עפתי לתרמילאים

אוגנדה - גן חיות בטבע

אוגנדה מאפשרת טיול בטבע מגוון ונהדר. צפון אוגנדה עם מפלי מוריצ'יסון, ומערבה עם איזור פוקט פורטל בהחלט שווים ביקור. בכתבה שלפינכם יוצאים אל המרחבים להפגש עם פילים, קופים, אנטילופות, שימפנזים, אגמים, מפלים, (כמעט) כל מה שיש לטבע להציע!
אילנה
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: אוגנדה - גן חיות בטבע
© רתם סוננברג

מקמפאלה למפלי מריצ'יסון

יוצאים מקמפלה, לכיוון צפון-מערב במטאטו עמוס. לספיד המטורף כבר התרגלתי ואני כמעט לא מפחדת, מתבוננת דרך החלון, תמונות מעניינות חולפות במהירות לנגד עיני; החיים לצד הכביש, בקצרה. חנויות צבעוניות בנות קומה יחידה. ילדים משחקים - תופסת, מטפסים על עץ או מגלגלים גלגל מחובר למקל ורצים אחריו. בין פחונים צצות להן חמש כורסאות מהודרות, מונחות בשורה במרווחים של חצי מטר אחת מהשניה. בפתח חנות עשר דמויות קרטון של גוף נשי, כל אחת "לבושה" בחליפה צבעונית מהודרת בעלת הרחבה בולטת באזור האגן. רוכלות יושבות על הרצפה, לפניהן פרושה סחורתן, מקשקשות בינהן ובמקביל מתעסקות עם תינוק או מניקות. חצי טרקטור - רק גלגליו הגדולים האחוריים ומכסה מעל - עומד סמוך לעץ צעיר. עז מנצלת את הגובה, עומדת על המכסה ומכרסמת מעלי צמרת העץ. כל הזמן קורה משהו שטופס את העין.

 מגיעים למסינדי (Masindi), עוד עירה מאובקת ומנומנמת. המטרה, להגיע לפארק הלאומי מפלי מוריצ`יסון  (Murchison Falls), בית לבעלי חיים רבים הנהנים מהסוואנות שלו, מהקרבה לנילוס הזורם בו ומהדלתה שיוצר הנילוס כשנפגש עם אגם אלברט הסמוך אליו. ובל נשכח את המפלים על שמם הוא נקרא! פארק לאומי כזה נהדר - אך עושה רושם שאין שום דרך נורמלית להגיע אליו. אין הסעות סדירות אליו וממנו, שלא לדבר על דרך להתנייד בתוכו. הרבה מהפארקים באפריקה עושים חיים קשים לתרמילאים ומכוונים את עצמם בעיקר לתירות של "עשירים", אלו המגיעים בג`יפים בסיורים מאורגנים. אך רוחנו לא נופלת, אנחנו נמצא דרך תרמילאית לבקר בו. במשרד ה UWA נותנים לנו כל מיני אופציות - לשכירת רכב כזה או אחר, ובין היתר מודיעים לנו שאם נרצה, מאוחר יותר באותו היום יוצאת משאית מטעמם שתוכל להסיע אותנו הישר לתוך הפארק, ללא תשלום. אנחנו קופצים על המציאה ומודיעים שנגיע לנקודת המפגש בזמן.

 והזמן - זמן אפריקה. אנחנו מתקתקים את הקניות והאריזה, מגיעים למשרד בשעה הנקובה רכובים על בודות, שחס וחלילה לא נאחר את הטרמפ, הם שמחים לקראתנו ומאשרים שתוך כמה שעות נצא. ואכן אחרי 3 שעות יוצאים לדרך על משאית ירוקה עם תא מטען פתוח, בו יושבים טרמפיסטים וסחורות. אני מתמקמת לי בניחותא על התרמיל ואיך שהנהג נותן גז - כמעט עפה ממנו. מאותו רגע מתחילות טלטלות עזות במיוחד המחייבות אותי להפעיל שרירים שמאז ימי אירוביקו העליזים שכחו שהם שם. קפיצות, רעש מחריש אזניים של מפגש המתכת עם האבנים, אני מנסה ליצב את עצמי, נאחזת בשפת המשאית, ללא הצלחה מרובה. בדרך המשולטת על 40 קמ"ש הנהג לא יורד מ- 80, גם לא בגשרים בהם החיבור לכביש מלווה בניתור עז לרכב ובצמצום המרווחים בין עצמות עמוד השדרה לאדם. שעה וחצי אחרי, יורדים בתוך הפארק במחנה, מפורקים, במשך כ- 10 דקות מנסים להתאושש לפני שבכלל מצליחים להתקדם לעבר הקבלה.

לתחילת הכתבה

מפלי מוריצ'יסון

שעתיים מאוחר יותר, אחרי מקלחת הגונה, יושבים בניחותא על בירה בכורסאות הקש הפזורות בין השיחים. בחור הולנדי מאתר אותנו בין קהל המטיילים המאורגנים סביב: Hi, are you also traveling as backpackers? ומציע לנו להצטרף אליו ואל אשתו למחרת לסיור לראות חיות בשמורה. מסכימים.

עם שחר הולכים לעבר הנילוס וצופים בזריחה מרהיבה מעליו. הנהר רחב ושקט, בליטות קטנות מהמים מעידות על ההיפופוטמים ששורצים בתוכו. אחד מהם עושה טובה לאורחים ויוצא עם כל כובד גופו מעל פני המים, עושה היפוך קטן וחוזר אט אט לשקוע בפנים. ההולנדית אומרת לי את השם של ההיפו בהולנדית ואני נזכרת שגם לנו יש שם הולם בשבילו - סוס יאור. כזה ענק! באמת סוס! המעבורת מגיעה ואנחנו חוצים לצד השני, שם ממתין לנו רכב ספארי מפואר ביותר עם גג נפתח מעל המושבים. בחיים שלי לא הייתי בג`יפ מפואר כזה, לעזאזל התרמילאות - אני מתרווחת לי בנחת במושב, פותחת את הגג - בודקת את כל השכלולים שיש לו להציע.

נוסעים בסוואנה, עצי אקציות (סוככים) וגם דקלים פה ושם, הרבה מהשטח שרוף. אני תמהה - איך זה שבפארק לאומי שורפים שטחים שלמים? המדריך מסביר שבכדי לשמור על החיות בגבולות השמורה צריך לדאוג שיהיה להם מזון מתאים. השריפה מחדשת את צמחית העשב ומקנה לבעלי החיים אוכל טרי ואטרקטיבי. עוברים אותנו הרבה עדרים של Oribi, אנטילופות קטנות עם קרניים קצרות ומחודדות, כמו סיכות, שהצופה הלא-זואולוגי (אני) מיד מכנה בשם "במבי". bushbuck, waterbuck שנקראים בפי "איילות" וגם hartebeest הכי מצחיקים - כי הם מן אילה אך עם פרצוף ממש מאורך וצר כמו של סוס, ממש חסר פרופורציה ביחס לגוף. תאואים שחורים עליהם יושבת תמיד אנפת בקר לבנה, עם קרניים מעוקלות מקבילות לאדמה, הנראות כמו פוני וילון שהיה לי פעם בכתה ה`.

הנסיעה מרגשת, כל אחד מסתכל לכיוון אחר, מזהה איזו חיה וקורא בקול לעורר את תשומת לב האחרים. מתקרבים לאזור הדלתה, בה הנהר מתרחב ומתחבר לאגם אלברט. שם חיות המון עופות וחיות מים. ההולנדי מזהה את הציפורים בשמן - אני מסתפקת בקריאות "יו! איזו ציפור כחולה!" "יו! איזו ציפור ירוקה!" "יו! איזו ציפור גדולה!" כדי להסב את תשומת לב הנוכחים לעופות החגים מסביב. היפואים שקועים להם בביצה, רק אזניהם ונחיריהם מבצבצים מעל פני המים.

בתוך עץ הצמוד לדרך בה אנחנו נוסעים אנחנו רואים פיל ענק, הנהג לא מבחין בו וכמעט שיש תקרית. ברגע האחרון הנהג עוצר. אנחנו עומדים ברכב ובכל זאת הפיל יותר גבוה מאיתנו. מהר מאוד הפיל נעלם, הרכב מפחיד אותו והוא מוצא לו מסתור בין העצים. המפגש הבא הוא עם חבורה של כ- 20 פילות וילדיהן הנמצאת משני צידי הכביש. הפרענו להם באמצע החציה ועכשיו הן מתלבטות מאיפה ומתי לחצות את הדרך. חלקן מתחבאות, חלקן מציצות לעברנו. אנחנו מדוממים מנוע ומסתכלים בחיות העצומות האלו בהשתאות. הפילות מגוננות על פיל-פילון צעיר המסתובב להן בין הרגלים ומנסות להסתיר אותו מאיתנו. הפיל-פילון פחות חשדן ומדי פעם מציץ ועושה צעד לעברנו, אך מהר מאוד הבוגרים מסתירים אותו, נעמדים מעליו והוא נותר חבוי בצל גופם. אנחנו מתצפתים עליהם אוכלים ומתלבטים, אחת משמיעה נהמה ועושה פסיעה ראשונה על דרך העפר תוך כדי שהיא מנופפת לעברנו את חדקה. אנחנו מתניעים ומתרחקים מעט, מאפשרים לשאר החבורה להצטרף לפסיעות, תוך כדי גינון על הפילון החמוד שמדי פעם בורח להסתכל עלינו. העדר מסיים את החציה, אנחנו נפרדים ממנו לשלום וממשיכים בנסיעה. בפלאפון הודיעו למדריך על אזור בו נצפות כעת ג`ירפות ואנחנו ממשיכים לעברן.

 מגיעים לאזור מלא במבנים הרוסים, בצדם שאריות של בריכת שחיה, שם עוצרים למנוחה. אני תוהה על בחירת המקום, אך כאן מרביץ בנו המדריך מעט הסטוריה: בעבר היה כאן לודג` מפואר שאכלס את המבקרים הרבים שפקדו את הפארק. עד לפני 40 שנים הכיל הפארק את אחד הריכוזים הגדולים ביותר של בעלי החיים באפריקה, כולל יותר מ- 15,000 פילים. (כדי להבין את המימדים - היום חיים בפארק כ- 200 פילים). ההפיכה הצבאית של אידי אמין בתחילת שנות ה- 70 והתוהו ובוהו ששרר בעקבותיה במשך 20 השנים הבאות, הביאו, בין היתר, לאכלוס הפארק על ידי חיילים ומורדים מתוסכלים ורעבים, שערכי שמירת הטבע לא היו בראש מעיניהם. פרט לפעילות ערה של ציד - נבזז גם הלודג` היוקרתי. אנחנו מסתובבים בין חדרים שצמחיה גבוהה השתלטה עליהם, אך נקראים להשאר יחדיו. הריסות מוצלות שכאלה הן מקום אהוב על הנמרים למנוחה.

הנהג שומע נהימת נמר ואנחנו חוזרים לרכב המוגן, ממשיכים בנסיעה בלי לראותו. בדרכנו עוברים חבורת קופי Patas בצבעי חום-אדמדם. בהתחלה הם בורחים מאיתנו, אך לאחר שמתרגלים לנוכחותנו הם מטפסים ומקפצים גם על ענפי העצים שלידנו, אחד מהם ממש קרוב - מרים ידיים, משלב אותם, מתגרד - דופק פוזות למצלמה. על עץ אחר אנחנו רואים גוש כהה יותר - זה בבון בוגר. אחריו מבחינים בבבונים רבים, יושבים על העצים או רצים מתחתם, התחת האדום שלהם בוהק. בשטח שרוף אנחנו מבחינים במספר ג`ירפות Rothschild מתחת לעצים, או יותר נכון - בגובה העצים. לנקבות צבע בהיר יותר מאשר לזכרים. הזכרים ממש מרוחקים מאיתנו, ועם זאת קל לראות אותם כי הם כל כך גדולים.

מסיימים את הסיור, נוסעים מהר יותר, התקהלות של חבורת נשרים שמצאה לה נבלת Oribi עוצרת אותנו. כולם רוצים לנקר את הבשר ממנה, אך אחד הנשרים מנצח על הסעודה ומשליט סדר בבלאגן, מרחיק את הנשרים האחרים ובעיקר לוקח חתיכות לעצמו. הסיור הסתיים, פיל אחרון פוסע לו בצד עצי דקל, מתרחק ואנחנו חוזרים למחנה לעכל את מראות היום.

על המפלים בפארק Murchison Falls החלטנו לוותר וניסינו למצוא דרך לצאת מהפארק. שוב משאית, הפעם עמוסה יותר ומרופדת יותר, מה שגרם לנהג לנסוע לאט יותר ולנו - לקפוץ פחות. תוך כדי נסיעה החלו הנוסעים לכפכף זה את זו, כולל אותנו. זה הזכיר לי שבנסיעה אתמול חטפתי כפה הגונה לפנים מאחד הנוסעים שלצדי וכשהרמתי את מבטי המופתע, הצביעו שאר הנוסעים לכיוון הצוואר, לסמן לי שיושב עלי חרק. לא הבנתי אתמול למה, אך עכשיו מסבירים לי - מעופפת סביבנו להקת זבובי טסה-טסה שעקיצתם כלל לא נעימה והם עשויים להעביר טפיל שגורם ל"מחלת השינה". כך המשכנו בנסיעה, מכפכפים אחד את השני, עד שהלהקה התרחקה.

לתחילת הכתבה

יער בדונגו לצפייה בשימפנזים

הנקודה הבאה בסיור הזואולוגי שלנו - יער Budongo. מתעוררים מוקדם בבוקר ויוצאים לסיור עם מדריך ובידו מצ`טה - לחפש שימפנזים. צועדים ביער, מרחוק שומעים צרחות. עוצרים, המדריך מנסה לפענח את כיוונם. הקולות מתגברים - קולות רמים, צרחות, ההדים מתפרשים ביער, נשמע שכל היער מהדהד בקולות האלו. מסתובבים לכיוונם, המדריך מניף את המצ`טה ומפנה לנו דרך בין השיחים ואז, על העץ ליד, אני רואה גוש שחור ענק ושעיר. שימפנז יושב לו! והוא כזה ענק! גם הוא רואה אותי ודי מהר בורח, אנחנו ממשיכים לעבר הקולות מהכיוון הבא. לא רחוק, על הצמרת, מאתרים עוד כמה פרטים, מכרסמים פירות בהנאה. באמצעות המשקפת אני יכולה להתבונן טוב יותר בפניהם המצחיקים ובאזניים הבולטות. לא ידעתי שהם כאלה שעירים! קופצים להם בין הענפים, עם כל כובד משקלם, צורחים. למשך דקות ארוכות היו מעלינו - אחד מהם ירד מהעץ לקרקע ואז טיפס בחזרה - איזה כח עצום יש להם בידיים! כשממשיכים ללכת ביער המדריך מראה לנו קינים של שימפנזים בעצים. כל ערב, לפני השינה, בונה לו השימפנז קן תוך דקות ספורות. השימפנזים לעולם לא חוזרים אל אותו הקן! הרופאים-מכשפים המקומיים מנצלים את נוודות השימפנזים לטובת כישופיהם: אם יבקש מהם מישהו להרחיק מעליו אדם שלא לרוחו, כך שיהיה נע ונד לעולם, נדרש זה להביא מקל מקן השימפנז. באמצעות המקל והכוחות של הרופא-מכשף יורחק אותו אדם ולא ימצא מנוח.

 הסיפורים על נוודות מעלים אצלנו שאלות... הכושפנו??? או שמא נשאר שריד אבולוציוני זה מאחינו השימפנזים בנו? אחרי הכל, יש ביננו 98% זהות בקוד הגנטי! גם כשהתרחקנו המשיכו קולותיהם של השימפנזים להדהד וללוות אותנו עד שחזרנו לאוהל.

לתחילת הכתבה

פורט פורטל ואגמי האיזור

יומיים של נסיעות ואנחנו מגיעים לפורט פורטל (Fort Portal) ומשם טרמפ לכיוון אגם Nkuruba. כבר סיפרתי על רכבים דחוסים, אך הפעם זה השיא. בדיחה עתיקה דנה בהכנסת 5 פילים למכונית פרטית.יש לי תשובה, רק על עשרה אנשים. ובכן: בטויוטה קורולה, 4 נשים במושב האחורי, עליהן 2 ילדים, אני על דניאל במושב הקדמי ולצד הנהג בחור נוסף שנזהר לא ללחוץ על הקלאצ`... הבקשה שלי מהנהג לסוע לאט נראית די מגוחכת אחרי שאנחנו מתחילים בנסיעה, בקושי עולים על 20 קמ"ש בשל ה over-loading והמהמורות בכביש.

האזור אליו הגענו רחש פעם בפעילות געשית שהותירה בתוכו למעלה מ- 100 מכתשים קטנים. כיום המכתשים הללו מלאים במים, השטח מנוקד באגמים ציוריים מוקפים בגדות מיוערות היורדות בשיפוע חד לתוך המים. Nkuruba אחד מהם, לצדו אנחנו מתמקמים לכמה ימי מנוחה. האגם עמוק מאוד, רגע אחרי שנכנסים לתוכו לא ניתן לגעת בקרקעית. אני עושה לי סיור בשחיה לתצפת מקרוב על העצים, השיחים והציפורים המקיפים את האגם. בשחיה איטית ושקטה, אף אחד חוץ ממני ומדניאל לא נמצא באזור, שוחה וצפה על הגב, מסתכלת על הירק, מקשיבה לקולות, בוחנת ציפורים מקרוב. חלקן על שפת האגם, חלקן דואות מעל. מקום כזה יפה - פשוט לא להאמין שניתן להיות בו לגמרי לבד!

בעצים סביב האוהל שלנו מקפצים קופי Colobus שחורים-לבנים, כבר לא ביישנים, נותנים להסתכל עליהם בלי שיזוזו כל הזמן מענף לענף. על עץ אחר - חבורת Colobusים אדומי ראש, מכרסמים עלים ומתבוננים בנו בלי לפחד. יוצאים לטיול לבקר עוד כמה מאגמי האזור. עולים בשביל חמרה מתפתל, לצדו שיחי במבוקים גבוהים. עוברים בין בתי כפרים, לכל בית חדר הפונה לפינת נוף אחרת - מורד ירוק, עמק קטן או אגם. האגם הראשון שנתקלנו בו, גדול לפחות פי 2 מהנקרובה שלנו, יושב כאמור במכתש, ובין העצים המקיפים אותו בולטת גם קבוצת עצי דקל.

צריחות ילדים נשמעות לכיווננו מכל עבר בקצב מהיר: How are you? How are you?, אלה שמתקרבים אלינו מצליחים גם למלמל: Give me my bottle! Give me my money!; מישהו דחף להם my ללקסיקון הדרישות מה שהופך את הקריאות שלהם למאוד מגוחכות.
מדרך מתפתלת מגיעים לדרך מעט יותר ראשית ולצידה שדות אינסופיים עם שיחים נמוכים בצבע ירוק עז; שיחי תה הנטעים ונגזמים עם הפרדה בולטת בין השורות, מה שנותן מראה של שמלה משובצת ירוק לגבעות. הנוף מדהים, אני מוצאת את עצמי אומרת: "איזה יפה כאן, יא ווארדיק" בכל אגם, מחדש.

מאגם Nkuruba אחרי ארבעה לילות עברנו לאגם Lyantonde ממנו יצאנו לסיור מודרך מלווים בנער מהאזור. הנער מוביל אותנו בין קיצורי דרך, דרך חצרות בתים, מטעי בננות, שדות מעובדים ואגמים. בשדות עומלות נשים, עודרות את האדמה, זורעות אותה מחדש. לחלקן מבצבץ תינוק מהגב, קשור בחתיכת בד הכרוכה להן סביב החזה. על אף העבודה הקשה הן עוצרות ומחיכות אלינו כשאנחנו עוברים, מביטות, מברכות לשלום וממשיכות בהנפת המעדרים. גברים בקושי נצפים עובדים בשדות. לטענת הנער-מדריך, הגברים עובדים במטעי הבננות, שם דרוש כח רב יותר.

טיפוס תלול מביא אותנו לנקודה בה אנחנו עומדים על סף מכתש בקוטר של כמה מטרים, היורד עמוק עמוק לתוך האדמה. בור המלא בצמחיה, עצים ושורשים תלויים המראים לנו איך נראתה פה פעם הצמחיה לפני שעיבדו את האדמה. הבור הזה מעיד גם על הפעילות הגעשית שרחשה כאן באזור. למה דווקא הוא נותר יבש - לא ברור לי, אך מראהו ועומקו עוזרים לי לדמיין איך נראים האגמים באזור בלי המים.

 הטיול מסתיים במפלי Mahoma - זרם חזק של מים המתנפצים על סלעים שחורים, יוצרים בריכות קטנות של ג`קוזים פרטיים. אנחנו מתרעננים אחרי יום ההליכה בשמש הקופחת, כשתוך כדי מתידדות כפות רגלינו עם העלוקות המקומיות, התידדות המקצרת את שהותנו בבריכות.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על אוגנדה