פיקטון
אני פשוט גמור מעייפות, אבל הימים האחרונים היו חשובים מדי, אז אני מכריח את עצמי לכתוב הכל. נחתתי בעיירה פיקטון (Picton), שנמצאת בצפון מזרח האי הדרומי. כבר ברגעים הראשונים אתה מרגיש שעברת אי. הטופגרפיה שונה לחלוטין - האדמה מתגבהת והרים גבוהים סוגרים עליך מכל הכיוונים. הירוק נשאר עדיין הצבע השולט בנוף, אלא שהוא מקבל גוון אחר, כהה יותר. פיקטון היא עיירה חביבה מאוד - ומשמשת בעיקר כנקודת מוצא טובה לטרקים האהובים שמסביבה, שהמפורסם שבהם הוא Queen Charlotte. כיוון שגם אורי וגם אני התעניינו בדברים אחרים, לא ממש היה לנו מה לעשות שם.
אורי התכוון ברצינות להמשיך בכיוון אחר, ואני רציתי להמשיך לטייל ולחפש אתרי טיפוס טובים. ידענו שהפיצול ביננו קרוב ובלתי נמנע. החלטנו שאורי ובן צור ישארו יחד, מפאת הכימיה המעולה בינהם, ואני אמשיך בגפי. החלטנו אז החלטנו, אבל בינתיים חיכיתי להזדמנות טובה לעזוב. מפיקטון נסענו דרומה ל-Blenhom, עיר קטנה יחסית. מה שאולי בכל זאת אפשר להגיד עליה זה שהיא מוקפת במטעים ובשדות חקלאיים. נסענו צפונה לרצועת החוף המקסימה Rarangi, מקום חמוד מאוד, ואידיאלי להכנת קפה או לקצת טיפוס בולדרינג. מומלץ במיוחד לעלות במדרכות המובילות ל-Monky Bay (מפרץ הקופים). השביל מוביל אותך לפינת חמד נסתרת ויפה, המצויה רק במרחק של חמש או שש דקות הליכה בתוך מפרץ קטן וסמוי מן העין. במפרץ הקופים יש צוקי סלע חדים וכהים, ים שוצף ואפור ומערה ענקית שניתן לחקור ושיש לה יציאה אל הים בצדו השני של המפרץ. בקיצור - מקום מומלץ מאוד מאוד - וסודי! (עד עכשיו).
נלסון
נסענו עוד כמה פעמים על הקו של פיקטון - בלנהיים, בעיקר כדי לישון אצל אחת ממשפחות ההיט ולבקר את חבורת אביבים.. אבל זה מעניין בערך את סבתא של קפטן קוק.. לבסוף הגענו לנלסון, שנמצאת במרכז המפרץ הטזמני. זאת עיר חמודה מאוד, ובהחלט אחת הערים היותר סימפטיות בניו זילנד. זה מקום טוב מאוד לפגוש בו אנשים או לחפש שותפים להמשך הטיול. עשינו קצת קניות לכבוד שבת, והלכנו לטפס בקיר הטיפוס המקומי. כיוון שזה היה יקר למדי (אפילו שהיה לנו ציוד משלנו), החלטנו סתם להסתובב בין המטפסים ולהתאמן בקצת בולדרינג ללא ציוד. היו שם גם שני ילדים חמודים שטפסו בעזרתה המבוססת של סבתא שלהם. הסבתא - מיניון - ביקשה ממני עזרה באבטוח הילדים, וכיוון שהמדריכה היחידה היתה עסוקה, וגם מפני שלא היה לי משהו יותר טוב לעשות, הסכמתי לעזור להם בשמחה. אבטחתי אותם בעצמי, כדי שמיניון תוכל לנוח, וייעצתי להם קצת במהלך מסלולי הטיפוס השונים שהם עשו. מיניון נורא שמחה על העזרה, וניסתה לשלם לי עשרה דולרים - שכר אבטוח. אבל זה באמת לא היה קשור לכלום, אז לא הסכמתי לקחת. בסוף לקחתי. לקחתי גם את מספר הטלפון שלה, למקרה שאגיע לכרייסטצ`רץ` יום אחד, מה שהיה בתכנון. מה שהיא לא אמרה במפורש, היה מה עלי לעשות בטלפון הזה.. (?).
לכבוד השבת מצאנו לנו את מרגרט, שגרה לא רחוק משם. מרגרט, המכונה "טורבו גראני", היא סופר סבתא אמיתית. אפילו אם אתה מתעלם מהעובדה שהיא בת 70 ומשהו, אתה מוצא את עצמך נדהם מכמות האנרגיה והפרודוקטיביות של האשה הזא. סוף השבוע שעברנו אצלה כלל: כמה עשרות ארוחות מלאות (את החלקים הכשרים הרלבנטיים בישלתי בעצמי, עם כלים אישיים, למודאגים מבינכם), כמה שיחות נפש עמוקות על החיים בכלל ועל החיים שלי בפרט, והרבה סיפורים מעניינים.
במוצ"ש, הצעתי (בעיקר מתוך נימוס) למרגרט לבוא איתנו לסיבוב פאבים. היא לא רק קפצה על המציאה, אלא קפצה גם פיזית ממקומה ממש. שלוש שעות, ארבע כוסות בירה וחמישה פאבים אחר כך, אורי שכב שרוע על שולחן בפאב, אני פספסתי חצים במשחק "הדארת" ופגעתי בכלל בקיר הנגדי למטרה, ומרגרט עדיין קרעה את הרחבה בריקודי ברייקדאנס מטורפים. שאלתי אותה אם היא לא חושבת שהגיע הזמן ללכת. אורי הלום השיכר הנהן בכבדות. לבסוף, צוהלת ומרוצה, הצלחנו לגרור את טורבו גראני לאוטו, ולנסוע הבית סוף סוף לשינה עמוקה.
אמרתי לאורי שאני מחפש הזדמנות לעזוב אותו ולהמשיך לטייל - אז אמרתי.. אבל לא התכוונתי שהוא יממש את זה כל כך מהר! למחרת בבוקר, בעודי מתאושש מהנגאובר, ומנסה להיזכר מהי המלה העברית להתאוששות מהנגאובר, צלצל בדלת גרמני מוצק ונמוך קומה. פתחתי לו ושאלתי מה בדיוק הוא רוצה. הוא רק לחץ לי את היד ואמר בגרמנית ששמו מייק, ושמעכשיו אנחנו שותפים. הלכתי להעיר את אורי, כדי שינסה להסביר מה הולך פה. אורי ניסה, הוא באמת ניסה.. התברר שמייק הוא מטפס הרים מבוואריה, ואורי מצא אותו אתמול בסופר מרקט ליד דוכן החמוצים. השניים התידדו, ואורי שאל את מייק אם הוא מחפש שותף. מייק אמר מה שאמר, ואורי סגר את העסקה.
אוקיי, אז אכלתי את הקורנפלקס שלי, נפרדתי ממרגרט בדמעות, ועליתי על הואן של מייק המטפס הגרמני שאורי שידך לי.. הדלת נסגרה ונסענו. זאת היתה הרגשה מוזרה, לטייל בלי אורי, אחרי חודש ומשהו, שבמהלכו אנחנו ביחד כל הזמן, פתאום אני לבד.. וזה לא שאני לא סומך על מייק (גרמני זר שנאי פוגש בפעם הראשונה בחיי ושמבחינת סבא שלי היה יכול להיות אוברשוטרמפירר), ממש לא.. זה פשוט שאורי הוא באמת בחור טוב. הוא החליט שהוא נשאר בנלסון. וכשהוא מחליט, אז הוא מחליט. התכניות שלי שונות לחלוטין. בעוד חודש אמא שלי, אלישבע, נוחתת בכרייסטצ`רץ` כדי לטייל איתי, ובינתיים, אני מתכוון לטפס. היעד העיקרי שלי הוא "קאסל היל", אזור הבולדרינג הכי טוב בניו זילנד, אבל לשם אני אגיע כשאגיע.
טקאקה
בינתיים מייק ואני נוסעים נוסעים לטקאקה (Takaka), איזור טיפוס פופולרי אחר בצפון האי הדרומי. את הצוקים אפשר לראות כבר מהכביש הראשי שנמתח בשממון מסוים עד למרגלות העיירה, אבל אז בבת אחת הכל מתמלא עניין. מימין מופיע חניון ומחנה למטפסים "Hang Dog". תמיד ניתן להבחין במטפסים השונים עמוסי ציוד טיפוס צבעוני, שלטים וציורים צבעוניים (והכי חשוב - צוקים). אני לא יודע למה, קצת קשה לי להסביר את זה, אבל אני פשוט אוהב סלעים. כשאני רואה סלע מוצק, פשוט בא לי לטפס עליו.
אם גם לחלק מכם יש את ההרגשה המוזרה הזאת לפעמים, יש לכם שתי אפשרויות:
א. לכו לטיפול פסיכולוגי.
ב. סעו ל-Tataka! מסלולים על מסלולים על מסלולים של סלע, במגוון תצורות וגוונים. הרמה הכללית היא גבוהה למדי, ככה שצריך להתאזר בסבלנות ולא לקפוץ מיד ולטפס על קיר שמדורג 25B בסולם ניו זילנד, כי אז כל המחנה יצחק עליכם כל הלילה מסביב למדורה, כמו שקרה לי..
האוירה במקום הזה כל כך נחמדה, שהחלטנו מייק ואני שנישאר פה עוד. היום טפסנו חמישה מסלולים שונים ברמות שונות, שהמכנה המשותף היחיד שלהם היה שהם מסלולי הובלה ספורטיביים, משמע שאתה בעצמך מאבטח את עצמך בכל כמה מטרים של התקדמות. זה טיפוס הרבה יותר טכני והרבה יותר קשה מבולדרינג או מטופ-רופ, שבהם אתה רק מתרכז בסלע. כאן, אם אתה עושה טעות או נופל, אתה נופל! לפחות עד העגינה האחרונה שהנחת בעצמך, שזה בסדר גמור, אם אתה נופל מטר או פחות, אבל זה לא, אם אתה נופל יותר מזה.. לכן לטיפוס עצמי, שגם ככה לא היה אף פעם עסק קל) מתווסף אלמנט נוסף של קושי - הפחד. וצריך לדאוג שהדאגה לא תדאיג ואתך יותר מדי, ותשבש את הביצועים.. בקיצור, צריך ביצים. באותו עניין - הרבה מהמטפסים פה הם מטפסות, והן ממש מעולות. עדיין קשה לי לעכל את העובדה שבחורות חמודות וקלות למראה "אוכלות" בקלילות צוקים שאני לא מצליח אפילו להתחיל לטפס עליהם. כדאי שאני אתחיל להתרגל לזה..
כשהשמש חזקה מדי בשמיים, יורדים לנחל המקסים שזורם למרגלות האתר. כל המטפסים והמטפסות מתקבצים לשם בשעות הצהריים, ומצטננים להם במים הצלולים. שם גם נמצא אחד מאתרי טיפוס הבולדרינג המגניבים ביותר שנתקלתי בהם - ממש במרכז הנחל, צמוד לגדה מתחיל מצוק שנפרש מעל למים בתקרה אנכית יפהפיה, והאחיזות בסלע מעולות, כך שאפשר ממש ללכת הפוך כמו ספיידרמן לכל אורך התקרה במרחק מטרים ספורים מקו המים, וכשהכוח נוטש אותך ואת ידיך העייפות, פשוט להרפות ולתת לעצמך לצנוח לתוך המים! מעל הסלע התקינו המטפסים המקומיים נדנדות חבלים גבוהות, ומי שרוצה (ושעוד נשאר לו אומץ וכוח) מוזמן להתנסות בחווית היזרקות מטורפת לתוך המים. אני חושב שזה אחד המקומות הכי מהנים שהייתי בהם בניו זילנד. עכשיו אני באמת מוכרח ללכת לישון.. כי מחר מתחילים לטפס מוקדם..
