יעל: אני נוסעת לטנזניה.
פלוני: באמת?
יעל: כן.
פלוני: חשבתי שהיית שם כבר...
יעל: מתי?
פלוני: כשהיית באוסטרליה.
יעל: לא אמא שלי היתה שם. וזה טזמניה...
פלוני: אה. אז מה את הולכת לעשות בטזמניה?
יעל: אני לא הולכת לעשות שם כלום! אני לא נוסעת לשם בכלל!
פלוני: כרגע אמרת שאת נוסעת!
יעל: לטנזניה!
פלוני: בסדר, אז טנזניה, מה את צועקת?
יעל: די נו... תאחל לי בהצלחה וזהו.
פלוני: בהצלחה בטנזניה! ותיזהרי שם מהקנגורואים, שמעתי שהם יכולים להיות ממש אלימים...

אני נוסעת לטנזניה, ורק עכשיו זה מתחיל לחלחל פנימה ומתחילים בבטן פרפרים. באמת שאין לי זכות לצעוק על אף אחד, פשוט כי אני בעצמי לא ידעתי איפה טנזניה עד לפני חודש וחצי ("באפריקה! זה באפריקה!") - שקט אתה ביציע! אותך אף אחד לא שאל!

 אני נוסעת לאפריקה מטעם ארגון טופז, שהוא ארגון ישראלי שחרט על דגלו עזרה והתנדבות למען ילדים במדינות שונות ומשונות בעולם. בעיקר משונות... הנסיעה היא לטנזניה, לעיר שנקראת ארושה, כדי ללמד במרכז קהילתי ששייך לארגון "מירקל קורנר אוף דה וורלד" או בעברית פינת הניסים של העולם. אני נוסעת לשם כדי ללמד מלאכת יד (שקט אתם ביציע! תפסיקו לצחקק!) ואנגלית, ואולי גם שיעורים על איידס וכדומה. בנוסף יש שם קבוצת תיאטרון שנפגשת פעמיים בשבוע וישמחו לעזרה נוספת.

 ארושה נמצאת בצפון טנזניה, באיזור הררי שיש בו שפע עצום של טבע וחיות בר. ממערב לה נמצאות שמורות טבע ענקיות כמו הנגורנגורו והסרנגטי, שמפורסמות בכל העולם בפראיות שלהן. שמורת הסרנגטי היתה בחלקה רקע להתרחשויות בספרה של ג`וי אדמסון, "לחופש נולדה", שעסק בנסיון להחזיר לטבע את הלביאה אלזה. מצפון לארושה נמצא ההר הגבוה ביותר באפריקה, הקילימנג`רו, שהוא חלק מרכס הררי עצום שמשתרע עד קניה. טנזניה גובלת בימת ויקטוריה שהיא מקור הנילוס, אותו גילה בזמנו ד"ר ליווינגסטון המפורסם. האיזור מוזכר בהרחבה גם בספרו של ז`ול ורן, "חמישה שבועות בכדור פורח".

 עד כאן ביבליוגרפיה. בזמן שכל הדברים הנהדרים, המקסימים והמרתקים האלה נמצאים כשעתיים נסיעה ממני, אני אשהה בעיר שמוצ`ילר אחר באתר "למטייל" (גיל) תיאר במילים המקסימות "דומה מאוד לעפולה, אולי קצת פחות מעניינת". אני גם אעבוד כמו חמור ולא ישלמו לי על זה אפילו שילינג טנזני אחד. בשביל התענוג של הנסיעה הנ"ל לעפולה של מזרח אפריקה, אני קונה כרטיס באלפי שקלים בחברת אתיופיאן אירליינס, שמתהדרת (על פי עדותו של אחי) בסלוגן המקסים "Bring your own food". אני מממנת את כל הנסיעה בכסף שנחסך לאחר עבודה בחנות ספרים (בה שילמו לי משכורת עתק...) ואפילו שברתי קופת חסכון שיש לי מגיל 16 כדי לשלם על הציוד. לא אחת כזאת שיש בבנק, אחת אמיתית שנאלצתי להרוס לחלוטין כדי למצוא שיש לי עכשיו שלושים אלף מטבעות של עשר אגורות שאף אחד לא רוצה לקחת. אני בכלל לא אדבר על שבעת החיסונים שהולכים לתקוע לי במקום שלא אזכיר את שמו. נו, אז למה אני נוסעת לשם בכלל? כי באמת שאני רוצה לעזור ובלב שלי אני יודעת שלתת זאת הרגשה...

 חלאס צחקוקים מהיציע! אל תגרמו לי לעלות לשם! טוב, תפסתם אותי. אני לא ממש יודעת למה אני נוסעת... קשה להסביר משהו שמרגיש לך מצד אחד כל כך נכון ומצד שני כל כך טיפשי... קשה להסביר משהו שרוצים כל כך, שמוכנים לשלם כדי שירעיבו אותך, יכאיבו לך ויגידו לך מה לעשות... אפילו בצבא נתנו לי גרביים כשהגעתי! בינתיים אני נוסעת ומקוה לטוב. אם זה יתברר כצעד אידיוטי שסתם בזבז לי את הזמן ועלה המון כסף אני אקח אחריות, אנשום נשימה עמוקה ואתבע את כל העולם ואחותו על עגמת נפש. יום טוב.

יעדי הכתבה