מתנדבים בבית יתומים
זה היה רק עניין של זמן - וזה הגיע ביום הרביעי שלנו בקוצ`במבה (Cochabamba). התעוררתי באמצע הלילה לקולות ההקאה של שרון. הזמן עבר והתברר ששרון לקתה בקלקול קיבה חמור. זה לא כזה מפתיע בהתחשב בעובדה שמאז שהגענו לבוליביה אנחנו אוכלים רק במסעדות פועלים פשוטות (הכי טעים לדעתנו) ובעובדה שבבית היתומים נותנים לנו מדי פעם את האוכל המוזר שהם מכינים לילדים. בבוקר כשהתברר שמצבה של שרון לא משתפר, הלכתי לבדי ליום ההתנדבות הרביעי שלנו בבית היתומים של קוצ`במבה.
שוב העברתי את היום בשמרטפיה עם בני השלוש. הפעם גיליתי שחלקם אפילו לא יודעים אם הם בנים או בנות...זה המצב כאשר ההורים לא משקיעים זמן בחינוך הילדים וגם בבית ביתומים, מעבר לשירים וריקודים, אין כמעט הקדשת זמן ללימוד. כשראיתי שהאחראית לא מקריאה להם ספרים (יש לי הרגשה שהיא בכלל לא יודעת לקרוא) לקחתי את הילדים, ועם היכולת הבינונית שלי לקרוא בספרדית, קראתי להם 2 סיפורים. לאחר מכן לקחנו את הילדים לכנסייה המקומית לכבוד יום האב ולהפתעתי בסוף התפילה המקומיים פצחו בשירת "הבאנו שלום עליכם" בעברית! קצת מגוחך היה להקדיש חצי יום לכבוד יום האב, ולצייר ציורים לאבא בהתחשב בעובדה שלרוב הילדים שם אין בכלל אבא שגר איתם, "אבל במקרה שאין לכם אבא", כך נאמר להם, "תציירו ציור לישו שהוא אבא שלכם".
יומיים וחצי לקח לשרון עד שהיא חזרה לעצמה וחזרה לבית היתומים לכל הילדים שהתגעגעו אליה. המשכנו בשיגרת ההתנדבות שלנו כל יום. היינו מגיעים ב-8 בבוקר ועוזבים לקראת 6 בערב עם הפסקת צהריים שהיינו מנצלים לאכול החוץ בזמן שכל הילדים ישנו. אמנם הזמינו אותנו לאכול ארוחות איתם אבל אחרי הקלקול קיבה של שרון ואחרי שיום אחד כשכן אכלנו איתם קיבלנו מרק ומצאנו בתוכו רגליים של תרנגולת, החלטנו לאכול במסעדות הפועלים שבחוץ (הילדים אוכלים גם את רגלי התרנגולות). ם הזמן התחלנו להכיר טוב יותר את הילדים ויכולנו להתנהג לכל אחד בהתאם. היו ילדים מאוד אלימים שנזקקו ליותר תשומת לב ומצד שני ילדים שקטים ומופנמים שנזקקו להגנה מפני הילדים האלימים. באחד הימים שלנו שם חגגנו את "יום הים" לזכר יותר מ-120 שנים שעברו מאז שצ`ילה כבשה לבוליביה את פיסת החוף היחיד שהיה לה, וכעת היא נותרה ללא ים ומאשימה בזה את המצב הכלכלי הקשה במדינה (קצת מגוחך לדעתי בהתחשב בעובדה שיש מדינות מאוד מפותחות שאין להם ים כמו שוויץ לדוגמא). ניצלתי את יום הים לספר לילדים על הים, על החופים ועל החיות שם, שכן הילדים האלו לא ראו ים מעולם.
להתנדב שם היה כאילו להיכנס לעולם אחר. הכל פה כל כך שונה ממה שאנחנו רגילים אליו בארץ. מצאתי את עצמי בוהה כל כך הרבה פעמים בכל מיני סיטואציות הזויות שלא ראיתי בחיי כמו 2 ילדות קטנות בנות 5 מוציאות כינים אחת לשנייה (אחרי זה התחלתי להגיע עם כובע לבית היתומים), ילדים שלובשים כל יום את אותם בגדים (בעצם בתור מוצ`ילר אני לא כל כך רחוק מזה בעצמי), אבא שיכור שבא לקחת את הילד מהשמרטפייה, אמא מסוממת שלוקחת את הילד בגאווה כדי להראות לו את אבא שמנופף לשלום מחלון בית בכלא הסמוך ועוד.
כשהגיע סוף השבוע השני חזרנו להקדיש את זמננו ליתומים שכן השמרטפייה נסגרת בסוף השבוע. שיחקנו, חיבקנו וראינו איתם סרט ובצהריים לקחנו הפסקה קטנה וחזרנו לשוק הגדול כדי להתקדם עם הקניות שלנו שכן בוליביה היא המקום העיקרי בטיול שבו קונים מתנות לאחרים ובעיקר לעצמנו. אחרי כחצי שעה שהיינו בשוק פתאום כל הרוכלות התחילו להודיע שעומד לרדת גשם והתחילה תנועה ערה והתרגשות. לא הבנו על מה כל הבאלאגן שכן השוק מקורה בגגוני פח ולכן מה "הביג דיל" אם יהיו כמה טפטופים בחוץ?! תוך 2 דקות הכל התברר - הטפטוף הפך במהרה לסערה ענקית, והתברר שגגוני הפח לא בדיוק עמידים לגשם אמיתי. מים התחילו ליפול פנימה דרך כל פתח פנוי שהיה והריצפה הלכה והתמלאה במים. מיותר לציין שאני ושרון לא היינו לבושים בהתאם לסערה רצינית. היינו עם בגדים קצרים וכפכפים. התקדמנו מהר לכיוון היציאה מהשוק שכן המים התחילו לעלות במהרה וכבר היינו מספיק רטובים מהנזילות מהתקרה.
כשהגענו לרחוב היינו פשוט המומים. הכביש הפך לנהר סוער! זה היה ממש חוויה לצפות במחזה הזה. המים הגיעו לאנשים כמעט עד הברכיים ובתוכם שטו כל מיני פירות וירקות ועוד כל מיני תנובות שנסחפו מהשוק. לבסוף כשהתברר שהגשם לא עומד להיפסק בקרוב והמים המשיכו לעלות, החלטנו לברוח לכיוון המלון. איזו חוויה זו היתה לרוץ כמו משוגעים בגשם שוטף בתוך כבישים שהפכו לנהרות. פעמיים שרון איבדה כפכף שהתחיל לשוט לו במורד הרחוב עד שלבסוף הצלחנו להגיע למלון סחוטים לחלוטין!
יום למחרת, כשהגשם סוף סוף הפסיק, חזרנו לבית היתומים כדי לבלות יום נוסף עם היתומים שגרים שם. העברנו יום שלם של משחקים והפעלות שעשינו לילדים. חילקנו לכולם סוכריות, ועשינו כל מיני משחקים שהזוכה היה נהנה מסוכרייה נוספת. התחלנו ממש להיקשר לחלק מהילדים והתחלנו כבר לחשוב על היום שנצטרך לעזוב ועל כמה שזה יהיה קשה לנו. החלטנו לאכול ארוחת צהריים עם הילדים (הפעם לא היו רגלי תרנגולות) ואפילו ארוחת צהריים פשוטה הופכת להיות פה חוויה יוצאת דופן. אין ילד שלא מסיים את המנה שלו ואם נשאר תוספת אז אין אחד שמוותר עליה. כשאני סיימתי את מנת העוף שלי ילדים התחילו לבקש ממני את מה שנשאר לי בצלחת. לא הבנתי בהתחלה מה הם רוצים כי הרי לא נשאר שם שום עוף! אבל כשנתתי להם את השאריות הם מצצו ואכלו כל חלק כולל עצמות קטנות, עור וכו`. מצד אחד זה קצת עצוב לראות כה דבר, אבל מצד שני הילדים לא רעבים ובעצם הם אוכלים כל חלק אכיל והם לא בררנים כמונו שלא נעז לאכול את כל החלקים האלה. אצלם אין כזה דבר לזרוק אוכל אכיל.
אחרי הצהריים חזרנו לשוק כדי לסיים את מה שהתחלנו ביום הקודם. אפילו הדרך לשוק היא חוויה בפני עצמה כשראינו כל מיני חנויות שלא דימיינו לעצמינו שקיימות. לדוגמא חנות שלמה שמוכרת רק קולבים, או חנות שלמה של סוליות לנעליים. כן כן - רק סוליות! ואם זה לא מספיק אז תוסיפו חנות רק למים וחנות רק של שקיות ניילון. בקיצור לא מסוג החנויות שהייתם רגילים לראות בארץ. יום שני, כשהתחיל השבוע האחרון שלנו בבית היתומים, חזרנו לשמרטפייה לילדים הקטנים. לשמחתי הגיעה מתנדבת ישראלית חדשה שהצטרפה לקבוצה שלי כדי לעזור לי ולגננת להשתלט על 23 הילדים הקטנים. אני ושרון עדיין ניסינו בכל יום להעביר גם זמן עם היתומים המבוגרים יותר שכן עם חלקם ממש יצרנו קשרים חזקים.
פרידה מהילדים
על ההתנדבות שלי חלמתי במשך כמה שנים. לצערי כשהייתי בארץ יצא שכל פעם לא הסתדר לי להתנדב בשנים האחרונות. אמנם כבר יצא לי מעט להתנדב בעבר עם קשישים ועם ילדים, אבל הפעם רציתי להתנדב ולעזור לאנשים יותר נזקקים. לכן, לגבי ההתנדבות שלנו בבית היתומים באתי עם המון ציפיות, ובכל זאת לא ציפיתי להתאהב בילדה בוליביאנית. שמה נעמי והיא בת 10. ילדה מקסימה שבניגוד לרוב הילדים במעון היא יותר בוגרת, מבינה, חמה ,אוהבת (אבל לא מתעלקת...) וחכמה! הגענו למצב שדיברנו על זה שאם היינו כבר נשואים היינו עושים הכל בכדי לאמץ אותה.
אבל האמת האכזרית היא שבמעון ישנים בסביבות ה-75 ילדים ואמהות שמתוכם, נכון להיום, רק ילד אחד מועמד לאימוץ. המצב האבסורדי הזה נוצר כתוצאה מהעובדה שלרוב הילדים האלה יש הורים, אבל הם ממש ממש לא כשירים לכך. ומכיוון שנדרשת חתימה של הורה כדי לאשר מסירה לאימוץ נוצמר המצב הנ"ל, שכן, כפי שנאמר לי, רוב ההורים מעדיפים לראות את הילד שלהם בקבר מאשר בידי אנשים אחרים. בתור הרגישה יותר מבין שנינו אני חייבת לציין שקצת נכנסתי לדיכאון בעקבות המצב, אבל אחרי הכל צריך להבין שאנחנו יכולים לעשות רק את המיטב שלנו ושבעצם הילדים האלו הם ברי מזל כי הם גרים בתוך מעון שמור ולא ברחוב.
וכך המשיך לו השבוע האחרון. כבר ממש הכרנו את הילדים והתחברנו אליהם. גם אני וגם שרון ידענו שאם היינו יכולים להישאר יותר היינו עושים זאת, אבל יש לנו עוד הרבה מה לראות ורק מעט זמן לעשות את זה. ניסינו לעשות כמה שיותר עם הילדים הקטנים כדי לנצל כל שעה שלנו איתם. קראנו להם הרבה, וביום גשום אחד אני והמתנדבת הישראלית החדשה (עדי) הכנו לילדים תיאטרון בובות מאולתר שזכה להצלחה רבה. ם עם הסגל בשמרטפייה יצרנו קשר טוב מאוד ואפילו התחננו מאיתנו להישאר יותר. ואז זה הגיע - היום האחרון שלנו בבית היתומים. הלכנו בבוקר עצובים אל בית היתומים "אם האלוהים". אני קניתי לקבוצה שלי חישוקים וסוכריות כמתנת פרידה, ושרון קנתה כדורים וסוכריות. העברנו עם הילדים יום שלם של משחקים עם המון חיבוקים ונשיקות (כבר ציינו בעבר עד כמה הילדים האלה זקוקים למגע אוהב). בארוחת הצהריים העובדות של השמרטפייה הכינו לי ולשרון ארוחת צהריים מיוחדת לפרידה ויחד אכלנו כל הצוות. גם אני וגם שרון קיבלנו, כל אחד מהקבוצה שלו, ברכה מכל הילדים עם המון מחמאות ותודות על ההתנדבות. ובערב, נאלצנו להיפרד בעיניים דומעות מכל אחד מהילדים שחזרו לביתם.
שלא תחשבו שבזאת הסתיימו כל הפרידות שלנו - נותרו לנו כל היתומים להיפרד מהם. בערב לאחר שהשמרטפייה התרוקנה עברנו לבלות את שעות ההתנדבות האחרונות עם היתומים. הרבה נשיקות חיבוקים ודמעות היו שם. לבסוף אכלנו עם כל הילדים ארוחת ערב ובסיומה נפרדנו מיותר מ-70 הילדים שמתגוררים שם ונתנו לכל ילד שקית הפתעה שהכנו להם מראש שכללה סוכריות, טוש צבעוני, עוגיות ועוד ממתקים מקומיים מוזרים. לאורך כל תקופת שהותינו, ובייחוד ביומנו האחרון במעון, הציפו אותנו הילדים בחום ואהבה. אך המרגש ביותר היתה העובדה שהילדים האלו שאין להם ממש שום דבר משלהם, בקושי ניירות ועטים, נתנו לנו מתנות. קיבלנו מהם ברכות, גומיות לשיער, צמידים, שרשראות, תמונות והמון המון נשיקות ודמעות. פשוט היה לי כל כך קשה לראות שהילדים הורידו מגופם צמידים רק על מנת להעניק לנו משהו מתנה. אני חושבת שמעבר לעובדת קבלת המתנות מהילדים רק ברגע האחרון קלטנו כמה הרבה בעצם הצלחנו להעניק מעצמינו ולהשפיע רק בשבועיים. אפילו בשעתי האחרונה במעון הצלחתי לשכנע ילדה שהתגעגעה למשפחתה שתישאר במעון ולא תברח שכן בבית מכים אותה.
אני מניחה שלא כמו שאר המתנדבים שאנחנו הכרנו שם, אנחנו "העזנו" לשנות שם דברים. אני, לדוגמא, הכנתי טבלת התנהגות טובה לילדים על מנת לעודד אותם להתנהג יפה, ובנוסף הנחלתי בגן משטר עונשים, שכן עד כה היה נהוג לצעוק בלבד על ילד שהתנהג לא כראוי. ונראה לי שבגלל זה הגננת של הקבוצה שלי כל כך הושפעה מהשהות שלנו שהיא פשוט התחננה שנישאר עוד. זהו. שבועיים שלמים במעון נגמרו. נדמה היה כאילו אנחנו מתנדבים שם כמה חודשים. לסיום קיבלנו ברכה מהנזירה מרי, שמנהלת את המקום, שהודתה לנו כל כך על מעט השמחה שהענקנו לילדים. מכיוון שרוב המתנדבים בבית היתומים הן בחורות, אז ראיתי הרבה פעמים את הצורך של הילדים בדמות גברית. לא שבשבועיים יצרתי תחליף לאב שלרובם אין, אבל עצם העובדה שחלק מהילדים קראו לי Papi הוכיחה לי עד כמה חסרה להם דמות האב בחייהם.
נוסעים לאויוני
בהזדמנות זאת אנחנו רוצים לקרוא לכל התרמילאים שיכולים ורוצים לתת קצת מעצמם לילדים מסכנים. ההבטחה שאנחנו יכולים לתת לכולכם היא שמי שמתנדב שם מקבל הרבה יותר ממה שהוא נאלץ לתת. בכל חיינו לא קיבלנו כמות כזאת של חיבוקים, נשיקות ואהבה מכל כך הרבה ילדים בבת אחת. לגרום לילד יתום לחייך שווה הרבה יותר מלטפס לטורס דל פיינה. לקבל נשיקה מילדה יתומה שווה הרבה יותר מלאכול סטייקים בברילוצ`ה. תופתעו לדעת עד כמה אפשר לעזור לילדים האלה אפילו אם אתם לא דוברים ספרדית רהוטה, ואפילו אם אין לכם ניסיון עם ילדים. את הפרטים על המקום נפרסם בטיפים של הכתבה לכל אותם אנשים שמעונינים להעניק מעט ולקבל הרבה.
נפרדנו סופית מקוצ`במבה ומהמלון שכבר הפך לבית שלנו בשבועיים האחרונים. עלינו על האוטובוס לארבע שעות נסיעה עד לאורורו (Oruro). באורורו קנינו מייד כרטיסים לרכבת לאויוני (Uyuni) ונותר לנו להעביר 3 שעות לשיטוטים בעיר. מייד כשהתחלנו לטייל ברחובות העיר יכולנו להרגיש את השפעת הגובה, שכן אורורו ממוקמת בגובה של יותר מ-3600 מטר מעל פני הים. תוך כמה צעדים כבר הרגשנו ממוטטים, עייפים ועם כאב ראש. למזלנו, קוצ`במבה עצמה היא בגובה של יותר מ-2000 מטר כך שהמעבר היה הדרגתי, אבל עדיין הרגשנן כאילו הזדקנו ב-20 שנה. אכלנו צהריים בתוך שוק האוכל המקומי. זוהי באמת חוויה לאכול כשמולך שוכב פגר של חזיר, אבל עדיין הצלחנו לאכול ולהנות מהאוכל על אף התחת של החזיר שהיה מכוון אלינו.
אחרי הצהריים עלינו על הרכבת, במחלקה הראשונה, לנסיעה של 7 שעות לאויוני כדי לעשות טיול בסאלאר. הנסיעה הייתה יפהיפיה , ואפילו עברנו בתוך אגם מדהים (מוזר שהחליטו לבנות פסי רכבת באמצע אגם, אבל הי, אני לא מתלונן). הרכבת הייתה הרבה יותר איכותית מ"רכבת המוות" ואפילו אכלנו ארוחת ערב במסעדה המפוארת על הרכבת, ממש כמו בסרטים. ב-10 בלילה הגענו בסוף לאויוני, מצאנו במהירות מלון, ולמחרת בבוקר קמנו מוקדם כדי למצוא סוכנות לעשות איתה את הטיול בסאלאר (מדבר המלח).
עשינו סקר שוק רחב בכ-6 חברות שונות. יש כל כך הרבה חברות וקשה לבחור שכן רובן מציעות את אותו טיול, בעיקרון של 3 ימים. היינו קרובים ללכת עם חברה אחת עד שגילינו שבאותו יום יוצאים 5 ג`יפים מלאים ישראלים של אותה חברה. למען האמת, לעשות טיול עם 30 ישראלים ביחד נשמע לנו פשוט יותר מדיי. לבסוף, מצאנו חברה שבמחיר נמוך (60 דולר) הוציאה אותנו ל3 וחצי ימים בסאלאר. החברות באויוני ידועות בבעיתיות שלהן מבחינת הבטחות שלא מקוימות, ולכן חתמנו איתם על חוזה מפורט ובנוסף השארנו אצלנו 20 דולר ערבות שבמידה והכל יילך כמו שהובטח נשלם להם בסוף הטיול.
בצהריי היום הגענו לסוכנות כדי לצאת לסאלאר אך כמובן שמייד התחילו הבעיות. אבל על כך בכתבה הבאה.
