים בבועות שמן קטנות (אני לא התקלחתי ונשארתי ג`יפון, אפרת התקלחה בשביל הנימוסיות, לא מצאנו צורה להסביר לו למה פתאום לא בא לנו להתקלח אחרי כל העבודה).. וזה אקורד סיום מפואר לגרוזיה.
מעבירים שעה
גבולות זה נושא משעשע, כי האנשים הם אלו שהמציאו אותם ומאז שהמציאו הגבולות רק נעשו ברורים יותר ועמוקים יותר, ובמקום סתם גדר יש ממש תהום. בהתחלה הכל נראה אותו דבר, ההרים מהצד האחד הם ההמשך הישיר (איזה קטע) של ההרים מהצד הראשון, המזג אוויר הוא מזג אוויר (דווקא היה יפה :) אבל פתאום אתה מגלה שבשתי הדקות שהחתימו לך את הדרכון ושאלו אותך מה יש לך בתיק שלוש פעמים ואתה הבטחת שרק בגדים, עברה שעה (ושתי דקות). והנה אנחנו בצד השני נוסעים מזרחה, האותיות הגרוזיניות נעלמו ואיתן החצ`פורי, לצערו של ניר שלא הספיק לערוך פרידה מסודרת, הצלבים, ריח השעווה של הנרות והדוכנים שלהם ברחובות, והשפמים נעלמים מהנשים וחוזרים למקום ממנו באו במקור. אותיות לטיניות מספרות לנו שחזרנו לתורכית, אליהן מתווספים כהוכחה חותכת הקבבים הטעימים שנחים בצלחת ארוחת הצהריים והשווארמה שמקשטת חלונות ברחובות.
אם גרוזיה היא אוטו לדה, אזרביג`ן היא לדה עם תוספות וחידושים - אותה גברת בשינוי בגדים תחתוניים - פתאום יש מחליף דיסקים, יש אזעקה, ו-פיפים כשפותחים את הדלתות (יש כאלה שמכנים את זה נעילה מרכזית), ויש קפיצים משומנים היטב, טוב, בכל זאת הגענו לאחת המדינות העשירות ביותר בנפט. חיוכים שלנו על הירוק וההרגשה הביתית, חיוכים בחזרה בזהב ובקסם.
טיול
במסה הפילוסופית של הנרי דייוויד תורו, אמריקאי בן המאה ה-19, הוא מסביר מהי אמנות הטיול או השיטוט: "בימי חיי פגשתי רק אדם אחד או שניים שהבינו את מהות אמנות הטיול, כלומר הטיול הרגלי - שניחנו, אם אפשר לאמר כך, בכישורי שיטוט (Sauntering), מלה שנגזרה יפה מ"הולכי בטל בני ימי הביניים שהתהלכו בארץ וקיבצו נדבות בתואנה שהם בדרכם A La Sainte Terra, קרי לארץ הקודש... משוטטים (Saunterer) אלה שבטיוליהם לעולם אין פניהם לארץ הקודש, כפי שהם מעמידים פנים, הם באמת סתם בטלנים נוודים. אבל אלו שפניהם אכן לשם, הם משוטטים במובן הטוב של המילה, שאליו כוונתי.... עם זאת יהיו אלו שיגזרו את המילה מן המילים Sans Terre, חסר בית או ארץ, שבמובנן הטוב משמעותן חסר בית משלו, אבל מרגיש בבית בכל מקום בה במידה" (Walking, הנרי דייווייד תורו, ותודה לד"ר דניאל מישורי על החשיפה).
ובכן לא אתיימר להגיד שאני ניחנתי בכישורי שיטוט עילאיים, אבל פניי אכן לארץ הקודש, גם במובן הפיסי של להגיע לשם בסוף (יצא במקרה ששם זה הבית שהכי מרגיש כמו בית), וגם במובן הרוחני של להגיע למקום טוב יותר עם עצמי ועם הסביבה. הולכים, משוטטים, מטיילים, מגיעים למקומות שמרגישים בהם כמו בבית, מגיעים גם לכאלו שלא, וממשיכים הלאה. כאלה אנחנו, אנשי ארץ הקודש.
שקי
זמן קסם
אולי בגלל שאנחנו רגילים לקדושה ולנפלאותיה, אנחנו מתלהבים מכל מה שמזכיר את האווירה. כשהגענו לשקי (Şeki) הכל נראה כמו קסם, הרים ירוקים ירוקים הקיפו את העיר ששכנה בשקט ובסילסולי מואזינים מזדמנים, יונים לבנות של קוסמים מהלכות על הגגות וסביב הכל מתעופפות תפרחות סבא לבנות, עפות למעלה ולמטה נכנסות לאף נתקעות לניר בתלתלים, כמו ים של נוצות או מנז`טים קלים שמקדמים אותנו באשר נלך, בחיוך ובשעשוע של ילדים או של מסיבה. קסם.
הלכנו למלון היחידי הנורמלי והיקר והקסום ששכן בחאן עתיק ולא היו חדרים פנויים, ישבנו בחוץ כמו אנשי ארץ הקודש מחכים שהאיש מהקבלה יצא ויגיד שבעצם יש מקום, או לנס אחר. ואז יוצאת לה חבורה של נורבגים מהמלון, ואנחנו מחייכים אליהם והם בחזרה, ואז כמה שאלות והופ אנחנו איתם באוטו למלון שבו הם הזמינו חדרים שהם בסוף לא ינצלו, והופ אנחנו בחדר נפלא מול כל הנוף של שקי, משלמים רק חצי מחיר כי הנורבגים כבר שילנו חלק. ואחרי מקלחת מפנקת וישיבה מול הנוף הולכים לאכול בחאן, ובפגישה מחודשת עם כל החבורה הנורבגית, אנחנו מוזמנים לארוחה עמוסה. הם שייכים לארגון הומניטרי גדול שעוזר בדרכים אלו ואחרות (לרוב שיפוץ כנסיות ותרומה למוסדות נוצריים) לכ-10 מדינות בעולם, וגם לכמה אנשי ארץ הקודש שמשוטטים ככה סתם. :)
29
השנה האחרונה של ה-20 מתחילה לי בשקי, עם כל הסבים המעופפים האלו מסביב, והכנסיות המשופצות של הנורבגים השמחים, והשקט. בשקט מתגנבת לה השנה ה-30 לחיי, זהו רגע חגיגי ונוגה ואני מקבלת אותו במין הבנה נינוחה, כמו שמיכה קלה באביב.
באקו
באקו ותהנו
מצמצנו את העיניים מנסיעת הלילה, אבל האוויר היה רגיל, והים אותו הים, ומזג אוויר היה חם ואוורירי ולא היו חרגולי נפט ובריכות שמנוניות או שלוליות של נוזל שחור ברחובות כמו שהיה לי בדמיון. באקו (Baku) היא מין אילת כזאת של פעם, שכל הבנות מסתובבות שם עם נעלי עקבים דקים דקים קשורות לרגליהן בסרט שחור בקשירת פפיון.. והבנים בנעליים מחודדות וממורקות, מהלכים על טיילת ארוכה. שיא הרומנטיות בעיצומה.
בעיר העתיקה אנחנו מסתובבים בין בניינים מחודשים לעתיקים מאוד למשוחזרים בחלקם. אל מול מגדל הבתולה אפשר לדמיין את סינבאד המלח שב אל העיר הפונה אל הים הכסוף, מחפש את האש הבוערת לקראתו בראש המגדל, מכוונת. עוד יש מפרש לבן באופק וגם כמה שורות של עמודים רחוקים רחוקים, כנראה עובדים על שאיבת גז ונפט מהים.
קובוסטן
הקשר הנורבגי
נסענו לטיול יום לאזור קובוסטן (Qobustan). כשנוסעים דרומה מבאקו זה כבר יותר דומה למה שדמיינו - שילוב מוזר של רמת חובב עם חוות הגז בגלילות עם מפעלי ים המלח... ובתוך כל האביכות שירדה עלינו, נמצאות מערות וסלעים ועליהם חרוטים ציורים של האנשים הקדמונים, רודפים אחרי פרות וסוסים. באתר גם נמצא ציור של ספינה שחוקר נורבגי טוען לזהותה המוחלטת לציור ספינה הנמצא במערות בנורבגיה, מפה לשם הוא הסיק שאבותיהם הקדמונים של הנורבגים היו אזרביג`אנים. ואני אומרת, חבל שבארץ הקודש אין ספינה כזאת, שיבואו אלינו קצת נורבגים לעזרה הומניטרית.
בלי סוף
תמיד אני חושבת על סוף, משהו שיעשה סגירה יפה, שיחבר את הכל ולא ישאיר הרבה מקום לשאלות, אולי רק לחיוך. אני מנסה, לא תמיד זה יוצא, לפעמים צריך לשכתב, להמציא, להתאמץ, להעזר בסופרים אחרים. כי ככה זה כשיש לך כתיבה בראש, לפעמים אתה כותב את הסוף עוד לפני ההתחלה, לפעמים אתה כותב את הטוב עוד לפני שהרע עבר, כמו שנאמר: "אלא שהסופרים אינם מהימנים כל כך בתור עדים, לא מטעם ההגנה ולא מטעם התביעה, וגם אין לסמוך עליהם בתור מאהבים, חסרי סבלנות הם. ונראה שהם מתקשים משום מה להפיק הנאה ממה שהם עושים. בדומה לשחקני שחמט, הם מכינים את עצמם בחשאי למשחק הסופי". מכינה את עצמי תמיד למשחק הסופי, רק עם ניר אין תכנונים לסוף, ממשיכים יחד בדרכנו הקדושה, דרך של קבבים ומשי.
[הציטוט מתוך: Walter Abish ,How Greman Is It
הופיע בספר "ערבסקות" של אנטון שמאס]
