יוצאים מנפאל


 שבועיים של שביתה בנפאל גרמו לנו לאבד עשתונות ולדפוק את הראש בקיר מרוב שעמום. השתוקקנו להמשיך לטייל ולא לשבת במקום אחד, ולמרות שנפאל מקסימה ומעניינת, ימי השביתה הם לא זמן טוב לבקר בה. שמחנו מאוד לצאת מקטמנדו, אם כי ידענו שצפויים לנו קשיים בדרך.

ארבע בבוקר, חושך ברחובות התאמל. האוטובוס מחכה באורות כבויים עד שהתיירים הנועזים שמנסים לצאת מקטמנדו הסגורה יסיימו להתארגן. אחרי כמה דקות נסיעה נתקלנו במחסום הראשון, חסימת אבנים וצינורות על הכביש והאוטובוס מסתובב. שלושה נסיונות אחרי מצאנו כביש פתוח. עברנו את המכשול הראשון מיני רבים. המכשול השני התעורר ביציאה ממרכז העיר: מחסור חמור בדלק וללא דלק האוטובוס לא יגיע לגבול. שוטטנו בין תחנות דלק ולבסוף אחרי הזריחה יצאנו את קטמנדו. הכביש מתפתל בין גבעות וכפרים, הנוף לאורך הדרך ירוק, נחל זורם לאורך הכביש, שדות ירוקים מכל עבר. הפסטורליה נקטעת באחת בהגיענו לחסימה של מפגינים על הכביש. אנחנו נמצאים 35 ק"מ מהגבול והם לא נותנים לאוטובוס להמשיך. קיווינו לשכנע אותם. שלחנו את רון, הנציג האמיץ, לדבר עם המפגינים. דיון של יותר מחצי שעה, שכלל הצעה ל"תרומה" נדיבה נכשל, אם כי רון עמד בו בגבורה רבה, כשהוא מוקף ביותר מעשרים בריונים באמצע הכביש, אותם ניסה לשכנע.

 מאחר ולא נרשמה התקדמות, לכפריים נמאס והם החלו לאיים על נהג האוטובוס שיידו בו אבנים. הנהג פחד, ואנו שלא רצינו לחזור לקטמנדו, העמסנו את התיקים על הגב והתחלנו לצעוד. 6 תיירים ומדריך. לפנינו יום וחצי לגבול לפחות, אבל אנחנו אופטימיים. לכולם כבר נמאס מהשחיתות וחוסר המעש בנפאל והיה שיתוף פעולה מלא מצד שותפינו למסע. אחרי 12 ק"מ כולנו הבנו את גודל הצרה. אמנם רון ואני כבר היינו מנוסים בהליכות שביתה, אבל לא כל התיירים בקטמנדו נתקלו בזה כמונו, דרך הרגליים והכיס. בצהרי היום נכנסנו מזיעים לכפר גדול. שורה של מכוניות ואוטובוסים חנתה לאורך הכביש.

 כולם דוממים. כוח הכסף עשה את שלו ותמורת סכום מופרז של 1000 רופי לאדם היו מוכנים להסיע אותנו לגבול, מרחק של 25 ק"מ. החבר`ה התמקחו על המחיר שהיה באמת גבוה מדי ונבע מתאוות בצע מול כיסי התיירים "המלאים בדולרים". לאט לאט התקבצו עוד ועוד תושבים מסביב לחבורה שלנו ולנהגים. הלחץ החברתי החל לעבוד ואני, שכבר הייתי במצב כזה בעיירה בני, שם היינו תקועים אחרי הטרק וכבר ראיתי איך נהגים נסוגו ולא הסכימו לקחת אותנו גם במחיר משכורת חודשית שלהם בגלל לחץ השביתה, נלחצתי בעצמי ולא היה אכפת לי שרוצים להתמקח ושהמחיר מופרז ושרון אומר לי להירגע. העמסתי את התיק בבג`ז, נכנסתי לרכב ואמרתי לכולם לעשות כמוני, רוצים או לא רוצים, אחרת לא נגיע היום לגבול או שנגיע אחרי שהוא יסגר. חבל על הרגליים ועל הזמן. החבר`ה התמרמרו אבל אני יודעת שבלב הם הודו לי אחר כך, כיוון שבקושי הספקנו להגיע לגבול בזמן.

 חצינו את הגבול בשתיים וחצי שעון נפאל, חמש שעון סין. זהו, אנחנו בסין. השארנו את נפאל השובתת מאחור. השמענו אנחת רווחה ופנינו להתבונן מסביב. כל הכיתוב בסינית, חיילים במדים עומדים בלי לזוז, חיטוי תיקים ומדידת חום לכל אחד במדחום לייזר. בניגוד לסיפורים, הסינים בגבול חייכו והסבירו לנו פנים. בכל זאת, כל אחד מאיתנו שילם 300 דולר תמורת החוויה לטייל בטיבט, סכום לא קטן בכלל. בצדו השני של הגבול חיכו לנו מדריך טיבטי, שני נהגים עוטי כפפות לבנות ושני ג`יפים, לנד קרוזרים של טויוטה, מרווחים, מצוחצחים ומחוממים. קרסנו לתוכם באנחה. רון אמר: "רק שטיבט תהיה שווה, אם גם שם לא הולך לנו, אנחנו חוזרים הביתה." עד כדי כך היינו מאוכזבים. קודם הודו, שלא התחברנו אליה ואז השביתה בנפאל... רצינו חוויה טובה ומתקנת. הציפיות שלנו היו גבוהות.

 מסביבי ירד גשם ועל הפסגות מעלינו הלבין שלג. המדריך הטיבטי הזהיר שכבר חמישה ימים משתוללת סופת שלגים, שהכביש רק היום נפתח ושצריך מזל כדי לא להתקע בשלג. נו, יופי, ממש התעודדנו. הג`יפים החלו לטפס לתוך דרך נוף מדהימה, עצי אשוח ירוקים ומים זורמים מכל כיוון. כשהתקרבנו לשיא הגובה, התחלנו לראות שלג על הכביש, שהפך מהר מאוד לכביש מפולס בשלג עמוק. עברנו בין קירות שלג שהתנשאו לגובה שתי קומות והבנו למה הכביש היה חסום במשך חמישה ימים. חששנו מהרגע שניתקע בערימות שלג והג`יפ לא יוכל לעבור. סופה כזו אנחנו הישראלים עדיין לא ראינו. היה קר בתוך הג`יפ, שלג מטורף ירד מסביב והמדריך עמל לנקות לנהג את החלון מאדים. הגענו לכפר שבו היינו אמורים לעצור בשעה שמונה וחצי בערב. בחוץ עדיין אור, השקיעה כאן מאוחרת, רק בתשע בערב. הנהג והמדריך הבינו שאם אנחנו עוצרים אנחנו נתקעים בשלג והחליטו להמשיך לטפס. נסענו עד חצות הלילה, עולים ביום אחד מקטמנדו, מגובה 800 מטרים לכפר קטן בגובה 4000 מטרים. אנחנו הסתדרנו, אבל שני חבר`ה חטפו מחלת גבהים לא נעימה בכלל. כשעצרנו בגסטהאוס קטן ברמה הטיבטית, אחרי יום של 18 שעות בדרכים, השארנו את השלג מאחור ונכנסנו לנוף המדברי.

לתחילת הכתבה

המישורים הגדולים של טיבט

הדבר הראשון שעשינו בבוקר הראשון שלנו בטיבט היה מבט על פסגת האוורסט, ההר הגבוה בעולם ואז יצאנו מזרחה לתוך המדבר הגבוה והאינסופי של טיבט. בימים הבאים ניסע לאורך כביש הידידות, כביש שחלקו עפר וחלקו סלול, שמחבר בין קטמנדו ולאסה. מעלינו שמים בהירים, בשדות מסביב רועים את הצמחיה, סוסים, עיזים צמריות, פרות וכמובן יאקים. סלעי חול ובזלת תוחמים את העמק בו אנחנו נוסעים וכל כמה ק"מ מתגלים בתים לבנים בסגנון בניה הייחודי לטיבטים. הבתים צבועים לבן, שחור ואדום ומקושטים בדגלים צבעוניים שהם "הפרחים" של טיבט. הופתענו מכמות התושבים ברמה הטיבטית. אזור מדברי קשה למחיה. מה הם אוכלים? איך הם שורדים בקור עז וברוחות מקפיאות?

 הטיול בנוי כך שבכל יום מתקדמים מזרחה מספר שעות נסיעה ולקראת צהרים עוצרים בנקודה מרכזית ומתיירים בה. ביום השני עצרנו בלאטסה (Latsa). סין ניבטת מכל פינה בעיירה, הארגון והתכנון של הרחובות, השילוט בסינית, הסדר והנקיון ואני אוהבת את זה. נכנסנו למסעדה מקומית לאכול. אנחנו לא דוברי סינית והם לא דוברי אנגלית, אין תפריט ואין על מה להצביע, אבל הזוג במסעדה נראה נחמד. התיישבנו והצלחנו להסביר להם שיביאו אוכל ושיהיה בסדר. הם הראו לנו בשר ואמרנו כן, ואז רון נכנס למטבח וחזר מרוצה. לשולחן הגיעו שתי קערות מרק וון- טון עם כופתאות בשר, ירקות ונקניק, מרק מלא כל טוב ובנוסף קיבלנו צלחת של בשר מעושן חתוך בנדיבות. היה כל כך טעים.. תיארנו לעצמנו שגם המחיר יהיה בהתאם לכמות הבשר ולנדיבות המזון ולהפתעתנו טעינו. ארוחת המלכים, שכללה שירות תה בלתי פוסק, עלתה לשנינו 25 יואן, מחיר סביר בהחלט בשביל הארוחה הראשונה שלנו בסין. אל תבקשו ממני המלצה, אני לא יודעת מה שם המקום או מה הכתובת, אנחנו רק יכולים להמליץ לכם לנסות ולהכנס למקומות מקומיים שאין בהם תמונות של האוכל או תפריט באנגלית ולסמוך על מזלכם.

 אחרי האוכל יצאנו למרכז העיר ונכנסנו אל בין הסמטאות של הכפר הטיבטי כדי לראות איך המקומיים חיים. הסתובבנו בין בתים עשויים מלבני בוץ וצבועים בלבן, חלונות צבעוניים וגגות המעוטרים בדגלונים. הסמטאות היו צרות ומאחורי כל עיקול עסקו תושבי הכפר בענייניהם. המחזה היפה ביותר שראינו היה קבוצת אנשים, גברים, נשים וילדים מכינים לבני בוץ לבניין. לכל אחד היה תפקיד מוגדר ואת העבודה הם עושים תוך כדי שירה קצבית. השרשרת האנושית פועלת ביעילות: הגבר מעמיס על גב האשה כמות מדוייקת של בוץ שחור, היא מעבירה את הבוץ לגבר אחר שמכניס אותו לתבנית עץ מלבנית והילד מביא מים כדי לעזור לעצב את הבוץ עד שהלבנה מוכנה להתייבש בשמש.

לתחילת הכתבה

שגעון בשיגאטסה 

הדרך לשיגאטסה נעה במקביל לנהר טורקיז והניגוד בין צבע המים לצבע המדבר יצר תמונת נוף מרהיבה. הג`יפ מתקדם על דרך העפר ומאחוריו ענן אבק סמיך. נכנסנו לשיגאטסה בצהרים ומיד היא כבשה את ליבנו. שוב סין המודרנית נושמת שם. בנייני זכוכית גבוהים, מדרכות רחבות, רמזורים עם שעון שמראה מתי האור מתחלף מאדום לירוק ובלב העיר המודרנית מתנשאות חורבות שיגאטסה העתיקה, שהיתה העיר השניה בגודלה בממלכה אחרי לאסה. (למודאגים: החורבות עתיקות בהרבה מזמן המהפיכה הקומוניסטית) במרכז העיר מתנשא מנזר טאשילונפו (Tashilhunpo Monastery) על גגותיו המוזהבים. אף בנין מודרני לא יכול לעמעם את הפאר והקדושה של המנזר הזה. הג`יפ לקח אותנו למלון יוקרתי, הטבה שקיבלנו בשמחה רבה ומיד יצאנו לשוטט את נפשנו ברחובות. לרגע הזה חיכינו חודשים שלמים. עיר שכיף להסתובב בה ושיש בה שוק ואיזה שוק יש בשיגאטסה... דוכנים של בשר לחלקיו: רגלי חזיר ועז מונחות לצד לשון ענקית של פרה, צלופחים שוחים בדלי ליד כלובי תרנגולות והכל נקי ומסודר. ריח הבצל משך אותנו לאגף הירקות. הררי פטריות מכל מיני סוגים, שורשי ג`ינג`ר בגודל שטרם נראה בארץ, ירקות חתוכים למוקפץ מסודרים בסלסלות ופירות שאנחנו לא מכירים. כל החושים שלנו נפתחו לריחות ולצבעים. רון לחץ לי חזק את היד ואני חייכתי חיוך רחב. המצלמה לא הפסיקה לתקתק.

מהשוק המודרני חזרנו 600 שנה אחורה ונכנסנו למנזר טאשילונפו. המנזר החל להבנות ב-1447 ושימש כמקום מושבו של הפנצ`ן לאמה, יועצו הרוחני של הדלאי לאמה. המנזר הינו כפר מוקף חומה. בבתי המגורים שדומים למבנים הטיבטים שכבר תיארתי גרים 600 נזירים. שאר המבנים הינם חדרי לימוד, אולמות כינוס ושיא הפאר הם מקדשים מוזהבים להנצחת הפנצ`ן לאמה המתים. בנוסף יש במתחם מקדש לבודהה של העתיד ובו פסל בודהה ענק, המתנשא לגובה 27 מטרים. עמדנו בכניסה למתחם המנזר ופערנו פה. המנזר רחב וגבוה ומעליו מתנשאים חמישה גגות מוזהבים. הוא בנוי על מדרון והמבט משער הכניסה הוא יותר ממרשים. התחלנו לטפס פנימה, עולים בסמטאות צרות. הנקיון והתחזוק של המתחם הם ללא דופי. כל עמוד מהוקצע ומעוטר והאדריכלות עוצרת נשימה. במשך כל מאות השנים בהן המנזר קיים הוא גדל ונבנה וגם היום עדיין משפצים ומרחיבים את המתחם. המקדש הראשון שנכנסנו אליו היה חדרו של הבודהה של העתיד.

 הראש שלנו התרומם לתקרה ואי אפשר היה להתיק את המבט מתווי הפנים העדינים, מהאוזניים ומהאצבעות. כל הפסל מרוקע נחושת ועשוי עד הפרט הכי קטן. המבט שציירו לבודהה של העתיד היה של רגש החמלה. האם הנזירים שפיסלו את הבודהה של העתיד רצו שהוא יביט בנו בחמלה או שהחמלה היא בעיני המתבונן? נכנסנו ויצאנו מחדרים שונים במנזר. הכל מוזהב, מעוטר ונקי ולכל פסל תווי פנים ייחודיים. האל הטיבטי חומל ומרוצה אבל בעיקר כועס, רוטן, מאיים ונוזף. האם עיצבו אותם בכוונה כדי שהאנשים ידעו שהאל חזק ובעל כוחות הרסניים לצד היותו בעל חמלה? ההליכה במנזר משרה עלינו שלווה וקדושה והעובדה שהוא עדין פעיל וצומח הופכת אותו למקום קדוש בהווה ולא רק מוזיאון לעבר. חלקנו את הביקור במנזר עם טיבטים מאמינים שבאו להתפלל, להניח מנחות שעווה וכסף וגם עם סינים חילוניים שמתיירים בארצם, בין אם הם מתעניינים בהסטוריה הטיבטית ובין אם הם בזים לדת הזו. יצאנו מהמנזר ורון שוב לחץ לי את היד. היה שווה, למרות המחיר הגבוה. המראות פה והחוויות הם מה שחיפשנו, הם מה שהיה חסר לנו. כמובן שיש מקום לשיפור, בעיקר בתחום ההדרכה שלקתה בחסר, שכן רוב שאלותינו נותרו ללא מענה, ובכל זאת..

לתחילת הכתבה

חוויה רוחנית בגיאנטסה 

קמנו לבוקר מושלג. שיגאטסה כוסתה בלבן. הדרך המדברית הפכה למדבר שלג לבן. השדות, ההרים והבתים כוסו בלבן מאופק עד אופק והיה קר. שעת נסיעה בנוף המושלג נקטעה באחת כשיצאנו מסופת השלג וחזרנו לרמה החומה והצחיחה. מרחוק התנשאו מבצר גדול, הבנוי על מצוק ומתחתיו מנזר גדול עם גג מוזהב. המתחם היה מוקף חומה ומתחתיה התגלתה העיר גיאנטסה, נקודת העצירה שלנו ליום הרביעי בביקור בטיבט. אחרי התמקמות במלון יצאנו לכיוון מנזר גיאנטסה, שנקרא גם מנזר פלקור צ`ודה (Pelkhor chode monastery). המנזר לא נבזז או נהרס במהלך המהפיכה הקומוניסטית והוא השתמר מאז הקמתו ב-1418, במשך 600 שנים. המדריך הטיבטי נכנס איתנו פנימה והדריך אותנו בתוך המנזר, כך שיכולנו לשאול הרבה שאלות, אם כי לרובן לא היו לו תשובות.

בתוך המנזר נתקלנו לראשונה בספריה ענקית של כתבים בודהיסטים בסנסקריט, השפה הקדומה של האזור וכן בטיבטית. העמידה מול אוצר ספרותי של כתבי קודש, שהעתיקים בהם בני 600 שנה והצעירים בהם נכתבו על ידי נזירים טיבטים בהווה השאירה אותנו נרגשים. מדפי ספרים נמתחו מהתקרה ועד לרצפה, דפים עטופים בבד, מאוחסנים במסגרת עץ מצופה נחושת מעוטרת, מקוטלגים. התרגשנו כאילו אנו עומדים מול אוצר. הספרים ריגשו אותנו יותר מאשר פסלי הזהב, בכל זאת, אנחנו עם הספר. מסביב לספריה ישנם ציורי קיר ופסלי בודהה מרהיבים שמייצגים את החוכמה והידע וכן פסלים של מלכי טיבט שתמכו וקידמו את יצירת השפה הטיבטית ואת תרגום הכתבים הקדומים לטיבטית ופסלים של המתורגמנים ההודים, שבאו ללמד את הנזירים בטיבט.

 סמוך למנזר נמצאת סטופה, מבנה בעל צורת פירמידה ומשמעות דתית. הסטופה בגיאנטסה בת תשע קומות וכרויות בה 108 גומחות ובהן פסלונים וציורי קיר. הכניסה לכל הגומחות מייגעת, אך הטיפוס לראש הסטופה מאפשר תצפית יפה על העיר והמבצר שמולה, היעד הבא שלנו. מבצר גיאנטסה הוקם בשנת 987 לספירה ושימש כארמונו של הדלאי לאמה השלישי ושל השלטון המחוזי. המבצר משומר היטב ושימש בתפקידו כמעוז השלטון עד תחילת המאה ה-20. הוא בנוי בשלושה מעגלי ביצורים. הכניסה לחלק העליון כרוכה בתשלום 30 יואן (נמצא מחוץ לאתרים הכלולים בטיול הג`יפים) ואנחנו הסתפקנו באזור התחתון של המבצר. הממצא הארכיאולוגי עצמו דל ולא משולט, כך שקשה להבין את המבנה, אבל התצפית ממנו מקסימה. הימים האחרונים בטיבט מעבירים אותנו מסע של התבוננות פנימית. אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים שעות על ההתפתחות שלנו כאנשים וכחברה, משווים בין החברה המערבית לחברה ההודית, הטיבטית והסינית שפגשנו בטיול, מדברים על דת בכלל והרבה על בודהיזם, לומדים אותו תוך כדי. המסע לטיבט מרהיב לעיניים ומעורר את המוח למחשבה. למי שעדיין לא השתכנע אנחנו ממליצים עליו בחום.

לתחילת הכתבה

לאסה 

הימים האחרונים של הטיול בטיבט מוקדשים ללאסה (Lhasa)- בירתה הפוליטית והרוחנית של טיבט, מקום מושבם בעבר של הדלאי לאמה ושל מלכי טיבט. העיר הקדושה מרכזת סביבה מספר מנזרים גדולים ואת ארמון הפוטאלה. ארמון הפוטאלה (Potala Palace) הינו מוזיאון לעושרם של השליטים הטיבטים. פסלים ומקדשים מצופי זהב, ארונות מלאים בפסלוני זהב וברונזה, פיתוחי עץ וריקועי נחושת בכל חדר, דלת או מעקה, אדריכלות חיצונית מרשימה של 13 קומות, גגונים מעוטרים וחומות. העושר הזה מהווה סתירה לעיקרי הבודהיזם, הדוגלים בהסתפקות במועט, בצדקה ובחמלה כלפי האדם הפשוט. הביקור בארמון מוכיח ששליטי העם הטיבטי, הדלאי לאמות לדורותיהם, 1-14 במספר, נהנו מחיי תענוגות ומעושר שלא היה אפילו בדמיונם של נתיניהם ואף הקימו לעצמם ולקודמיהם קברי פאר מצופים זהב.

חיי ראוותנות ושפע אלה היוו את התירוץ לכיבוש הקומוניסטי ב-1950, שניפץ את התרבות ואת שרידי ההסטוריה הטיבטית, הרס מנזרים ופסלים וגירש נזירים ושליטים. העם הטיבטי חי היום תחת כיבוש סיני בהרגשה ששללו ממנו את השלטון המושלם, בגלל שהמהפיכה הקומוניסטית נכפתה על הטיבטים ולא באה מהעם. הם אינם רואים שהשלטון של הדלאי לאמה היה ראוותני ומושחת ובשעה שהם חיו בדלות כפרית הוא נהנה ממנעמי הזהב, לכן הם חיים היום בהרגשה שגזלו מהם ולקחו מהם. הזכרון שנשאר בהם מהשלטון הקודם הוא הטרגדיה האמיתית של העם הטיבטי ולא הכיבוש הסיני.

 ומה עם לאסה העיר? כל אחד יראה בה מה שהוא מחפש. חלק יראו רובע טיבטי קטן, המחוץ תחת עיר סינית, שלא שייכת לכאן, חלק יראו בה עיר שיש בה שילוב של ישן וחדש ובשבילנו, כל רגע כאן הוא חוויה. יש כאן יותר ממה שהעיניים שלי יכולות לראות, יותר ממה שהפה שלי יכול לטעום ואין בנו שובע מהמראות ומהטעמים של העיר הזו. אנחנו מרגישים כעומדים בדלת לארץ של חוויות וריגושים, הדלת לסין ויש בנו הרבה התרגשות לקראת המשך הטיול. לכם אנו ממליצים בכל פה לבוא לטיבט, להשקיע כסף וזמן בטיול שחוצה מקטמנדו ללאסה ולהנות מחווה חושית ואינטלקטואלית מרהיבה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה