קניית אוטו
אחד הכללים הנוקשים שקיימים לגבי כתב למטייל הוא: "לעולם אל תשמיץ מקום מסויים או אנשים מסויימים על סמך חוויות אישיות". אז כיוון שכלל זה כלל, אני לא אגיד שום דבר רע על העיר אוקלנד. מאידך גיסא אני גם לא אגמור עליה את ההלל (אם כי לפחות מבחינתי, אוקלנד גמורה) במשך השבוע שבו שהינו אורי ואני בעיר המדוברת היינו עסוקים בעיקר בלשרוד. לא חשוב... שום דבר מזה כבר לא חשוב יותר, סוף סוף יצאנו מהעיר !!!
במשך שבוע שלם חיפשנו רכב עד כלות כל הכוחות, החלפנו טלפונים עם סוחרי רכב מפוקפקים, הסתובבנו בירידים, צילצלנו למודעות ולא היתה שיטה שלא ניסינו ... דווקא ברגע של יאוש כשכבר אפסו כל הקיצין - מצאנו את בן צור. בן צור נקרא על שמו של נהגו המיתולוגי של מוטה גור שכבש יחד איתו את ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים, ושעליו נאמר "סע בן צור סע!". בן צור הוא ואן מיצובישי תכול ונוצץ למראה. אמנם רק יליד 92 אבל כבר ראה הרבה מאוד כבשים בחייו המוטוריים לאורך ולרוחב כבישי ניו זילנד.
את בן צור מכר לנו בריון קיווי מפוקפק למדי בשם רוד שגיחך באופן מחשיד במשך כל זמן העסקה והיה נראה כאילו הוא ממש מתאמץ שלא לפרוץ בצחוק. הרכב עלה לנו רק 2000 דולר ניו זילנדי. כל עניין העברת הבעלות והרישום היה פשוט למדי: שלושתנו- הקיווי המגחך, אורי ואנוכי נכנסנו לסניף דואר רנדומלי (בן צור נאלץ לחכות בחוץ) תוך כמה דקות כבר יכולנו אורי ואני להזמין איש את רעהו לעלות ולשבת באוטו שלנו!
יוצאים לדרך
יממה אחר כך יצאנו לדרך. בן צור היה מדוגם כמו רובוטריק אחרי טיפול עשרת אלפים. באמצעות קרשים, מסמרים והרבה יכולת אילתור פוסט צבאית בנינו אורי ואני מיטת עץ לתפארת בחלקו האחורי של הרכב. המיטה החולשת על ארגזי זיווד מלאים בצידה לדרך מרווחת מאוד אלא שכדברי הפתגם הארמי (בתרגום סימולטני) "כשאהבתנו היתה עזה, אפילו חוד החרב היה מרווח דיו לשנינו, עכשיו, אפילו מיטה ברוחב שישים אמה צרה מלהכיל את שנינו".
צפונה! צפונה! צפונה! אל הנופים ירוקי העד של ואיטקומרה!! (אני כמעט בטוח שיש מקום כזה), אל הצוקים המהממים ביופיים של ביי אוף איילנדז ואל המוסך המרשים בפשטותו של גרי, שנמצא בעיירה סניל ביטש (snale beach) בערך חמישים קילומטרים מאוקלנד... מהר מדי התברר שבן צור כמו אוטו טוב מעולם לא עשה בעיות לבעליו, אלא שאותי ואת אורי הוא כנראה לא זיהה ככאלה... תוך חצי שעה מרגע שהתחלנו לנסוע צצו ועלו הבעיות, נזילת מים חמורה, פיצוצונים אקוסטיים באגזוז וריח מעושן משהו שעלה מהמנוע.
גרי המוסכניק אמר שצריך להחליף צינור מים שעובר דרך חלק של הרדיאטור הצנטריפוגלי ... הסתכלתי עמוק לתוך המנוע ולא ראיתי שום בעיה ... למרבה המזל התקלה פעוטה וכדי לתקן אותה נצטרך לשלם "רק" 200 דולר. הבעיה היחידה היתה שחלק ההחלפה הדרוש לתיקון אינו בנמצא וכדי להזמין אותו צריך להתקשר למוסך הראשי באוקלנד. אלא מה? המכונאי הראשי באוקלנד (שמו פול) מסוכסך כבר כמה שנים עם גרי ידידנו המגורז. כך שלפני שמזמינים את החלק, צריכים להזמין את פול לסיר חמין בשבת (או לתחליף המקומי של סיר חמין בשבת) וזה עלול לקחת כמה חודשים ככה שהעדפנו לנסוע לעיר הגדולה הקרובה פאנגרואה (fangarey) עשינו זאת בשיטת ה"סע חמישה קילומטרים, תחנה בתחנת דלק, תכבה במטף את השריפה במנוע ותוסיף מים".
פאנגרואה
ברגע שפל קשה במיוחד העלה אורי רעיון מעניין: לטייל בניו זילנד דרך תחנות דלק ומוסכים בלבד, גם ככה הנוף הנשקף מתחנת דלק קיווית ממוצעת מרשים למדי... זה העלה לי רעיון לעשות טיול דומה גם בארץ (הרעיון ירד באותה מהירות כשדמיינתי אותנו תקועים במוסך מקביל אי שם באיזור מסמיעה התעשיתית).
הכבישים פה עשויים מאספלט אני מציין לעצמי וממשיך לספור סנאוכים. סנאוכים הם סנאים מעוכים ורבים מהם מרצפים את הכביש המהיר. בן צור שעכשיו שונה שמו ל-"שכטר המגרגר" (על שמו של חייל עצלן ובעייתי במיוחד שהיה איתנו בטירונות) הצליח בסופו של דבר להניח את גחונו העייף על מפתנו של המוסך בעיר פאנגרואה והחזיר את נשמתו לחנות המפעל.
הימים הבאים היו ימי רעה ושפל, בזמן שטובי המוחות הפאנגרואיים התאמצו לחשוב כיצד להשיב לחיים את שכטר המגרגר ובו זמנית לקחת מאיתנו כמה שיותר כסף... אורי ואני טיפסנו על כל גבעה מיוערת באיזור, בדקנו את כל ארבעת הפאבים המקומיים ונכנסנו שוב ושוב לאכסניית המטיילים המקומית כדי לחפש שמץ עניין ולהתקלח בהחבא...
העיר פאנגרואה עצמה היא מקום נחמד בשביל לעבור דרכו, אבל זה מקום שאתה ממש ממש לא רוצה להיתקע בו ... עם זאת, מאחר שזה כבר קרה, אנסה להשתמש במצב לטובתי ולכתוב מדריך קצר מאוד לנתקע בסיטואציות לא סימפטיות:
- אל תיכנס לפאניקה
- יהיה בסדר
- תירגע
- נו, אל תיכנס לפאניקה, יהיה בסדר, תירגע, אומרים לך!
- במקרה שאתה הולך בערב לפאב, ומאורי ענקי ניגש אליך ושואל איפה אתה ישן וכמה כסף יש לך- מותר לשקר לו, או לפחות לא להגיד את כל האמת!
- במקרה שאתה ישן בואן כחול ומקולקל בשם בן צור - זה יכול להיות רעיון טוב לחפש פינה מוסווית ומבודדת יחסית בפארק חניה, אפשר להשתמש בקרטונים כדי לאטום את החלונות של הרכב ובכך להשיג פרטיות מסויימת.
כדי לעשות סיפור ארוך -קצר, הכל הסתכם בסופו של דבר ברגע אחד: נד המכונאי רכן אל עבר צירית המנוע כשהוא חמוש במקדחה הידראולית מיוחדת. התברר שאום מסויים נתקע בתוך המנוע ושהוא לבדו אחראי על כל צרותינו. עכשיו אנחנו עומדים בצומת דרכים משמעותית- אם הציריה תשבר, המנוע כולו יהרס לחלוטין ואפשר להגיד שהלך עלינו, אבל אם הציריה תשרוד יש סיכוי קטן שיהיה אפשר לתקן את הנזק.
במעט מאוד רגעים בחיים אתה מסוגל ממש להבחין בהשפעת התרחשויות ההווה על העתיד, אני פשוט עמדתי שם והתפללתי... זה אולי נשמע מצחיק אבל זה לא היה מצחיק בכלל ... חיברתי ידיים כמו נזירה במיסה, עצמתי עינים והתפללתי שהניתוח יעבור בשלום.
"נס". זאת המילה היחידה שאמר נד אחרי שהצליח לשלוף את הציריה בשלמותה. ואם נד אמר... מי אני שאפקפק בכך? עזבנו את נד במוסך "magic engines" שלו, הבטחתי לו שאזכיר את שמו בכתבה וזה מה שעשיתי הרגע... בגלל שהבטחות צריך לקיים וגם בגלל שהוא מוסכניק אחד שאפשר לסמוך עליו.
נד הציל את חייו של שכטר שהפך בן רגע לסופר בן צור. חגגנו את המאורע בשישיית בירות גינס, הרכב והמזל שוב היו לצידנו! כשיצאנו מן המוסך, היה ערב שבת בין השמשות, וחשבנו שאנחנו זקוקים לשבת רגועה ונחמדה שיש בה גם ישראלים אחרים מלבד שנינו, לכן נסענו צפונה לפאייה (phihia) כדי לשהות בהוסטל של עומרי.
המקום מאוד מטופח ונקי, חבר`ה ישראלים מנהלים את המקום ויש אינטרנט חינם, כביסה מקלחות ושירותים, ארוחות משותפות והרבה ישראלים (וישראליות). השבת היתה נינוחה מאוד, השתדלתי לקיימה כהלכתה ואפילו ציוויתי על אושר (בחורה שלא רק השם שלה יפה) להדליק נרות ולהיות אמא של שבת.
למחרת טיילנו ברגל למפלי פאייה, וצעדנו על החוף המרשים מאוד של העיירה הסימפטית הזאת. יש הרבה מאוד מה לעשות באיזור אתה רק צריך למצוא מה שמעניין אותך: צלילה, שייט, דייג, טיולים רגלים, ומעיינות חמים. ככה שעכשיו כשאני כותב את השורות המסכמות והעייפות האלה, בסופו של יום ארוך מאוד אני חושב שבהחלט הייתי מסוגל להישאר פה תקופה ארוכה. אלא שמחר הוא יום חדש ואנחנו שוב ממשיכים הלאה.
