אושר במקום של עצב ושמחה מעורבים
בתום שלושת השבועות הראשונים של ההתנדבות שלי בבית היתומים שמתי לב לתחושה חדשה, שעוד לא חוויתי מאז שהגעתי לכאן- פתאום שמתי לב שאני פשוט מאושר. עד עכשיו היה לי מעניין, מרגש, הייתי שמח לעיתים קרובות, ונהנתי מרגעים של אושר. אבל המעבר לעבודה בבית היתומים שינתה את כל זה- האושר הפך למצב הבסיסי, שממנו יש חריגות רגעיות- למטה ל"שמחה" ולמעלה ל"אושר גדול". פתאום, כשאני קורא את שני המשפטים האלה, נדמה לי שאני יכול לסיים ממש כאן. זהו. הגעתי לאושר. תודה ושלום. אלא שאז עולה המחשבה אצלכם שאולי סתם לקחתי איזה משהו, כי הרי לא חסרים אמצעים כימיים להגיע לאושר, אז אולי כדאי שאני אסביר קצת יותר.
כשהגעתי לבית היתומים קצת חששתי. בשלוש השנים שלפני עבדתי עם ילדים כחונך, ונהנתי מזה מאוד, אבל מעולם לא עבדתי עם ילדים כל כך קטנים. בילוי של ימים שלמים במשחק עם ילדים נשמע לי נחמד ליומיים, ומשעמם בכל דקה נוספת. לשמחתי בית הספר מאפשר לי לעשות בדיוק מה שבא לי וככה אני מצליח להרכיב לעצמי את משחק הזמן כך שיגיע לאיזון העדין הזה סביב נקודת האושר. אבל אני לגמרי מקדים את עצמי עכשיו. אני אתחיל קצת קודם:
אז לוהדה, ראשי תיבות של Loving Hand for the Disadvantaged and the Aged, הוקמה לפני כשש שנים על ידי מאמא וומבורה, שאותה הזכרתי בכתבה הקודמת. לוהדה כוללת מספר פרוייקטים, בינהם סיוע לקשישים בעיר שנקראת סינגידה, פרוייקט קהילתי בדרום המדינה, ופרוייקט הדגל הוא "קמפ מוזס", בית היתומים שבו אני מתנדב. הילדים מגיעים משכונה שנקראת Unga Ltd. (אונגה לימיטד), על שמו של מפעל המצוי במקום ומספק לתושבים משכורת רעב ושפע אפשרויות להשפלה עצמית. השכונה היא פשוט מזעזעת, וכבר די קשה לזעזע אותי כאן: עוני הוא מראה די שכיח במדינה, אבל דלות כזו, מהולה בצפיפות איומה עם הררי זבל שמספקים לכל דורש אפשרות לחלות בכל מחלה שיחפוץ בה (או לחילופין יעשה הכל כדי לא לחלות בה)- אלה מראות (וריחות) ששמורים לאיזור הזה. הילדים שלנו מגיעים מהמשפחות הכי עניות בשכונה- בדרך כלל עם בעיות סמים או אלכוהוליזם, עוני בלתי אפשרי, הזנחה או התעללות מצד ההורים ושאר ירקות (כלומר המונח "בית יתומים" לא ממש מתאים למה שקורה כאן, כי בכל זאת לרוב הילדים יש משפחות). הליך הבחירה של הילדים, כמו שאפשר לתאר, כלל לא פשוט, כי ההרגשה היא שאנחנו מחליטים מי יזכה בחיים נוחים יחסית ומי בחיים בזבל, במובן הכי מילולי של המטאפורה. פעמיים הציעה לי MW להצטרף אליה לביקורים כאלה שבהם נבחר הילד, ובשתיהן הודעתי לה שאת זה אני לא אעשה יותר בחיים.
אבל עד כאן החלק העצוב בסיפור הזה. מרגע שנבחרו, הילדים עוברים לקמפ מוזס, שנמצא באיזור ירוק ושקט מחוץ לארושה, ומתחילים שם חיים מחדש. הרעיון הוא לתת להם כלים שיאפשרו להם להתקדם אחרי שסיימו את תקופת שהותם בקמפ מוזס, ולעזור גם לשקם את המשפחה שלהם (וזו הסיבה ש-MW בחרה לקרוא למקום על שמו של משה). זה כולל את הצרכים החינוכיים הכי בסיסיים של ילדים: טוב ורע, מותר ואסור, חיים עם אחרים, אהבה, ראשית קריאה וחישוב וכו`. בגיל 7 הילדים חוזרים לבתיהם, לאחר שנים שבהם טופלה המשפחה על ידי העובדת הסוציאלית של לוהדה, והוחלט שהיא יציבה מספיק עבור הילדים. בנוסף, לוהדה מממנת את לימודיהם של הילדים עד התיכון, כדי לוודא שהילדים נהנים ממסגרת יציבה ושיש להם את היכולת להתקדם גם אחרי שעזבו את המחנה. במידה והמשפחה כלל לא שוקמה הילדים מועברים למסגרת אחרת, שמסוגלת להתמודד עם הצרכים של ילדים בגיל כזה.
הילדים בבית היתומים - השמחה האמיתית
כל זה היה מאוד טכני, וזה נשמע לי פתאום קר ומנוכר, כי מהרגע הראשון שמגיעים לקמפ מוזס כאילו כל מה שידעתי על המקום נשכח. בית הספר, שהוא עדיין בתהליכי בניה, נמצא במצב מצוין, גם אם בסיסי למדי. קשה לתאר כמה חשוב שהמקום יהיה צבעוני ונעים לילדים, ולעומת זאת נדמה שלאף אחד לא ממש מפריע שאין בכלל חשמל שם. מעבר למבנה עצמו ישנם הילדים. הילדים, ויש עשרים וארבעה כאלה, הם האנשים הקטנים הכי מקסימים שאתם עתידים לפגוש. מהרגע הראשון הם חברותיים, מושכים אותי לכל הכיוונים, מכינים לי קובבות בוץ משובחות, מכריחים אותי לנדנד אותם ושיא הקסם שלהם בא לידי ביטוי בעובדה שהם מצליחים להפוך כל אדם ממוצע לגוש לכלוך מהלך בתוך פחות מעשרים דקות. תארו לכם חיים של 24 ילדים, שלמעשה מתחרים כל היום על מקום המחיה שלהם, על הצעצועים, האוכל וכדומה. זה נשמע גיהנום, אבל זה ממש לא- הילדים פשוט התרגלו לחיים המשותפים והם דואגים אחד לשני ממש כמו משפחה. כנראה שזה היתרון היחיד במקום ממנו הם באים- כשאין לך כלום, פתאום לחלוק מיטה עם עוד 2 ילדים, לאכול 8 פעמים בשבוע אורז עם שעועית, ולחלוק את החיבוקים שלך עם עוד 23 ילדים, זה המון.
הילדים לומדים במשך היום (רובם במחנה עצמו ו-5 בבית ספר יסודי), כך שהזמן הזה הוא הזמן שלי לעבוד. אני מנסה לעשות דברים שישמחו את הילדים- לצבוע להם את השולחנות, לשפץ נדנדות, לבנות ארגז חול, להמציא פרויקטים אומנותיים שיאפשרו להם למלא את הכיתה, אותם ובעיקר אותי בשכבות צבע אין סופיות, וכולי). אני גם מנסה לעזור ל-MW ואמילי, מתנדבת אמריקנית שמנהלת את המחנה, לחשוב על פרויקטים שיכניסו קצת כסף לבית הספר. המתנדבים אמנם משלמים לא מעט (1500$ לשלושה חודשים), אבל זה סכום שמספיק לאוכל לילדים לשלושה שבועות בלבד. בינתיים מה שבנינו זה פרויקט תיירות שיאפשר ביקורים בתשלום במחנה, וכן עיצבתי חולצות (עם ציורים של הילדים עצמם!) שיעמדו לרכישה של מתנדבים ומבקרים.
בין לבין הילדים הם ללא ספק העיסוק הנעים ביותר, על אף כל החששות: אמנם חלק מחליטים לשתף אותי בשלל ההפרשות שלהם, ואחרים מסוגלים לשבת לי על הכתפים שעות שלמות, אבל באמת שאין משהו יותר מספק מזה. יש מין סיפוק מידי בחוויה הזו, שכנראה היה לי חסר בארגון הקודם בו התנדבתי. כן, החיים בכפר המסאי היו מרתקים, וצברתי ידע אדיר על התרבות הילידית בטנזניה, אבל לראות את השמחה של הילדים כשהכנסנו את השולחנות החדשים לכיתה, או שאחד מהם רץ אלי בבוקר, גם אם הוא בדיוק בגובה המתאים בו ההתנגשות שלנו גורמת לי להתפתל מכאבים (בכל יום! ובדרך כלל יותר מפעם אחת!), פשוט אין משהו נפלא מזה (טוב, על ההפרשות וכאבי הביצים יכולתי לוותר, אבל כנראה שזה בא ביחד).
בגלל שהילדים מגיעים ממצב של עוני נורא, גם נורא קל לשמח אותם: ביום האהבה עשינו לכל אחד מהם מעטפה, והם הכינו פתקים אחד לשני. לפני שחילקנו את המעטפות הוספנו פנימה גם סוכריות ובלונים ונדמה היה שהילדים לא ידעו מה לעשות מרוב אושר. כמובן שמאז הם דורשים ממתקים כל יום- בסווהילית ממתקים הם פיפי, ולקח לי זמן להבין למה כולם דורשים ללכת לשרותים באותו זמן, אבל למזלנו מספיק אנשים עוברים באזור ומכניסים מדי פעם איזו שקית ממתקים רנדומלית. כשקריסטין, מתנדבת מנורבגיה, הביאה לכולם משקפי שמש, הם סירבו להפרד מהם ונכנסו איתם למיטות בשעת מנוחת הצהרים. אנחנו נאלצנו לבצע הסתננות יחידים ולקחת אותם בזמן שהם ישנו, כדי שהם יוכלו להראות עוד יותר מגניבים כשהם הולכים לכנסיה בימי ראשון.
הילדים כולם הם מקסימים, אבל מטבע הדברים לחלקם נקשרתי יותר מלאחרים: וומה, השני הכי קטן בבית הספר, הוא ילד קטנטן עם בטן אדירה, שלא משנה מה קורה לו- הוא תמיד מחייך. אמא שלו נפטרה במהלך הלידה, ולסבתא שלו לא היה כסף לגדל אותו, וכך הוא הגיע ללוהדה. כתינוק לא היה לו מספיק אוכל, ולכן כשהגיע אכל בלי סוף, וזה ההסבר לבטן שלו, למרות שאם תשאלו אותי ,התפריט של שעועית ואורז (או שעועית עם תפוח אדמה, לגיוון) לא תורם למצב. הוא לא מפחד מכלום ובוכה רק כשחבקוק, הקטן מכולם, לא קיבל סוכריה יחד עם כולם ("אבל זה לא בריא לו", אני מסביר, "זה קשה מדי. אני הולך להביא לו טופי רך!". לא מקובל עליו, הוא בא איתי ולא מוותר עד שחבקוק מקבל את הטופי שלו, ולרוב הוא גם מאפשר לו לאכול אותו לגמרי לבד...). שריף, אחד המבוגרים בחבורה, נמצא עזוב בבית של אמא שלו שנתיים אחרי שהיא נעלמה. גידלה אותו אחותו המבוגרת ממנו בארבע שנים. סיפור שפשוט קשה לתאר. ואז רואים את שריף, הילד הכי מקסים ושמח שקיים, ופעם נוספת הכל נשכח. ילד שמגיל שנתיים עד ארבע חי מנדבות שהוא ואחותו הצליחו לגייס, מחלק בכל יום את ארוחת הצהרים לילדים הקטנים ממנו, ועוזר להם גם לנקות. כן, יש בו מין מבט עצוב כזה, אבל דגדוג אחד ושני חיבוקים והוא שוב מתרוצץ ומשחק, דוחף אחרים מהנדנדה ורוכב על הכלב של המחנה. וכאלה יש עוד 22 סיפורים. אז מה הפלא שלעתים קרובות אני שואל את עצמי אם החיים הם יותר עצובים או יותר שמחים?
החיים מחוץ לבית היתומים
העבודה, כמו שאולי היה ניתן לתאר, מעייפת מאוד. אני יוצא מהבית בשמונה, צועד 45 דקות לכל כיוון וחוזר הביתה בסביבות שש וחצי. אבל קורים עוד דברים שלא קשורים לעבודה. כך למשל, בשלושת השבועות שחלפו למדתי להכיר את המשפחה שלי קצת יותר. הוזמנתי לביקור בבקתות שנמצאות בחצר שלנו, ולהכיר את כל האנשים החיים שם (ועדיין, באורח נס, יש בבית שבעה אנשים בכל רגע נתון שאין לי מושג מי הם). מסתבר, שהסיפור המשפחתי של שתי האלמנות (מאותו בעל) החיות באותו בית, אצלן אני גר, מורכב מספיק בשביל מספר טלנובלות לא קטן, ועדיין הן מצליחות לחיות יחד בשלווה. הסתבר למשל, שהאב היה נשוי לפני שפגש את המאמא הראשונה, מאמא איסייה, אבל אשתו סירבה לקבל את הצטרפותה של המאמא למשפחה ועזבה, כשילדיה נותרו בחזקת אביהם. גם מאמא איסייה לא שמחה כאשר בעלה נשא לאשה את מאמא לינה, במיוחד שזה נעשה כשהוא על ערש דווי, אבל לאחר כשנה, כשהשתיים החלו ללכת לאותה כנסיה, הן הפכו לחברות טובות. היום, עשר שנים אחרי, כבר ממש קשה לעשות סדר בסיפור הזה ולדעת מי ילד של מי, אבל הנסיון שלהם להסביר לי את כל זה בסווהילית מספק לנו שעות רבות של שעשוע. שתי המאמות לא מדברות מילה באנגלית, אבל מאמא איסייה אוהבת מאוד לסכם את הסיפור הזה במילים "our husband was busy busy busy!".
בינתיים הספקתי כבר להתרגל לשירותים שצריך לכרוע מעליהם, ומקלחות הדלי כבר מזמן משמחות אותי כמעט כמו מקלחת של ממש- בבית הנוכחי שלי אני יכול להתקלח כל יום, בניגוד לפעם ביומיים-שלושה כפי שהיה נהוג בבית הקודם, וזה מצוין כי כמות הלכלוך היומית היא לפחות פי 6. למרות זאת, שתי המתנדבות שהיו כאן בשבועות האחרונים (כל אחת לשבועיים), התלהבו קצת פחות מהשרותים והמקלחת, וכך הייתי מוצא את עצמי לעיתים קרובות במאסיי קמפ (Masai Camp), אתר הקמפינג הנמצא 2 ק"מ מחוץ לעיר. גם מספר הפעמים שמצאתי את עצמי במסעדות היה גדול לאין שיעור ממה שנהגתי עד כה, כי הן לא ראו סיבה להתרגל לאוכל המקומי, ובצדק - שבועיים מאפשרים את הקירוב-ריחוק הזה. בקיצור, התוצאה הסופית של כל אלה הוא שפתאום נחשפתי לקבוצת אוכלוסיה חדשה לגמרי, שכלל לא פגשתי בעבר: הלבנים. תמיד שמעתי שמועות על לבנים שגרים בעיר, ואפילו פעם עברתי ליד קאנטרי קלאב שנראה כאילו רק הם משתמשים בו, אבל עד כה לא פגשתי את האנשים עצמם. הביקור התכוף במסאי קמפ והשהיה במחיצתה של אמילי, שחיה באזור מאז שהגיעה לכאן (חודש לפני), פתאום גרם לי להכיר המון אנשים לבנים.
האמת היא שזו סיטואציה מאוד מוזרה. באופן טבעי יש לי הרבה במשותף איתם, שכן כולנו מרוחקים מהבית, צוחקים ומופתעים מאותן חוויות עצמן במהלך החיים שלנו כאן. מצד שני, הרי אם הייתי רוצה להכיר אירופאים או אמריקאים הייתי נוסע לאירופה או אמריקה. כשאני בטנזניה אני רוצה להכיר טנזנים. לשמחתי במהלך ההתנדבות הקודמת שלי נהייתי חבר של מספר טנזנים שאיתם אני שומר על קשר, ולכן אני יכול לשלב. אמילי מתלוננת לעתים קרובות שהיא חיה כאן 6 חודשים וטרם התחברה עם טנזני אחד (זה פשוט לא קל להכיר חברים טנזנים כשאתה בעבודה כל היום, ואחר כך הולך לשתות בירה באחד המקומות הכי לבנים בעיר), ולכן היא מאוד שמחה כשהחברים שלי באים איתנו לבלות, כי הם באמת אנשים מעולים.
הדבר האחרון שקורה כאן בשלושת השבועות האחרונים הוא הציפיה. בקרוב אמורים אמא שלי ואחי להגיע לביקור, אחרי שלא ראיתי אותם חמישה חודשים. אני לא יכול לחכות יותר. נראה לי שלחלוק איתם את כל מה שקורה לי כשהם מסתובבים איתי, אוכלים איתי ומריחים איתי יעזור להם להבין את מה שהם מתקשים להבין עד היום- מה ולמה אני עושה כאן.
