עפתי לתרמילאים

מעלילות ה-Mzungu בארץ המובטחת

על טיסה עקלקלה, על האוירה בקמפלה, על האוכל העשיר והמדהים, על קצב, ריקודים ושירים של תושביה השמחים, על אי מרגוע בלב אגם מלא עכבישים, ועל טיול רגלי בשמורת הר אלגון המרשים..
אילנה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: מעלילות ה-Mzungu בארץ המובטחת
© רתם סוננברג

טיסה מאתיופיה לאוגנדה

תמיד כיף לי להגיע לשדה תעופה. אני מרגישה שמשהו חדש ולא ידוע מתקרב. איכשהוא אני גם מרגישה חשובה ומכובדת, אפילו שאני נראית כמו איזה הומלסית עם תיק ענק ומיטב מחלצותי כתרמילאית (ג`ינס וטי-שירט קצת קרועה), זה שמסביבי אנשים באמת התלבשו יפה לטיסה, נותן לי הרגשה כזאת. אז אני בשדה התעופה של אדיס אבבה, מבזבזת את הבירים האחרונים על קפה וקוראסון, ממתינה לטיסה לאנטבה, אוגנדה.


תמונות של אוגנדה רצות אצלי מאז שהייתי קטנה, כשהסתכלתי באלבום של אמא בטיול שערכה בה לפני כ-35 שנים. אהבתי לראות את אמא היפה בנופים הירוקים, בוהקת לצד נשים שחורות חשופות חזה וגברים עם כיסוי מינימלי על אזור חלציהם. עכשיו אני בדרכי לשחרר את הסקרנות שהצטברה בי מאז, לפגוש את אותם האנשים שאמא כה נהנתה לבקר.

 הטיסה יוצאת באיחור. אנחנו מתישבים במטוס ופתאום שומעים שיעולים מכל עבר. די מהר אני נאלצת להצטרף למשתעלים - האויר נצבע לבן ואנחנו נחנקים. אנשים קמים ויש מהומה. הקברניט מודיע שיש תקלה במנוע וקצת שמן נשרף, לכן אנחנו מתפנים. חוזרים לטרמינל. ממתינים. הדיילות מחלקות לנו עוגה ומיץ. אנחנו פוגשים בחור שהגיע מישראל בדרכו לעבודה חדשה באוגנדה, אמא שלו הכינה לו בורקסים ומעמולים לדרך והוא מכבד אותנו, לשמחתנו הרבה. אחרי שעה פלוס מזמינים אותנו לחזור למטוס. בשיחת ההכרות הקבועה שלו, משחיל הקברניט כבדרך אגב שאנו טסים קודם כל ל-Lilongwe ואחרי זה לאנטבה. מה זה???? מה זה בכלל Lilongwe, איפה זה? איך לעזאזל אומרים את זה? בירור קצר עם היושבים מסביב ועם החוברת של המטוס מעלה כי לילונגווה (Lilongwe) היא בירת מלאווי, והיא נמצאת הרבה יותר דרומה ממה שאנחנו צריכים, משהו כמו לנסוע מתל אביב לבאר שבע דרך אילת. אבל אני, מה אכפת לי? יש לי יום כיף עם אתיופיאן אירליינס! אוכל ושתיה על חשבונם! כיאה לישראלית מחונכת אני שותה את כל סוגי המיצים, בודקת את הבירה, מתחרעת על ארוחת צהרים, מבקשת עוד snack - מוצאת לי דרך חסכונית להעביר את היום.

לתחילת הכתבה

נחיתה רכה בקמפאלה

במקום לנחות ב-11:40 אנחנו מגיעים לאנטבה לקראת 19:00. נוחתים מעל אגם ויקטוריה הענק, צבעים ורודים של שקיעה ברקע. יוצאים מהטרמינל, לוקחים מונית שרות (הנקראת כאן Matatu) ל-Kampala, הבירה, וראו איזה פלא! אנחנו יושבים במטאטו ואף אחד לא מסתכל עלינו! נסיעה של שעה - ואף אחד לא מנסה לדבר איתנו! הפרטיות שלי חזרה אלי בבת אחת וההרגשה נפלאה. התחנה המרכזית אליה אנחנו מגיעים בקמפלה עמוסה באופן מבהיל: בלאגן של מטאטואים, המונים חונים, חוסמים, מצפצפים, נראים באי סדר ענקי - איך נגיע ליעדנו? בחור נחמד שנסע איתנו מתנדב לכוון אותנו בהמון האנשים והרכבים למטאטו הנכון. צועד איתנו אליו, אומר שלום - והולך! ככה, בלי לבקש עמלה!

מגיעים ל"בק-פקר" (backpackers) ששוכן ב-Bugalobi, אחד הפרברים היוקרתיים של העיר. מסביב בתי אבן פרטיים עם חצרות גדולות ומטופחות, בתוכן כרי דשא ועצים ענקיים - לא נראית כמו שכונה אפריקאית טיפוסי. ואכן, השכונה הזאת היא של מליינים והיתה בעבר משכנם של קולוניאליסטים אנגלים: עד שנות ה-60 היתה אוגנדה קולוניה של אנגליה והדבר ניכר בכל מקום: שלטים, מבנים, אוכל ויחס נימוסי של התושבים. השונות לעומת אתיופיה כה רבה, שבימים הראשונים שלנו באוגנדה אנחנו מרגישים קצת כאילו הגענו לאנגליה... אבל רק קצת. החום, הלחות, הגשמים אחר הצהריים מזכירים לנו שאנחנו על קו המשווה. ואם זה לא מספיק - זכינו לכינוי חדש מהעוברים ושבים ברחוב: מעכשיו אנחנו Mzungu. נעים מאוד.

 סגנון הבק-פקר חדש לנו. באתיופיה היינו רגילים להשתכן במלונות מקומיים בהם החדרים משמשים בעיקר למפגשים קצרי טווח של גבר ואשה ללילה אחד (או בקיצור: בתי זונות). כאן אנחנו נתקלים במקום בו כל המשתכנים הם תיירים לבנים, בכל מקום תלויות פרסומות לרפטינג / טיולים מאורגנים לשמורות טבע / פארקים לאומיים, במסעדה מגישים אוכל מערבי בלבד ובטלויזיה שבבאר רואים כדורגל אנגלי. הענין מוצא חן בעיני - אך רק לערב אחד. אחרי השניצל והסלט עם הבייקון, אני נזכרת שלא בשביל שניצל הגעתי עד לאוגנדה וצריך לצאת מהאכסניה לחקור קצת מה קורה מסביב.

 לא רחוק מהאכסניה נמצא שוק Bugalobi. דוכני הפירות והירקות מהממים אותנו ביופים: אננסים מסודרים בשורות, בננות ירוקות וצהובות בכל הגדלים, פאפאיות, פסיפלורות, מנגו, אבוקדו. בצד הדוכנים יש רחבה גדולה של שולחנות וספסלים המוקפת סירים, ומעליהן עומלות נשים רבות על בישולים של כל מיני מאכלים טריים. המקום הומה אדם, מבוקר עד ערב. מתישבים אצל אחת המאמות, שואלים מה יש היום לאכול? ומקבלים תשובה מפורטת על התפריט היומי, בקול חלש ובניגון איטי: Matoke is there, Sweet potato is there, Kasava is there, Beans are there, Peanut Sauce is there, Fish is there. מקבלים צלחת גדושה בתבשילים נהדרים, רובם ירקות שורש מיוחדים, (תפ"א מתוק, קסבה, יאם) חלקם עיסות דביקות מקמחים מקומיים, או מתוקה - הירק הלאומי שהוא בננה ירוקה וחמצמצה ואחרי שמבשלים אותה מקבלים מחית צהובה כמו פירה. קמפלה קרובה מאוד לאגם ויקטוריה, ממנו מגיעה אספקה של דגים טריים ישר לצלחת, וכמובן - שעועיות אדומות, תבשיל מזין שילווה אותנו מעכשיו לאורך כל הטיול באפריקה. לארוחת מתלווה כוס בירה ענקית עם מיץ פסיפלורה קר וטרי... כן, אני יודעת שהקדשתי פסקה שלמה לתיאור האוכל, וזה כי את השוק אנו חוזרים ופוקדים ל-3 ארוחות ביום ואף פעם לא מתאכזבים... המאמות אדיבות וחייכניות, אם לאחת מהן נגמר איזה תבשיל שרצית - היא לווה מחברתה, אין תחרות בשוק, האוירה חברותית ומזמינה.

 באחד הערבים אנחנו מבקרים בתאטרון הלאומי בג`אם סשן. בחדרון קטן נדחסים מוזיקאים וקהל גדול ומפרגן של מאזינים. נגנים עולים לבמה, מחליפים הרכבים, המוסיקה לרב מקומית, שרים בלוגנדית, קל לנו מאוד להתחבר למקצב ולשירים. בקבוקי בירה רצים בין האנשים בקהל, כולם רוקדים ושרים, חם ושמח בחדרון. אני מתלהבת מהמראה של האנשים בקהל: לבושים לפי צו האופנה, פרצופים עגולים ויפים, נשים וגברים בערבוביה, דחוסים בצפיפות בחדרון, כולם מתמסרים למוזיקה ולשירה.

ביום אחר קולות של שירת ילדים מושכים אותנו לעבר רחבה אחורית. אנחנו מגיעים לשם ורואים שזוהי מקהלת ילדים השרה בהרמוניה, ללא ליווי, בקולות גבוהים. מסביב ממתינות עוד קבוצות של ילדים ומבוגרים. ברור קצר מעלה שנקלענו לחזרה גנרלית לקראת "יום המפלגה", חגיגות של מפלגת השלטון שיערכו עוד יומיים. מסתיימת ההופעה השקטה של מקהלת הילדים עולה קבוצה צבעונית של גברים ונשים הלבושים בלבוש מסורתי המעורב בלבוש מודרני: גברים עטופים בחצאיות מעור, מחרוזת ירוקה סביב צווארם, וסט בצבעי פרוות נמר סביב פרק גופם העליון, החשוף, על ראשם מזדקר כתר של נוצות. הנשים בחצאיות ירוקות, חזיות בצבעי דגל המדינה (שחור, צהוב, אדום), פעמונים תלויים להן מעל פרק כף הרגל. כל הגברים אוחזים בתוף קטן. נשמע תיפוף הפתיחה והם מתחילים לקפץ, לרקד, לשיר ולצעוק, מן צעידה המשולבת בריקוד מעגלי עם קפיצות לצדדים והרבה נענועי ראש שגורמות לנוצות להתנפנף לכל עבר. אחריהם עולה קבוצת נשים המתמחות בריקודים המשלבים נענועי אגן מהירים. כדי להדגיש את התנועות הן לובשות חצאיות פרוותיות הזזות במהירות עם כל תנועה שלהן ומנוענעות לכל עבר. המוזיקה קצבית, משתמשים בסוגים רבים של תופים, השליטה בתנועות מדהימה. אני מתרשמת מאוד מהכושר של הרקדנים לקפץ רצוף ובקואורדינציה מושלמת במשך זמן רב. כך ממשיכות ועולות קבוצות של ריקוד ושירה ואנחנו זוכים להעביר ערב מהנה בצפיה ובהקשבה לסגנונות המוזיקה השונים.

 דרך נוחה ומהירה לנוע ממקום למקום היא ב-Boda-Boda, הלא היא מונית-אופנוע. השם נגזר, כך האגדה מספרת, מנסיעות שהיו נערכות לכיוון הגבול, בהן היה הנהג מכריז Border! Border! במבטא אפריקאי שמחריש את ה-R. נהגי הבודות מרכיבים לרוב יותר מנוסע אחד, וגם עם מטענים אין להם בעיה. הם נוסעים במהירות וחותכים את כל הנהגים בכביש. מטעמי בטיחות אני מעדיפה לרב ללכת ברגל, אך מטעמי עצלות אני לעיתים מוצאת עצמי נהנת ממשב הרוח באחת העליות בגבעות קמפלה.

לתחילת הכתבה

אגם ויקטוריה ואיי ססה

אגם ויקטוריה שוכן בדרום מזרח אוגנדה. זהו האגם הגדול ביותר באפריקה ואף מתהדר בתואר "אגם המים המתוקים השני בגודלו בעולם". באגם קבוצת איים המכונים Ssese islands המהווים בית לדיגים המקומיים וידועים גם כאתרי מרגוע לתירים. מטרתנו להגיע לאי נידח, האי Banda, עליו ראינו פרסומים מפתים, המבטיחים לתייר מנוחה מושלמת ו-full board. כדי להגיע לאי צריך לתפוס סירה מעיירת נמל הנמצאת קרוב לאנטבה. בעיירת נמל, כמו שלא הייתי מצפה מעיירת נמל, אין מזח. כדי להגיע לסירה צריך ללכת במים. אך מה יעשה אדם שברשותו מטען רב ואינו רוצה להרטב ממי האגם בהם, כך הזהירו אותו במרפאה הגאוגרפית, חי לו טפיל מפחיד העונה לשם בילהרציה?!

לפני שאני מספיקה לחשוב על פתרון אני מוצאת את עצמי מונפת כמו אשה ש-just married על זרועותיו של סבל חסון הצועד במים שמגיעים לו עד גובה האגן. אני מתפקעת מצחוק בזרועותיו מרב מבוכה, על כך שהוד מעלתו, האדם הלבן, לא יכול להרטב קצת וצריך שמישהו יעשה בשבילו את העבודה השחורה. הסבל החסון פורק אותי לתוך סירת עץ, כעת אני מסתכלת סביב ומבינה שאני לא מיוחדת: באותו אופן מועמסים כל הנוסעים והמטענים על הסירות. אני רואה נשים יפות בחליפות אפריקאיות נהדרות ומבינה שגם להן אין כל כוונה להרוס את החליפה שלהן במי האגם.

מתמקמים בסירת העץ, על דרגש צר, בין אשכולות בננה לג`ריקנים עם דלק, בין שקיות של לחם ולחמניות, תיקים ומזוודות ומפליגים בקצב איטי נגד כיוון הרוח. שעת שקיעה, המים משפריצים עלינו, אני מנסה לחשב את ההסתברות שבטיפה שנוגעת בי יש בילהרציה ולא מצליחה להגיע למסקנה מרחיקת לכת. החושך יורד, התחת מתאבן, אני תוהה איך הקפטן יודע לאן לשוט באגם הגדול הזה? מה הסיכוי שיש לו מצפן? כוכבים בוהקים מעל, אני שרה לעצמי שירים בכדי להעביר את הזמן. חרקים רבים מתנפצים עלי ואני משתדלת לחסום את הפתחים בפני, שלא יכנסו פנימה. זה לא תמיד מצליח. אחרי כ-3.5 שעות אנו מגיעים אל האי. סירה קטנה באה לאסוף אותנו, אנחנו עוברים אליה ומצליחים להגיע בחזרה אל היבשה בלי סבלות ועם קצת הרטבות. דומיניק מקבל את פנינו ומגיש לנו את ארוחת הערב שחיכתה לנו. דומיניק הוא בעל האי. אנגלי (לבן) שגדל בקניה ולפני כ-10 שנים רכש לעצמו אי באוגנדה. הוא יושב איתנו לאכול ותוך כדי שיחה אנו נאלצים לשמוע את דעותיו על השחורים הבלתי יעילים שמסביבו, על המערביים הטפשים שמנסים לעזור להם ללא הצלחה, ועוד כהנה וכהנה התבטאויות קולוניאליסטיות וגזעניות. הבנאדם פשוט שונא את כולם! No man is an island מגלה יו גרנט בסרטו "רווק פלוס ילד", אך דומיניק מוכיח לי שיש אנשים שהם אי וכדי להתמודד עם זה - הם פשוט רוכשים אחד כזה לעצמם. הוא די מצחיק, אך אני ממש מתבאסת מכך שבאנו לפרנס טיפוס כמוהו.

בבוקר אנחנו מתעוררים לתוך השקט והשלוה של האי, רק הרוח מהאגם עושה רעשים - אך היא מלטפת ומצננת אותנו. את הזמן אנחנו מעבירים בקריאת ספרים ובאכילה. נופש מופתי. האי נראה מאוד מוזנח, קורי עכבישים בכל מקום: על העצים והשיחים, בין העלים, בחדרים, מעל המיטה, גם בתא השירותים הבנוי מסנדות, גם סביב מתקן המים לרחצת ידיים - אף אחד לא יכול להעביר איזה סמרטוט?? לא. כאן מתעצלים. לומדים לחיות עם הסביבה. אני נכנסת די מהר לאוירה ומתרגלת ללכת בשבילי האי ותוך כדי, לנופף את ידי לפני פני, לסילוק הקורים המתחדשים כל הזמן. אחר הצהרים אנחנו יוצאים לטיול באי העמוס צמחיה אופינית ליער גשם. אנחנו עוברים בשדה ובו אני רואה לראשונה איך צומח אננס! זה שיח קוצני, כמו קקטוס, והאננס הוא הפרח היוצא ממרכזו. אני מתרגשת למראה הפרח הטעים. ההליכה בין קורי העכבישים מתישה אותי, הטיול באי מתקצר, אני מוותרת על הגעה לעברו השני ומסתפקת בתצפית מנקודה גבוהה במרכז האי על הסביבה - נקודות ירוקות בתוך האגם הכחול.

 יומיים של מנוחה מספיקים לנו. היציאה מהאי ביום השלישי מתגלה כמבצע מסובך: סירה לא תגיע לחוף בו אנו נמצאים, עלינו להקיף את האי ולקוות שתגיע סירה לצדו השני. צהרי היום, צועדים בחום ובלחות לאורך חופי האגם, נתקלים בדייגים נחמדים המתגוררים בעברו השני של האי (דומיניק מוחה על שנכנסו לאי "שלו" ומכנה אותם שב"חים) ורואים איך מתנהל כפר דייגים טיפוסי לאיי ססה: בקתות עץ ורשתות דיג פזורות בכל עבר. מגיעה סירה עמוסה להחריד, מרופדת סחורה ועליה יושבים בצפיפות כ-40 אנשים, עוד מעט יעופו למים מרב עומס. זוהי הסירה היחידה שתעבור כאן היום ונראה שאין עליה מקום. זה לא מפריע לקפטן להעלות עוד 10 נוסעים: אני יושבת על שק של דגיגים מיובשים, בגובה של דופן הסירה, גל אחד יותר מידי - ואני במים (כמובן שאין מה לדבר על חליפות הצלה). הסירה שטה לאיטה, בקושי סוחבת. אני מחזיקה אצבעות שנגיע בשלום. אחרי כ-4 שעות של שיט איטי בשמש הקופחת אנחנו מגיעים בחזרה לאותה עיר נמל, המוני סבלים רצים לעברנו במים, כל אחד מקווה לתפוס איזה בנאדם או תיק ולהרויח כמה גרושים בנשיאתם אל החוף.

לתחילת הכתבה

מזרח אוגנדה והר אלגון

אחרי המנוחה וההאבסה יוצאים לכיוון מזרח אוגנדה לתקוף מחדש את ההרים, הפעם לשמורת הר Elgon. נוסעים במטאטו, כלי התחבורה הפופולרי כאן. במטאטו כסאות ל-14 אנשים, אך תמיד נדחסים אליו יותר. אין שטח מעבר במטאטו הדחוס, כי גם בו נמצאים כסאות מתקפלים, לכן בכל פעם שמישהו רוצה לרדת, צריכים האנשים בכסאות המעבר לרדת מהמטאטו, לקפל את הכסא עליו יושבים, לפנות את המעבר לאדם היורד ואז לחזור למושבם. הטקס הזה מתנהל כמה וכמה פעמים במהלך הנסיעה וכולם מקבלים אותו בסבלנות.

 נוסעים לכיוון Budadiri ואני מרגישה כמו ברכבת הרים בלונה פארק - נוסעים מהר מהר, עליות וירידות, כמעט שמתנגשים במכוניות החולפות ממול. בסיבובים אני עוצמת עיניים, ככה אני מנסה להפוך את החויה המפחידה הזאת למשהו מהנה. הנהגים כאן בהחלט לא נורמלים, וגם את זה מקבלים כל הנוסעים בסבלנות. נראה שהם אפילו מרוצים מהענין - ככה יגיעו מהר יותר ליעדם.

באכסניה בה אנו מתאכסנים מתגודדים הרבה מחברי מפלגת השלטון, NRM, יושבים תחת סוכה, שותים בירות, מדסקסים את ענייני היום. אנחנו קולטים גלי התרגשות באויר, שומעים מוזיקה ותיפופים ומוזמנים לצאת החוצה. עוד כחודש יערכו בחירות במדינה, נציגת המחוז בפרלמנט הגיעה הנה במסגרת סיבוב הבחירות וכולם מתקרבים ללחוץ את ידה. גם אנחנו לוחצים את ידה ומאחלים לה הצלחה. בסוכה, עם התומכים הנלהבים והמבוסמים, אנחנו לוקחים חלק בשיחה ערנית בענייני הבחירות והם מסבירים לנו למה לדעתם כל המפלגות האחרות יהיו גרועות לאוגנדה.

הר אלגון הוא הר געש כבוי בעל שטח הפנים הגדול ביותר בעולם. הוא נמצא על הגבול בין קניה לאוגנדה, אך הפסגה הגבוהה ביותר שלו (והרביעית בגובהה באפריקה) נמצאת באוגנדה. ההר הוא חלק משמורת טבע שמנוהלת על ידי ה-UWA: כלומר Uganda Wildlife Authority. אנחנו מתכננים טיול של חמשה ימים והם מציידים אותנו בשני ranger-ים חמושים ולובשי מדים - מסתבר שה-UWA הוא כמו איזה צבא קטן, וזה די משעשע אותי להסתובב עם אנשים במדים ירוקים, אפוד, קיטבג, רובה ומחסנית בהכנס... וזה לא שכל כך מסוכן כאן: הסיבה העקרית לכך שהם נושאים נשק היא שלפני כ-4 שנים נשדדו מטיילים בפארק על ידי ציידים מקניה שבאו לצוד את הבפאלו שחי בשמורה. מאז לא נשדדו מטיילים וגם את הבאפלו בקושי רואים כאן - אך ה-ranger-ים שומרים על הפאסון ומשרים עודף בטיחות על המטיילים. שיהיה!

אנחנו מטפסים אל ההר דרך כפר מוקף עצי בננות ושיחי קפה. מכל עבר רצים אלינו ילדים מקסימים וחייכנים שמנופפים לשלום. אנחנו מנסים ללמוד איך לברך אותם בשפתם, אך זו משימה קשה. יש כאן הרבה שבטים החיים ביחד, לכל אחד ניב משלו, אז אפילו שלמדנו איך אומרים "שלום" בשלוש שפות - אנחנו בדרך כלל פונים עם ה"שלום" הלא נכון... הדרך ממשיכה ביער גשם ירוק ולח. עננים אפורים בשמים. הריינג`רים אומרים שלא ירד גשם. גם כשמתחיל לטפטף הם ממשיכים להתעקש שעכשיו העונה היבשה ולא ירד גשם. אנחנו שמים מעילים ומכסים את התיקים בניילון, ורק כשהמבול מתחזק הם מסכימים להודות שיורד גשם... כנראה ההגדרות לגשם למי שמגיע ממדינה יבשה כמו שלנו, לעומת מישהו שחי על קו המשווה - שונות. הגשם תורם לחוית ההליכה ביער גשם, היער נראה "חי" יותר כשהוא נרטב. עוברים באזור שבו יש יער במבוקים - צפופים ומתנשאים לגובה, כמו עצים דקיקים, ואחרי טיפוס של יותר מ-1000 מטר אנחנו יוצאים מקו היער. בגובה אני מבינה שלמרות שהשמורה נקראת "הר אלגון" לא מדובר בהר אחד, כי אם ברכס של הרבה מאוד הרים ופסגות.

 באזור הכי גבוה נמצאת ה-caldera. ציפיתי לראות משהו שנראה כמו מכתש, אך מסתבר שזו צורת נוף אחרת לגמרי: בלוע ההר היה מכתש שקרס פנימה והותיר את חלק מהקירות בצדדיו, (תנסו לדמיין נמלה שמסתובבת על ראש מתולתל חבוש בכתר). הצעידה היא בשטח מאוד גדול (כ-40 קמ"ר) מלא בגבעות ובנחלים, כשמסביב נשקפות המון פסגות. יום שלם הולכים בקלדרה, חוץ מהפסגות שמסביב רואים גם המון פסלים מאבן בזלתית, יצירה של כוחות הטבע, המים והרוחות. אחרי כמה שעות הליכה מתישות ב-caldera אנחנו מגיעים לנחל שמנקז אותה ונשפך בין שני צוקים ב-Suam Gorge לעבר קניה. כאן מחכה לנו הפתעה: בריכה קטנה עם מים חמים! חום המים מעיד על הפעולות הטרמיות שעדין רוחשות תחת פני הקרקע. הטבילה בבריכה החמה והשמנונית נעימה ומרגיעה. כשחם מידי - קופצים לנחל הסמוך להתקרר. ככה אנחנו עושים כמה רונדלים בין החום והקור, כשביניהם כר דשא סמיך למנוחה והתיבשות.

 את הטיול בהר אנחנו מסיימים במפלי Sipi. הנחל שיורד מההר נופל בכמה מדרגות של צוקים אדומים ויוצר 3 מפלים בגבהים שונים. אנחנו חוצים את הנחל מעל המפל האמצעי וממנו מתבוננים על העליון. יורדים בין בתי הכפר ומתמקמים באזור קמפינג ממש למרגלות המפל האמצעי שגובהו כ-50 מטר. מכיוון שאנחנו התיירים היחידים באתר הקמפינג, אנחנו מצליחים להשיג לנו מחיר מוזל ללינה - במקום לישון באוהל לילה נוסף, אנחנו מקבלים בית קטן עם מרפסת שצופה אל המפל... כך אנחנו מקנחים את הטיול היפה הזה במנוחה שקטה ומרגיעה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה