על הבדלים ודמיון שבהתנדבות בטנזניה
הבטחתי לכתוב סיכום לתקופה שלי בטנזניה, אבל האמת היא שאין לי מושג איך לעשות את זה. איך לעזאזל אני אמור לסכם את התקופה שבה הייתי הכי רחוק שאפשר מהחיים האמיתיים, אבל גם הרגשתי שהיא תשפיע עליהם יותר ממה שיכולתי לשער? אז אני אתחיל משני הדברים האלה בדיוק, ונראה מה יצא...
במה בעצם זה היה כל כך שונה? האינסטינקט הראשוני שלי אומר "בהכל". האינסטינקט השני אומר "בכלום". יופי. התחלה מצויינת. זה בטוח יעזור לי לסכם פה את העינינים. ובכל זאת, השוני הוא בכל כך הרבה דברים ובמעט דברים בו בזמן, שכנראה שאין ברירה אלא להיכנע לשני האינסטינקטים. התחושה הראשונה שהרגשתי כשנחתתי היתה חרדה. פשוט נכנסתי לסוג של פאניקה ולא הצלחתי להבין מאיפה קפץ עלי הרעיון האדיוטי הזה. למזלי הרב, אתיופיאן אייר טסה מקילימנג`רו לתל אביב רק פעם בשבוע - אחרת יכול מאוד היה שהסיכום הזה היה מתרחש כבר אז - "שלושה ימים בטנזניה - סיפור המעשה". ביום הרביעי, שנדמה לי יותר שהיה באורך של כמה חודשים, מצאתי את עצמי נרגע ומתרגל, ממש כמו שקורה בכל מצב כזה. פתאום הכל התחיל להראות לי נורמלי. אין מים זורמים? נו, מקלחות מדלי זה גם טוב. לישון שבועות בשק"ש על רצפה של הכיתה בה אני מלמד? זה מעולה, כי ככה אני יכול לישון יותר שעות. כל אלה הן שאלות, שאם הייתם שואלים אותי לפני הנסיעה, לא רק שהתשובות היו שונות, כנראה שהשאלות עצמן היו גורמות לי להרהורי חרטה. מה שיותר מצחיק זה שגם עכשיו, למשמע השאלות, אני בדיוק חוזר לאותה נקודה, ונראה לי שעצם הרעיון הוא מגוחך. כנראה שההבדל היחיד הוא הידיעה שיש לי היום, לפיה הכל (מסתבר) אפשרי.
דבר נוסף שהפך את החיים שלי בטנזניה ל"שונים" היתה העבודה שלי. בין אם בתקופה שלימדתי אנגלית ובין אם כשהתנדבתי בבית היתומים - שאלה לא תחומים רחוקים ממקומות בהם עבדתי בארץ - היה מוזר ומעניין לגלות עד כמה שונה זה לעבוד לעומת ההתנדבות. יש משהו מזקק, אם תסלחו לי על היומרה, בחוסר העיסוק בכסף. במילים אחרות, העובדה שידעתי שאני עושה את הדברים כדי שהם יעשו, ולא כדי שאני אוכל ללכת בסופ"ש לאיזו מסעדה טובה (וזה לא רק בגלל מצבן של המסעדות בטנזניה...), הופכת את המוטיבציה לאמיתית יותר. אבל זה לא עובד לבד: בשיטת הין-יאנג יש לדברים גם צד שני. גם אם המוטיבציה בעבודה היא אחרת, הנסיון שלי מלמד שבעבודה יש לי נטיה להתגייס נפשית ולגלות מעורבות רגשית. למרות שלכאורה בהתנדבות זה היה נכון עוד יותר, הסתבר לי שדווקא הסיטואציה ההתנדבותית מכריחה אותה להגביל את המעורבות שלך. נדמה לי שזה נובע בעיקר מהעובדה שאתה תמיד בסטטוס של זר, בוודאי במקום כמו טנזניה, שבה אתה לא צריך להראות דרכון או לומר מילה אחת כדי שכולם ידעו שאתה לא מקומי. התוצאה של זה היא שאתה מהלך על גבול חמקמק ובלתי נראה שבין "עוזר" ל"מפריע", בין "מעורב" ל"מתערב". זה לא קרה לי, לשמחתי, אבל לא מעט הואשמו מתנדבים אחרים בכך שהם "כופים רעיונות מערביים", וזו תחושה מאוד לא נעימה. אני מצאתי שזה אולי אחד הדברים הכי קשים במשימה כולה- לדעת להגביל את המעורבות שלך.
איך משפיעה ההתנדבות על המתנדב?
ולשאלה השניה: איך התקופה הזו תשפיע עלי? כנראה שהשפעה תהיה בעיקר בתחום התפיסה. רמזתי על זה כבר קודם, אבל נדמה לי שחל אצלי שינוי בתפיסה של מספר דברים. קודם כל, למרות שחשבתי שאני מבין את זה גם קודם, למדתי כמה דברים על אופי האדם. ראיתי אנשים שחיים במה שבכל מקום אחר היה מוגדר "תנאים לא אנושיים", ולא רק שהם מאוד מאוד אנושיים, הם גם מצליחים להיות מאושרים. והרי זו האנושיות כולה- לדעת למצוא את האושר במה שיש. האמת היא ששמחתי לזהות את זה גם אצלי. זכור לי במיוחד יום אחד בבית היתומים שבו חשבתי על זה: ישבתי על מדרגות המשרד, מוקף בילדים צורחים בקולי קולות, מכוסה כולי בשתן של התינוק שלנו (חבקוקי קוראים לו, שם הולם לתינוק בן שנה נכון?), אחרי שלפני שעה קלה אכלתי גוש חיטה מבושלת עם דגים קטנים שיובשו בשמש ויש להם ריח של מוות, והייתי... מאושר. לפעמים היה נדמה לי שהאנשים האלה יכולים היו להיות מאושרים רק כי הם לא יודעים אחרת. כי הם לא יודעים שאפשר לאכול אוכל מגוון יותר, לשתות מים נקיים יותר, לגור בבית נקי יותר ולהנות ממערכת ממשלתית יעילה יותר. היום נדמה לי שזה לא נכון. היום נראה לי שהם יכולים להיות מאושרים למרות כל אלה, פשוט בגלל שהם אנשים.
למדתי גם עד כמה נפלאה יכולה להיות החוויה הבין-תרבותית, למרות השם הדוחה משיעורי הסוציולוגיה. למדתי איזה תענוג זה להשתלב בחברה שהיא לכאורה שונה מאוד משלך, ולהרגיש בה בבית ככל שניתן. למדתי גם את חשיבותה של התחושה המעיקה כל כך של הזרות, שבאופן טבעי הזכירה לי פעמים רבות למה אנשים מקבלים את החיוך האווילי הזה, כשהם אומרים את המילה "בית". כן, אני קראתי לבית שלי בארושה בית כשהייתי בעיר, לארושה בית כשהייתי בכל מקום אחר בטנזניה, ולטנזניה כולה בית כשהייתי מחוצה לה. אבל היום אני יודע שעשיתי את זה רק כי לא היתה לי ברירה. אני לוקח את הסיכון שכרוך בציטוט אמרות שפר מפיה של דורותי מארץ עוץ, ואני אומר שכמו תמיד - אחת החוויות המענגות ביותר בשהייה במרחק מהבית, היא הגעגוע עצמו.
ההתמודדות עם החזרה הביתה
עבר כבר חודש מאז שחזרתי ארצה, ואני יכול כבר לספר גם משהו על חוויית החזרה עצמה. הדבר שהיכה בי קודם כל היה התחושה שכלום בעצם לא השתנה. הדרך חזרה מנתב"ג (שהוא, אגב, כן השתנה מאז שעזבתי...) הרגישה כאילו נסעתי בה רק אתמול. האמת היא, שהיו דברים שכן השתנו. למשל מייד כשיצאנו לכביש אמרתי "וואו, תראו איזה סולידריות יש פה עם שבוע הגאווה- כולם נוסעים עם סרטים צבעוניים". רק אחר כך הסבירו לי שהצבעוניות החדשה שמציפה את הכבישים מגיעה ממקור אחר לגמרי. אבל הרוב בכל זאת נשאר כשהיה: החברים, המשפחה - הכל בעצם נשאר אותו דבר, והדהים אותי לגלות באיזו קלות אני מתאקלם. מצד אחד זה משמח, כי זה הרבה יותר קל, מצד שני זה גרם לי להרהר בסוגיית הבית שהזכרתי קודם - בשאלה האם הייתי בהפסקה מהחיים, או בחיים עצמם? האם חייתי בטנזניה, או גרתי בה? ממרחק של חודש אני יודע לומר שזה איפשהו באמצע, ושהאמת היא שהשאלות גם לא לגמרי רלוונטיות, כי הבית הוא רק במקום אחד. אולי זו הסיבה שהשאלה על "לחיות" ו"לגור" ניתנת לשאילה רק בעברית, כי באנגלית (ובסווהילית, למתעניינים) זה לא עובד?
עוד משהו ששווה להזכיר זו השאלה הבלתי נמנעת "איך היה?" שמגיעה מכל מקום. שאלה תמימה לכאורה, אבל טומנת בתוכה מכשלה ענקית. הרי אין דרך אינטיליגנטית לענות על זה, ואז יוצא שאני מסתפק במילה "מעולה" ונתקל באחת משתי אופציות: או במבט סתום שאומר "נו...?", או באנחת רווחה על זה שבחרתי שלא לספר את כל מה שכתבתי כאן בחודשים האחרונים. בכל מקרה אני בוחר לא להוסיף, כי גם ככה, לצערי, אי אפשר באמת להבין. אבל המכשלה האמיתית עוד לא הגיעה, כי היא טמונה דווקא בשאלה שבאה מייד אחר כך- "מה עשית שם?". ברור שאני מזכיר את שני הארגונים בהם התנדבתי, אבל הרי בשאלה הזו יש עוד דבר שאיתו אני מתמודד בשבועות האחרונים: מה באמת עשיתי? יש לאנשים סוג של פנטזיה על נסיעה לאפריקה שכוללת, במילים פשוטות, את הצלת העולם. והרי העבודה שלי היתה כל-כך קטנה, כל-כך פרטית, כל-כך לא מצילת עולם. אז היית שם ולא הצלת רעבים? לא הבראת חולי איידס? השאלות האלה לא מגיעות מהאנשים עצמם, אבל הן עולות מבין השורות, ואולי בעיקר אצלי, לאור התמונות האחרונות מניז`ר הגוועת (שאגב- מישהו יודע על משלחת התנדבות לשם?? רוצה גם!). מה שאני מנסה להגיע אליו הוא אחד הלקחים הכי חשובים לכל מי שנוסע למשימה כזו- תיאום ציפיות, השתחררות מפנטזיות.
סיכום
שתי סיבות הובילו אותי לקחת על עצמי לכתוב את הכתבות כאן: נדמה היה לי שזו דרך טובה לעודד את הקוראים לסוג אחר של תיירות בטנזניה, ויותר מזה לעודד את הקוראים לצאת בעצמם לסוג כזה של נסיעת התנדבות. ואם אני יכול להסיק ממספר הפניות שקיבלתי- זה אכן עבד. ניסיתי לציין מקומות ופרטים שלא כלולים במסלול הטנזני הרגיל של ספארי-זנזיבר, וכן לתת גם לאלה שכן בוחרים במסלול הזה יותר ידע על החיים במדינה אותה הם מבקרים. יותר מזה ניסיתי להראות את כל הצדדים של ההתנדבות, על צדדיה הטובים והרעים. ועכשיו, כשאני מסיים, אני מבקש לסכם את כל זה במשפט הבא, לכל מי שהיה לו ספק לגבי תחושותי בנושא: התקופה שלי בטנזניה היתה אחת היפות שהיו לי בחיי, ולמרות שאני מקווה שאין זה כך, רוב הסיכויים שזה יהיה נכון גם לעתיד. זה לא אומר שלא היו רגעים קשים, או שלא היו רגעי חרטה, אבל זה כן אומר שאני מאושר שנסעתי, ושיש לי כל כוונה לנסות ולעשות זאת שוב. זו תקופה שתהיה איתי לכל חיי ועל כך אני לא יכול אלא להיות מאושר.
