ושוב אני בנפאל הרחוקה הרחוקה הא הא הא... (מתוך שיר "ציפור הנפש" של גלי עטרי).מוצ"ש. רק סיימנו את סעודת "מלווה מלכה" ונזכרתי שיש לי גם חיים וחברים בארץ ובחו"ל שלא נמצאים לידי ובא לי להתקשקש איתם. אמנם אין לכם אופציה להגיב, (זאת אומרת - יש לכם אבל אני לא אשמע), אבל יש משהו נחמד בלהתקשקש איתכם בלי שאתם יכולים להגיב... אם אני לא טועה, הפעם האחרונה שהתקשקשנו הייתה מבית החולים בדלהי.
אז סגרתי שם שבוע ימים שלם. שבוע של פינוקים, אוכל מופלא (חצילים ממולאים במוצרלה ומוקרמים בשמנת), אחות צמודה (מלאת רחמים, יחס, חיוכים ותשומת לב רק אלי), אנטיביוטיקה לוריד (טוב, נו, על זה הייתי מוותרת), החלפת מצעים, מגבת, וחלוק של בי"ח כל יום (כן לבשתי את החלוק הלבן הזה), ניקו, שפשפו והבריקו לי את רצפת החדר כל יום, נתנו לי נייר טואלט בחינם (שתבינו- הנייר טואלט ממש יקר בהודו), קיבלתי מים מינרלים ומיצים בחינם לגמרי (והרופא אמר לי לשתות לפחות 3 ליטר ביום, אז שתיתי 5 ואפילו 6 ליטר ביום- נותנים לך, לא תיקח?), נתתי את כל הבגדים שלי לכביסה ב ח י נ ם. וקיבלתי מאיזה הודי הצעת עבודה בדלהי (אבאמא, יש מצב שאני אקבל אותה...). אה, וואלה, נשארתי יום נוסף בבי"ח לאחר שהרופא שיחרר אותי כי רציתי לחסוך את הלילה שהייתי צריכה לישון בגסט האוז (טוב, נו, לא באמת, הביטוח עוד ידרוש כסף בחזרה, הרופא המליץ לי להשאר עוד יום אז הסכמתי). הקיצר, כמו שאתם מבינים- החיים הטובים.
מרגע השחרור התחלתי בנסיעה הארוכה ביותר בחיי (בינתיים), נסעתי לקטמנדו, נפאל. עזבו ארוכה, הכי מגוונת, כלומר עם הכי הרבה סוגי כלי רכב: התחלתי באוטו ריקשה משם עליתי על רכבת ועוד אחת בהמשך. משם אוטובוס לגבול בין הודו לנפאל, כדי לעבור מהצד ההודי לצד הנפאלי לקחתי ריקשת אופניים וקינחתי באוטובוס בן 21 שעות לקטמנדו. סה"כ הסיפור לקח 50 שעות... אבל, כמו שאתם בטח מבינים, הייתה לי נסיעה חווייתית ומלאת הפתעות. ואין לי ממש כוח להרחיב בעניין אז... בהזדמנות (בליווי תמונות).הגעתי לקטמנדו 4 שעות לפני שבת (שעברה), קטמנדו לא ממש השתנתה מלפני 7 חודשים שהייתי פה. אבל אני דווקא כן. אז הגעתי לכאן מהארץ, לטיול קצר, התלהבתי בטירוף מהצבעים, מהבגדים, מהמחירים הזולים וה "הכל אפשרי" וכאלו. אבל עכשיו, הגעתי לפה מהודו ששם יש אותו הדבר אבל בהרבה יותר חזק. הכל בהרבה יותר צבעוני, הרבה יותר זול, הרבה יותר מגוון, הרבה יותר פשוט וכו` וכו` וכו`.
נפאל מדהימה, לא שיניתי את דעתי עליה אבל זה מאוד מאוד שונה להגיע לפה מהודו בהשוואה להגעה מהארץ... אז בשבוע הזה עשיתי ויזה חדשה להודו (כי שלי כבר נגמרת עוד מעט), וזו בעצם הייתה מטרת הגעתי לפה מלכתחילה, פגשתי את עמית (שטירקתי איתו בתחילת הטיול שלי בהודו), עשינו רפטינג קצר, בן יומיים, אבל מלא מלא אנרגיות, רפידים יפיפיים ומלאי אדרנלין, חזרתי עם חום, כאבי ראש, אף סתום, שיעולים מטורפים, הספקתי להבריא (כמעט), קניתי שמונה פליזים לכל המשפוחה (שניים קטנטנים לאחיינים שלי שיחיו), וזהו עכשיו אני כאן.מה הלאה? עמית ואני מתכננים אי"ה לעשות קפיצת בנג`י של 160 מ` גובה. אין לי עדיין מושג איך אני אעמוד בזה (בעצם, לא צריך לעמוד בזה אלא לקפוץ), אבל יהיה בסדר, מקסימום ידחפו אותי. ומתישהו בקרוב להמשיך מפה לצפון-מזרח הודו למקום שנקרא "סיקים". בשאיפה לעשות שם איזה טרק או שניים.
הקיצר, אנשים טובים, תשמרו על עצמכם, אל תשכחו לחייך כל הזמן (אומרים שזה מאוד בריא ולא מקמט את עור הפנים כמו פרצופי כעס ועצב), ותמשיכו לכתוב לי את קורותיכם בארץ הקודש (ארץ ישראל והודו).
אוהבת. וכרגיל לא ממש מתגעגעת.
בבה צ`ילי
