ההגעה לפאי
ביום שני, ה- 24/12, יממה תמימה לאחר חזרתי מהכפר Banpakuwlam, יצאתי מצ`אנג מאי לעבר העיירה פאי (170 באט). "זמן", או יותר נכון "לו"ז", הוא בגדר המלצה כאן ולמרות שנהג המיניבוס אסף אותי בשעה המיועדת, היה זה איסוף לנקודה אחרת שבה חיכינו לנוסעים נוספים וגם החלפנו מיניבוס. לבסוף, ובאיחור של שעה +/- יצאנו מגבולות צ`אנג מאי.
הנסיעה לפאי מפותלת מאוד ומרבית העיקולים והירידות התלולות מזכירים את הירידות ממצפה רמון לעבר אילת (רק לא עם אותם נופים, כמובן). למרות זאת, הדרך מרהיבה ביופייה. שדות אורז, עצי טיק, יערות עד סבוכים, בקתות עץ, פרות בצידי הדרך ונחלי מים קטנטנים. מכל המראות הללו אי אפשר להתעלם. לאחר 3 שעות הגענו אל העיירה הציורית והשלווה הזו. עם ירידתי מהמיניבוס פגשתי בזוג ישראלים שהכרתי בצ`אנג מאי ואשר המליצו לי על המלון שבו הם שוהים, "הלגונה הכחולה" שמו. 10 דקות של הליכה הובילו אותי למלון נחמד עם בריכה קטנה שבהחלט הלם את המחיר אשר דרש (500 באט ללילה) ואשר מתאים לנכים עם כיסאות גלגלים, וזאת בשל ארבעה חדרים הממוקמים בקומת הכניסה (רצוי להזמין מקום מראש).
לאחר מקלחת קצרה יצאתי אל שוק העיירה, שם ערכתי סיור בין הדוכנים והרוכלים, אשר הציגו את מיטב מרכולתם, החל מאוכל מהיר וכלה בבגדים, תיקים, נעליים, שוזרי שיער, ציירי רחוב, מקעקעים, וכו`. מדהים עד כמה שלו כאן. המון תיירים מכל העולם שבסובלנות טבולה בהומור - מנסים להתמקח על מחיר המוצרים ואף להוזילו בעשרות בודדות של באטים. במורד הרחוב הראשי עובר לו הנהר החוצה את העיירה ומעברו האחר פזורים עשרות בקתות עץ מרהיבות ביופיין, ממש על גדר הנהר למרגלותיהם של יערות ירוקים המקיפים את העיירה. מסעדה טובה הציעה לי באגט עם נתחי עוף וירקות מוקפצים תמורת 90 באט בלבד (כולל שיק טרופי אורגני), לאחר מכן קפצתי לעמדת אינטרנט בה התעדכנתי במה שקורה בארץ ולאחר הליכה לא פשוטה בקור מקפיא (מדהים עד כמה ההבדל בין טמפרטורת היום ללילה קיצונית) - הגעתי למלון לשינת לילה.
היום שלמחרת נפתח בטרק פילים שסגרתי ביום האתמול, טרק בן שעתיים שבהחלט הלם את מחירו (300 באט) ואשר עובר באמצעו של ג`ונגל סבוך, שהיציאה ממנו היא דרך הנהר. חצי שעה לפני סיום המסע - אפשרו לנו לשחות ולהשתכשך במי הנהר, כל זאת לצד הפילים שהתיזו מים לכל עבר. בסיום המסע עצרנו במעיין ממנו נובעים מים חמים טבעיים - אחלה הרפיה לישבן שהתייבש לאחר ישיבה בת שעתיים על גב הפיל.
לאחר נסיעה קצרה עשיתי לי צ`ק-אאוט מהמלון בו הייתי, מאחר ובלילה הקודם לא יכולתי להירדם מהרעש. הרעש הגיע מהבאר האנגלי בחזית המלון, בו ניגנה להקה בקולי קולות עד השעות הקטנות של הלילה. בחיפושיי אחר גסטהאוס אחר, עצרתי לארוחת צהריים, שם עלו בי מחשבות והרהורים על חזרה לארץ: "אולי באמת אני לא בנוי למסע הזה... הרגל אינה מטיבה עמי וישנה מועקה לא מבוטלת בבדידות הזו... אני באמת לא יודע לאן מכאן..."
לקראת ערב הזמנתי לי כרטיס נסיעה חזרה לצ`אנג מאי, משם אמור הייתי לעבור ללאוס. שבתי לגסטהאוס החדש שמצאתי לאחר חיפוש מייגע (זוהי תקופת הכריסטמס והכל מלא עד אפס מקום) ולאחר מנוחה בת שעתיים יצאתי העירה לאכול ארוחת ערב. שוב הרגל נתנה לי איתותי אזהרה ואני משער שהדבר נבע מהקור העז ששורר כאן עם רדת ערב. אני ומזג אויר קר מעולם לא היינו חברים ולאחר שהות בת שעה בודדה - שבתי מדדה אל חדרי משאיר מאחוריי קולות של שמחה. זהו. ערב חג המולד היום.
רק כאשר אתה בחו"ל, רחוק מכל המותרות שעומדות לרשותך (רכב, מעקות בטיחות וכו`), אתה למד יותר ויותר דברים על עצמך בכלל ועל מגבלות גופך בפרט, והאמת המצערת היא שגופי הפתיע אותי לרעה בשבועיים האחרונים. פתאום אני מוכה בתובנה שמאירה לי באור זרקור מסנוור את העובדה שבמשך שנים התעלמתי כמעט לחלוטין ממגבלתי הפיסית. טיפסתי על הרים, ירדתי בסנפלינג, עשיתי ראפטינג, קפצתי ממטוסים, אלא שעכשיו ההתעלמות הזו עולה לי ביוקר. כולי תקווה שבהמשך יהיה טוב יותר.
לתחילת הכתבה
ביקור בצ`אנג מאי והסביבה
בבוקרו של יום רביעי ה- 26/12 לאחר לילה קפוא במיוחד, התעוררתי וגיליתי שזו הפעם הראשונה בחיי שבה קמתי באמצע הלילה, לבשתי מכנסי ג`ינס וסוודר עבה וחזרתי לישון (עד כדי כך קר כאן). מקום אנגלי בשם Jiaogulan שנמצא לא רחוק מהגשר החוצה את הנהר - הציע תה צמחים, עשבי מרפא ושאר דברי מאפה הנאפים במקום. זו הפעם הראשונה בתאילנד בה שתיתי קפה איטלקי אמיתי. היתה לי חצי שעה עד האיסוף לצ`אנג מאי ובהתחשב בלו"ז ה"מדייק" כאן, לקחתי לי את מחברת נדודיי בה העליתי את תחושותיי. "אתה לא הולך לכבוש את העולם...אתה הולך לראות אותו..." זה המשפט ששיננתי לעצמי בשעה שחשבתי על לאוס - היעד הבא שלי שהיה מוטל כרגע בספק לאור ההחמרה במצבה של רגלי. מזווית עייני הבחנתי בעוד שני בחורים, אחד ישב לא רחוק ממני והאחר ממש מימיני, לפתע הכתה בי פרופורציה שאמרה לי "היי, תתעודד, ישנם עוד לא מעט אנשים שנמצאים כאן לבד אף הם".
לתחילת הכתבה
הנסיעה חזרה היתה קשה במיוחד (שעה וחצי לפחות של פיתולים וירידות תלולות), למרות הכדור שלקחתי לפני הנסיעה, חשתי בבחילה נוראית ומייד עם עצירתו הראשונה של הנהג - הקאתי את נשמתי. בחור נחמד שנסע עמי הביא לי מים קרים ומטלית לחה. לאחר 15 מילים באנגלית התברר לי ששמו ערן והוא מירושלים. ערן התוודה ש-5 ימים הוא מדבר רק אנגלית ושהוא ממש מאושר למצוא סוף סוף איש שיחה, מה שהפתיע אותי משום שפאי היתה מלאה בישראלים אבל סבבה...אם אני הראשון כנראה שזכיתי.
ערן סיפר לי על לאוס, על יופייה כמו גם על תנאיה הגיאוגרפים והנסיעה אליה וממנה. לאט לאט התחלתי לראות את לאוס מתרחקת ממני. ערן השאיר לי את המספר הסלולרי שלו והציע שנסעד יחד מאוחר יותר בתקווה שאחוש בטוב והקיבה תאפשר לי להכניס אליה דברי מזון לאחר ה"מזכרת" שהשארתי ב"פיצוציית דרכים" בדרך שבין פאי לציאנג מאי.
מואיז (הבחור שהכרתי בבנגקוק ואשר הצטרף אליי לצ`אנג מאי) היה זה שהעיר אותי והתעניין לשלומי לאחר 3 שעות שינה הגונות. ככל שחלפו הדקות התפתחה בינינו שיחה עמוקה על החיים. הוא סיפר לי על אביו שנפטר, סיפר על משפחתו ועל חייהם הלא פשוטים בעבר, סיפר על בטחונו העצמי הרמוס שהלך ונבנה עם השנים בזכות לא מעט עבודה אישית. הצעתי לו להרצות איתי והוא הציע בהומור שאולי נחלוק את החדר וכך נחסוך מאות באטים...בדיקה קצרה עם הפקידה אפשרה זאת ומואיז עבר לחדרי, שם, בשעות מאוחרות יותר הוא חלק עמי דברים נוספים אותם לא סיפר לאיש.
שעות ספורות לאחר שהתהפכה לי הקיבה הייתי חייב לאכול משהו ומואיז הציע לי להצטרף אליו לבית חב"ד שם פגשתי את יוגב, הבחור שקיבל את פנינו שבועיים קודם לכן באכסניית הרד-בריק (300 באט לחדר עם מאוורר, 400 באט לחדר ממוזג) עם הגיענו לצ`אנג מאי. יוגב, בן 26, חי בצ`אנג מאי עם חברתו קטי, מקומית שעובדת בגסטהאוס בו התארחנו. הוא עזר להם לא מעט עם התפריטים ועם שאר דברים וסיסמאות בעברית שהיו תלויות בחדר השירותים. לאחר ארוחת הערב יוגב הציע שאצטרף אליו לשיעור תורה ואני, שמגיל 15 לא הייתי בשיעור שכזה, נעניתי להזמנתו ללא השתהות.
יש משהו בשיעורי התורה הללו שמחזירים אותך למקורות, על אחת כמה וכמה כשהם ניתנים בחו"ל. השיעור עסק בגזירה של פרעה להשליך את בכורי העיוורים ליאור. שיעור תורה שאני בספק אם הייתי שומע אותו בארץ אבל כאן, רחוק אלפי ק"מ, פתאום זה נראה לי כל כך טריוויאלי להיות כאן ולחלוק את דברי התורה האלה עם שאר הישראלים שהיו איתנו. רב חב"ד בצ`אנג מאי, משה שמו, העביר את השיעור בהומור ובקלילות ולקראת 23:00 שבנו לגסטהאוס, שם הפליא יוגב לנגן בגיטרה אשר רכש שם. שעתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי ישן שנת ישרים ולמרות שלראשונה חלקתי את חדרי עם אדם נוסף (מואיז), ישנתי כמו תינוק. כנראה שהיו אלה תלאות הנסיעה הנה, הקיבה שהתהפכה לה, שני הלילות הקודמים שאחד מהם רעש במיוחד והשני הקפיא אותי להחריד.
27/12, יום חמישי - לאחר התעוררות מאוחרת יחסית, החלטנו לצאת למקדש Doi Suthep ולמפלים שנמצאים בדרך אליו (לאלו המתקשים בניידות - ישנה מעלית המציעה את העלייה למקדש תמורת 50 באט תמימים אבל בכדי להגיע אליה, יש צורך לעלות 20 מדרגות כך שהגישה לנכים המרותקים לכסא גלגלים לא כל כך אפשרית). בדרך חזרה עצרנו להתרעננות במפלים היפים שבמורדות ההר שם הייתי יכול להעביר יום שלם אבל מואיז היה חייב לשוב לגסטהאוס, משם לקח את האוטובוס חזרה לבנגקוק שם הוא אמור לפגוש את אחיו שאמור לנחות ביום ראשון הקרוב.
לתחילת הכתבה
חזרה לבנגקוק
28/12, יום שישי - קפצתי לתחנת הרכבת על מנת להזמין כרטיס חזרה לבנגקוק. בלית ברירה, השלמתי עם העובדה שכבר לא אעבור ללאוס דרך מעבר הגבול הצפוני. לפחות לא עם מצבה הנוכחי של רגלי. לאחר שלא מצאתי כרטיס התחוור לי שגם האוטובוסים המשרתים את התיירים (אותם אוטובוסים היוצאים מהגסטהאוסים) לא עובדים בשל ימי סוף השנה האזרחית החדשה. הנסיעה בתחבורה הציבורית אילצה אותי להיגרר עם תיקי מרחק לא מבוטל ובשל מצבה של רגלי, החלטתי לטוס עם חברת One To Go שהציעה את המחיר ההולם והזול ביותר (1700 באט).
לקראת ערביים תפסתי שיחה עם מטייל ישראלי, שהגיע למזרח יחד עם חברתו לה הוא יינשא באפריל הקרוב. הוא עובד בחברת היי טק ענפה והתעניין בהרצאות ובסדנאות אותם אני מעביר. הוא וחברתו אמורים להמשיך מכאן ללאוס בנסיעה בת 5 שעות באוטובוס ולאחר מכן בסירה מהירה (1900 באט). הנסיעה לא פשוטה והוא אינו יודע כיצד חברתו תעמוד בזה עם קיבתה הרגישה. הוא סיפר על היכרותם במקום העבודה בו עבד בעבר, סיפר על ידידותם לפני שהפכו לזוג, על המעבר מידידות לקשר מחייב כמו גם על הסיכון שבדבר (החשש לאבד אותה הן כידידה והן כבת זוג).
אחר הצהריים תפסתי טוק טוק לבית חב"ד (אמנם זה 5 דקות הליכה אבל הרגל שלי, אתם כבר יודעים). המון ישראלים החלו אט אט למלא את המקום. לאחר תפילת מנחה, שרנו מזמורי קבלת שבת וגלשנו אל תפילת הערבית של ערב שבת. קשה לי לתאר במילים את התחושה הקיימת בבית חב"ד בערב שבת. ההתרגשות באמת מיוחדת. באוויר ישנה עוצמה בלתי ניתנת להסבר והקהל החוזר על דברי הרב רק מאדיר את אותה התחושה. לאחר התפילה ישבנו סביב השולחן הארוך (היו במקום שלוש שולחנות כאלו) ולאחר הקידוש הוגשו המנות הראשונות (סלטים ודגים), לאחר מכן שרנו שירי קבלת שבת בקולי קולות והשיא היה כאשר הרב רמז על השיר "כל העולם כולו גשר צר מאוד". פשוט חוויה בלתי ניתנת לתיאור.
לאחר הארוחה (שמוגשת חינם, אגב) הרב הזמין את הקהל ל"עונג שבת", מעין מפגש אינטימי בו אנו מודים לאל על המזון שאכלנו כמו גם מספרים איש איש בתורו את סיפורו האישי או לחילופין, סיפור בעל לקח כזה או אחר. לא יודע איך להסביר את זה אבל חשש קל עבר בי כאשר הגיע תורי. נורא נזהרתי שלא להישמע כפי שאני נשמע בהרצאותיי ולאחר שתמצתי את סיפור חיי ולאחר מחמאות מרגשות, פתחתי ערוץ תקשורת לקהל נוסף לספר סיפורים אישיים ביניהם היה פינחס וולרשטיין (יו"ר מועצת יש"ע לשעבר) שסיפר על כוח הרצון והאמונה. את הערב סגרתי עם יוגב ורוני (ישראלי נוסף שהכרתי בבית חב"ד) בסיפורים על טרקים, סמים, "גנג`ות" (ג`ויינטים למיניהם) ושאר מיני ירקות.
ברצוני לספר על תופעה ישראלית מכוערת ומאוד נפוצה למרבה הצער. מרבית הישראלים הצעירים נוהגים להגיע בשעות מאוחרות לגסטהאוס, הם מגיעים לרוב מסטולים ושיכורים מאלכוהול - מה שמוריד את רמת פיכחותם והם נגררים לדיבורים בקול רם, לשירים מזרחיים בטונים מחרישי אוזניים, ולשאר דברים לא סימפטיים שמרעישים לשאר תיירים שישנים לאחר שאלו עברו יום לא פשוט בכלל (סיימו מסע או שהם בדרכם לטרק כזה או אחר). עוד תופעה מכוערת שבה נתקלתי באחד הבקרים והיא ישראלים שיושבים בקבוצה יחד עם יצאניות מקומיות, ובשעה שהם אוכלים את ארוחת הבוקר, הם מרבים לתאר בקולי קולות ולהתפאר במעשיהם המיניים מהלילה הקודם.
אני יושב שם במרחק מטרים ספורים מהם ופשוט מתבייש על היותי ישראלי. שואל את עצמי ממתי הפכו מעשים מיניים לסיפורים הירואיים המסופרים כאגדה של פסח. יושב וחושב האם גם בארץ הם היו מרשים לעצמם להתרברב בצורה כזו עם נשים ישראליות. פשוט התביישתי להימצא שם כמו גם התחלתי אט אט להבין מדוע אנו הופכים עם הזמן להיות שנואים כל כך ברחבי העולם. הכל מגיע לנו ואוי ואווי למלצר שימעד וטעמו של המרק שהזמנו לא יהיה ערב לטעמנו. התביישתי... אין לי מילה אחרת לתאר את שהרגשתי, זו הסיבה שבהמשכו של המסע שלי לא נמצאתי בקרבת ישראלים כלל וכלל...
למחרת, יום שבת, כבר הייתי אמור לטוס לבנגקוק. נהג הטוסטוס האדיב עמד במילתו מערב האתמול, המתין לי בשעה 10:30 בדיוק בפתחו של הגסטהאוס והסיע אותי לשדה התעופה. מחיר הנסיעה היה 60 באט והנהג התבייש נורא על שלא היה לו עודף משטר ה- 100 באט שקיבל. אמרתי לו שזה ממש בסדר, הודיתי לו על אדיבותו ועשיתי את דרכי לעבר הקור המקפיא של אולם הנתיבות הממוזג. טיסת One To Go לבנגקוק יצאה בדיוק בזמן ונחתנו בבנגקוק בשעה 13:25.
רציתי, באמת שרציתי, לנסוע בתחבורה הציבורית (20 באט) לרחוב הקוואסאן אבל לאחר שהבנתי שהדבר לא פשוט כלל וכלל (עובדת חברת התעופה "תאי" שהמתינה אף היא לאוטובוס - הסבירה לי שעליי לקחת בעצם שני אוטובוסים ולא אחד כפי שמסרו לי ביציאה משדה התעופה), מצאתי נהג מונית שהועיל בטובו להפעיל מונה ולאחר 40 דקות לנסיעה שעלתה לי 200 באט בלבד, הוא עצר לי בדיוק מול בית חב"ד.
להפתעתי מצאתי שם את מואיז שנתן לי מהחמין שנשאר (כמעט כמו בבית) ולאחר מכן יצאתי לחפש חדר פנוי במלון סביר. לאחר שעה +/- מצאתי אחד כזה שסיפק חדר נעים וממוזג עם מקלחת חמה תמורת 800 באט. ראוי לציין שהמלון, Rambotree House, מתאים לנכים עם כסא גלגלים. יש שם רמפה, מעלית, שרותי כביסה ואינטרנט והוא ממוקם מרחק חצי דקה מבית חב"ד.
מאחר והחדר היה בשלבי ניקיון, חזרתי לבית חב"ד לתפילת מוצ"ש והבדלה ולאחר סעודה פיקנטית, קפצתי לסוכנות נסיעות על מנת להזמין טיסה לאיי הדרום, לפוקט. שם אני מקווה לנוח, אקח פסק זמן נוסף מהתכנון המקורי של הטיול, אעמוד מחדש את מצב רגלי, ואחשוב על המשך המסע. מצאתי טיסה במחיר מוזל (1800 באט) עם אותה החברה שהטיסה אותי מצ`אנג מאי לבנגקוק וחזרתי למלון למקלחת נדרשת. שעה לאחר מכן כבר יצאתי עם מואיז לשבת במקום נחמד המשקיף אל הקוואסאן שהיה מלא באותה השעה בתיירים וברוכלים שהציעו את שפע מרכולתם.
על פוקט, אירועי השנה האזרחית החדשה, חוף ה- Lamesing המרהיב ביופיו, כמו גם על שאר מקומות מרהיבים מדרום תאילנד-; אכתוב בקרוב.
לתחילת הכתבה
