בקצה פטגוניה

הרכבת התנועעה בזעזוע שעבר מהקטר השחור והקטן שפלט עננת עשן לתוך השמיים, חולפת אפורה מעל קרונות המשא הרבים ונושרת על הקרון האחרון שהתנודד כשהתנועה הגיעה גם אליו. קרון עץ אפרפר דהוי, ארובה מתנשאת מעל גגו ושתי מרפסות עם מעקי מתכת בקדמתו ובאחוריו. הצפירה זעזעה את האנשים שעמדו לאורך המסילה שמחוץ לתחנה שבה הועמס הפחם מהמכרה. הם הסתדרו זוגות זוגות, מוכנים לזנק על הקרון לכשיעבור לידם. השמש האירה את ערימות הפחם והשפוכת ונבלעה בעננים. דרך העפר שבשולי התחנה שממה ממכוניות. הקטר חלף על פני שורת האנשים והמסיק והנהג הביטו בהם.

המסיק חייך. "הוא נוסע מהר מדי!" צעק מישהו, והקריאה נמחצה ברעש גלגלי המתכת. "לרוץ!" הרכבת החלה להתרחק לתוך הישימון המכוסה בשיחים כרקוציים קטנים ועגולים והרוח ערבלה את העשן. חריקה צורמת נשמעה מכיוון אחורי הרכבת. "הוא עוצר - מהר!" צעק האחד שהצליח לזנק על המרפסת האחורית של קרון הליווי, זוגות האנשים המפוזרים בסדר ובשיטתיות לאורך המסילה החלו לשעוט בכבדות, משליכים כלפי מעלה את התרמילים הכבדים אל מרפסת העץ הצרה ומטפסים חסרי נשימה אחריהם. הקטר צפר שוב. "מהר!" צעק שוב מישהו לשני האחרונים שרצו מהמרחק הגדול ביותר. הם נאחזו במעקה הברזל החלוד כשגל הזעזוע אחז ברכבת, מטלטל אותה לכל אורך המסילה הצרה. הם הזדעזעו על המרפסת והגלגלים המתכתיים החלו להתגלגל ללא קול. מהקרון האחרון אי אפשר היה לראות את הקטר. אבל זהו. הרכבת יצאה לדרכה, מגבירה את מהירותה ל-20 קילומטרים לשעה, יוצאת לחצות את זנב היבשת.

הרכבת היתה המוצא האחרון. דרום דרום אמריקה. הקצה של פטגוניה, הרצועה הדמיונית שהיא על גבול ארץ האש אותה ראו ספניו של מגלן כשחיפשו מיצר ים להקיף את זנב היבשת. הם ראו את מדורות השבטים האינדיאנים שנעלמו במגיפות אותם הביא האדם הלבן. ריו טורביו היא עיירת מכרות מכוערת וזנוחה שהגבעות סביבה מכורסמות בשיני ברזל. מעבר לה מתנשא רכס האנדים שהולך וגווע לכיוון הים הארקטי. ארגנטינה שממערב לאנדים היא ארץ גבעות מוכה וסחופה שעדרי צאן ובקר ענקיים משוטטים בה בין הפלגים והעשב הקשה. בצד הצ`יליאני של הגבול נמצאת פוארטו נטאלס, עיירה צ`יליאנית רדומה על גדותיו של פיורד כחול-אפור שקרחונים מעטרים את סביבות ההרים שיורדים בתלילות אל המפרץ.

"אין מקום היום", הצטערה נלי, "המשפחה שלי באה לביקור מסנטייגו, אבל תבואו מחר, מחר יהיה מקום". רמי ואלון שנשארו בבית של נלי מכיוון שחזרו עייפים מהפארק של הפיינה, שלחו אותנו למלון היחיד של העיירה. "תיגשו ותחזרו", אמר אלון, "ואז נדבר על הפיינה". העמסנו את התרמילים והלכנו למלון. בית עץ בן קומה אחת ושורת חדרים. היינו זקוקים למנוחה. שני ימי הנסיעה מריו גז`גוס עד פוארטו נאטלס מצצו מאיתנו כל טיפה של כוח.

האוטובוס שנוסע שתים עשרה שעות בין ריו-גז`גוס לריו-טורביו על דרך העפר הפטגונית שבר את הציר הקדמי ורק בחצות הלילה הגיע אוטובוס אחר לאסוף את שאריות הנוסעים הקופאים והמנומנמים בתוך גוף האוטובוס שעמד על המגבה המתנדנד. אל האוטובוס הגענו מהצומת מוכת הרוח של שדה התעופה בו נחתנו באמצע הלילה במטוס של "אוסטראל" מנסים להירדם על רצפת האבן הקרה כשהצבא הארגנטיני עם הרגישויות המובנות שלו אחרי התבוסה במלווינאס מאיר עלינו בפנסים. לא היינו רעננים. הנסיעה לראות את שלושת מיליוני הפינגווינים בפונטה לומה שקדמה לטיסה, יצרה רצף של כמה ימי היטלטלות רצופה באוטובוסים, טרמפים, משאיות, ומטוסים.

קנינו קופסה גדולה של דולסה דה לצ`ה ונקניק וחזרנו לבית של נלי. בדרך עברנו דרך משרדי הגווארדפארקה של הפיינה. "יש טנדר שנוסע עוד שעה לפארק". אמר לנו הגווארדפארקה. בארצות האלו כלי התעבורה הם תמיד הטנדר, המשאית והמטוס. או ברגל. אפשר לבחור. "היום ננוח". אמרה דורית, "ומחר ננסה להגיע לשם בטרמפים". "השתגעתם?" הביט בנו אלון במבט השמור לאנשים שדעתם נטרפה", בטרמפים? אנחנו חיכינו שלושה ימים עד שעבר משהו שלקח אותנו חצי דרך, ועוד יום צעדנו ברגל להגיע, ואתם, רק מגיעים ויש לכם טרמפ ואתם רוצים לנוח?". "סעו". אמר רמי. "רק אנשים עם מזל גדול מאוד מגיעים לפוארטו נטאלס ישר לטנדר האספקה".

נפרדנו בצער מהמלון פחות מחצי שעה אחרי שנכנסנו, קנינו לחמניות קטנות וזינקנו על הטנדר האמריקאי שמיוצר בארגנטינה, מצטופפים עם עוד חבית דלק, ציוד גידור, שלושה גווארדפארקה צ`יליאניים חייכנים ושבעה מוצ`ילרים. הנהג התניע ותוך דקה או שתיים נעלםציבור הבתים הלא גדול של פוארטו נטאלס בענן אבק כשהטנדר ירד לדרך עפר. בחלק הדרומי של דרום אמריקה מצטמצמים הכבישים לתוך העיירות. לפעמים גם זה לא. נסענו על גדותיו של הפיורד המאורך והשמש האירה את הקרחונים. המים עמדו כחולים וקרים ופוארטו נטאלס התרחקה על הגבעה, בתי העץ שלה צבועים באדום וכחול וירוק.

"ניאנדו!" הצביע אחד הפקחים הצ`יליאניים על יענים אפורות וקטנות שהטנדר הבריח לתוך הצמחייה הנמוכה. נחל זרם בתוך הסלעים האפורים. ענני קומולוס כבדים נערמו על הרכסים. בכל שעות הנסיעה עברנו רק חווה אחת. הניאנדו לא עצרו כדי להביט. האינדיאנים והמתיישבים צדו אותם בעזרת הבולאס - שני כדורי אבן המחוברים לחבלי מקלעת שסובבו מעל הראש והוטלו בתנופה על רגלי הניאנדו בעת הרדיפה הדוהרת, מתלפפים סביב הרגליים החזקות של העופות שאינם מסוגלים לעוף. עדר ויקוניות, חיות חינניות הדומות ללאמות של רמות האנדים, עדינות יותר, הפנו מבטים שואלים לעבר הטנדר שהמשיך בנסיעתו המהירה, חולף על שולי אגם מאורך, דרך יער גשם סבוך ומחטני והלאה, אל מספר הבניינים שהם האכסנייה ומשרדי הפארק. העננים נסגרו לחזית רצופה ואפורה והיום האפיל בבת אחת. הגשם ירד בטיפות צולפות על יריעת האוהל הכתומה שמתחנו בכל הכוח, תוקעים את היתדות לתוך האדמה הלחה.

בישלנו בתוך צריף. אנשים צעירים הצטופפו בתוכו. כמה מהם היו ישראלים. "לאן אתם הולכים מחר?" שאלה אחת מהן ברעות המיוחדת והמעיקה שיש לישראלים בכל מקום בוהם נפגשים. "עוד לא החלטנו". אמרה דורית. "כדאי לכם ללכת לרפוחיו גריי". המליצה הישראלית. שיער כתום מנומש ירד בצמה על גבה. "זה הקרחון היפה ביותר כאן בפארק".
"היית שם?"
"לא. אמרו לי".
"לאן נלך מחר?" שאלה דורית.
 "לא לשם". לקחנו את הסיר עם האורז ואת המחבת עם הסטייקים שקנינו בפוארטו נטאלס ויצאנו לאכול בפתח האוהל. הגשם המשיך לרדת בעקשנות, אבל האדמה שאומנה לספוג כמויות מים גדולות, ספגה את המים לתוך הדשא הירוק שצבר את הטיפות על העלים המאורכים, מגיר אותן לתוך השורשים. השארנו את הסיר והמחבת בחוץ. הגשם ירחוץ את הכלים.

לתחילת הכתבה

הדרך אל הקרחון

השמש זרחה. לא חמה, כמתחייב מקו הרוחב הדרומי. קיפלנו את האוהל הלח. הישראלים יצאו לדרכם והאחרים לא פיגרו אחריהם. פנינו לכיוון השני. הרוח, כמו תמיד, נשבה מול הפנים. התרמילים היו כבדים מאוכל ובגדים חמים והמרחק התמשך. הרוח מול הפנים עייפה והכבידה את התרמילים. הדרך היתה חשופה. במרחק לא גדול חצה נחל סואן את הדרך, נחצה על ידי גשר עץ. עצרנו לבשל תה במסתור גדת נחל ועץ. הוצאנו את ה"אופטימוס" ושאבנו מים קרוחים. דורית פרסה את הלחמניות הקטנות והמאורכות וערכה עליהן גבינה וירקות בסדר שאין טוב ממנו. התה עמד לרתוח. "מגיעות שתי מכוניות". היא אמרה.

"לכי תעצרי אותן". אמרתי, נאבק בסיר התה השפוך, בפרימוס הלוהט ובבגדים שנפרשו לייבוש. המכוניות עצרו. הם חייכו כשהתגלגלתי עם התרמילים, נופל ומקרטע מעבר לגדה. אה, יתרונות הרכב הגלגלי המונע על ידי גזי הבעירה הפלאיים שאינם נכנעים לרוחות, לסערות, לשלוליות הבוץ הגדולות ולדרכי העפר. קרחון כחול מקור שט במרכז האגם ולגבו קרחון עצום אחר. החימום פעל בתוך הרכב. הקרחון נעלם מאחורי מסך העצים והדרך הסתיימה ברחבה קטנה ליד ביתו של הפקח הבודד. נפרדנו מהפקח ומהמשפחה הצ`יליאנית וצעדנו בשביל שנמשך לאורך גדת האגם הקרחוני ובתוך יער לא צפוף של מחטנים גבוהים. השביל התפתל על פני גזעים נפולים, עובר בין פרחים ופטריות שלדרום דרום העולם וחולף על פני עשב ירוק תמיד.

גשם טפטף והפסיק. הורדנו את המעילים. השמים התבהרו לרגע ומשמאל לנו, בצפון, עמדו אדומים ומעליהם פסגות שחורות, הטורס דל פיינה. זוג עמודים וולקניים מרשימים. "אה", אמרתי, "הנה זה". צעדנו לכיוון בקתת הרפוחיו. שני חדרים. אחד שהוא מטבח עם תנור ברזל מוסק בעצים וחדר שני ובו שתי מיטות עץ כבדות. הבקתה עמדה ריקה ונטושה. הנחתי את התרמיל על מיטת העץ ויצאתי לקושש עצים. מאחורי הבקתה השתרע מרבד ירוק של נענע רעננה וערימה של עצים להסקה. "רפוחיו גן עדן". ציטטה דורית מתוך ספר המטיילים הדהוי שמצאה במזווה העץ. העשן עלה בארובה בעליזות ואנחנו חלטנו לעצמנו את התה השפוך מהבוקר ואחר כך ישבנו בפתח הבקתה על כיסאות עץ והבטנו בשני מגדלי הפיינה שעננים רבצו עליהם וביניהם.

היינו לבד. לבד מאוד. רחוקים מספר קילומטרים רב מהפקח הבודד שבבקתה. מעבר לנו היתה רק עוד בקתה אחת וקרחון עצום ממדים עליו נתקעה קבוצת מטפסים צ`יליאניים שניסתה להעפיל לנקודה כלשהי על קרחון. מזג האוויר הגרוע מנע ממסוק או מטוס קל לנחות על הקרחון והדלק שמניע את הפרימוסים שלהם אזל והלך. פרימוס הוא אוכל וחום ומים. שניים מהם כבר מתו או היו במצב קרוב לזה. אין עצים על קרחון. הפקח היה צמוד לרדיו. אבל לנו לא היה מה לעשות ואיך לעזור ולכן ישבנו מול הטורס, שתינו תה חם ומתוק וכרסמנו עוגיות עליהן מרחנו דולסה דהלצ`ה סמיכה וצמיגה.

יצאתי משק השינה הממולא פלומת אווזים סיניים שיוצרה על ידי אומן הציפורים הגדול כדי לכלוא את האוויר ולהחם אותו בחום הגוף, והכנסתי בולי עצים לתוך התנור. האש לכדה את הגזעים, מחממת את הברזל שהצטנן. פתחתי את הדלת ויצאתי אל האחו. הטורס דל פיינה עמדו במרחק אגם, קרחון ונהר מהבקתה, נראים היטב דרך עמק ה-V שנחתך ברכס ממול. התמתחתי, נגעתי בדשא ונשמתי את האוויר הקר. שום אדם. מקום טוב להתעורר. שאבתי מים מהפלג והנחתי את הסיר על האש, נהנה מצינת הבוקר שמאדימה את האברים החשופים. העשב היה לח מגשם וחזזיות לבנות הבריקו על הסלעים. ציפורים שאינן נראות לעין השמיעו קולות מתוך ענפי העצים ביער שבמעלה הנהר. השארנו את התרמילים הכבדים ויצאנו אל הקרחון.

בצהריים הגענו אל הרפוחיו של הגאוצ`וס. גדרת עץ סימנה את מקום איסוף הבקר והסוסים. פרסת ברזל רותקה אל המשקוף. בתוך הבקתה היו קפה, תה סוכר ואורז. השמש זרחה והיום היה נעים מאוד. הבקתה עמדה בשוליו של היער, במערה פתוח של דשא ירוק, במרחק לא גדול מנהר לא רחב שנשפך אל הנהר הגדול יותר שזרם מהקרחון. הלכנו בין שאריות המקום שהעשב כיסה. בולי עץ התכסו בחזזיות ירוקות לבנות. שכבנו בתוך העשב שהתייבש והבטנו בשמים הכחולים. בדומה לארצו של קנוט המסון ביבשת אחרת. חיים נפלאים. "נלך לקרחון?"
"כן". אמרה דורית. "אף פעם לא ראיתי קרחון ממש מקרוב".

נעלנו נעליים והתקרבנו אל הנהר. חלצנו את הנעליים ונכנסנו אל תוך המים הקרים. המים הגיעו עד לברכיים. החזקנו את הבגדים מעל הראש. המים היו קרים כמעט כמו הקרחון ממנו זרמו. כאב הקור היה נורא. כוויות הקור האדימו את חלקי הגוף החשופים. יותר מכול כאבו כפות הרגליים שנתקלו בחלוקי הקרקעית. הזרם המהיר ספג את שאריות החום מהגוף. המים העמיקו. "אני לא יכולה יותר". מזל שיש נשים בעולם. הסתובבנו וחזרנו אל הגדה, שוכבים בדשא החם, מפשירים אברים. "נלך לגריי".
"זה הקרחון שכולם הלכו אליו".
"טוב", אמרה דורית, "אז מה אם כולם הלכו, זה אומר שלנו אסור ללכת לשם?"
"לא". אמרתי. "בואי נלך לגריי".
קל להגיד.

 הרוח נשבה מולנו. תמיד הרוח נושבת מולנו. יש קובץ של חוקים שמנחה רוח, עליות, גשם, חום או קור איך לנהוג במטיילים עייפים ועמוסים במשקל כבד. התרמילים היו כבדים מתמיד והעלייה מתמשכת. עשרים קילומטרים הם מרחק גם ביום נאה. אבל קרוב לקצה הדרומי של היבשת הרוחות והקור עצומים יותר, זורמים בין ההרים השבורים, מערמים סערות על החופים, מורידים גשמים אפורים על הקרחונים המתכווצים.

לתחילת הכתבה

מתחממים בבקתה

שעה אחרי שירד החושך הגענו לשולי האגם. בקצהו עמד הרפוחיו. יכולנו לראות אורות קלושים של נרות מתוכו. הרוח כמעט ונפסקה. "אולי אין שם הרבה מדי אנשים, ולא נצטרך להקים אוהל היום".
"אולי". אמרתי.
"יוסי, אמרתי לכם לא לבשל פה, נכון?" שמענו קול ארוך, גבוה ומוכיח, מעל המולת הקולות הכללית.
הצצתי בזהירות פנימה דרך החלון. "אני חושב שנקים את האוהל פה". דורית הציצה פנימה.

עמדנו בתוך האפלולית והבטנו לתוך הבקתה. רואים ואינם נראים. בצד הצר של הבקתה היתה רחבת דשא רמוסה עליה עמד כבר אוהל אחד. מהרחבה אי אפשר היה לשמוע את הקולות. "כמה אנשים אתה חושב יש בפנים?"
"המון".
האש זינקה מהפרימוס ותפסה את פיית בקבוק הדלק. דורית זרקה אותו והדלק הצית להבות קטנות על פני העשב. זינקתי אל בקבוק המתכת הקל והפכתי אותו. האש נחנקה. "את בסדר?"
"כן". אמרה דורית מזועזעת. "איך זה קרה?"
"קרה". אמרתי. מישהו צחקק מהאוהל השכן.
"הגיעו שניים חדשים". בישרה הטרחנית, "מתי הגעתם?" שאלה בעלת הקול המזעזע.

"בוקר טוב". אמרתי. "עד מתי אתם נשארים פה?"
"כמעט גמרנו". אמרה הטרחנית. "היינו אתמול בקרחון. אם לא תלכו לשם, זה כאילו שלא טיילתם בדרום אמריקה, זה המקום הכי יפה ביבשת".
"באמת?"
"מאיפה אתה בארץ?" הרפוחיו היה גדוש באנשים.
"חיליק!" קרא קול רם מתוך הצריף, "אולי תבוא כבר? אני בטוחה שיש היום טנדר שיוצא מהגווארדפארקה".
שתינו נס קפה עם אבקת חלב וטיגנו חביתה צהובה מביצים שנארזו בפוארטו נטאלס וטולטלו בכלי פלסטיק קשוח. הלחם היה קשה והשמים אפורים וקרירים. קרבת הקרחון הקפיאה את האוויר וההר התנשא מעל הבקעה עם האגם והבקתה המאורכת, מגליש ענן כבד ואפור שנתלה בטיפות ערפל על מי האגם. שיירה של מטיילים עמוסים בתרמילים, תרמיל גדול על הגב ותרמיל קטן על החזה, יצאה מהרפוחיו וצעדה על גדות האגם. "בואי". אמרתי, "נלך לקרחון".
"אולי היום נישן בתוך הרפוחיו". הביטה דורית בתקווה בשיירה המתרחקת לתוך היער הפזור שמעבר לאגם. טיילנו בכיוון ההפוך לזרם הישראלים שטיפס במהירות לכיוון הקרנבל הברזילאי.

"בוקר טוב". אמרה יולי, יוצאת מהאוהל השכן. "ברוך בואכם לרפוחיו דיזנגוף".
"בוקר טוב". אהה. אז לכאן הגענו. היא לקחה את הסיר והלכה למלא אותו באגם ואחר כך חזרה ובישלה ארוחת בוקר יחד עם דרור. הם לא שאלו מאיפה אנחנו, מה עשינו בצבא ולא ציוו עלינו ללכת לקרחון. לא במקרה האוהל שלהם הוקם גם הוא בשולי הרפוחיו.

הגשם התחזק. התעטפנו בשכמיות וניכנסנו פנימה אל תוך בקתת העץ. המקום היה עמוס באנשים. הגשם ירד בטיפות גדולות ואלכסוניות, מכה על הגג המשופע. השארנו את האוהל בגשם ותפסנו שתי מיטות עץ. הרוח תפסה את האוהל של סטפן וגלגלה אותו לתוך האגם. המיטות סודרו בקומות והבקתה היתה דחוסה ולחה. הגשם חדל כשניקרעו העננים הכבדים ואנחנו יצאנו אל הקרחון. כשעברנו את האוכף המפריד בין עמק הקרחון לעמק בו עמד הרפוחיו הצטופפו העננים והגשם ירד מכווון היטב, צולף ומספיג את הבגדים. אפשר היה להבין למה קראו לו המתיישבים האנגליים גריי. ישבנו מתחת לעץ. אספנו עצים לחים, הרתחנו מים בסיר ותלינו מה שאפשר לתלות על ענפי העצים מסביב. שני ההולנדים הגבוהים שבאו איתנו בטנדר הגיעו מכיוון הקרחון. הם יצאו מוקדם בבוקר, נגעו בקרחון וחזרו. "קרחון נפלא". חיממו את הידיים מעל האש. "יש שם מערה כחולה והצבעים מקרוב מהפנטים".

דורית רעדה מקור. סטפן, צלם עיתונות בלגי, הגיע מספר דקות אחריהם מכיוון הקרחון. "שלום. חמישה סרטים". "כוס תה?" הוא משך אבן אפורה שהותמרה והתיישב על הסלעים. קרחון נפלא. המערה הכחולה קרנה קור מקפיא וגבישי הקרח הקפואים זהרו באור האפרורי. ענן אפור וכבד ניתלה על מעמקי הקרחון הלבנים שהשתרעו אחורה. קונודור ליווה אותנו, מרחף מעל הסלעים האפורים.

"מה את עושה?" שאל השוטר הצ`יליאני רושם את פרטי הדרכונים בחצי הדרך בין הפארק לפוארטו נטאלס.
"סטודנטית לחקלאות".
"כן, כן, בטח". אמר השוטר. "ואתה?"
"סטודנט-"
"אל תגיד לי", אמר השוטר, "לחקלאות?"
"איך ידעת?"
 "כל הישראלים שעוברים כאן הם סטודנטים לחקלאות". חייך השוטר בניצחון. כל הישראלים אותו דבר. אולי בגלל זה ישראל היא המקום היחיד בעולם בו מצטמצם המדבר שהוא סמל לכל חופש ומתרבה המחנק.

לתחילת הכתבה

פוארטו נטאלס

הבית של נלי חיכה באותו המקום עצמו. פוארטו נטאלס, כמה רחובות של בתי עץ חד-קומתיים ומעט עם שתי קומות השקיפו על המפרץ הקרחוני המאורך, צבועים בכחול, ורוד וירוק. סטפן הגיע גם הוא אל הבית של נלי.
"אנחנו ממשיכים מחר". אמרתי.
"אתם לא רוצים לנוח יום?"
"לא". אמרתי, זה בסדר". אנחנו מעדיפים לנסוע לבד.

עד הערב הצלחנו להתרחק חמישה קילומטרים מהעיירה בכיוון מעלה הגבעות שמטפסות אל מעבר הגבול הארגנטינאי. בחושך, מותשים מהרוחות, מרעב, מהפארק, מההליכות הנסיעות והגשם, חזרנו אל הבית של נלי. שמחנו לחזור. ריחות נפלאים ריחפו ברחוב.
"מה זה?"
"קנינו כבש". אמר גידי. "נלי שמה אותו בתנור יחד עם תפוחי אדמה. ארוחת ערב חגיגית לסיום הפרק של צ`ילה".
"יש מקום לשניים?"
"אתם לא מעדיפים לאכול לבד?"
"לא". אמרתי, "זה בסדר, היום נאכל איתכם".
"תודה". אמר גידי. נלי הוציאה מגש עצום מידות מתוך התנור הלוהט, מניחה אותו על קרש שהונח על השולחן. הבית היה חם ונעים ובחוץ היה אור רך ואפרורי. עננים נתלו מעל המפרץ המאורך והקרחונים ושחפים של ים דרומי ירדו במעוף על סירות הדייגים.
"כבש מצוין". ניקה סטפן את השיניים. היינו מנומנמים וההרים, הנהרות, הקרחונים, המסעדות של בואנוס איירס והקרנבל שהתקרב יכלו לחכות. "נצא לעכל?"

בהחלט. האוויר היה צונן וההליכה על גבעות העיירה המנומנמת שבה אנשים נרדמים עם רדת השמש יצרה שקט שנפרש בנוחות מהבתים הקטנים ועד הים. ארצות חדשות עם מרחבים גדולים יש בהן בתים קטנים. דיברנו על צילום. סטפן סיפר על תחרות מרוץ מכוניות אותה כיסה בשביל עיתון. אחת המכוניות התהפכה ונדלקה והנהג בתוכה עלה באש. "כולנו הורדנו את המצלמות. החלטנו לא לצלם. היה שם רק צלם אחד שצילם ולא הפסיק וכולנו הסתכלנו עליו. איזה מין בנאדם הוא יכל להיות? אלו לא הצילומים מהם הייתי רוצה לחיות". התמימות.

היינו הראשונים על פתח דרך העפר המוליכה בין מחסני הפחם מערבה, חוצה דרך פטגוניה לריו גז`גוס. כעבור שעתיים היינו שבעה ובצהריים עמדו חמישה-עשר מטיילים עם תרמילים גדולים דומים בצומת היוצאת מהעיירה. כל מה שהיה צריך זה רק מכונית משא גדולה שתיקח אותנו מפה. שום דבר. חזרנו לכיוון תחנת הרכבת, נחושים בדעתנו להתנפל על קרון השירות הריק אותו מצמידה לפי השמועה חברת רכבת הפחם לזנבה של הרכבת, כדי להסיע נוסעים מזדמנים בין ריוטורביו לריו גז`גוס. הקמנו את האוהלים בין גבעות קטנות של שפוכת וארבנו לבוקר.

מנהל התחנה לא הסכים שניסע בקרון. חזרנו חפויי ראש אל הקהל שהמתין לנו. שלחנו את דלית ודורית לדבר עם הנהג והמסיק.
"המסיק אמר שהם יאטו מחוץ לתחנה, בתחנה אסור לו להעלות אותנו, ושנזנק על הקרון כשהוא מאט".
 "להסתדר לאורך המסילה בזוגות". אמר גידי, "כדי שכולנו נספיק לעלות". הרכבת המשיכה להתערסל במהירות שלה, שני נדנודים לשמאל, שניים לימין, קדימה ואחורה. מגג הקרון נפרשו גבעות עגולות ורכות שצבען חום צהבהב. הרוח הפסיקה לנשוב והקטר עצר במרחק גדול מהקרון, ממלא לתוך הדוד מים שיהפכו בעזרת הפחם לקיטור. כבשים גלשו מהגבעות, מדורבנות על ידי גאוצ`וס רכובים על סוסיהם, מעבירים עשרות אלפי ראשים ממקום אחד לשני בנדידה יומית. נופפנו להם ממרומי הקרון. הם הביטו בנו בגאווה ובחיוך שיש לאנשים במרומי סוס והבנדרות האדומות סביב צואריהם נראו היטב באור האפרורי.

לתחילת הכתבה

רכבת צפונה

שבועיים מאוחר יותר, על משאית ארוכה שגררה אחריה משאית קטנה יותר ששמשתה הקדמית נופצה, נראו הגאוצ`וס שונים לחלוטין, עולים לצפון, לבואנוס איירס ולרוסריו, צוררים בתוך חבילות את מעט הכסף אותו חסכו בקיץ הדרומי. אנשים קטנים וחביבים שהעוני נשקף מבגדיהם ללא הילת הסוס. רק הבנדרות על צוואריהם וההליכה המעוקלת סימנו אותם כפרשי ערבות. על המשאית היה גם כלב קטן ומדובלל שנקשר למסגרת המתכת של המשאית השנייה. ישבנו על הגלגלים הנוספים של המשאית ונגררנו באיטיות אחרי המשאית הגדולה. הכלב בכה ויבב. הוא התרוצץ לכל אורך החבל, מתחנן להיות מותר. הגאוצ`וס הביטו בו בשלווה. הכלב המשיך לילל ולהתחנן. הוא לא רצה לגעת בלחם היבש ולא רצה מים שהונחו לפניו בקערת בדיל מעוכה.

הוא המשיך להתרוצץ ואחר כך עצר במקום, רגליו רועדות ממאמץ, ואז, כאילו לא יכול יותר להתאפק, קרס באומללות ושלשל על רצפת המתכת של המשאית. הוא הצטנף במסכנות בפינה, ממשיך לרעוד, אחורי רגליו מכוסים בטינופת. מעיניו נשקף אשם, למרות שלא היה אשם, קשור לצלעות המתכת של המשאית, מובל עם בעליו אל הילדים. כמה פשוט להיות כלב בערבה, כמה מעט כבוד נותר לך כשאתה בין צלעות המתכת של משאית שעולה צפונה, אל הבתים, אל החיים שאין בהם רוח קרה ואדמה קשה ושיחים דוקרנים ועשרים אלף כבשים מהן אתה טובח כל בוקר אחת כדי להאכיל את הגאוצ`וס הרעבים המכלים את האסדו בטרם עולה פס השחר כדי שיהיה להם כוח לעבוד, מטילים את המעיים, הכבד והכליות המהבילים אל כלבי העדר המאושרים.

הכבשים הקיפו את הרכבת ולזמן מה נראו הקרונות כמו איים בים של צמר. כבשים עם צמר ארוך ורך שהובאו על-ידי המהגרים הסקוטים. רוכבים. נחש הרכבת בין הכבשים והגבעות שעליהן נע שטפון הצמר. אגם הכבשים נע לאיטו הלאה, דרך הנחלונים ועל צלעות הגבעות. הרכבת נעה בבת אחת והחלה לנסוע. בקרון היו שני חדרים, באחד ארבע מיטות ובשני ספסלים, שולחן ותנור מתכת. ליד תנור המתכת היה ארגז מלא פחמים. פחם לא חסר ברכבת הזאת. הפחם בער באיטיות, מאדים, ממלא את הקרון בחמימות נהדרת שהתפשטה עד שהפכה לחמה מאוד. נעים היה לרדת מהגג שטוף הרוח של הקרון לאחר נסיעה איטית דרך העדרים ולשפשף את הידיים מעל תנור הפחם.

כל רוחבה של דרום אמריקה בין ריו טורביו לריו גז`גוס הוא מאתיים וארבעים קילומטרים. לאחר שש שעות הצליחה הרכבת לחצות את חצי היבשת, ואז עצרה. היא עצרה בדיוק ברגע בו רתח התה. המים החמים תססו על התנור והתנדפו. ירדתי אל התחנה שבאמצע היבשת. מרחוק אפשר היה לראות את הקטר.

"רגע!" צעק אחד מהנוסעים, "הקטר בורח לנו!" הקטר התנתק מהקרונות האחרונים, ממשיך קדימה לכיוון האופק. "עצור! חכה!" יוצא בריצה מבוהלת לאורך המסילה, מצלמותיו מתנדנדות על ירכיו. הקטר כאילו שמע את הצעקה, פלט עננת עשן אפור והחל לחזור אחורה, דוחף את הקרונות שמחוברים אליו. הוא פנה למסילה צדדית עליה חנו אינספור קרונות אחרים, חלף על פניו המזיעות והמבוהלות של מנחם והתחבר אליהם בקול רעש אדיר.
"נהדר". רטן גידי.
"מה קרה?" שאלה דלית.
"הוא ירד מהפסים".
"הוא תמיד היה כזה". אמרה דלית, אתה זוכר מה הוא עשה בלגונה סאןרפאל?"
"הקטר". אמר גידי.

שלושה קרונות הזדעזעו מהמכה וירדו מהפסים. קרונית מנוף התקרבה מפאתי התחנה שם חנתה אולי משום שרכבות של מסילות צרות תמיד יורדות מהפסים. היא העלתה את הקרונות על המסילה. הקטר נע קדימה, מתרחק לתוך האופק, וזנב הקרונות סימן שהוא הפך את מהלכו. הקרונות המחוברים לקטר התנגשו בחמשת הקרונות האחוריים שסופם קרון הליווי. העיתוי של נהג הקטר והאורז היו מושלמים. שוב יצאה הרכבת לדרך, ממשיכה להתגלגל בקצב קבוע, איטית מהרגיל, מנמנמת את האנשים שהצטנפו בתוך שקי השינה שנפרשו על הרגליים. היום דעך. לא היה אור בקרון פרט לזוהר האדמדם של פחמי האבן שנשרפו בתנור הברזל. נדנוד לימין ומכה. נדנוד לשמאל. מכה. טילטול קדימה, טילטול אחורה ושוב. ערבה ריקה וחשוכה שרוח ממשיכה להכות ללא הפסקה.

צפירה וטלטלת העצירה של הקטר המרוחק העירו אותנו. אספנו תרמילים ושקי השינה וירדנו לתוך החושך שהואר באורות צהובים. פעם שנייה בתוך שבועיים שאנחנו מגיעים לריו גז`גוס בשעה מטופשת. "בוא נלך אל הדשא שלפני מועדון המכוניות והסיירות הארגנטיני". אמר גידי, "שם ישננו בפעם הקודמת שהגענו לפה", יש אנשים עם מזל שלא מגיעים בטיסה באמצע הלילה. העמסנו את התרמילים, חצינו בין טורי קרונות המשא הריקים העמוסים בפחם, עברנו בין המחסנים המאורכים המוליכים אל הנמל ואל אוניות הפחם והלכנו אל המועדון. הדשא שם תמיד ירוק יותר. ריו גז`גוס. איזה מקום. אבל אולי בעצם אינו יותר נידח משום כפר ועיירה בעמק יזרעאל, או בנגב או בגליל. גם פה יש שדה תעופה עם מטוסי כפיר שנמכרו לארגנטינאים תמורת פחם כדי שיופלו על ידי האנגלים במלחמה המטופשת בפוקלנד.

 הקמנו את האוהל ופרשנו את שקי השינה. הבטתי בשמים לפני שנכנסתי אל האוהל. נעים לעצור רגע באמצע לילה ולהביט בכוכבים לפני שנכנסים אל העולם הקטן החמים והבלתי פגיע של האוהל. הרוח הפסיקה לנשוב. לא היו עננים. צלב הדרום זרח בדיוק מעל האוהל ולידו קנטאורוס. נשמתי עמוק את אוויר הצונן ונכנסתי לתוך האוהל הנמוך.

לתחילת הכתבה

צילום: צור שיזף

לאתר של צור שיזף
 מתוך הספר: כשפים בוונקבמבה שיצא בהוצאת כתר.

יעדי הכתבה