הקדמה לעיר
הגענו ל- Ho Chi Minh City (סייגון) מותשים אחרי נסיעת בוקר של כ-4 שעות מ- Can Tho שבדלתת המקונג. נסענו היישר לגסט האוס שקראנו עליו בכתבתם של משפחת שחר קריצבסקי, ממוקם בסמטה תיירותית (אחת מאלו שבאיזור רחוב Pham Ngu Lao- רחוב המטיילים) מלאה בעוד גסט האוסים ומסעדות, והאמת ששמחנו כי קצת נמאס לנו כשצריך לחפש בנרות מסעדה מערבית. הגסט האוס היה מקום נעים והמשפחה שהפעילה אותו הייתה מאוד נחמדה. היה שם מחשב אחד עם אינטרנט חינם והבנים בילו שעות רבות מאוד עם משחקי המחשב האהובים... יובלי התאהב לו ב"מכולת" הקטנה שנמצאת ממול לגסט האוס ובכל יום היה רוכש לו שם קרטיב צבעוני.
בהו צ`י מין סיטי, או בשמה הנוסף סייגון (הו צ`י מין על שם מנהיג צפון וויאטנם. שם העיר שונה לאחר שצפון וויאטנם כבש את הדרום), לא עשינו הרבה מאוד. לפחות לא ביחס לזמן שבו נשארנו בה -; שלושה שבועות. כשהגענו אליה התאריך היה 19.3.07- שבועיים לפני ליל הסדר, והיה עלינו להחליט האם אנחנו חוגגים את הסדר באחת הערים הקטנות במרכז וויאטנם עם עצמנו, או נשארים ומחכים שבועיים בהו צ`י מין כדי לחגוג בערב גדול עם הקהילה היהודית והמטיילים הישראלים באירגון בית חב"ד. החלטנו שמתאימה לנו מנוחה- מאז תחילת הטיול תקופת הזמן הארוכה ביותר בה שהינו במקום אחד הייתה שמונה ימים והגיע הזמן למנוחה ארוכה יותר. בנוסף נראה לנו שסדר גדול יהיה חוויה כייפית וטובה ששווה להישאר בשבילה. אז מה בעצם עשינו בשלושה שבועות??
טיולים מאורגנים בסביבה
1. טיול למקדש קאו דאי ומנהרות קוצ`י- את הסיור לקחנו דרך חברת Tuan והוא מוצע כמעט בכל אחד ממשרדי התיירות שבעיר. התחלנו בנסיעה של כשעתיים בדרך לא ממש מעניינת (עם עצירה במקום בו כל המיניבוסים עוצרים ושם נכי מלחמה מכינים עבודות אמנות למכירה במחיר מופקע) עד למקדש קאו דאי בו נערכות 4 תפילות ביום- אוטובוסי התיירים נוכחים בתפילה שבשעה 12:00 בצהריים. המקדש הוא של דת מיוחדת הנקראת Cao Daism ומספר המאמינים בה מסתכם בשלושה מיליון איש. הרעיון שלה מעניין - לקחו את הדברים הטובים מ-5 דתות שונות וחיברו אותם ביחד לדת חדשה. עמדנו בקומה העליונה ביחד עם כל שאר התיירים וצפינו מלמעלה על האנשים בתלבושות הצבעוניות והמיוחדות כשהם מסודרים בשורות ובקומפוזיציה מדהימה. הם השתחוו לקול מוזיקה מיוחדת וממש התרשמנו. בקיצור התפילה הייתה אדירה לצפייה ובמיוחד נהננו לצלם!
השהות שלנו במקדש הייתה בסה"כ באורך חצי שעה - שכללה הסברים של המדריך ואת התפילה עצמה. אחרי ארוחת צהריים באחת המסעדות המקומיות (שמאורגנת לתיירים) נסענו במשך עוד שעתיים עד למנהרות קוצ`י. אישית- לא התלהבתי מהמנהרות בכלל. המדריך שלנו היה מאד נלהב לספר ולהדגים לנו את כל המלכודות האכזריות והמתוחכמות שאנשי הוויאטקונג הכינו `בשביל` החיילים האמריקאים. הוא לא הפסיק להגיד "The Enemy" כאילו שאמריקאים הם עדיין האויב של וויאטנם, וכשנזכר שאנחנו תיירים הוא הוסיף שהוא לא שונא את האמריקאים אלא את האימפריאליזם האמריקאי. אבא שלו כנראה היה בוויאטקונג... הבנים מאוד נהנו להסתכל על המלכודות "המגניבות" ולרוץ בתוך המנהרה החשוכה שחפורה עמוק באדמה (הרחיבו אותה במיוחד על מנת שתיירים יוכלו לעבור בה... והיא עדיין קטנטנה). אני קצת דאגתי מיתושי המלריה שיוצאים בשעות הערב ושנאתי לשמוע את היריות ברקע -; יש אפשרות (תמורת תשלום) לירות במטווח עם רובים אמיתיים. ולסיכום החווייה- מצידי היינו יכולים לוותר על קוצ`י ולנסוע רק למקדש (הבעייה הינה שאין סיורים מיוחדים רק למקדש- זו נסיעה של שעתיים מהו צ`י מין סיטי עם שהות של חצי שעה בלבד), מצד הבנים לעומת זאת היה אפשר לוותר על המקדש אבל המנהרות היו מגניבות. לשיקולכם.
2. טיול (יום אחד) לדלתא של המקונג- אמנם הגענו להו צ`י מין אחרי ארבעה לילות בערים בדלתא, ובכל זאת החלטנו שלא מיצינו את נושא הדלתא מאחר ואת תמונת הנוף המפורסמת (של תעלות מים עליהן סוגרים במבוקים ירוקים) ואת המפעלים השונים לא ראינו במהלך ההפלגות שלנו. לכן יצאנו להפלגה נוספת- הפעם דרך טיול מאורגן עם חברת Tuan. אחרי נסיעה של שעתיים הגענו לעיירה My Tho ובה העלו אותנו ואת שאר יושבי המיניבוס על סירה כדי לחצות את נהר המקונג לגדה השנייה. משם הועברנו לסירות קטנות יותר ונסענו בתעלות צרות (עם מים חומים) וקטנות, המוצלות על ידי צמחי בקבוקים סבוכים. מקסים. רק חבל שהסירות שחלפו מולנו במשך כל השיט היו מועמסות בתיירים גם הן. עצרנו לבקר במפעל קוקוס ומפעל דבש- שהיו בעצם מורכבים מ-3 מכונות מיושנות ועוד שישה עובדים שמדגימים את התהליך. ומה שנותנים לטעום בכלל לא טעים... אחרי ארוחת צהריים בינונית למדי, שטנו בסירות קטנות עוד יותר- ללא מנוע אלא עם שני וויאטנמים שחתרו. תעלות הבמבוק שוב היו מקסימות אבל המקומיים שחלפנו לידם הצליחו לעצבן אותנו כשכל הזמן אמרו לנו Give Money, Give Money (טיפ לחותרים שלנו). מציקים!! קיבלנו פירות "אקזוטיים" (שאפשר לקנות בשוק) ושמענו הופעה קצרצרה של מוזיקה מקומית. משם חזרנו לסירה ואל המיניבוס. בחזרה לסייגון. ולסיכום הטיול בדלתא- נחמד אבל טיול עצמאי, כמו זה שעשינו כשהגענו לויאטנם, עדיף בהרבה לדעתנו. כך ניתן לראות את החיים המקומיים "האמיתיים" ולא את אלו שבנויים לתיירים.
אטרקציות בעיר
1. מוזיאון המלחמה- המוזיאון מספר על מלחמת וויאטנם, ויש הטוענים שהוא מציג זאת בצורה סובייקטיבית וכנגד האמריקאים. לאלו שלא יודעים, בקצרה על המלחמה עצמה: לאחר שהצרפתים, ששלטו בדרום וויאטנם, עזבו אותה, הקומוניסטים מצפון וויאטנם (בהנהגת הו צ`י מין) רצו לשלוט על הדרום. אלו התנגדו וכך החלה המלחמה. הדרום ביקש עזרה מאמריקה ואמריקה הצטרפה- בתחילה עם כוחות מועטים ואחרי שאלו לא הספיקו הגיעו גם תגבורות רבות. המון אנשים וחיילים מתו במלחמה הזו, ובסופה הצפון אכן כבש את הדרום. המוזיאון מציג בעיקר תמונות מהמלחמה עצמה, של חיילי שני הצדדים, ושל המקומיים פצועי המלחמה. היו קצת כתוביות באנגלית- חוסר התחשבות, במיוחד בהתחשב בכך שבמוזיאון מצאנו את ריכוז הלבנים הכי גדול בעיר. בנוסף לתמונות יש במוזיאון כמה טנקים, מטוסים וכלי מלחמה אמריקאים אחרים שנותרו כאן, וגם בית כלא קטן שבו כלאו את הוויאטנמים הצפוניים. בקיצור, המוזיאון לא מאוד מעניין ורק אבא עומרי ואני הלכנו אליו. אני חושבת שבכל זאת כדאי ללכת כדי להבין מעט על מה שהתרחש פה לפני 30 שנה...
2. גן החיות- בזמן שאנחנו היינו במוזיאון המלחמה, החצי השני של המשפחה הלך לגן החיות שבעיר. יובל ואלון נהנו שם מאוד. "ראינו היפופוטם שמן במיוחד אוכל אורז (!), הפילים היו נחמדים וגם הקופים". בגן החיות עצים גדולים ועתיקים שיוצרים נוף נעים. יחד עם זאת החיות לא נראות במיטבן, וגם מצב התחזוקה בחלקים רבים בגן מוזנח למדי. לסיכום זה לא יותר מבילוי חביב עם ילדים קטנים שתמיד שמחים לפגוש חיות.
3. Ho Chi Minh City Fine Arts Museum- מוזיאון האמנות- בית פרטי (של עשירים) לשעבר, בסגנון אירופאי מרשים אבל גם מעט דהוי ומתפרק... היצירות בו נחמדות, לא יפות במיוחד אבל שווה לראות אמנות וויאטנמית (רואים שהאומנים באו ממדינה קומוניסטית) עתיקה וגם חדשה יותר. המוזיאון לא מתוחזק מי יודע מה אבל לפחות יש מאוורר כמעט בכל חדר.
4. קרקס- בשדרה די ראשית שלאורך רחוב Pham Ngu Lao קיים קרקס ולידו גם מיני-מיני-לונה פארק. הופעות מתרחשות בכל יום שבת וראשון בערב. מהמשפחה שלנו רק אבא ויובל הלכו ומאוד נהנו. יובל: "היו שם כלבים עשו תרגילי חשבון, קופים שנוסעים באופנים, פיל שעומד על רגל אחת והרבה להטוטנים".
5. פארק מים שנקראDam Sen Park -; כולם הלכו (חוץ ממני) ונהנו מאד. פארק המים פשוט אדיר והפתיע במגוון המתקנים שבו הנקיון ורמת התחזוקה הגבוהה. יש שם תעלה שבה שטים עם אבובים, מגלשות אבובים (לאחד, שניים ושלושה..), מגלשות אתגריות במיוחד, ובריכה מקסימה לילדים קטנים שבה מתקני מזרקות ופסלי פילים בתוכה. מאד כיף לבלות שם יום שלם ונעים!
קניות
בסופו של עניין, מה שעשינו במשך רוב הזמן בעיר היה מנוחה ומגורים קבועים (מה שהיה מיוחד בפני עצמו בגלל שאף פעם לא הייתה לנו הזדמנות לחיות בעיר גדולה בזול). היינו מתיישבים לארוחת בוקר בסביבות השעה 10 במסעדה הקבועה שלנו. למען האמת היו לנו שתיים- Asian Kitchen בה עומרי ואלון היו אוכלים כל בוקר לחם מטוגן טעים, ו- Bee Saigon המתוקה בה כולנו (השאר) אכלנו. יובל היה מכור לפנקייק בננה עם שוקולד. בשתיהן המלצרים כבר הכירו אותנו והיו שמחים לראות אותנו כל בוקר מחדש. במהלך הארוחה היו ניגשים אלינו המוכרים עם הסחורות הקבועות וכל הזמן היינו צריכים להגיד "לא תודה" עם הראש או פשוט להתעלם. מוכרים (או לפחות מנסים למכור) שם משקפי שמש, פינצטות, מניפות, עוגיות והדבר שהכי מדהים הוא חבילות הספרים שהוויאטנמיות סוחבות על המותן (והחבילה מגיעה עד מעל לראש של הוויאטנמית)- מזה כבד! אני לא יודעת איך הן מצליחות (אגב מסתבר שבהאנוי אותן מוכרות ספרים לא נמצאות ולכן הו צ`י מין היא המקום טוב ביותר להצטייד בו בספרים) בשעות החמות של הצהריים (והן מזה חמות! אמנם פחות מבבנגקוק, אבל עדיין חם ולח בצורה שמוציאה את החשק להסתובב בחוץ) נשארנו במזגן לומדים / רואים טלוויזיה ולקראת אחר הצהריים היינו יוצאים לאחת משתי האפשרויות הבאות: שופינג או בית חב"ד.
בשביל להגיע לאחד מהיעדים הבאים, קודם כל היינו צריכים לעבור את הכבישים.... וזה הדבר הראשון שבדרך כלל עולה לי בראש כשאני חושבת על הו צ`י מין סיטי. הכבישים בעיר תמיד עמוסים בהמוני אופנועים. ובשעות העומס (אחרי הצהריים)- באלפי אופנועים. לא היה רגע שבו הכביש היה פנוי כדי לחצות אותו, והיינו פשוט נכנסים ומשתלבים בין התנועה. האופנועים כבר היו מנווטים ביננו, הם ממש מנוסים בזה... חציית הכיכר הגדולה בשעת עומס נראית מסוכנת אבל למדנו שסה"כ האופנועים כאן נוסעים לאט כך שהיינו הולכים עם הראש מכוון לצד שממנו התנועה באה כל הזמן, נותנים ידיים (ומחזיקים אצבעות!). רק חשוב להזהר מאוטובוסים שמרגישים כמו מלכי הכביש ולא אכפת אם יש לפניהם אופנוע, הולך רגל או אופניים... או אולי רק מצפצפים כדי להודיע שכדאי לך לזוז מדרכם. אחרת... בעייתך- הם הרי לא יזוזו.
אחרי שגילינו שזול בהו צ`י מין סיטי ויש לנו הרבה מה לקנות (כבר חודשים שלא עשינו קניות...) החלטנו לעשות חבילה לארץ אותה שלחנו דרך הים (חבילה במשקל 16.5 ק"ג עלתה לנו 40$, תגיע תוך כשלושה חודשים לארץ) לכתובת של סבתא. ידענו שהמחיר לקילו הראשון יקר וכל קילו נוסף (עד 20 ק"ג) עולה רק עוד כ-1.5$, ולכן החלטנו לקנות הרבה ולשלוח את החבילה בסוף השהות שלנו בהו צ`י מין. איזה כיף זה היה, קנינו מלא! בשוק Ben Thanh שנמצא במרכז העיר כמעט שלא קנינו- חם שם, והמוכרים נוקבים במחירים ממש יקרים ונואשים למכור בגלל שיש שם מאוד מעט קונים.
כמה מקומות יקרים שבהם היינו רק בשביל להסתכל, לקבל השראה (ואחר כך לקנות את אותם דברים אבל בשווקים ובזול) ולהנות מהמיזוג הם Diamond Plaza, Zen (אחרי שהכרנו את Zen היפה שבבנגקוק), וגם רחוב Dong Khoi עם חנויות היוקרה היפות שעל יד מלון השרתון ובניין האופרה. פעם אחת גם היינו בשוק הסיטנאי (3 קומות) בציינה טאון, שהיה ריק למדי מקונים. מכרו שם בעיקר בדים אבל מצאנו גם כמה מזכרות יפות ... אז איפה כן קנינו דברים?? בקניון Saigon Plaza שנמצא ברחוב Le Loi ולמרות שהוא קניון סגור וממוזג אפשר וצריך להתמקח בו, וגם בחנויות לאורך הרחובות. פעם אחת מצאנו ברחוב Le Loi דוכן קטן ונמוך ועליו המוני מיניאטורות מקסימות מחרסינה. ברגע שהראנו התעניינות הוגשו לנו שרפרפי פלסטיק קטנים- קטנים (מי שהיה בוויאטנם ראה על איזה שרפרפים קטנטנים הוויאטנמים נוהגים לשבת...) וסלסלת פלסטיק כדי ש`נדוג` לנו כמה מיניאטורות שנחפוץ. זה היה הזוי לגמרי! ובנוסף, בהו צ`י מין דאגנו לאכול KFC ו- Loteria (רשת וויאטנמית שמחקה את מקדונלד`ס רק שהמנות הן וויאטנמיות = מיני). מכיוון שבכל ההמשך הצפוני אין רשתות פסט פוד שכאלו, והמקום הבא שבו נאכל KFC הוא האנוי הבירה...
וכמו שציינתי קודם, הרבה מזמננו בילינו בבית חב"ד שבהו צ`י מין. ולא סתם הרבה- כמעט כל יום או כל יומיים היינו מגיעים לשם! וכמובן שבכל ערב שישי ובכל בוקר שבת... מאוד מאוד נהננו מהאירוח החם והמדהים של הרבי מנחם ואשתו רחלי, וגם של מחליפיהם במשך השבוע הראשון שבו היינו בהו צ`י מין- הרבי נחום ואשתו אסתי. תמיד קיבלו אותנו בשמחה וזכינו בשיחות מעניינות על המון נושאים, וכמובן באוכל ישראלי טעים. בנוסף הרב נחום לימד את עומרי להניח תפילין ולשיר את הברכות לקראת העליה לתורה. פגשנו והכרנו את אנשי הקהילה היהודית (הקטנה...) שבהו צ`י מין ואת המטיילים הישראלים הצעירים החמודים. בית החב"ד הזה הוא חדש (רק בן חצי שנה) וכרגע נמצא בבית של רחלי ומנחם. הוא גם נמצא בסמטה מעט מוסתרת במרכז העיר וצריך לחפש אותו כדי למצוא- אז תזכרו להגיע זה ממש מקום מקסים!
ליל הסדר
נתחיל באסוציאציה קצרה: דמיינו לכם בניין גדול, חדש, מודרני ויפה. בפנים הכל מבריק ונקי, מעוצב מקסים, אווירה נעימה וכייפית. דמיינו לכם חדר בקומה החמישית של הבניין, בו מיטה נוחה בטירוף, נוף מדהים- מלא עפיפונים באוויר, באופק בנייני העיר הגבוהים. מלצרית מגישה ארוחות לחדר, יש כפתור למקרה שרוצים להזמין משהו, טלוויזיה. פיייינווווק. עכשיו דמיינו לכם שאני ישנה במיטה הזו. נשמע נחמד לא?? רק 2 בעיות `קטנטנות`: הבניין היפה הזה הוא בית החולים הצרפתי (שנקרא FV Hospital) בהו צ`י מין סיטי, ואני נמצאת שם בגלל חשד לאפנדציט. באסה! המחלה שלי התחילה דווקא בבוקר של ליל הסדר. קמתי עם בחילה וכאבי בטן חזקיםםםם... סיוט. במשך כל היום ממש סבלתי, בלי פירוט מיותר... בכל מקרה בערב עשיתי מאמץ והלכנו לארוחת ליל הסדר.
בית חב"ד שכרו אולם במלון Liberty 4 וסידרו אותו בצורה חגיגית ויפה- השולחנות היו ערוכים בלבן, חגיגיים, עם יין ומצות מישראל. בחדר היו כמעט 150 איש- מטיילים ויהודים מהקהילה. אבל כשהתחיל הסדר עדיין הרגשתי נורא, ואחרי שהקאתי גם שם- אמא ואני חזרנו לחדר. לא ייאמן שאחרי שבועיים שנשארנו פה רק בשביל הסדר, אני חולה דווקא ביום של הסדר. אוף. הסדר עצמו היה נחמד אך גם קצת מבולגן. היתה בעיה עם הנהלת המלון בקשר לרשיון האירוע - הם סירבו לאשר "התכנסות דתית" ולכן נאלצנו לקצר בקריאת ההגדה. אלון ועוד ילד ישראלי שרו את הקושיות. בכל מקרה ליל הסדר השני אותו חגגנו כהלכתו למחרת בבית חב"ד הוסיף מאד לתחושת החג.
טוב אז בימים הבאים סבלתי... ביום שלישי נסענו למרפאה שנקראת SOS ושם עובדת דומיניק- רופאה יהודייה מקסימה מהקהילה שפגשנו בימי שישי בבית חב"ד. באותו יום היא לא הייתה שם ובדקו אותי רופאים וויאטנמים, חיברו אותי לאינפוזיה, כל הזמן לחצו לי על הבטן לראות איפה כואב, והחליטו לעשות לי בדיקת אולטרא סאונד. הרופא החליט שאין לי כלום, אז נרגענו וחזרנו למלון. אבל גם אחר כך הבטן המשיכה לכאוב. ביום רביעי נסענו שוב ל-SOS למרות שאז הכאב כבר היה מאוד חלש (אחרי שבלילה הוא היה חזק), דומיניק בדקה אותי וכמעט שהלכתי עם עוד אנטיביוטיקה למלון ושום טיפול מיוחד. אבל עדיין היה לי פחד מטריד שאולי יש לי אפנדציט, והחלטנו שניסע לעשות בדיקת CT- וכך נדע בוודאות שאין אפנדציט ונהיה עם לב שקט.
אמא ואני נסענו עם אחות חמודה דוברת אנגלית שליוותה אותנו מהמרפאה (SOS) אל בית החולים הוויאטנמי שנראה... זווועה. הכניסה אליו נראית כמו כניסה אחורית והוא נמצא בתוך סמטה וויאטנמית צרה ועמוסה, מוצא מהקשרו. בקבלה, כ-40 כיסאות פלסטיק עליהם ישובים וויאטנמים חולים ועדיף לא לדמיין מה קרה לכל אחד... בכל מקרה בשבילנו האחות סידרה הכל ותוך 5 דקות נכנסתי לבדיקה. המכונה קצת מפחידה ונשמעת כמו מטוס ממריא, גם את זה עברתי. הרופא שבדק את הצילומים הוא המנהל של הבית חולים (גם הוא וויאטנמי) והאחות אמרה שהוא רופא מאוד טוב אז לפחות זה הרגיע... אבל הוא בא מחמיר פנים ולקח אותי כדי לעשות עוד אולטרא סאונד. מלחיץ. ואחרי הבדיקה הוא הודיע לנו, עדיין מחמיר פנים, שאולי יש לי אפנדציט. וזה היה מאוד מבאס. נסענו חזרה ל-SOS, אחרי שסיפרנו לדומיניק היא המליצה שניסע לבית חולים הצרפתי בעיר, ושם מנתח צרפתי שהוא חבר שלה יבדוק אותי ויחליט מה לעשות. זה הבית חולים שסיפרתי עליו בהתחלה- ממש מקסים, ומרגיע.... בוויאטנמי לא הייתי רוצה לעבור ניתוח, אבל בצרפתי זה עוד נראה סביר. טוב אז הדוקטור הצרפתי החליט שאני אשאר בבית החולים ללילה ואם יחמיר- ניתוח, אם ישתפר- הביתה. רק עוד בעייה אחת- הצרפתי טס בשעה 5 אחר הצהריים לאירופה ומי שמנתח זה הקולגה שלו- וויאטנמי.
התלבטות גדולה- אולי בכלל לטוס ולנתח בבנגקוק? לחזור לישון במלון או להישאר בבית חולים? שהוויאנמי המפוקפק יינתח אותי?? אמא ואבא פתחו חמ"ל והתקשרו למרפאה ישראלית שיש בעיר, לביטוח בארץ, לרופא בארץ, לדומיניק, לסבתא ולאחות של אמא שהתלבטו כאילו שהן איתנו. הבטן כבר לא כאבה לי אבל באמת שהייתי לחוצה. למה אפנדציט דווקא עכשיו? ב-7 בערב החלטנו להשאר לישון וקיבלתי חדר. בינתים נילה ודר` יוני מהמרפאה של דר` קוט הרגיעו אותנו בקשר לביה"ח וגם אלינור ודר` ליטמן מהביטוח הרפואי (של כלל) יצרו איתנו קשר ונתנו לנו מידע חשוב הקשור לאפנדציט. נרגענו. הלילה היה נחמד, אמא ישנה איתי ואבא חזר לשמור על הבנים. למחרת אחרי כמה בדיקות של הדוקטור הוויאטנמי שהתברר כנחמד מאוד, ועוד כמה עיכובים... שוחררתי והייתי מ א ו ש ר ת! לא יאמן אבל הייתי בריאה, והכל היה לשווא. או אולי לא לשווא- זו הייתה חוויה שאני לא אשכח לעולם.
ואחרי שסגרנו בהו צ`י מין סיטי שלושה שבועות, נפרדנו... מאנשי בית חב"ד המקסימים, ממסעדות הבוקר הקבועות שלנו, מהמערביות של העיר... ובעצם ממעין בית (שלושה שבועות זה מכובד- לא??). אבל מאוד שמחנו לצאת לדרך והיינו מלאים בכוחות מחודשים. נסענו עם אוטובוס הכרטיס הפתוח של חברת Sinh Café אל התחנה הראשונה מבין 6 התחנות שמחברות בין הו צ`י מין סיטי להאנוי. מוינה- בקרוב אצלך!
