התארגנות לטרק
טוב, היום זה יום ההחלטות. וההחלטות הן, שאני יוצאת לטרק ההוליפורד. בבוקר, הגרמני בחדר שלי שאל איפה הייתי ואמר שהוא דאג לי. הוא די חביב, אבל גם מוזר. בכל אופן, ישבתי קצת עם אורס ועם אלכס, וסיפרתי להם שאני הולכת להוליפורד, ואורס צחק ואמר שזה טרק קל. שניהם נוסעים היום לקווינסטאון. אורס הולך לעשות את טרק גרינסטון קייפלס, ובכריסטמס הוא חוזר לעשות את המילפורד, ואלכס סתם תופס איתו טרמפ, אז נפרדנו לשלום.
טוב, ולעניינינו- אני רוצה לצאת לטרק מחר, ולעשות אותו במשך חמישה ימים. אז אני צריכה לוודא שיש מקום בבקתות, להזמין מקום בסירה והסעות ואז ללכת ולשכור ציוד ולקנות אוכל, לארגן את התיק ולשים את התיקים האחרים באיחסון. מדובר בטרק של הלוך וחזור, לאורך עמק, שמגיע עד האוקיינוס. כדי לקצר את הדרך, יש אפשרות לקחת סירה, ולכן התכנון שלי הוא כזה: לאור העובדה שקלוד כל הזמן אמרה כמה הוא קל, ושגם אורס אמר את זה, החלטתי ללכת ביום הראשון לבקתה השניה, מרחק של 19 ק"מ, ביום השני לבקתה הרביעית- 23 או 24 ק"מ, ביום השלישי לבקתה החמישית והאחרונה- 13 ק"מ, ואז ללכת ממנה לאוקיינוס לראות כלבי ים ופינגווינים, שקלוד כל כך התלהבה מהם. ביום הרביעי לחזור עם הסירה עד לבקתה השניה וללכת לבקתה הראשונה, וביום החמישי ללכת בניחותא לנקודת ההתחלה והסוף של הטרק ולחכות להסעה.
קודם כל הלכתי לדוק לברר שיש מקום בבקתות. הבחורה שם אמרה לי שבגלל שזה לא טרק שנמנה על הגרייט ווקס, לא צריך להזמין מקום מראש, אלא פשוט קונים כרטיסים ומתי שאני באה אני משלשלת אותם לתיבה שנמצאת בבקתה. אז קניתי ארבעה כרטיסים, שילמתי ארבעים דולר והמשכתי לסניף של טרקנט, שם פגשתי את קרלה, הנהגת שהסיעה אותי לרוטברן והחזירה אותי מהמילפורד. היו לה עגילי כריסטמס שהיו כל כך זוועתיים שזה היה נפלא- מכל אוזן השתלשל לו זר כריסטמס עגול וחגיגי. דיברנו קצת ואז ביררתי עם הפקידה אם יש לי מקום בהסעה להוליפורד. היא אמרה שכן, אז אמרתי לה שאני הולכת להזמין את הסירה ושאחרי שאברר שיש לי מקום על הסירה, אני אבוא ואזמין סופית את המקום בהסעה. ואז הלכתי לצלצל בחוץ לסירה, אבל הבחורה שמטפלת בזה לא היתה, אז חיכיתי שם 45 דקות עד שהיא הואילה לחזור. השייט עולה 75 דולר, ההסעות לטרק וממנו עולות 80 דולר, ככה שאיכשהו, יחסית לפעילות שלא אמורה לעלות כלום, זה הולך לצאת חתיכת טרק יקר.
משם דהרתי למרכז העיר. הזמנתי מקום באוטובוס מטה אנאו לדאנידין, לבוקר ישר אחרי שאני אחזור, והצלחתי לדפוק את המערכת כי מצאתי כרטיס ב-33 דולר, שזה די בזול. אחר כך נכנסתי לחנות אינטרנט כדי להדפיס את הואוצ`ר של הסירה, ואחרי כמה נסיונות כושלים הצלחתי לעשות את זה. משם עברתי לחפש שעון מעורר נורמלי, כי ההסעה להוליפורד יוצאת ב-7:00 ורצוי שלא אפספס אותה. אחרי שהצלחתי במשימה זו (וכולי תקווה שהשעון יעבוד, בניגוד לשעון המחורבן של הוורהאוס), עברתי לסופר וקניתי אוכל. המון אוכל. יותר מדי אוכל, כפי שהתברר מאוחר יותר. בטרק הזה אין כיריים בבקתות, ואני לא הולכת לסחוב גזייה או משהו, לכן לא יהיה לי אוכל חם כל הטרק. לא נורא, נתגבר. אז קניתי המון גבינה, ביצים, שיהפכו עד מהרה לביצים קשות, שוקולד, קרקרים, חטיפי אנרגיה, תפוחים ואת המיקס הרגיל שלי- אננס מיובש וקשיו בחתיכות (כי הקשיו השלם יותר יקר). במילפורד, סנייק הביא איתו עוגיות שוקו צ`יפס של באדג`ט, ורציתי לנסות אותן. היו להם חבילות של 200 גר` ושל 400 גר`, ויצא שפר גרם, החבילה של ה-400 גר` יותר זולה, אז קניתי אותה. ולכל זה, הוספתי שאריות שהיו לי בהוסטל, עוד אננס, קשיו וחצי חבילה קרקרים. רעבה לא נראה לי שאני אהיה.
חזרתי להוסטל, רק בשביל לגלות שכל הישראלים עזבו את הבניין שלי ובמקומם הגיעו הגרמנים. ב-18:00 יצאתי לבב, כדי לשכור ציוד לטרק. בגלל שהוא מתחיל לעלות יותר מדי, עשיתי קיצוצים, ויתרתי על מעיל גשם ושכרתי רק מקל הליכה, קרסוליות ושק"ש. ארגנתי מהר מהר את התיקים ושמתי אותם באכסון. ואז נזכרתי ששכחתי שם משהו, אז הלכתי להוציא אותו, למרות ההתמרמרויות של ברידג`יט, אבל היא לא עבדה עלי, למה כולם מתים עלי שם. נו בטח, אחרי שקלוד עזבה אני חושבת שאני הכי ותיקה שם. ואז, סוף סוף, יכולתי לנשום. התלבטתי מה לעשות ואז נפל הפור- אוכל. ואוכל חם בבקשה, כי זו הולכת להיות הארוחה החמה האחרונה שלי בחמשת הימים הקרובים. משום מה לא הלכתי למטבח המרכזי, נראה לי שגם לא היה לי כוח וגם לא היו אמורים להיות שם אנשים מוכרים. למרות שאני כן זוכרת שהייתי בבניין המרכזי בערב, כי באתי לסלון להיפרד מהייזל, ומכיוון שהיו שם עוד אנשים הסברתי להם שאני יוצאת לטרק של חמישה ימים ושבאתי להגיד לה שלום, מה שדי שעשע אותם.
בקיצור, בסופו של דבר הלכתי למטבח של הבניין שלי, שהיה מלא, כמו הבניין כולו, בגרמנים. ולא סתם גרמנים, אלא גרמנים שטיגנו דגים והסריחו את כל המטבח. אבל בינות להמון הגרמנים היתה קרן אור אנגלו-סכסית אחת: ג`סטין האוסטרלי, שנראה כאילו הוא במו עצמו היווה השראה לצבים המסטולים מ"מחפשים את נמו". גבוה, רזה, בשאנטי מוחלט, עם רסטות ארוכות, מבשל לעצמו בירה כי זה יותר זול ככה, אבל הוא היה ממש נחמד. מתישהו הצטרף אלינו הגרמני מהחדר שלי ואז הבערנו (השימוש בגוף ראשון רבים הוא כמובן שגוי- הם הבעירו, אני הסתכלתי עליהם מבעירים) אש באח, כי לג`סטין היה נורא קר. הוא גם הראה לי על המצלמה הדיגיטלית שלו תמונות מהטיול, בין השאר תמונות שלו דג, ואני, שכבר שטחתי בפניו את עיקרי הדת החדשה שלי, הצבעתי לעבר האש הכתומה והודעתי לו שככה, באש הגיהינום הנצחית, הוא יבלה אחרי שימות. לקח לו שתי שניות לקלוט למה אני מתכוונת (מחוק או לא?), אבל אחר כך זה שיעשע אותו, והוא גם התלונן שאני לא קהל טוב לתמונות של דייג. כל חובב דייג, לטענתו, היה נורא מתפעל מהן. יופי, יהיה לכולם על מה לדבר בגיהינום.
היציאה לטרק ההוליפורד
קמתי לפנות בוקר כדי שלא לפספס את ההסעה, ובגלל שהייתי לחוצה שהשעון לא יצלצל, במשך כל הלילה התעוררתי מדי פעם ובדקתי את השעה, ככה שמתישהו כבר הבנתי שאני לא הולכת להירדם, אז קמתי להתארגן, אכלתי ויצאתי להמתין להסעה. ההסעה באה, והיה בפנים זוג, בערך בני ארבעים. היינו מנומסים, אבל לאף אחד לא היה כוח עכשיו לשיחות נפש. בדרך עצרנו ואספנו עוד זוג, כבני שישים, שהיו יותר נמרצים. הם הציגו את עצמם כמארק ווילמה, הולנדים שחיים בניו זילנד כבר שלושים ומשהו שנים, וכל חופש הם עושים טרק או שניים. הדרך לטרק היתה די ארוכה, בערך שעה וחצי, ואז הגענו. הנהג הראה איפה השירותים, נכנסתי ותיכף יצאתי- שוב פעם בלי ניאגרה. אני אחכה לבקתה הראשונה. עד שחזרתי כולם כבר נעלמו. סבבה, הכי טוב ללכת לבד. במיוחד היום, שהיה יום מדהים, חמים ושמשי, והשמיים היו תכלת כמעט אין עב, והעננים שכן היו, היו קטנים, לבנים ובלתי דולפים בעליל. אז יצאתי לי לדרך, רק עוד 19 ק"מ למנוחה ולנחלה, לפחות להיום. יאללה.
הודות לעצה של אחי, תליתי את המצלמה על אחת מהרצועות של התרמיל, זו שנסגרה לי על המותניים, וככה המצלמה היתה בשלוף ולא הייתי צריכה כל פעם להוריד את התיק ולבזבז עשר דקות כשרציתי לצלם, ושוב, בגלל שהיה מזג אוויר כזה מדהים, צילמתי די הרבה. בדרך, מתישהו, פתאום פגשתי את מאור, השב לו מן הטרק. הוא בערך עשה את מה שאני התכוונתי לעשות, ואמר לי שזה לא קל ושהבוץ מאוד מקשה על החיים. טוב, נסתדר. האמת היא שגם אני לא הייתי מגדירה את הדרך כקלה, בניגוד לקלוד. אבל מצד שני, קל מבחינתי זה מסלול ההליכה בפארק הלאומי, שמעלתו העיקרית היא שהוא שטוח לגמרי. כל מה שדורש טיפוס זה כבר לא קל. אבל למרות עליות וירידות פה ושם, במיוחד איזה אוכף מחורבן שהיה צריך לטפס עליו, הדרך הלכה די בסבבה. הגעתי לבקתה הראשונה ועצרתי להפסקת צהריים. הבקתה היתה ממש חדשה, מבהיקה ממש. היא היתה בנויה מחדר מוארך, בקצה האחד כיור, משטח עבודה, שולחן וספסלים, ובקצה השני המיטות. וכשאני כותבת מיטות, אני מתכוונת לשתי פלטפורמות, אחת למעלה ואחת למטה, שבכל אחת מהן, מסודרים יפה, שישה מזרונים. כן כן, מיטת קומותיים של תריסר איש. מה שכן, זה שהיא כל כך חדשה ויפה מרכך את ההלם, בניגוד לבקתה ברוטברן. הזוג המבוגר מינוס היה שם, אוכלים גם כן. מסתבר שהם אוסטרלים ושהם עושים את הטרק הזה באיזי, ולכן הם לא ממשיכים היום לבקתה השניה. מתישהו עצר עוד איזה זוג בבקתה, אבל הם לא טרחו להיכנס, אלא ישבו בחוץ ואכלו פיצות! איך בא לי פיצה...
בסופו של דבר יצאתי לדרך. לפני שיצאתי הלכתי לחפש את השירותים, ולמרבה הזוועה גיליתי שגם כאן השירותים הם ללא ניאגרה, שאין בהם נייר טואלט ושהתא מלא בזבובי חול. כנראה שהתנאים של המילפורד והרוטברן לא חלים על ההוליפורד, שהוא טרק נידח שאף אחד כמעט לא מכיר אותו. מכוח ההרגל הבאתי איתי גליל נייר טואלט, זה שאני סוחבת עוד מהארץ, אבל לא חשבתי שאני אזדקק לו בכלל, אז נכנסתי לקיצוב של נייר טואלט. עצוב מאוד. עצוב גם שנאלצתי לוותר על מדיניות השירותים החמורה שלי, של no flush - no thank you. אין מה לעשות. בדרך היו כמה גשרים, אבל כולם היו גשרים תלויים רגילים, לא גשרי החבלים שקלוד הבטיחה. מתישהו, על אחד הגשרים, ישבה מישהי. כשהיא ראתה אותי היא קמה ונתנה לי לעבור ודיברנו קצת. קוראים לה מרים והיא מגרמניה, ולחבר שלה, שבישל משהו מרחוק, קוראים יאן, והיא ישבה על הגשר כי משום מה זבובי החול לא מגיעים לשם. היא אמרה שאני כבר האדם ה-11 שהולך לישון בבקתה, כולל הם וכל מי שהם ראו בדרך, שזה לא טוב בכלל, כי בבקתות יש מקום ל-12 איש, אבל קיוויתי שהיא סופרת ב-11 אבא ובן שפגשתי כבר, שממשיכים לבקתה השלישית, אז אולי נהיה "רק" תשעה בבקתה. מעניין ליד מי אני אשכב...
מתישהו היה שלט שכיוון לדברים שונים, ביניהם הבקתה שלי, ואמר שצריך ללכת אליה 15 דקות. נראה לי שהלכתי יותר וכבר הייתי עייפה ודי נמאס לי. עברתי בדרך ליד הבקתה של אלה שעושים את הטרק בטיול מאורגן, והיא נראתה מאוד נחמדה. לא נורא, אני בטוחה שגם הבקתה שלי תהיה מוצלחת. בסופו של דבר הגעתי לבקתה השניה, אחרי שקצת הסתבכתי בדרך, כי פתאום נפסק השביל ונכנסתי למין חורשה, שלא היה ברור לאן להמשיך בה, אבל הסתדרתי, בסוף. וילמה ומארק היו שם, ועוד שני זוגות, כולל הזוג של הפיצה. המיטות כאן היו כמו בבקתה הראשונה, ומכיוון שהנוכחים תפסו את כל הפלטפורמה התחתונה, זרקתי את השק"ש למעלה ותפסתי את המזרן השני מימין (לא על הראשון מימין כי למדתי את הלקח של הרוטברן). הבעיה בבקתה הזאת היתה שהיא ישנה, והמזרנים קצת מרופטים, בקיצור, טיפה`לה ג`יפה. אבל לא נורא. הלכתי לשירותים להחליף בגדים. שוב פעם- אין ניאגרה, אבל יש נחילים של זבובי חול. והבעיה היא, שבשירותים עומדים בפלג גוף תחתון חשוף במשך כמה דקות ומה שקורה, במלוא העדינות, זה שהזבובים חוגגים לי על התחת ועל הרגליים גם. ובגלל שהתא לא הכי מצוחצח שבעולם, לא כל כך נוח להחליף בו בגדים, אז את החולצה כבר החלפתי במהירות בחוץ. ואז חזרתי פנימה, התיישבתי ליד השולחן, ולא קמתי.
האנשים שם השקיעו בבישולים (אנשי הפיצה עסקו עכשיו בטיגון בייקון). מארק ווילמה גם השקיעו באיזה משהו, אבל אני אכלתי קרקרים עם ביצים קשות, אננס מיובש וקשיו. לא נורא, במילא לא היה לי כל כך תיאבון. מתישהו מרים ויאן הגיעו, והצטרפו אלי ולמארק ווילמה לשיחה עירנית. שאר הזוגות הלכו לישון נורא מוקדם וקצת היה לא נעים שאנחנו מפריעים להם לישון, אבל יאללה יאללה. השיחה די קלחה, כל אחד סיפר על עצמו וכאלה. מארק מגדל מלפפונים, מרים ויאן לומדים תיאולוגיה ויוונית עתיקה, ויאן אפילו לומד עברית! אבל מכיוון שיום ארוך מצפה לי מחר, גם אני הלכתי מתישהו לישון, כי רציתי לצאת מוקדם, כדי להספיק.
עליות וירידות
טוב, היום היה יום קשה. יצאתי לי, לתומי, השכם בבוקר, לדרך של איזה 24 ק"מ, רק מה שלא ידעתי, זה שהטיולים המאורגנים לא עוברים בקטע בין הבקתה השניה לרביעית ולכן הוא מתוחזק ברמה מאוד מינימלית, שזה אומר המון המון ביצות זועמות שמנסות לגנוב לכם את הנעליים (ולמרות שאני די מתעבת את הנעליים שלי, שכינויין Shoes of Doom, אבל בסופו של דבר אני זקוקה להן), טיפוס וירידה במעלה ובמורד ערוצי נחל חרבים (כרגע...), שנראו כמו מפולות ענקיות של סלעים, סימני דרך שמתחבאים לפעמים וכמובן, זבובי החול שמתעלקים עלי בכל רגע שאני עוצרת. היה איזשהו קטע שחציתי ערוץ של נהר, ולא היה לי מושג לאן להמשיך, שום מקום בגדה שלו לא נראה כמתאים לטיפוס, אבל בסוף הצלחתי למצוא את המשולש הכתום, שמהווה את הסמן של המסלול ולהמשיך. הנחמה היחידה שלי היתה שבדרך חזרה אני לא אצטרך לעבור את זה, כי אני מדלגת על החלק הזה עם הסירה. ובתור בונוס, ירד גשם. לא כל הזמן, ולא חזק, אבל בהחלט ירד גשם.
בקיצור, לא היה קל, אבל ניסיתי לעודד את עצמי שאני מתקדמת היטב. רק שהגעתי לשילוט שממנו הבנתי שאני בכלל לא מתקדמת כמו שצריך, ולאט לאט התחלתי להפנים שאם אני ממשיכה מהבקתה השלישית לרביעית היום, אני אתקע בחוץ בלילה, וזו אפשרות שלא כל כך מלהיבה אותי, בייחוד לאור העובדה שהחלק הזה אמור להיות יותר קשה ותובעני מהחלק שבו אני הולכת עכשיו. באסה. והקטע הוא, שבגלל שכבר הזמנתי את הסירה ואת ההסעה, והשארתי פתק במשרד של הדוק שאם אני לא חוזרת בזמן שולחים משלחת הצלה לחפש אותי, אני לא יכולה להישאר כאן עוד יום נוסף, שזה בתכל`ס מה שרציתי. ואם אני מנסה מחר להגיע לבקתה החמישית, יכול להיות שאני לא אצליח להגיע אליה ואתקע בבקתה הרביעית ואז זה ממש יהיה תקוע באמצע, ואני לא אספיק להגיע לא לזה ולא לזה. הדבר היחידי שעודד אותי היה שהגעתי לגשר החבלים. הורדתי את התיק ועברתי אותו פעם אחת בלי התיק והמקל, רק לראות איך זה, ואז עברתי אותו עם כל הציוד, וזה היה ממש כיף! אחר כך המשיך המגוון הרגיל של ביצות וסלעים, רק שעכשיו הבנתי שאני כנראה כן חוזרת את זה, שזה די מבאס. לא נורא. יהיה בסדר.
מתישהו עצרתי לנוח ואז הגיעו מארק ווילמה ודיברנו קצת ואמרתי להם שכנראה אני אשאר הלילה בבקתה. אחר כך המשכתי ללכת וללכת וללכת. ובין לבין, כמובן, אני מקללת את קלוד ואת אורס, את משפחותיהם, את ארצם וכל מה שרק יכולתי לחשוב עליו. טרק קל בתחת שלי. בקיצור, התיישבתי שוב פעם לנוח, ואז פתאום הופיעה אניה מהמילפורד. היא ישנה אמש בבקתה הראשונה והולכת לבקתה השלישית. דיברנו קצת והיא המשיכה, ואני המשכתי לשבת ואז פתאום אני שומעת אותה צועקת לי שהבקתה ממש קרובה. אזרתי כוחות והגעתי אליה. הבקתה הזאת היתה גם כן ישנה, אבל כאן לפחות היו מיטות קומותיים רגילות, ואיזור המיטות היה נפרד מאיזור המטבח והישיבה, מה שהיה מצויין, כי ככה החלפתי בגדים בתוך החדר. ומכיוון שהיו שם שש מיטות קומותיים, ובינתיים היו שם רק ארבעה אנשים- מארק, וילמה, אניה ואנוכי, גם תפסתי מיטה תחתונה. פרסתי מסביבה ומעליה את הבגדים הרטובים שלי, ביקרתי בשירותים. והפעם היה בונוס: על השביל בדרך לשירותים היה איזה בור ענקי מכוסה קרשים.
מתישהו גם מרים ויאן הגיעו, וישבנו כולנו יחד, דיברנו והיה ממש ממש נחמד. אני התחלתי להתלונן על השוויצרים הגרמנים הנוכלים, ואניה אמרה לי, שלמרות שהטרק הזה לא קשה כמו טרק הדאסקי, הוא בהחלט לא קל, ואז איכשהו היא, מארק ווילמה התחילו לספר סיפורי זוועות מטרקים. כל מיני אנשים שמתו, אנשים שגילו פוסום מת במיכל המים וכשניסו לדוג אותו החוצה הוא התפורר בתוך מי השתיה, כאלה. אניה סיפרה שהיא חברה במועדון טיילים, שכל כמה זמן הם יוצאים לטייל, אבל לא חס וחלילה בטרקים הקבועים עם השבילים, אלא נכנסים לתוך הבוש ומשתדלים למות ו/או ללכת לאיבוד, מה שיבוא קודם. והיא סיפרה שבאחת הפעמים היא היתה צריכה לחצות איזה נחל שוצף ומעדה, ואז היא פשוט צנחה עם התיק, שבמזל נתפס לה באיזה סלע, והיא כמעט מתה, ואנשים עצרו וניסו לחלץ אותה ואז היה צריך לחלץ את המחלצים, בקיצור, חוויות.
הם בישלו לעצמם כל מיני דברים ואני דבקתי בתפריט הקר שלי. גילינו גם שיאן סוחב איתו חלב עמיד, כי הוא לא רצה לוותר על קורנפלקס בחלב. על לקחת אבקת חלב הם לא חשבו, ואז אמרנו להם ונראה לי שזה מה שהם יעשו בטרק הבא. מה שכן, פתחתי היום את העוגיות, שהתגלו כלא ממש מוצלחות. אז שידלתי את כולם לאכול מהן, והם אכן אכלו. אניה מתישהו התחילה לעיין בספר הבקתה- בכל בקתה בטרקים שהם לא גרייט ווקס יש ספר שצריך לחתום בו, לתאר את המסלול שהולכים לעשות ואם רוצים, אפשר להשאיר הערות וכאלה. היא סיפרה לנו שבדאסקי היא ראתה שאיזושהי קבוצה כתבה "בגלל שירד המון גשם הנהרות גאו ונאלצנו לשחות הנה, ואחד מאיתנו ננשך על ידי צלופח". בספר הבקתה כאן המקסימום היה קרסול שבור של מישהו. מה שכן, אני התחלתי לעיין בספר, וראיתי את השמות של קלוד ושל אורס, ומה אתם יודעים- יש לשניהם אותו שם משפחה! יש שיאמרו שזו מקריות, אני אומרת שזו קנוניה נגדי. נשאלת השאלה "למה?" מה עשיתי להם? מה? לעולם לא אאמין עוד לשווייצרי גרמני, לפחות לא בענייני טרקים. זונות שקרנים כולם.
אחר כך יאן ביקש שאראה לו איך לכתוב תודה, בבקשה וסליחה בעברית וניקדתי לו את זה, רק ששמתי את הנקודה מעל המקום הלא נכון של ה-ש`, והוא תיקן אותי! זה היה כל כך מוזר. בקיצור, כולנו החלפנו אימיילים, ואניה נתנה לי את הכתובת שלה, למקרה שאי פעם אגיע לפלמרסטון נורת` (ולא, לא הגעתי לשם, אבל זה היה מאוד נחמד מצידה). היא אמרה שהיא תנסה מחר לשריין לעצמה מקום בסירה, והצעתי לה את הואוצ`ר שלי. היא אמרה שעדיף שאני אנסה לקבל עליו החזר או משהו מחר. נראה כבר. לילה טוב. מחר, למרבה הצער, אני חוזרת על עקבותי. לא אגיע לאוקיינוס, לא אראה כלבי ים ופינגווינים. יום, יום אחד, זה מה שהיה חסר לי, כוסאמק!
יום גשום בטרק
אלוהים, איזה יום איום ונורא. דמיינו לעצמכם את כל התלאות שעברתי אתמול, בתוספת של גשם כמעט בלתי פוסק. גשם וגשם וגשם וגשם גשם כל היום. וגשם עושה כמה דברים. ראשית, הוא מרטיב לכם את המשקפיים, וככה אתם רואים מטושטש. מדי פעם אתם מנגבים את המשקפיים, אבל זה לא עוזר בהרבה. וללכת בתנאי שטח לא מתוחזקים ולראות מטושטש זה לא ממש מומלץ, אבל זה מה יש. שנית, כשיורד גשם, הביצות, שגם ברגיל הן לא סימפטיות, הופכות להיות ממש נבזיות. שלישית, הסלעים שצריך לטפס עליהם, בגשם, הופכים לחלקלקים. איך לא שברתי שם את המפרקת אלוהים יודע. מתישהו עברו אותי נוויל וריצ`רד, האב והבן מהיום הראשון. אמרתי להם שאני בטח אגיע לבקתה כמה שעות אחריהם. לפחות מישהו יודע שאני אמורה להגיע, ואולי אם אני אמות בדרך, הם יצאו לחפש אותי. ובתור פלוס, התחלתי אתמול לנקוט במדיניות של פעמיים שירותים. פעם בבוקר, פעם לפני השינה. אני מלאה עקיצות וזה מגרד אימים. בקיצור, הלכתי, הלכתי, חשבתי שאמות, לא מתתי ובסוף, שוב פעם, הגעתי לבקתה השניה, עייפה ומותשת ורטובה לגמרי. לחלוטין. היה לי מעיל גשם ומכנסי גשם וקרסוליות, אבל כשהולכים יום שלם בגשם, זה לא משנה- נרטבים לגמרי, גם מהגשם וגם מהזיעה. בקיצור, סבבה אגוזים.
הגעתי לבקתה, לא טרחתי להיכנס והורדתי במרפסת את הקרסוליות, מעיל הגשם ומכנסי הגשם ובעודי מורידה אותם, נוויל יצא והתפלא מאוד ואמר שבסך הכל הגעתי כשעה אחריהם, והיה שם עוד איזה צרפתי צעיר וזוג אוסטרלי מוזר. אז שוב פעם אני ישנה למעלה. הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד נעליים ולהחליף לגרביים יבשים. עמדתי בנוגע לגרביים יבשים הוצגה כבר, ובכל זאת- גרביים יבשים, תנו לי להגיד לכם, זה הדבר הנפלא ביותר בעולם. יותר מהצלחה, אהבת אמת או עושר. זכרו את דברי- גרביים יבשים. ואז רציתי להחליף את הבגדים, אבל בגלל הגשם לא רציתי ללכת לשירותים, וחוצמזה אני מתאפקת עד לפני השינה, אז עמדתי במרפסת, בזווית כזאת שבה אף אחד מבפנים לא יוכל לראות אותי, וקיוויתי שאף אחד חדש לא יגיע בדיוק עכשיו, כשאני פה חצי ערומה.
ואז נכנסתי ופיזרתי את הדברים הרטובים שלי בבקתה, במקום שעוד נשאר בה, ופשוט ישבתי מול התנור וניסיתי להתחמם. אחר כך עברתי לשבת ליד השולחן, אכלתי קצת, וכתבתי. האוסטרלים והצרפתי הלכו כבר לישון, ונוויל וריצ`רד ישבו ועיינו בספר הבקתה, ואז פתאום נוויל שם לב שאני כותבת מימין לשמאל ושאל על זה. הם מאינברקרגיל, ובאו לכאן בשביל לדוג (ואז לשחרר בחזרה את הדגים למים- די טפשי, לדעתי, ככה להציק לדגים). נוויל די מוזר וריצ`רד נוטה שלא לדבר, גיל ההתבגרות וכאלה. בדרך לשירותים נרטבו לי הגרביים, מה שהיה מאוד מבאס. אחר כך קצת קראתי, ואז היידה, שוב פעם לטפס למיטה. ובלילה, מדי פעם התעוררתי וגירדתי את עצמי, וגם היה אפשר לשמוע, איך מדי פעם, מישהו מתעורר ומתגרד ברגש. אוי.
כתבה וצילמה: מייב, כותבת "מסעותי עם עצמי באירלנד"
