טיסה טיבט
7 ימים בטיבט, רק 7 ימים בטיבט וכמה חוויות....את רוב החוויות עוד לא עיכלתי, כך שלתרגם אותן למילים יהיה בוודאי לא פשוט. אבל אתחיל בפרוצדורה- איך להגיע לטיבט, שהרי מטרת הכתבות היא גם להעביר מידע ולא רק חוויות אישיות... לפי כל מה ששמעתי על טיבט, כל המידע שאספתי מאנשים/ספרים וכד` - ניתן להגיע לטיבט אך ורק בקבוצה של חמישה אנשים בג`יפ, נסיעה שאורכת 5 ימים ועולה כ- 750 דולר, פלוס-מינוס (מחיר הכולל את הנסיעה בג`יפ, לינה במהלך הנסיעה, ויזה לסין ופרמיט לטיבט)... אז זהו שלא.
שבועיים לפני הטיסה להודו הכרתי בחור ישראלי בקורס בודהיזם בקיבוץ קדרים, אשר הועבר ע"י נזיר טיבטי ואורגן על ידי עמותת "ידידי הדהרמה" בה אני חברה. אותו בחור סיפר לי שהוא ביקר בטיבט כבר מספר פעמים והגיע לשם באמצעות טיסה מנפאל. כשהגעתי לנפאל, זה היה הדבר הראשון שביררתי. מסתבר שזה אכן אפשרי להגיע לבד 3לטיבט בטיסה, ללא קבוצה. למרות שיש מי שטוען שהסינים לא מעוניינים בתיירים בודדים שיגיעו עצמאית לשטחי טיבט. לאחר בירורים בכמה חברות, החלטתי לתת אמון בחברה הנקראת eco trek Nepal והזמנתי באמצעותה כרטיסי טיסה הלוך ושוב קטמנדו-לאסה, כאשר חברת הנסיעות ארגנה עבורי גם את הויזה לסין וגם את הפרמיט (אישור מיוחד) לטיבט. החבילה הזו כללה, כך גיליתי בשלב מאוחר יותר, גם העברה משדה התעופה למלון שהחברה אירגנה עבורי ללילה הראשון. מחיר החבילה הזו עמד על 768 דולר (יקר נורא ועדיין זול ביחס לחברות אחרות שדרשו גם למעלה מאלף דולר), ובלחצים לא-נורא-אינטנסיביים קיבלתי הנחה ושילמתי בסופו של דבר 750 דולר.
התעקשתי להבהיר לחברת הנסיעות שאיני מעוניינת במדריך צמוד ושאני רוצה להיות חופשייה להסתובב שם כרצוני- וכך היה, למרות שהסינים לא אוהבים שתיירים מסתובבים להם שם באופן חופשי.
לגבי נסיעה לטיבט בג`יפ: יש יתרונות להגעה בדרך זו. ראשית, הנופים בדרך מהממים, כך סיפרו לי מטיילים רבים. שנית, ההסתגלות לגובה הדרגתית ונוחה יותר מטיסה שלוקחת אותך מגובה של 600 מטר בקטמנדו ל-3,700 בלאסה. החסרונות- נסיעה לא קלה בדרכים משובשות שגורמת להרבה אנשים לסחרחורות ובחילות, הלינה בתנאי שטח שזה אומר- קררררר....... ונקודה נוספת שכדאי לקחת בחשבון היא שהמחיר של החבילה הזו זהה לחבילה של הטיסה. אני אישית העדפתי להתפנק בטיסות, עם כל הצער (האמיתי) על פספוס הנופים, אבל היתרונות והחסרונות לפניכם וכל אחד יעשה בעצמו את מאזן השיקולים שלו. אז....
לילה לפני הטיסה לטיבט לא הצלחתי ממש לישון... מן התרגשות כזו שנובעת מן השילוב שיש בטיבט- נופים מרהיבים, תרבות מרתקת, מצב פוליטי לא פשוט, הגובה הרב שהלחיץ אותי לאור הסיפורים ששמעתי על מחלת הגבהים... התארגנות זריזה בבוקר, העברת התיק הגדול לשמירת החפצים בבית חב"ד, והנה אני שוב בשדה התעופה של קטמנדו, בדרך החוצה... לא לפני שנאלצתי לשלם מס יציאה על סך 1700 רופי, שזה המון כסף, אבל אין ברירה... לא זה מה שישאיר אותי בנפאל...
הטיסה הייתה מלאה בתיירים, אירופאים מבוגרים בעיקר, אך הכרתי בה בחורה נורבגית מקסימה בת 30, סטודנטית לאדריכלות שעושה פרוייקט כלשהו על סגנון הבנייה בלאסה. היה נחמד להעביר איתה את הטיסה שארכה כשעה ורבע בערך, ובמהלכה ראינו את הרי ההימלאיה והאוורסט- היה נדמה שטסנו בגובה ההרים. הנוף מדהים. באמת. לא מילים ולא תמונות יעבירו את התחושות. אגב, כדי לראות את הרי ההימלאיה והאוורסט בטיסה מנפאל לטיבט יש לשבת בצד שמאל של המטוס. אחרי משהו שמתיימר להיות סוג של סנדוויץ` ומיץ תפוזים עכור- ה"ארוחה" שמגישים במהלך הטיסה (air china כבר אמרתי...?) מגיעים ללאסה ואני מגלה 3 דברים:
- קררררר
- האוויר יבש ולא קל לנשום (בינינו- זה יותר קושי פסיכולוגי מאשר פיזי).
- הסינים, איך לומר, לא נורא נחמדים. וזה משהו שעוד יקבל חיזוק במהלך כל שבעת הימים הבאים, אגב.
לאחר שמילאנו 3 טפסים ששניים מהם היו מיותרים, שאלון רפואי שתיחקר אותנו על מיחושים/בעיות/כאבים/מחלות/בעיות נפשיות (ביום הגיוס בבקו"מ לא תיחקרו אותי ככה) ולאחר שמדדו לנו את החום (ואלוהים יודע איך המד-חום שלהם החליט שיש לי 34 מעלות צליוס) יצאנו משדה התעופה בשעה טובה, שאגב נראה כמבנה חדש ונעים.
ביציאה מהטרמינל חיכה לי דאווה, המדריך הטיבטי שכל תפקידו במקרה שלי היה להעביר אותי למלון. הנסיעה משדה התעופה ללאסה עצמה ארכה כשעה- הופתעתי מהכבישים הרחבים, החדשים, מן הניקיון וכמובן מהנוף ה-מ-ר-ה-י-ב בדרך לעיר. ברור לכל שהסינים משקיעים משאבים רבים בטיבט- נסענו במנהרות, בגשרים והכל מסוג הכבישים שאנחנו יכולים רק לחלום שייבנו בארץ בבוא היום... באמת.
חוויות בלאסה
בכניסה ללאסה מבינים מיד שזו סין- עיר מערבית לכל דבר, קניונים וחנויות, בארים, כיכרות מפוארות... קשה לומר שהרגשתי שאני בטיבט. אומנם לא סבלתי מן היופי העירוני הזה, אבל שילמתי 750 דולר כדי להכיר את התרבות הטיבטית, לראות את החיים האמיתיים שלהם, לא בשביל להגיע לעיר שמזכירה את ת"א או ניו יורק. בכל אופן, בשלב הזה לקח אותי דאווה המקסים למלון שנקרא snow land. הייתי בטוחה שכיוון שזה כלול בחבילה בטח מדובר במלון מעפן וזול... אבל המלון התגלה כמלון יפהפה, החדר שקיבלתי (זוגי) היה גדול, נקי ומפנק... טלוויזיה, מים חמים 24 שעות ביממה ויתרון חשוב נוסף- הוא ממוקם במרכז העיר, קרוב לכל האתרים החשובים לתיירים. מיותר לציין שהחלטתי לא לחסוך בטיול הזה ובמשך כל השבוע נשארתי להתפנק במלון הזה, שבו יש גם אינטרנט מהיר, שירותי טלפון לארץ, החלפת כספים (דולר אחד שווה כשמונה יואן) ומסעדה מ-ע-ו-ל-ה שתמיד הייתה מלאה! איזור זה נקרא גם האיזור הישן של לאסה, שבו מתרכזת האוכלוסייה הטיבטית.
את היום הראשון העברתי עם מדלן, הבחורה הנורבגית, בניסיון להכיר מעט את המקום החדש ולראות כיצד אני מסתדרת עם אחוז החמצן הנמוך. בסמוך למלון, 2 דקות הליכה, נמצא מקדש ה-jokhang. המקדש נמצא בכיכר מרכזית, הומה אנשים, ובה ישנם המון דוכנים וחנויות של חפצי אומנות טיבטים, תכשיטים, תיקים, בגדים מסורתיים וכד`. המוכרות הטיבטיות יכולות להיות אגרסיביות לפעמים, ומאוד משועשעות מזה- זה מתחיל במחמאה על השרשרת שלי או החגורה ונגמר באחיזת הזרוע ומשיכה לדוכן. Looki-looki, chip-chip הן ממלמלות באנגלית זוועתית כשהן מנסות לומר לי שרק אסתכל וזה נורא זול (וזה ממש לא).
שם חוויתי גם לראשונה בחיי סוג של הטרדה מינית כאשר נזיר, או לפחות טיבטי הלבוש כנזיר שלח יד ומלמל משהו באנגלית- מסתבר שאת המילים הגסות הם יודעים, אבל לענות על שאלות כמו "איפה מלון ..." זה הם כבר לא יודעים. תופעה מרתקת, לא ככה? למידת שפה זרה באופן סלקטיבי. שיהיה.
ביום השני גיליתי שבעצם לא נורא כיף בטיבט... המצב שם כרגע הוא שעל כל טיבטי יש 5 סינים, קשה מאוד מאוד ושוב אומר- מאוד, למצוא מישהו שהוא דובר אנגלית, גם ברמה בסיסית ביותר ומה שהיה עוד פחות נעים לגלות הוא שלא הסינים ולא הטיבטים ממש מתעניינים בתיירים מלבד מבטים בוהים במראה החיצוני. רובם לא טורחים לעצור כשפונים אליהם, לא עוזרים גם בגלל קשיי השפה אבל גם ניסיונות להבין באמצעות שפת הסימנים ותנועות ידיים- היו לשווא. כל כך הרבה פעמים פניתי למקומיים, שאלתי היכן נמצא מקום מסויים למשל והם פשוט המשיכו ללכת ברחוב והתעלמו. תחושה מאוד לא נעימה ומתסכלת.
השפה השולטת שם היא סינית, השפה השנייה היא טיבטית ואפילו במקומות ציבוריים כמו בנקים, בתי חולים, תחבורה ציבורית- אין דוברי אנגלית. וכך נאלצתי להסביר את רצוני בכל פעם מחדש בתנועות ידיים יצירתיות. לאחר יום-יומיים כבר שיכללתי את השיטה וביקשתי מבעלי האינטרנט במלון שירשום עבורי בסינית ובטיבטית את מה שרציתי או הייתי צריכה. זה כבר עבד קצת יותר טוב. ביום השני כך מצאתי את עצמי מבזבזת קצת יותר מחצי יום להחלפת כסף. לקח לי שעה למצוא את הבנק, שעה למלא טפסים (הם הרי חייבים לדעת מה המקצוע שלי כשאני מחליפה דולרים ליואן) ועוד שעה לקבל את הכסף. מה שנשאר מהיום הזה היה כמה שעות בודדות לפני שמחשיך וניצלתי אותן לביקור ב-Sera Monestry. הנסיעה למנזר מאיזור המלון עלתה 10 יואן. ככלל, נסיעה במונית בתוך העיר עולה 10 יאן ונסיעה בריקשת אופניים כ-4 יואן. הגעתי למנזר בשעה 15:30 כפי שהמליצו לי וכך זכיתי לראות את ה-debate.
המנזר עצמו אינו מיוחד ושונה ממנזרים אחרים בהם ביקרתי, אך האירוע הזה בו מתכנסים כל הנזירים ומתווכחים ביניהם כשיטה לשנן את חומר הלימוד, תוך כדי צעקות, צחוקים, מחיאות כפיים מוגזמות- הוא אירוע מעניין ומשעשע כאחד. ממש לא כדאי להפסיד. אפשר גם לצלם אותם ולהצטלם איתם וזו חוויה נחמדה. לאחר מכן ישנה תפילה במקדש- למי שלא נכח בתפילות כדאי להשאר, למי שכבר ראה- מיותר.
כשחזרתי לאיזור המלון ניגשה אליי בחורה טיבטית כבת גילי ושאלה אם תוכל לשוחח איתי. היא סיפרה לי שהיא מורה בבית ספר טיבטי, בית ספר פרטי המלמד רק אנגלית כתוספת ללימודים של בית הספר הרגיל. היא סיפרה שהם עורכים מבחן באנגלית לילדים והם מעוניינים בתיירים שישפטו בתחרות. ניסיתי להסביר לה שהאנגלית שלי בסיסית ושאולי עדיף שתבחר בתיירים אמריקאיים או אנגליים אך היא אמרה שזה בסדר ושהיא תשמח אם אוכל להגיע... אני שמחתי כמובן לעשות זאת, כיון שדברים בלתי צפויים שכאלה הם גם מהנים ויותר מזה- מאפשרים הצצה לחיי הקהילה האמיתיים ולא רק ממבט התייר שמבקר בכל האתרים התיירותיים שכתובים ב"לונלי פלנט".
למחרת בשעה שתיים וחצי בדיוק, כפי שסיכמנו, אספה אותי מונית מהמלון, בה ישב כבר דייויד, בחור אמריקאי שהסכים להתנדב למשימה וביחד נסענו לבי"ס. לבי"ס הגיעו עוד שני תיירים/מתנדבים/שופטים, באופן מפתיע- ישראלים. אחרי טרק לקומה החמישית של בית הספר, נכנסנו לאולם בו ישבו התלמידים הנרגשים והלחוצים, בני 9 עד 11 והוריהם. לנו, השופטים, הוכן שולחן מיוחד בתחילת הכיתה עם בקבוקי שתייה ולוחות מחיקים בהם נוכל לרשום את הציונים לכל תלמיד. התחרות דרשה מכל תלמיד להוכיח את יכולותיו בשפה האנגלית- הצגה אישית, שיר באנגלית ושתי שאלות פתוחות. עד כאן כללי התחרות הרשמיים. מה שהיה בפועל זה ילדה אחת נרגשת שפרצה בבכי, ילד אחד ששכח איך קוראים לו וכל היתר- ילדים טיבטים מקסימים שדיקלמו לנו טקסט ששיננו בע"פ, קרוב לוודאי, כבר שבועיים: "My name is tenzin, my father is nawa, I like pizza, I like dog, I like red". אחרי שעידכנו אותנו בכל הפרטים האישיים המהותיים האלו, הם התבקשו לשיר שיר באנגלית (שיר אחד שחזר על עצמו 14 פעמים כמספר התלמידים) ולענות על שאלות משעשעות... האמת? היה מקסים!
חילקנו שם נקודות בשפע ובנדיבות, המצטיינים קיבלו תעודות ופרסים (הפרסים היו מחברות- שזה כבר הקסים אותנו, הפשטות הזו) ואח"כ הוזמנו, צוות השופטים, לארוחת צהריים עם צוות המורים וההנהלה. בתור אחת שהבריזה מבית הספר לעיתים קרובות, קצת נלחצתי מהסיטואציה, אבל לאכול מומו-גבינה עם מורים טיבטים בני 22-25 זה לא משהו שהזכיר לי את התיכון שלי אז נרגעתי...בארוחת הצהריים התברר כי רובם ביקרו למעשה בהודו, במקלוד גאנג`, אך הם חששו מלדבר על זה ונראו מאוד מפוחדים. הפליטים הטיבטים שבורחים מטיבט לא יכולים לחזור כיוון שיש סיכון ממשי שייכלאו בכלא הסיני. הארוחה איתם וסיפורי החיים שהתגלו לפניי במהלכה- היתה חוויה מרתקת. הם היו נרגשים כשהראיתי להם תמונות ממקלוד גאנג`, ובעיקר תמונות של הדלאי לאמה ודגל טיבט- דברים שאין להראותם או להחזיקם בטיבט. היה נעים להעביר איתם את אחר הצהריים ולגלות באופן מקרי לחלוטין אנשים פשוטים עם אידאולוגיה שלא קלה למימוש בטיבט הכבושה.
שיגאטסה
באותו הערב, בהמלצת אחד המורים, החלטתי שלמחרת אסע לעיר שיאגטסה, הנמצאת 5 שעות נסיעה מלאסה. קיוויתי לראות בה חיים טיבטים אותנטיים ולא עיר מערבית כמו לאסה. שיגאטסה היא העיר שבה חי פנצ`ן לאמה- הקדוש השלישי לטיבטים, אחרי הדלאי-לאמה וקרמאפה שחיים בהודו. הפנצ`ן לאמה נחטף על ידי הסינים כשהיה בן 6, לפני ככעשר שנים, ועד היום מוחזק על ידי הסינים. כדי שלא יגדל להיות מנהיג לעם הטיבטי הם מינו "פנצ`ן לאמה" אחר, במקומו. הטיבטים כמובן לא קיבלו את זה. בכל אופן, בעיר הזאת קיים המנזר שלו ופסל בודהה מפואר. בבדיקות קודמות שערכתי עם מספר סוכנויות נסיעות בלאסה נאמר לי כי אין אוטובוס לעיר הזו וכי הדרך היחידה להגיע אליה היא באמצעות ג`יפ- 2,000 יואן. 1,000 שקל. אבל אחרי שהוכחתי שאפשר להגיע ללאסה בטיסה ולא רק בג`יפ, באופן עצמאי וללא קבוצה או מדריך- נסיעה לשיאגטסה קטנה עליי......אחח... כמה שהייתי נאיבית.
בהתחלה הכל היה בסדר. קמתי מוקדם, נסעתי לתחנת האוטובוס וקניתי כרטיס נסיעה לשיאגטסה ב-50 יואן לאחר שהראיתי לפקידה הסינית את הפתק שרשם לי בעל האינטרנט במלון (אגב, אינטרנט זה 5 יואן לשעה, כבר אמרתי?). השעה הייתה 08:59 והאוטובוס אמור לצאת ב-09:00. רצתי כמו מטורפת עם התיקים והגיטרה והתיישבתי בכסא שלי, מתנשפת, שמחה שהספקתי להגיע שנייה לפני שהאוטובוס יוצא. ש-ע-ה חיכינו באוטובוס עד שהתניע. ש-ע-ה. שישים הדקות האלה עברו עלי בסיוט נוראי- התיישב לידי בחור סיני צעיר, במדי צבא אבל נראה לי שהוא קנה אותם בחנות סינית "הכל ביואן", והסרט הרע התחיל... זה התחיל ביריקות קטנות על רצפת האוטובוס ומיד זה הפך לשאיבות ליחה קולניות ויריקה אגרסיבית. הייתי בהלם שהוא יורק על רצפת האוטובוס!!! כבר התרגלתי לעניין היריקות בהודו, אבל אפילו שם- מעצמת הג`יפה, לא יורקים בתוך אוטובוסים. כך שאתם יכולים לדמיין את המעבר באוטובוס וההצפות. הוא לא היה היחיד. כל הטיבטים באוטובוס הצטרפו אליו לדואט קולני של יריקות. זוועה.
לאחר שנגעלתי וחשבתי "למה דווקא לי זה קורה", החלטתי שזה סוג של מבחן סבלנות ועמדתי בו יפה. אפילו חייכתי לעצמי. רציתי תרבות טיבטית? קיבלתי. שמתי את אוזניות הדיסק מן והחלטתי להתעלם מהתופעה הברברית הזו.....א ב ל - בשלב הזה הוציא הבחור טרנזיסטור (ואני מתעקשת- זה לא היה רדיו, זה היה טרנזיסטור רועש, קולני כזה, של פעם שלא ממש אפשר לשמוע בו משהו ברור, עם אנטנה שמגרדת את תקרת האוטובוס). הוא שמע בקולי קולות סוג של מערכון בסינית בסגנון "הגשש החיוור" או משהו כזה ואני בטוחה שכל הטיבטים והסינים שגרים בין לאסה לבייג`ין שמעו את זה איתנו. הווליום היה בלתי נסבל ואם עדיין הייתי בקבע היו מורידים לי פרופיל על סעיף שמיעה. אחר כך היה גם מבזק חדשות. התאפקתי, התאפקתי, התאפקתי ... עד שלא התאפקתי ואמרתי לו שינמיך בבקשה. הוא כיבה את הדבר הנוראי הזה והייתי מבסוטית.
סגרנו את הנושא הזה, נשאר רק עניין היריקות. אחר כך גם היו חיטוטי אף מרשימים, אבל זה האף שלו וכל עוד הוא לא נוגע בי, שיהיה לו רק טוב. הנסיעה עברה בסדר, הכבישים טובים כך שסבל של קפיצות נחסך בטיבט, הנופים מרהיבים רק מה... מסריח באוטובוס. כל עטיפה של מאכל, כל לכלוך- הכל על רצפת האוטובוס ובמקרה אחר (שאני כבר לא בטוחה מה גרוע יותר) - פותחים חלון ומשליכים החוצה. אני, בתור תיירת, שאלתי אותו את השאלה הישראלית המפורסמת במזרח הרחוק why like this? אבל זו הארץ שלו ומבחינתו זההכי טבעי בעולם להעיף זבל החוצה, כשבחוץ כל כך נקי ויפה.
בשעה טובה הגעתי לשיאגטסה. חשבתי שעברתי את הנורא מכל. החלטתי להכנס לאיזו מסעדה קטנה, לשתות משהו או לאכול לפני שאקח מונית לגסט האוס שאחד המורים המליץ לי עליו. מול תחנת האוטובוס הייתה מסעדה טיבטית קטנה. נכנסתי. יצאתי. חירייה יותר נקייה. חתיכות אוכל על הרצפה, תפריט מטונף, ריח מזעזע באוויר. עברתי לתוכנית ב`- לקחת מונית לגסט האוס, ואז למצוא מסעדה. עצרתי מונית, אמרתי- טנזין גסט האוס. אין תגובה מצד הנהג. אמרתי- פם צ`ו גסט האוס. אין תגובה. עצרתי מונית אחרת. ועוד אחת. ועוד שמונה. אף אחד לא מבין אנגלית. אבל כשאני אומרת "לא יודע אנגלית" אני מתכוונת ברמה הבסיסית ביותר כמו- מלון, גסט האוס, מסעדה. אני לא מדברת על תחביר ואוצר מילים של בגרות 5 יחידות. התחלתי לשוטט בעיר הזו והתחלתי לעכל את גודל הזוועה. התחלתי להאמין שאני בלתי נראית. פניתי לאנשים והם התעלמו. לאחר שיטוטים נואשים מצאתי שלט באנגלית, תודה לאל "hotel". אבל 3 הנשים הסיניות שישבו שם בחדרון החנוק שהתיימר להיות לובי, לא הבינו מה אני רוצה, גם כשנעזרתי בתנועות ידיים. אחת מהן, היתה עצבנית במיוחד אבל היחידה שהתייחסה אלי, הצביעה לכיוון אחר ברחוב. לא הבנתי מה היא רוצה ולאן היא מכוונת אותי אז ביקשתי שתצא מהחדר להראות לי. לא התחשק לה. ביקשתי שוב. סינית אחרת קמה וטרקה לי את הדלת בפרצוף.
בשלב הזה הייתי באמת על סף בכי. אין להם שום מודעות לעזור לאדם במצוקה ועוד תייר זר, שום איכפתיות, הם חצופים, גסי רוח ואני הרגשתי לבד ובודדה כמו שלא הרגשתי מעולם. אני בטיבט, בעיר נידחת, כולם דוברי סינית ואין לי אפילו חדר לישון בו בלילה, שהולך ומתקרב תוך כדי החיפושים שלי. בסוף מצאתי איזו סינית שלמדה כנראה שתי מילים באנגלית אבל יותר מזה - היה לה אכפת מספיק כדי לכוון אותי למלון. מלון. יותר נכון גסט האוס. הגדרה מדוייקת יותר תהיה מבנה עם צו הריסה. אבל זה היה חדר סביר ויותר מזה- היחיד שמצאתי. ביקשתי מבעלת המקום, אשה טיבטית מבוגרת, כרטיס ביקור של המלון או לפחות שתרשום לי את שם המלון כדי שאדע איך לחזור אליו, כשאצא לחפש מסעדה/אינטרנט או כשאצא לחפש את המנזר המפורסם של הפנצ`ן לאמה, אבל היא רק הנהנה בראש והעבירה לי צינור מים שהיה מונח לידה. כצעד נואש החלטתי לצלם את שער הגסט האוס כדי שאזכור לאן לחזור...... פשוט זוועה.
יצאתי לחפש מסעדה. אחרי עשרים דקות מצאתי שלט באנגלית המכריז על "מסעדת פרדייז". שיהיה. נכנסתי, התיישבתי. העובדת הסינית לא הבינה מה אני עושה שם. ברור, לא? זו מסעדה, למה שייכנסו אנשים? יצאתי, מצאתי מכולת מעפנה וקניתי ג`אנק פוד מגעיל. חזרתי לחדר והחלטתי שאני לוקחת למחרת את האוטובוס הראשון ללאסה. עם כל הכבוד למנזר, למקדש, לפסל של בודהה שמתנשא לגובה של 27 מטר- אני לא נשארת שם אף דקה מיותרת. וכך מצאתי את עצמי בחדר, צופה שוב ושוב במהדורת החדשות שמשדרת כבר 4 ימים את שיגור החללית הסינית וכתבה שכבר זכרתי בעל פה על הרכבת החדשה שתביא תיירים וסינים מבייג`ין ללאסה ב-24 שעות. שוב הכתב יגיד "הרכבת הכי גבוהה בעולם" ושוב יראו את הגשר ההוא והמנהרה ו... חלאס. כמה אפשר, מתלהבים. אז העברתי לערוץ הקניות. הסיני. דווקא היה משעשע לראות זקנה סינית מתפעלת ממזרון מתנפח שמתקפל לגודל של תיק גב קטן והכל ב- 800 יואן, רק היום.
בילוי נוסף בלאסה
למחרת הייתי הראשונה בתחנת האוטובוס וקניתי כרטיס ללאסה. האוטובוס היה די ריק ושמחתי שהפעם לא תחזור על עצמה חוויית היריקות. עם הנסיעה התמלא האוטובוס. יריקות לא היו אומנם, אבל 40 טיבטים שלא ראו מקלחת זה זמן רב, היו גם היו. לבושים בבגדים קרועים, מלוכלכים, ריחות של אלכוהול וסיגריות (אגב, באוטובוסים בטיבט מותר לעשן)... כל מה שרציתי זה לחזור למלון המפנק בלאסה, להתקלח שעה ושלכוח מהסיוט הזה. שוב חמש שעות של זוועה אנושית. הגעתי ללאסה- אין חדר במלון. אחר כך היה חדר במלון, אבל ינקו אותו רק עוד שעתיים. אחרי שעתיים קיבלתי חדר זוגי מפנק ונקי- בלי מים חמים. אבל אחרי שעברתי את מה שעברתי, מה זה להתקלח במים קרים? לקח לי לא מעט זמן להתאושש. האמת שהיה לי קשה לראות את ההזנחה העצמית של הטיבטים אחרי כל מה שראיתי במקלוד גאנג`. אין מה להשוות בין הטיבטים שבמקלוד לטיבטים בטיבט. האחרונים עדיין חיים בבקתות בוץ, מגדלים יאק, מתחתנים בגיל 14, לובשים סמרטוטים... לא מודעים לעולם בכלל. אולי אין מקום לפסוק אם זה טוב או רע, כי אנחנו הרי לא אובייקטיבים, אבל זה בטח לא מה שציפיתי- לא להזנחה ולחוסר מודעות להגיינה בסיסית.
למחרת החלטתי לבקר בגולת הכותרת של לאסה- הפוטלה (potala palace). זה היה משכנו של הדלאי לאמה לפני שברח מטיבט להודו. המקום נחשב לקדוש ובכל מקום טיבטי מתנוססת תמונה שלו. הכניסה לפוטלה עולה 100 יואן והארמון נמצא כעשר דקות הליכה מאיזור הבארקור. העלייה למתחם הארמון לא קלה אך הנוף שנשקף משם וכל מה שיש בתוכו- פשוט מרהיב ולא אסחף אם אומר- מרגש. במקום ניתן לראות את חדרו של הדלאי לאמה וחפצים אישיים, כמו גם פסלי בודהה רבים ודמויות בודהיסטיות נוספות.
מקום נוסף שרצוי לבקר בו הוא מנזר ganden. המנזר נמצא כשעה וחצי מלאסה, על ראש הר נידח והנוף בדרך לשם ובמקום עצמו מרהיב ביותר!!! ניתן להגיע למקום באמצעות אוטובוס מקומי שיוצא מדי יום בשעה 06:30 בבוקר מהבארקור (הנסיעה עולה כ-20 יואן, הלוך ושוב) או באמצעות מונית. אני, מתוך עצלנות ועודף שינה, פיספסתי את האוטובוס ולקחתי מונית. הנסיעה במונית יקרה מאוד (300 יואן) אז למזלי הנהג שמצאתי היה טיבטי-בודהיסטי ועוד יותר התמזל מזלי כיוון שידע יותר משתי מילים באנגלית... במהלך הנסיעה עצרנו במקומות יפהפיים בצד הדרך (אגמים בצבע טורקיז) ובמנזר עצמו הוא ערך לי ממש סיור שכלל הסברים על כל דמות ופסל. גם בדרך חזרה עצרנו ליד יאקים ובקתות בוץ טיבטיות והצטלמנו... היה שווה כל יואן.
ישנם מקומות נוספים לבקר בהם בטיבט אך יש להערך לכך בעוד מועד ולתכנן את הטיול. אני ביקשתי וויזה ל-15 יום וקיבלתי רק ל-7 ימים, כאשר רק ביום הרביעי או החמישי הסתגלתי לגובה. כך שבגלל האילוצים האלה יכולתי לבקר במקום אחד כל יום... חברים שנסעו לאגם נאם-צ`ו המליצו על כך בחום- נסיעה לאגם שנמצא בגובה של 4,700 מ/ אורכת כחמש שעות. הם ישנו שם באוהל וצפו בשקיעה ובזריחה. מנזר דורפנג שהוא המנזר השלישי בגודלו בטיבט הוא גם אחד המקומות שממליצים לבקר בהם ולצערי לא הספקתי לעשות זאת. המנזר נמצא בכניסה ללאסה.
מקומות בילוי בלילות: מספרים שבלאסה יש חיי לילה סוערים... אני יצאתי עם כמה חברים ושוטטנו ברחובות עד שמצאנו בר קטן. אמרו לי שרקדניות טיבטיות רוקדות בו ריקודים מסורתיים. בפועל היה שם סוג של קריוקי הזוי אך משעשע...
הטיסה מלאסה לקטמנדו הייתה נוראית... הייתי בטוחה שבזה מסתיימים חיי... המטוס רעד והתנדנד ושלטי יציאות החירום הוארו פתאום, כאילו שבאמת אקפוץ מעל ההימלאיה, ככה בלי מצנח ובלי כלום, רק כדי להינצל מהתרסקות... לגרמנים שטסו איתנו לא היה ממש איכפת, הם היו מבסוטים שראו את האוורסט ומצידם המטוס יכול עכשיו להתפזר לחתיכות אי שם... אבל בסופו של דבר הגענו בשלום, קטמנדו הגשומה קיבלה אותי עם נהגיה שמפריזים כרגיל במחירים ל"תאמל"...
לסיכום: כל מקום בעולם מציע משהו מיוחד משלו. טיבט מציעה תרבות, היסטוריה, מבנים מעניינים, ושילוב מוזר של קדמה סינית מפותחת מאוד ותרבות טיבטית-בודהיסטית עתיקת יומין. הטיול לטיבט יקר מאוד במונחים של טיולים במזרח הרחוק אך מי שבאמת מתעניין בכל הדברים האלה- ישמח להשקיע כל דולר אפילו בביקור קצר בטיבט ולו רק בשביל לטעום מהארץ הנפלאה הזו.
