טרבזון
"אין בחורות מעל גיל 40 שלא עברו חוויה מינית עם בחורה."
לא, לא, לא טורקיה כזאת. זה פשוט משפט שאמר לנו אחד הישראלים שפגשנו בטיול שלנו לארץ הקצ`קר. הוא פסיכולוג בן 40+, שהשאיר את האישה והילדים מאחור והחליט לצאת לטייל לבדו בצפון מזרח טורקיה - בהרי הקצ`קר. כששאלנו אותו למה דווקא לכאן, הוא אמר בפשטות - "הייתי כאן כבר פעמיים, וזה לא הספיק לי. הנופים פה זה החופש האולטמטיבי מבחינתי, אני רגוע כאן." את ההצהרה המרימה גבה שלמעלה הוא פלט בלילה הראשון שלנו בטורקיה, כשישבנו אנחנו, הוא, ועוד זוג ישראלים שפגשנו בפאב מקומי בעיר טרבזון. כולנו הזמנו "אפס פילזן" - הבירה המקומית - בגדלים שונים, המצב רוח עלה, ופתאום הוא נוחת עם הפצצה הזאת. החלפתי מבטים משועשעים עם דקלה. `טוב הוא פסיכולוג, הוא בטח יודע על מה הוא מדבר...`
יום 1 - טיסות, המתנה ופסיכולוגים תמהוניים
הטיול שלנו לטורקיה התחיל באופן די ספונטני. עברו כבר שנתיים מאז שטיילנו מחוץ לארץ, וכבר ממש בער לנו בעצמות להתנתק שוב מהקדחת התמידית של הארץ ולחוות עולם אחר. המחשבה המקורית היתה לטוס הרחק הרחק מכאן, משהו בסגנון מכסיקו, אבל נוכחנו שאין לנו כסף לטיסה כל-כך ארוכה, ואין לנו זמן לטיול של יותר מעשרה ימים. אז התחלנו לברר, איפה אפשר לנסוע במעט כסף אבל להנות מאותם האספקטים שמציעות המדינות הרחוקות יותר - טרקים, נופים משגעים, מקומיים מקומטים עם חיוך רחב... אני מניח שזה לא היה צירוף מקרים ששלושה זוגות חברים שונים אמרו לנו פה אחד - טורקיה. אבל לא סתם טורקיה, אלא צפון מזרח טורקיה. הרי הקצ`קר.
אז טסנו. לא עבר שבוע, למעשה, וכבר מצאנו את עצמנו מביטים על חופי תל-אביב מעבר לכנף המטוס. חסרון אחד בתכנון כה ספונטני של טיול הוא שלא מספיקים לחשוב על הדברים עד הסוף. אבל מה, לעתים חסרון הופך ליתרון - אחרת לא היינו פוגשים את הפסיכולוג התמהוני הזה...
אבל אני קופץ קדימה. הטיסה שלקחנו מהארץ נחתה באיסטנבול. התכנון היה לטוס ישירות לטרבזון (Trabzon), אך זה היה בדיוק בשבוע שאחרי סוף העונה, וכבר לא יצאו טיסות ישירות לשם. נו מילא. אז נחתנו באיסטנבול, ושם חיכינו קרוב לחמש שעות עד שתצא טיסת הפנים לטרבזון. תאמינו לי, להמתין שעות ארוכות בטרמינל המקומי באיסטנבול - גרסה מעט יותר מעודנת של התחנה המרכזית הישנה - זה לא דבר סימפטי במיוחד. מילא אם היה לנו יום שלם, ואז היינו יכולים לנסוע לעיר, לעשות סיבוב תיירים ולחזור לטרמינל, אבל היו לנו רק ארבע וחצי שעות. בדיוק זמן בשביל לנסוע לעיר ולחזור, בלי להספיק שום דבר באמצע.
הזמן עבר, ובסוף התיישבנו במטוס הקטן של `טורקיש איירליינס`. התחלנו להתקשקש בעברית על הטיול המתוכנן, ולא חלפו שלוש דקות לפני שמהמושב שלפנינו הציץ ראש והציע להראות לנו מפה מפרטת של הרי הקצ`קר. זו היתה פגישתנו הראשונה עם בני, אותו פסיכולוג שמאמין שאין בחורה שהיא לגמרי סטרייטית, ושהוא זוכר את רגע היציאה מרחם אמו. תמהוני, כמו שאמרנו.
אחרי שעה וחצי של טיסה ופטפוטים נחתנו בטרבזון, ולמדנו איך נבואות יכולות להגשים את עצמן. חיכינו, בני ואנחנו, ליד המסוע הקטן למזוודות שלנו, והתלוצצנו על כמה ענקית היתה כמות המזוודות במחלקת האבדות בטרמינל באיסטנבול. והנה המזוודה האחרונה מגיעה... והתיקים שלנו אינם. בהינו במסוע הריק, עומדים שם שלושתנו לבדנו, ואני כבר התחלתי להריץ במוחי סרטים על מה הולך לקרות עכשיו - איך נבלה את כל השבוע הקרוב בטרבזון ולא נראה לא הרים ולא נעליים.
למזלנו הגיע שוטר (שלא ידע אנגלית), ראה את מצוקתנו, וכיוון אותנו בשפת סימנים בינלאומית לאחד הפקידים (שגם לא ידע אנגלית). זה ממש לקח אותנו ביד מחוץ לטרמינל, והתחיל לדבר עם זקן טורקי שצץ משום מקום. הזקן הטורקי (לא, גם הוא לא ידע אנגלית) הנהן והתחיל ללכת. הסתובבנו להביט בפקיד, אך זה כבר נעלם. הזקן הציץ לאחור, סימן בידו, אז המשכנו אחריו במשיכת כתפיים. כן, התיקים נמצאו לבסוף - הם הובלו למסוע אחר, או שאנחנו הלכנו למסוע הלא נכון, לעולם לא נדע. אך זו היתה ההיכרות הראשונה שלנו עם טרבזון.
טרבזון היא עיר נמל ומסחר גדולה, ואין בה שום דבר מעניין, חוץ מ... לא, אין בה שום דבר מעניין. הסיבה היחידה שהגענו לשם היא שרק לשם מגיעות טיסות (טעות! מגיעות טיסות גם לארזורום, אבל כפי שכבר אמרתי, הטיול היה ספונטני למדי, ולא ממש תכננו אותו - את ההתחלה שלו, לפחות - כמו שצריך), ומשם אפשר לקחת אוטובוסים לעיירות הנמצאות למרגלות הקצ`קר.
לפחות היה לנו את בני, שכבר הכיר את העיר במעורפל מנסיעותיו הקודמות, ופגשנו שם גם עוד זוג ישראלים - אורי ונעמה - כך שהיה לנו עם מי לטייל ברחובות טרבזון. חוץ מגלידה בטעם פיסטוק, בקלאווה בטעם פיסטוק, ואותו בילוי מוצלח בפאב המקומי, לא היה ממש מה לעשות שם. התמקמנו במלון (חצי כוכב, אולי) שנקרא `אוזור` (Huzur Aile Oteli, 20 לירות ללילה, כתובת: Iskele Caddesi No.18, טל`: 3221171) - הרביעי שבדקנו, והיחיד שגם היו לו שירותים עם אסלה ולא בול פגיעה כמו ברוב מזרח טורקיה, והוא גם לא היה בית זונות במסווה. אז החדר היה מעופש משהו, אבל היתה לו מרפסת שצופה לים השחור, וגם זה משהו.
יוסופלי
יום 2 - עוד נסיעות ועוד המתנה
הדבר הראשון שעשינו בבוקר היה ללכת לקנות נעליים לדקלה. הנעליים שהיא תכננה ללכת איתן היו לוחצות מדי, מסתבר, וכידוע לכל תרמילאי שעבר את טרק הבתולים שלו, לצאת לשטח ללא נעליים מתאימות זה שוד ושבר. שוד ושבר היה גם לחפש נעלי הרים בטרבזון. הצלחנו למצוא חנות מטיילים קטנה ממש לא רחוק מהכיכר, אבל, הפלא ופלא, המוכר לא ידע אנגלית. המחירים, לעומת זאת, היו ביורו, ובשמיים. בילינו שם קרוב לחצי שעה, אבל בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את המוכר למכור לנו זוג נעליים משומשות במחיר סביר. מה עוד ששילמנו לו בדולרים, והוא נתן לנו שער חליפין גבוה במיוחד, ככה שאפשר לומר שהסתדרנו.
הכיכר המרכזית בטרבזון נקראת `אטטורק אלני` (Ataturk Alani) (למעשה אין כמעט עיר או כפר בטורקיה, לפחות בחלק הזה של טורקיה, שאין להם כיכר, פסל או אנדרטה המנציחים את המהפכן הנודע), ובמשך כל שעות היום היא עמוסה לעייפה בדולמושים - מוניות שירות המהוות את צורת התחבורה המרכזית במזרח טורקיה. למרות כל הבלגן, אין זו בעיה גדולה מדי למצוא דולמוש לאוטוגר (Otogar) - התחנה המרכזית, וכך עשינו. שם, ברגע שצייצנו את יעדנו - יוסופלי (Yusufeli) - ניגש אלינו בריצה נציג של אחד מחברת האוטובוסים וממש אחז בידי וחיבק אותי כדי להוביל אותי למקום הנכון.
מילה על הגברים בטורקיה: לא פעם ולא פעמיים ראינו בטורקיה זוגות גברים ההולכים יד ביד או מחובקים, ממש כמו זוג נאהבים. המחשבה הראשונית היא כמובן שמדובר במקום עם המון הומוסקסואלים, אבל אין זה כך - הטורקים אוהבים לגעת, ונהוג אצלם, גם אצל הגברים, להביע חיבה בצורה זו. להחזיק ידיים זה משהו שעושים אותו כדרך קבע, וחוץ מאתנו התיירים, אף-אחד לא מרים גבה עקב כך.
ועוד מילה על האוטובוסים בטורקיה: בעוד רוב הדברים במזרח טורקיה זולים יחסית, הנסיעות די יקרות, ולוקחים אותן מאוד ברצינות. על כרטיסי הנסיעה יש מקומות מסודרים, וחוץ מהנהג תמיד יש עוד לפחות עוזר נהג אחד שעושה את כל מה שהנהג לא עושה - זאת אומרת, הכול חוץ מלנהוג. הוא דואג לנוסעים, מחלק מים ולפעמים כיבודים אחרים, ופעם בכמה זמן גם עובר בין כל הנוסעים עם נוזל בריח לימון איתו נוטלים ידיים (למנוע בחילות, ולהפיץ ריח טוב באוטובוס). אנחנו בהתחלה ממש לא ידענו איך להגיב, ונטלנו ידיים כמו כולם רק כדי לא להעליב אף אחד בטעות.
הנסיעה ליוסופלי (סה"כ 30 לירות, או 28 אם תגידו שאתם סטודנטים) אורכת כ-7 שעות, אם לא מחשיבים את עצירת הביניים בארטבין (Artvin) - עצירה שלקחה לנו, לפחות, עוד שעתיים תמימות. התחנה בארטבין היתה עלובה ושכוחת-אל. העיר עצמה ממוקמת גבוה בין ההרים וכלל לא ראינו אותה, אך התחנה נמצאת על הכביש הראשי למרגלות ההרים, והיא עושה מצב רוח בערך כמו ענן שחור מעל חופי תל-אביב ביום קיץ. לצערנו הבנו שרק בסביבות חמש יגיע דולמוש שיוצא ליוסופלי. מיואשים מעוד המתנה מייגעת ניסינו לתפוס טרמפים, אך הדבר הכי קרוב שהצלחתי להשיג הוא טיפות בוץ גדולות על בגדי כשמשאית חלפה קרוב מדי.
הדולמוש מארטבין ליוסופלי היה עמוס במקומיים (די קיווינו לראות איזה תייר בשלב הזה, למען האמת). הדרך התפתלה מעלה וכנראה הייתה יפה, אך בשלב זה ירד גשם כבד והכול היה אפור ולא מרנין ביותר, מה עוד שהנהג הנחמד שלנו נזכר רק באמצע הדרך לעלות לגג ולכסות את התיקים שהיו קשורים שם. לקראת סוף הנסיעה פנתה אלינו זקנה טורקיה אחת ושאלה - שוב, בשפת הסימנים הבינלאומית - אם אנחנו ביחד. כשסימנו לה שכן, היא עשתה חצי עיגול מסביב לבטנה, ואז חייכה חיוך עם מספר שיניים מצהיבות והזמינה אותנו - אין לי ספק בזה - לאכול אצלה ארוחת ערב ולישון אצלה בלילה. חוויה מפוספסת, ככל הנראה. סירבנו בנימוס, אמרנו שכבר קבענו עם חברים.
יוסופלי, או `יד יוסף`, כפי שלמדנו מאוחר יותר שקוראים לה, היא עיר חביבה למדי, המהווה נקודת יציאה למטיילים בקצ`קר. ככזאת יש שם תיירים רבים, אם כי חוץ מפנסיונים ואינטרנט, אין שם שום דבר שהייתי מצפה למצוא בעיירה תיירותית בכל מקום אחר בעולם - מסעדות, למשל; עשינו סיבוב די גדול בעיר ומצאנו רק מסעדות מקומיות. לא שהאוכל המקומי הוא רע - להפך - אבל אין שם אפילו פיצרייה אחת לרפואה.
בהגיענו כיתתנו את רגלינו לפנסיון בשם גרין-פיס (Green Peace - פשוט לחצות את אחד הגשרים בעיירה וללכת לאורך הנהר עד שמגיעים), עליו קראנו המלצות ב`למטייל` עוד בארץ. הפנסיון אמנם מרוחק כ-700 מטר ממרכז העיר (כ-15 דקות הליכה), אבל הוא מצוין מהסיבה המרכזית שאפשר לקבל אינפורמציה שם על הטיולים השונים שהרי הקצ`קר מציעים. רוב הישראלים מגיעים לשם, כך שאפשר לשבת במרפסת הרחבה על כוס בירה או כוס תה ולשמוע סיפורים וחוויות. בעלי המקום שמחים לשבת ולעזור לכל מי שמבקש, להראות מפות, לייעץ, ואפילו לסדר דולמוש למרכז העיירה או לעיירות הפנימיות יותר בערים. החדר עלה לנו 25 לירות, ולמרות שהמים לא היו ממש חמים כפי שהובטח, הוא היה בהחלט מספק.
הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בגרין-פיס היה צ`יף. בחור טורקי דובר אנגלית (וקצת עברית), מבעלי גרין-פיס עוד פנסיון בכפר אולגונלר (Olgunlar), וחברת רפטינג וטיולים באזור הקצ`קר (פרטים באתר - www.geocities.com/rapidtour). הוא למד כבר לפני עשר שנים כמה פוטנציאל טמון בהרי הקצ`קר - פוטנציאל שכל כולו קשור בישראלים. כך הוא הפך להיות האיש שכל הישראלים מדברים עליו, כראוי למסורת המוצ`ילרים ברחבי העולם. מה שאהבתי בצ`יף הוא שלא ניכרת עליו שום תאוות בצע, הוא עושה את הכול ברוחב לב ובאמת רוצה לעזור. שמועות רבות רצות באזור על הבחור הזה, אבל בתור אחד שבילה איתו מספר ימים, אני ממליץ על שירותיו מכל הלב.
עלייה לדניז גולו
יום 3 - אל מעמקי ההרים
הדרך לאולגונלר היא יפהפיה. סוף-סוף מתחילים לראות את שלשמו באנו עד לפה. הדרך מזכירה מעט את דרך המוות בבוליביה - כביש שחלקו סלול, חלקו לא, צר (ברוב המקומות לא מספיק למעבר שני רכבים זה לצד זה) ומשובש, אבל מה - יפה. השמש יצאה וחייכה לנו, נהר ה`ברהל` זרם לצד הדרך רוב המסלול, ומידי פעם היה אפשר לראות בקתות של המקומיים מבצבצות מבין העצים. הצמחיה היתה מגוונת, וההרים התנשאו משני צדי הדרך באופן מרשים. צ`יף נסע אתנו והיתה לו קלטת עם אוסף ישראלי, אז ברקע התנגנה לה מוסיקה ישראלית משובחת, מה שהפך את הנסיעה לקליפ מתמשך ולי לפחות לא ירד החיוך מהפנים לאורך כל הדרך.
שתי עצירות היו בדרך. האחת בברהל (Barhal) - כפר קטנטן בדרך שגם ממנו אפשר לצאת לטרקים - כדי לעשות טיפוס קצר למעלה ההר. שם ניצבה לה בתפארת כנסיה ארמנית מהמאה העשירית, בניין יפה למדי, וכמו רבים מהמבנים העתיקים האלה, גורם לך לחשוב איך לעזאזל הצליחו לבנות משהו כל-כך גדול במקום כל-כך מרוחק ובלתי נגיש. העצירה השניה היתה ביאילאלר (Yaylalar), שגם נקראת חבק (Hevek), על שם אחד הבנים של אחד השליטים שפעם שלטו פה. חצי שעה מאוחר יותר, שכבר התחיל להחשיך, הגענו בשעה טובה ומוצלחת לאולגונלר.
אולגונלר זהו למעשה הכפר האחרון אליו אפשר להגיע בנסיעה. יש פה שני פנסיונים מרכזיים, ואנו התמקמנו כמובן בפנסיון של צ`יף (Denis Golu Pension). הקירות בחוץ מאבן, בפנים מעץ, האווירה חמימה, השירותים מודרניים ויש מים חמים חמים. אין ספק שצ`יף ערך מחקר מקיף בכל הנוגע למה ישראלים אוהבים, והוא השקיע את כל כולו בהקמת הפנסיון. 25 לירות לזוג בהחלט שווים את החוויה, אלא אם כן אתם תרמילאים אימתניים שמעדיפים לישון באוהל בחוץ למרות הפרשי הטמפרטורות בין החוץ לפנים, האימתניים לא פחות.
יום 4 - לנשום את הטבע
הטרק אותו תכננו לעשות היה בן יומיים בלבד. עלייה לתחנת ביניים ב`דילבר דוזו` (Dilber Duzu, הנקרא גם ה-Base Camp) ביום אחד, ומשם עלייה לאגם `דניז גולו` ואם יאפשרו התנאים, המשך הטיפוס לפסגת הקצ`קר עצמה. כיוון שהיום הראשון תוכנן להיות קצר, הרשנו לעצמנו לצאת ב-9:30. מזג האוויר היה מעונן משהו, ואנו התבשרנו עוד בפנסיון שתנאי מזג האוויר בימים הבאים הם מעט בעייתיים, ושעלינו לצפות לכך שאולי לא נצליח לטפס לפסגה, או אפילו להגיע לאגם. נו מילא. תאמינו לי, רק להיות שם, מרוחקים מהתרבות הגועשת של פקקים וסיגריות, של עמודי חשמל ועורכי דין, רק זה שווה את זה. להביט בהרים המתנשאים ברקע בירוק ובחום ובצהבהב, בפרות שעוברות באין מפריע, בזקן עם המקל שיושב על סלע על צלע ההר ומוצץ גבעול בלי שום דאגה שבעולם. להיות שם, לנשום את הטבע הזה ולשכוח מכל דבר אחר... המטרה הושגה מבחינתי. כבר אז הרגשתי איך המצברים שלי מתחדשים, איך אני צובר אנרגיות חיוניות כל-כך.
ארבע שעות ארך הטיפוס ל`בייס קמפ`. עלינו בקצב איטי, קטפנו פטל בדרך ועשינו הפסקות תכופות, מהסיבה המרכזית שלא מיהרנו לשום מקום. צ`יף החליט שהוא מטפס גם (לדבריו הוא טיפס כבר מאות פעמים על הפסגה, ואף פעם לא נמאס לו), כך שזכינו ללמוד שירים בטורקית, אגדות טורקיות ועוד מגוון סיפורים על האזור וטורקיה. בדרך עברנו כפר קטן ומוזנח למראה - זהו `יאילה` (Yayla), כפר שלא השתנה במאתיים השנים האחרונות, אליו מגיעים בני הכפר בחודשי הקיץ בכדי לרעות את צאנם ולאסוף יבולים. השבילים בין הבקתות מלאים בחרא של פרות ובבוץ, אך מסביב ישנה פריחה ורודה וסגולה, ואפשר לעצום את העיניים לרגע ולדמיין שאנחנו באמת נמצאים מאתיים שנה בעבר, ולא בתחילת שנות האלפיים.
הגענו ל`דילבר דוזו` בצהריים, אבל כבר אז הקור העז נתן את אותותיו. לא אגזים אם אומר ש-18 השעות הקרובות היו מהקשות שעברתי בכל ימי חלדי כתרמילאי. אבוי לבושה, אבל לא תיארנו לעצמנו שניתקל בטמפרטורות כה נמוכות (ההערכה היתה מינוס 15 מעלות בלילה), ולא באנו מצוידים מספיק. ה`בייס קמפ` ממוקם בעמק קטן בינות להרים, אך הוא לא חוסם את הרוחות החזקות במידה מספקת. עד היום, כשאני מנסה לשחזר איך הצלחנו להקים את האוהל בקור הנורא אני לא ממש מבין איך עשינו את זה. דבר אחד אני יודע - למשך הימים הבאים הופיעו לי מספר כוויות קור על האצבעות. אם אני צריך לבחור מסר אחד שיעבור אליכם מכל הסיפור הזה אז אין לי ספק מהו - תביאו כפפות!
כשהאוהל הוקם לבסוף כמעט ולא יצאנו ממנו, אלא רק כדי להביא תה מהביל לטיילים שהגיעו בשעה ממש מאוחרת ולא היה לנו ספק שצורתם קופאת. מיותר לציין שלא ישנו הרבה בלילה וטוב היה שקמנו ממש מוקדם (4 לפנות בוקר) כדי להתחיל את הטיפוס הארוך למעלה.
יום 5 - Deniz Golu
כבר עם תחילת העלייה הקשה לאגם, ידענו שלפסגת הקצ`קר עצמה כבר לא נגיע היום, ולא רק בגלל כמות השלג שנאמר לנו שחסמה את המעבר. אמנם השמש הפציעה והעננים ברחו להם, אך העלייה התלולה, בשילוב עם הגובה היחסית גבוה שלא היינו מורגלים אליו, חתמו את גורלנו. דקלה התחילה לא להרגיש טוב, וברגע שזה קורה, אני לעולם לא לוקח סיכונים מיותרים, פסגה או לא פסגה.
הלגונה עצמה, כשהגענו אליה כעבור כשעתיים וחצי, היא אחד המחזות היפים ביותר בטיול. מים כחולים צלולים, מוקפים בלבן של שלג, שחור ואפור של סלעי ההר, ותכול בהיר של השמיים הזכים. הקור נשכח לכמה רגעים בהם התיישבנו בנחת והבטנו בנוף המשגע. השקט מסביב היה נצחי, ותאמינו לי כשאני אומר שנשיקה במקום כזה בהחלט נכנסת לדירוג אחת מעשר הנשיקות המושלמות ביותר שהיו לי בחיים.
בלגונה נפרדנו מצ`יף ועוד כמה תרמילאים אמיצים שהחליטו לנסות לכבוש את הפסגה אף על פי כן ולמרות הכול. אנחנו לעומתם שמנו את פעמינו מטה, ממש מדלגים לנו בין סלעים ורוג`ומים, בין נחלים ונביעות מים. השמש לא הפסיקה לזרוח, וכשהשמש זורחת, העולם פשוט נראה הרבה יותר טוב. ההרים הכבירים התנשאו להם בגאון, המים בפלגים נצנצו, ואנחנו היינו מה מבסוטים!
הגענו חזרה לאולגונלר אחרי הצהריים, עדיין חוככים בדעתנו מה יהיה המשך דרכנו - אפשרות אחת היא להמשיך בתכנון המקורי, לאמור לקום מוקדם למחרת בבוקר ולחצות את רכס הקצ`קר ברגל לצד השני. האפשרות השניה הייתה לחזור את הדרך הארוכה באוטובוסים. החלטנו לבסוף לוותר על החצייה הרגלית, מהסיבות המרכזיות שחששנו שהשלגים יחסמו את דרכנו, ודקלה עוד לא הרגישה ממש טוב. בדיעבד אינני בטוח שזו הייתה ההחלטה הנכונה - מטיילים אחרים סיפרו לנו מאוחר יותר שהדרך לא היתה קשה מדי, ואין לי ספק שללכת שמונה שעות זה סימפטי הרבה יותר מאשר לבלות את אותו זמן בנסיעה בדולמושים והאוטובוסים האיטיים של טורקיה.
טיפ קטן - לפני שאתם יוצאים לטיול שלכם בקצ`קר, אני ממליץ להשקיע מעט שקלים ודקות בארץ, ולקנות מגוון צעצועים קטנים, עפרונות צבעוניים, מחקים וכדומה. דקלה עשתה זאת, ובאולגונלר היא יצאה החוצה עם הצעצועים וחילקה אותם לילדים הקטנים. הם, שהדבר הקרוב ביותר לצעצוע שהם מכירים הוא הפעמון שעל צווארי הפרות, שמחו כל-כך ופערו עיניים כמו שילד ישראלי מצוי היה עושה לו היה מקבל לידיו זוג אופניים חדישים. האושר על פניהם התמימות היה גלוי לעין ומדבק, ודקלה, שתכננה לשמור מעט מהמתנות להמשך הדרך, פשוט לא עמדה בפיתוי וחלקה את כולן. אפשר לראות בתמונות שלא רק הילדים התלהבו...
איידר ויוקרי-קאברון
יום 6 - הלאה לאיידר
שוב, יום שעבר רובו בנסיעות. אציין רק שפגשנו כמה וכמה ישראלים בדרך שפניהם היו נפולות - להלן יקראו מאוכזבי הקצ`קר. רבים בתקופה זאת של השנה נתקלים במזג אוויר לא סימפטי עד מעצבן ביותר, כמו אב ובת שפגשנו, למשל, שעשו את כל החצייה מצדו הצפוני של הקצ`קר לדרומי - בראות אפס. כשהגיעו לבסוף לאולגונלר הם היו כל-כך מאוכזבים ומיואשים, שהחליטו להקדים את הטיסה לארץ. זהו אמנם מקרה קיצוני, אך אנצל נקודה זו כדי להמליץ לכל מי שמעוניין בטיול מסוג זה לנסות ולבוא לפני ספטמבר. אם אין הדבר אפשרי, לא נורא - אני מכיר אנשים שעשו את הטיול גם באוקטובר, ואין להתייאש אם מזג האוויר עכור. תחכו יום, אולי יומיים, וסביר להניח שהשמש תחייך אליכם בסופו של דבר.
אז מאולגונלר לארטבין, ומשם לארדשן (Ardesen), עיר לחוף הים השחור ממנה לוקחים דולמוש לאיידר.
איידר (Ayder). עיירה קסומה, ירוקת-עד, תיירותית וקסומה. נכון, אני יודע שכתבתי קסומה פעמיים, אבל אין מילה אחרת שמתארת אותה בצורה טובה יותר. בשונה מהצד הדרומי של הקצ`קר, הצד הצפוני זוכה לכמויות אדירות של גשם, ולכן על צלעות ההרים ישנם יערות גשם מרהיבים. בבוקר מתמקם לו על העיר ענן אפרפר ויוצר אווירה מיסטית ו... נכון, קסומה. מאז שנסלל כביש הגישה למקום, לפני שנים מספר, הוסבו כמעט כל הבתים בעיר לפנסיונים, והתחרות העזה בין בעלי הפנסיונים רק מוסיפה ליופיו של המקום - בקתות עץ בסגנון אלפיני עם גגות רעפים בצבעים אדום וכחול מנקדות את הגבעות מצדי הדרך. אין ספק שכאשר אתה מגיע לאיידר בפעם הראשונה אתה עלול לבלות שעות רבות רק בשוטטות וניסיון לבחור את הפנסיון הטוב והיפה ביותר.
היינו די מותשים מהנסיעה, אז במקום לבזבז את שארית הערב בחיפוש טיפסנו ל`זירבה הוטל` (Zirbe), אותו ראינו ממש בתחילת העיירה. שקט, נקי, עם סניורה טורקית נחמדה שיודעת בדיוק את המילים הנכונות באנגלית. הנוף שנשקף מהחלון - צלע ההר המיוערת, העננים המכסים אותה והצימרים השונים - רק הוסיף לאווירת הרומנטיקה, וכבר אז ידענו שאת שארית הטיול שלנו אנחנו נבלה פה, באיידר.
יום 7 - מנוחה וחמאם טורקי
קמנו ליום סגרירי וגשום, ובאותו רגע החלטנו שהיום לא עושים כלום! בישלנו ארוחת בוקר ישראלית וטובה, ולאחריה ירדנו לחוות על בשרנו את המרחצאות החמות הידועות ברחבי העולם כולו - החמאם הטורקי. התושבים באיידר אינם מתרחצים בבתיהם - הם עושים זאת בחמאם. אך הם לא באים, מסתבנים והולכים, לא לא. מקלחת בחמאם זו חוויה בפני עצמה, ולמרות ההרתעות הראשונית מלהתרחץ לצד גברים שמנים ומיוזעים, אני ממליץ עליה בחום.
החמאם מופרד, מן הסתם, לגברים ולנשים. המחיר הוא 5 לירות, בהחלט סביר, והמקום מסודר ונקי. כאשר נכנסתי פנימה מצאתי את עצמי עומד בחדר מלא אדים, מלא בדיבורים חרישיים של הגברים שנכחו במקום ובצליל זרימת המים. במרכז האולם ישנה בריכה מהבילה - המים רותחים ונראה בהתחלה שאי אפשר להתמודד עם החום, אך אין זה נכון. מכניסים כף רגל בזהירות, אחר כך את הקרסול, ובסוף את כל הגוף. לאחר ששקעתי פנימה נאנחתי בסיפוק וזזתי לי בתוך המים באיטיות משוועת, מרגיש איך המים הרותחים פותרים לי את כל הבעיות בחיים.
באולם הסמוך לבריכה יש מדפי שיש ארוכים ולצדם כיורים עם שני ברזים - האחד רותח, והשני קר - וקערה עמוקה. שם יושבים, מכוונים את המים לחום הרצוי, ואז שופכים את המים בעזרת הקערה על הגוף. אני מזהיר אתכם כבר מעכשיו - זה ממכר. אתה נשען שם על הקיר ליד הברז הפתוח, ממלא את הקערה שוב ושוב, נושם לאט כשעיניך עצומות, ושוכח מכל העולם. לדקלה החוויה היתה מסוג מעט שונה... היא הייתה התיירת היחידה בין המון מקומיות שמנות, חשופות חזה ענק, המלאות קפלים בכל הגוף. לכן לבנות אני ממליץ - לכו לחמאם עם חברה. או עם כמה.
יום 8 - Yukari Kavrun
ב-8:00 בבוקר התייצבנו במרכז העיר ועלינו על דולמוש שיוצא ליוקרי קוורון. שעות הדולמושים אינן קבועות במיוחד, ואם יש מספיק אנשים, הנהג ייצא בכל שעה. הדרך המתפתלת במעלה ההר היא אחת הדרכים המג`עג`עות יותר שהתנסינו בהן. בשלב מסוים היא עולה מעל הענן שמכסה את איידר, והנופים הקסומים הופכים להיות מרהיבים כאשר שלל הצבעים נגלה לעין באור השמש. לאחר כשעה מגיעים לכפר פרימיטיבי בו בתי האבן הקטנים נראים נטועים על צלע ההר. יורדים מהדולמוש ומתחילים את הטרק היומי המתוכנן לאגם קוורון.
העליה לאגם לא קשה במיוחד, פרט לחלק האחרון שלה, שתלול מעט יותר. השמש חייכה אלינו לאורך כל הדרך, למרות שלא הפסקנו להציץ לאחור, שם הענן שבבוקר כיסה את איידר עלה בהדרגתיות למעלה. הדרך אינה מסובכת - עולים במעלה הנחל עד לאגם - ולמי שחושש לאבד את דרכו, ישנם רוג`ומים רבים לאורך המסלול שמציינים היכן צריך לפנות. אנחנו עשינו את כל המסלול - למעלה ובחזרה - בפחות משש שעות, והנופים שחזינו בהם התחרו באופן צמוד מאוד עם אלו שראינו בצדו השני של ההר, בדניז גולו. בדרך למטה הענן הצליח להשיג אותנו בסופו של דבר, כך שמעט מהדרך עשינו בראות הקרובה לאפס, אך גם את זה צריך לנסות. בסך הכול היה זה יום מרשים ביופיו, וכשהגענו חזרה לקוורון נחנו על `אפס פילזן` צוננת בעודנו מחכים לדולמוש שיבוא לאסוף אותנו חזרה לאיידר.
באיידר התפנקנו על מרק עגבניות חם וכמובן, ביקור נוסף בחמאם. את הערב סיימנו במפגש ישראלים אותם פגשנו לאורך כל הטיול, באותו `פאב בית-קפה` היחיד באיידר. דיברנו ושיחקנו קלפים עד הלילה, והיה זה סיום מוצלח לטיול מצוין.
יום 9, 10 - קניות ויאללה הביתה
את היום האחרון בטיול בילינו בטרבזון, חורשים את השווקים השונים. היה זה יום שבת והרחובות היו מפוצצים בדוכנים ובהמון אנשים. הגענו גם לשוק הרוסי, ואף עשינו את דרכנו בגשם אל העיר העתיקה, למרות שחוץ מחומות וכמה כתובות עתיקות לא היה שם יותר מדי מה לראות. זהו זה. נגמר לו הטיול, ואין ספק שהיה קצר מדי. החוויה שהרי הקצ`קר מציעים מומלצת בחום לכל מי שקצת נמאס לו מהבנליות של מלון ובריכה, ואם אתם מתכננים טיול קצר כמו שאנחנו עברנו, למדו מניסיוננו - תכננו כמו שצריך ובואו מאורגנים, וכך תהנו ותמצו את הטיול עד תומו.
לתחילת הכתבה
