הקדמה
בשלב זה של הטיול טיילתי עם שלושה ישראלים באי הדרומי - דור אופיר ועומר. דור- גבוה, אדיש וקצת עצלן, אופיר- בלונדיני ונראה לא-ישראלי (אבל מדבר עברית..) ועומר, שאיתו הסתדרתי הכי טוב. ראיתי אותם לראשונה באכסניה בנלסון כשעשיתי התערבות (עם עצמי), שאני יכול לאכול סיר שלם של פסטה. כמובן שהייתי מועד להפסיד (לעצמי!), אבל עומר שכנע אותי שזה לא באמת הפסד מביש. "פסטה זה מפוצץ לאללה, אי אפשר לגמור סיר שלם...". האמת, אני חושב שיכולתי לגמור את כל הסיר, אבל זה סיפור אחר ליום אחר...
הייתי איתם שבוע וחצי. עד אז זה היה הכי הרבה זמן שטיילתי עם אותם אנשים. הגעתי איתם עד Wanaka, ואז החלטתי לעלות לקרייסטצ`רצ` לפגוש חבר גרמני אחד שפגשתי. אבל, בלילה שהיה אמור להיות האחרון שלי איתם, עומר החליט לעשות את ה-Cascade saddle treck, טרק של 4 ימים ב-Mt. Aspiring National Park, טרק שהוא אחד הקשים והיפים בניו זילנד, שלא צריך בשבילו ציוד אלפיניסטי. היום הכי קשה הוא היום השני שכולל עליה של 1400 מטר ואז ירידה של 800 מטר. אורכו של היום הזה סך הכל 9-11 שעות של הליכה. בספר של לונלי פלנט, Tramping In New Zealand, הטרק מוגדר "תובעני ביותר". הוא היחיד שמוגדר ככה. כשראיתי את זה חשבתי שזה לא בשבילי, אבל משום מה זה קרץ לעומר. באותו לילה הוא קרא את העלון של DOC והחליט: "מחר עושים את הקסקייד!". עומר לא פחד מהאזהרות (והן היו בכל מקום), והבטחון שלו זרם גם אלינו. בלי הבטחון שלו, לא הייתי עושה את הטרק, ועל זה אני מודה לו. מקרייסטצ`רצ` והגרמני שכחתי די מהר.
היום הראשון
היום הראשון של הטרק כלל רק שעתיים-שלוש של הליכה, מה שנתן לנו זמן להתארגן ולנוח. ישבנו ואכלנו המבורגרים באגם. היינו קצת חסרי מנוחה. דור, בהיותו גבוה, אדיש וקצת עצלן, החליט לא לעשות את הטרק, מה שהיה נוח לנו, כי ככה הוא יכול לאסוף אותנו בסוף. אמרנו לו שיחכה בנקודת הסיום (Muddy creek car park) עוד ארבע ימים באחת עשרה בבוקר, ואם לא נהיה שם עד שתיים, שיתחיל לדאוג.
בשעה 15:00 התחלנו את הטרק. היום הראשון כלל 8 ק"מ של הליכה ב-Matukituki Valley היפהפה (לדעתי חובה להגיע לשם, אפילו לטיול יום). ההליכה היתה קלה ונינוחה, חוץ מעלייה קצרה באמצע. טיפסנו לא יותר מחמש דקות, אבל זה הספיק בכדי לגרום לי לחשוב: "קוסאמק, לא צחוק העליות האלה, איך אני אטפס מחר 1400 מטר?! קילומטר וחצי!!". אחרי שעתיים של הליכה רגועה הגענו ל-Aspiring Hut, בקתה מאוד יפה ופופולרית. היו 40 אנשים בבקתה וכמובן שאף אחד לא המשיך משם למעלה ל-Cascade saddle מלבדנו. בערב שיחקנו שיטהד ואכלנו ארוחת ערב (כי אי אפשר לאכול בערב ארוחת צהריים...) ושררש ביננו אוירה של התרגשות מעורבת בקצת פחד. העובדה שכולם הסתכלו עלינו במבט של "תראו אותם, הם עושים את הקסקייד סדל", גם תרמה לאוירה.
היום השני
בבוקר, אחרי שאכלנו, שיחקנו משחק שיטהד אחרון ואז יצאנו בשעה 9. "יאללה תרויח" עומר אמר (זה היה הביטוי שלו. "יאללה תרויח") ואני שרקתי את "Mars, Bringer of War" של הולסט. טיפוס קילומטר וחצי!
החלק הראשון של העליה, 800 מטר, היו בתוך יער סבוך. אופיר ראשון, אחריו עומר, ואני 5 דקות אחריהם. בראש שלי חישבתי כמה זמן יקח לעלות 1400 מטר אם כל צעד אני עולה 30 ס"מ (התכופפתי ומדדתי את זה!), וב-4 שניות אני עושה 3 צעדים (גם את זה מדדתי). העליה ביער היתה קשה, אבל זניחה לעומת מה שבא אחר כך. במשך העליה אמרתי לעומר שאין מקום בעולם שהייתי מעדיף להיות בו מאשר כאן ועכשיו, אפילו ברגעים הכי קשים של העליה. הרגעים הקשים הם הרגעים שזוכרים הכי טוב. לפעמים כשאני במקום עם יותר מדי תיירים לטעמי, כמו שדה תעופה, אני חושב על הרגעים הקשים ומחייך לעצמי. פה קיבלתי רגעים קשים יותר ממה שציפיתי.
אחרי שעלינו מעל קו העצים עשינו מנוחה קצרה, אכלנו סוכריות גומי ופשוט ישבנו שם והתפעלנו מהנוף. שוב אמרתי שאין דבר בעולם שאני מעדיף לעשות מאשר לטפס על ההר הזה. אלה רגעים שאי אפשר לבטא במלים. פשוט רגעים מקסימים. באותה נקודה הנוף נגלה אלינו בפעם הראשונה. ה-Matukituki Valley המדהים, הפעם מלמעלה. כל 5 צעדים הסתובבתי אחורה והתפעלתי מהנוף. מנוף כזה אף פעם לא נמאס. נוף מהמם, ולא מהמם כמו שאומרים על סרט טוב, אלא מילולית- מהמם. מכניס אותך להלם. אי אפשר לתאר את התחושה. אני אפילו לא לגמרי יכול לזכור את התחושה, אבל אני זוכר שהיה שם משהו.
לאט לאט הטיפוס נהיה יותר תלול (מה שדפק לי את החישוב), עד שהגענו לשלב שצריך היה לטפס על ארבע. מזל שאין שלג, חשבתי לעצמי. בטיפוסים ארוכים זמן מקבל משמעות אחרת. 5 שעות של טיפוס, שהן במידה מסוימת 5 שעות של סבל חסר פשרות ובלי מנוחה, נשמע נורא, אבל בעצם זה עובר די מהר, או לפחות ככה הזכרון מעוות את זה.
לא עבר הרבה זמן עד שראיתי את הפסגה. "עוד רבע שעה אני בפסגה ולא אכפת לי מה המחיר" אמרתי להם. בשלב הזה כבר הייתי הרבה לפניהם והגברתי את הקצב. ממש הייתי לקראת הסוף. אז הגעתי לקטע תלול וחלק במיוחד. ממש הרגשתי שאני יכול בקלות ליפול פה למוות. מה שהיה הכי מסוכן זה שהטיפוס היה מעל שלג, מה שאומר שכל התחלקות מביאה את המטפס האמיץ לשלג חלק, ובמדרון כזה תלול אי אפשר לעצור. באמת קצת פחדתי, דבר שלא קורה הרבה. אחרי שסיימתי את הקטע הזה והגעתי למקום שבו אני יכול לעמוד בבטחה, הורדתי את התיק וירדתי במטרה לעזור לעומר ולאופיר. הסתבר שהמחיר שיכולתי לשלם היה כבד, ולא הייתי מוכן לשלם אותו.
בשלב מסוים עמדתי מתחת לעומר ועומר החליק. עומר לקח אותי איתו (בלי שהיתה לו שליטה על זה) ושנינו החלקנו לשלג, אבל עומר נעצר בזכות התיק שלו. אני המשכתי. בהתחלה ניסיתי לתפוס את הרגל שלו, אבל אז הוא גם המשיך ליפול. שיחררתי מהר מאוד ועכשיו החלקתי לבד. הרגשתי שאני מאיץ ולגמרי מאבד שליטה. עכשיו כשאני חושב על זה, המחשבות רצות מהר במצבים כאלה. חשבתי שאני לא אצא מזה עם פחות משתי רגליים שבורות, חשבתי על הצוק שזכרתי מאחורי, אבל לא חשבתי על מוות, לא לשניה. הרגשתי איך האדרנלין משתלט. אחרי כ-15 מטר השלג נגמר והגעתי לאבנים במדרון של קרוב לתשעים מעלות. הרגשתי כל מכה, אבל הן לא כאבו. הספקתי רק להרגיש שלא שברתי כלום, ואז קיבלתי עוד מכה. עדיין לא האטתי ולא ידעתי איך אני אעצר במדרון כל כך תלול, אבל אחרי עוד כ-15 מטר כן נעצרתי.
בפיסת שלג הבאה נוצר רווח בין האדמה לשלג מזרימה של מים. נעצרתי בין השלג והאדמה. הייתי בטוח שאני אכנס עמוק לשלג ולא אוכל לצאת, אבל הידיים עצרו אותי. נעצרתי. חלק ממני רצה לצעוק בפניקה "תוציאו אותי מפה, תוציאו אותי מפה!", אבל אחרי כמה שניות התעשתתי ואמרתי: "לא שברתי כלום". קודם בשקט, יותר לעצמי ואז חזק יותר שעומר ואופיר ישמעו. יותר מאוחר עומר אמר לי שהוא בחיים לא ישכח את הפרצוף שלי, פרצוף שהביע זוועה מוחלטת. כל הגוף שלי היה חבול, הייתי במצב שבחיים לא הייתי. לא ציפיתי להיעצר ככה. באמת חשבתי שאני לא אוכל לקום מהנפילה הזאת ואפילו פחדתי להסתכל למטה ולחשוב מה יכול היה לקרות. לקח לי כמה שניות עד שהבנתי שאני באמת יכול לקום, וגם זה בא רק אחרי שעומר ואופיר שאלו אם אני יכול לקום. שוב חזרתי על המשפט "לא שברתי כלום". למרות שהייתי בסדר יחסית חטפתי מכה חזקה בכתף שמאל. התנועה שלי היתה מוגבלת. פחדתי שלא אצליח להמשיך לטפס. פתאום נהייתי פחדן! לפני דקה שום דבר לא היה יכול לעצור אותי ועכשיו כבר לגמרי שכחתי את זה, ולא סתם שכחתי את זה כמו ששוכחים מפתחות, אלא כאילו אף פעם לא ידעתי את זה. לא הייתי מודע לשינוי העצום הזה. פשוט נהייתי בן אדם אחר. אחרי שעליתי לנקודה שממנה נפלתי ישבתי ליד התיק שלי עם הידיים מחבקות את הרגליים. לא רציתי לקום, לא רציתי לעלות לא רציתי לרדת.
כאבה לי היד ופחדתי שאני לא אוכל לשים את התיק עלי. עומר נפל לנקודה שממנה היה יותר נוח לטפס והמשיך משם. אופיר ואני לא יכולנו להגיע לשם, בעיקר כי פחדנו. אחרי שישבתי שם כמעט חצי שעה, הבנתי שצריך לקום. זה לא שנהייתי פחות פחדן, אלא פשוט הבנתי שהיום ארוך, ולא יקרה כלום אם אני אמשיך לשבת שם.
שוב מצאתי את עצמי מטפס, אבל איזה הבדל הפעם! עם כל צעד דמיינתי איך אני נופל, ולא נעצר. כולנו פחדנו. זה כבר הפסיק להיות טיול. לא הבנו איך ה"דוק" ("החברה להגנת הטבע" שלהם) לא הזהיר את המטיילים שצריך ציוד מתאים לטיפוס אלפיניסטי. עכשיו כבר כל אחד היה לעצמו. עומר הלך הרבה מקדימה. הוא מצא נתיב נוח. אני ואופיר ניסינו להגיע אליו בלי להתקרב אל השלג, אבל אז ראיתי מקום נוח לעלות ממנו דרך השלג, וראיתי שהשביל ממשיך משם. אמרתי לעומר שאני עולה משם. "אל תעלה משם, תבוא מאיפה שאני באתי!", חשבתי שניה ואז עניתי "השביל עובר כאן ויש פה הרבה צעדים שאפשר ללכת עליהם בקלות". "סיני, אל תהיה משוגע, תבוא מאיפה שאני באתי". בדרך כלל, כשאני חושב שאני צודק, אני לא מקשיב לאף אחד, אבל כששמעתי קצת פחד ואפילו פניקה בקול שלו, הקשבתי לו.
ככה זה נמשך, עוד 50 מטר של טיפוס מסוכן ובלי ציוד מתאים. היינו שלושתנו מפוחדים, אבל בסוף הגענו לפסגה!! הפסגה!! התרוצצנו כמו משוגעים וצילמנו כמו תיירים יפנים. "איזה מזל שנפלתי ומצאתי את הדרך הנוחה יותר" עומר אמר. "כן, ממש. מזל." עניתי לו. "טוב, היה מפחיד, אבל תחשוב איזה סיפור טוב זה יהיה". "תאמין לי, הייתי מעדיף שזה לא יקרה, ולא יהיה לי סיפור לספר. נתלש לי השעון בנפילה, אני בקושי יכול להשתמש ביד, קצת דפקתי את הברך, אבל אני מרגיש שיצאתי בזול". שם למעלה כל אחד מאיתנו בתורו סיפר לשניים האחרים איך הוא פחד, בהתלהבות ועם הרבה הקלה. טיפסנו 1400 מטר, אבל לא הרגשנו ככה. כבר מזמן שכחנו שעלינו כל כך הרבה. הרגשנו כאילו התעלינו על עצמנו. כאילו היינו על גג העולם. אמרה כזאת היא קלישאה לא קטנה ויש בה הרבה יומרה, אבל ככה הרגשנו. זאת תחושה שלא מרגישים הרבה בחיים.
לא נשארנו למעלה הרבה זמן, כי היה קר ולא היה לנו הרבה זמן. יכולנו להיות שם שעה יותר מוקדם, אבל אז כנראה גם לא הייתי כותב את הסיפור הזה... משם ירדנו קצת וחצינו נחל שבא מהפשרת שלגים. עדיין הייתי מפוחד מכדי להנות. חשבתי רק שאני רוצה ללכת הביתה ושהיד שלי כואבת ושהביטוח שלי לא מכסה את זה.. אבל לאט לאט הרגשתי שאני חוזר לעצמי.
אחרי שחצינו את הנחל היינו צריכים לטפס עוד קצת על שלג. אמנם על מדרון הרבה פחות תלול, אבל שוב פחדתי כאילו רק עכשיו נפלתי. מיד אחרי המדרון הרגשתי שאני לא פוחד יותר. הסתכלתי מסביב וראיתי נוף! איזה נוף! יכולנו להיות עמוק באלסקה או סיביריה והנוף לא היה משתנה הרבה. שוב השתניתי לגמרי רק שהפעם זה ההפך. חזרתי לעצמי. שוב הרגשתי שאני נהנה מכל צעד ושאין מקום בעולם שהייתי מעדיף להיות בו. משם הלכנו כמה ק"מ על הרכס. המצב-רוח שלנו היה בעננים, מזג האויר היה כמעט אידיאלי, ואיזה נוף! קשה להגזים עם התיאורים של הנוף. נוף שכמוהו רואים רק בגלויות או בערוץ נשיונל ג`יאוגרפיק! ראינו מפה את קרחון הדארט, הקסקייד סדל עצמו, עמק המטוקיטוקי הירוק מצד אחד ועמק הדארט האפור מהצד השני.
מכאן ירדנו במקביל לנחל הדארט. נשארו לנו 11 ק"מ של הליכה וירידה של כ-800 מטר. די מהר גילינו שזה לא קל כמו שזה נראה. לא יכולנו ללכת צמוד לנחל כי הפשרת השלגים של הצהריים מעלה בפתאומיות את גובה המים. כמובן שלא רצינו להיסחף במים קפואים כי זה לא כיף (מניסיון [!] אבל זה סיפור אחר ליום אחר), אז היינו צריכים ללכת על המדרון, מה שאומר שכל שלוחה היינו צריכים לעלות וכל גיא לרדת. ירידה של 800 מטר! אבל פה זה לא נגמר! בניו זילנד, ארץ המים, אין דבר כזה גיא בלי מים זורמים, כל גיא שמגיעים אליו צריך לחצות נחל. אמנם זה לא נשמע כל כך מרתיע, אבל כשטמפרטורת המים 2 מעלות, ובחוץ 10 מעלות, וצריך ללכת שעות על גבי שעות, לא כיף ללכת עם רגלים רטובות. אז אפשר להבין למה התעכבנו כל פעם שהגענו לנחל. בהתחלה חשבנו שהשביל יעזוב את המדרון ויקח אותנו צמוד לנחל, איפה שיותר נוח ללכת. גם ראינו שהשטח שליד הנחל יחסית שטוח והיה ברור ששם ההליכה קלה, אבל פחדנו לאבד את השביל ופחדנו גם משטפונות, כי השמש היתה חזקה באותו יום.
בשלב מסוים נזכרנו ששכחנו לאכול ארוחת צהריים. אין לי הסבר לתופעה, אבל פשוט ששכחנו לאכול ארוחת צהריים. אולי זה בגלל שקצת מיהרנו, אולי זה בגלל שכל הזמן אחלנו חטיפים, אולי זה בגלל הרגשות שעברנו, אולי זה בגלל הנוף או שזה שילוב של כל אלה, אבל פשוט שכחנו. וגם לא נזכרנו סתם כי נזכרנו, אלא כי תקף אותנו רעב פתאומי נוראי. לפי המפה הנחנו שיש לנו עוד שעה של הליכה, אז המשכנו ללכת. עם הזמן התחלנו להתעייף יותר ויותר. הלכנו כל אחד ללכת בקצב אישי. כל אחד עושה הפסקות לבד וכל אחד הולך לבד. הבנו שההערכה הקודמת היתה לגמרי לא נכונה. אחרי שעה וחצי של הליכה מאותה נקודה הסתכלתי שוב על המפה והפעם כל מה שראיתי זה שאני לא יודע לנווט (ואני עוד הייתי "הנווט"!). לא הייתי מודאג מזה שהלכנו לאיבוד, אבל רציתי לדעת כמה זמן נשאר עד הבקתה ה-@%&**$#@ הזאת!
שמנו לב לעוד תופעה מדאיגה. ככל שהתקדמנו הנחלים האלה שחצינו נהיו יותר ויותר רחבים ועמוקים. בהתחלה הם היו זניחים, אחר כך היה צריך לדרוך על אבן או שתיים באמצע, אבל היה ניתן לחצות אותו בלי מאמץ. כשהרגשנו שאנחנו כבר לקראת סוף, הגענו לנחל שלא מצאנו בו שום מקום שבו אפשר לחצות אותו בלי להירטב. הלכנו 50 מטר לצד אחד ואז 50 מטר לצד שני. כל מה שמצאנו היה מעבר צר שבו יכלנו לקפוץ בלי התיקים, ואז לזרוק את התיקים לצד השני של הנחל. אני לא הייתי נלהב מהרעיון, אבל לא היתה ברירה אחרת. קודם עומר קפץ והגיע לצד השני. אחרי זה אופיר זרק לעומר את התיק שלו. הצליח! אחרי זה את התיק של עצמו. עומר בקושי הצליח לתפוס את התיק ולזרוק אותו הצידה אבל הוא הצליח! אחרון היה התיק שלי. לא היה קשה לנחש מראש שעומר לא הצליח לתפוס את התיק והוא התחיל לזרום במהירות במורד הנחל. "לא, לא" צעקתי מיואש, בעוד התיק מתרחק. כמובן שקפצתי ישר למים והוצאתי את התיק. "יופי. עכשיו גם התיק שוקל 20 קילו. סעמק!".
עכשיו באמת הפסקתי להנות. התחלנו ללכת ממש מהר. היינו רעבים ועייפים ורק רצינו להגיע לבקתה. הנחל הבא שהיינו צריכים לחצות היה עוד יותר רציני. עומר ואופיר החליטו להוריד נעליים ולחצות את הנחל עם סנדלים. אני כבר הייתי רטוב לגמרי אז פשוט חציתי את הנחל כמו מונגול. היה לי קר מדי והייתי רעב מדי בשביל לחכות להם, אז פשוט המשכתי לבד. 15 דקות מאוחר יותר הגעתי לנחל עוד יותר רחב, שגם אותו חציתי כאילו הוא לא שם. הייתי בטוח שהבקתה התקדמה באותו קצב שאני הולך ושאני אלך לנצח, אבל זה לא קרה. טעיתי. הבקתה עמדה במקום ובסופו של דבר הגעתי אליה.
הבקתה נמצאת באמצע ה"ריס-דארט טרק" הפופולרי, ולכן היתה כמעט מלאה. בין כל האנשים האלה היו גם שלושה ישראלים, וכמובן לא עברו חמש דקות עד שסיפרתי להם על היום המטורף שעבר עלינו. סיפרתי את הסיפור לכל מי שהיה מוכן לשמוע. חצי שעה אחרי, עומר ואופיר הגיעו. הלכנו אחת-עשרה שעות ובלי ארוחת צהריים. אופיר נכנס לחדר ואמר "זה היה היום הכי קשה שהיה לי בחיים!". שנינו התפלאנו קצת, עד שעומר אמר "אה, כן, שכחתי שהיית תותחן!". הריינג`ר בבקתה בדק את היד שלי ואמר שיכול להיות שסדקתי שם משהו. מיד הכנו ארוחת ערב והלכנו לישון.
היום השלישי
אחרי עשר שעות שינה וארוחת בוקר התחלנו ללכת שוב. תכננו ללכת עד ה-25 mile hut, שנמצאת במרחק של שלוש שעות הליכה מנקודת הסיום (שבה דור היה אמור לחכות לנו עם הרכב), אבל הבקתה שורצת עכברים ועם חלונות שבורים. במרחק של שעתיים הליכה לפניה יש בקתה (Shelter Rock Hut) הרבה יותר יפה ומטופחת, שאליה היינו אמורים להגיע אחרי 4 שעות הליכה. אחרי טיפוס של 200 מטר הגענו ל-Rees Saddle שהיה גם מרשים, אבל בכלל לא באותה ליגה עם ה-Cascade Saddle, הן מבחינת יופי והן מבחינת קושי הטיפוס. משם היתה לנו הליכה קלה בצמוד לנחל הריס. אחרי הליכה של ארבע שעות הגענו לשלטר רוק האט וברגע שהורדנו תיקים ידענו ששם נעשה את הלילה ודור יצטרך לחכות לנו עוד שעתיים.
הבקתה היתה כמעט ריקה ואחרי שאכלנו ארוחת צהריים ושיחקנו קלפים, עומר ואופיר הלכו לשנ"ץ, ואני רק בהיתי בקיר שעתיים, משהו שרציתי לעשות יותר מכל דבר אחר שיכלתי לחשוב עליו.
לפעמים המנוחה יכולה להיות מהנה בדיוק כמו הליכה. שלווה שאין כמוה בשום מקום. פשוט לשבת ולחכות עד שהשמש תשקע ואז ללכת לישון. כשעומר ואופיר התעוררו שיחקנו קלפים ודיברנו עם האנשים בבקתה. תכננו לקום בשש בבוקר ולצאת בשבע, אבל בחור אמריקאי אחד אמר שהגיע מהחניה בארבע שעות. החלטנו שאם הוא יכול גם אנחנו יכולים, ודחינו את ההשכמה בשעה וחצי!
היום הרביעי
למחרת בבוקר היה קריר ונראה היה כאילו עומד לרדת גשם. עומר ואופיר לבשו חליפות גשם אבל אני החלטתי שלא. הסתכלתי מהר על המפה כדי לדעת פחות או יותר מה מצפה לנו, שמתי את המפה בתיק כדי שלא תירטב, ויצאנו לדרך. ההליכה היתה ברובה בתוך יער צמוד לנהר ה-Dart, ודי משעממת. בשביל להעביר את הזמן סיפרנו חידות אחד לשני וכשלא יכלנו להיזכר בחידות המצאנו חידות. בכל טרק, לא משנה מה האורך שלו, לקראת הסוף יש תחושה שכבר לא נהנים מההליכה. הרגשה שאת ההליכה כבר מיצינו ורק רוצים להגיע לסוף. אמנם לא סובלים אבל ההליכה כבר לא מהנה. אחרי חצי שעה של הליכה התחיל לרדת גשם. לא גשם חזק אלא טפטוף קל, כזה שבמהלכו נראה שירד גשם לנצח, בלי להתחזק ובלי להיחלש. טפטוף קל שלא נותן תחושה שאתה נרטב, אבל אחרי שעה אתה פתאום מוצא את עצמך סחוט. לעזאזל, אפילו גשם יכול להיות ערמומי!! עדיין לא לבשתי מעיל, בעיקר כיוון שהיה לי קשה להוריד את התרמיל, בגלל הכתף.
עומר החליט שאם נעשה כל שעה הפסקה של עשר דקות כמו במסעות בצבא, הזמן יעבור בלי שנרגיש. בהפסקה הראשונה אופיר ואני החלטנו שזה מיותר וסתם חבל על הזמן. אופיר ואני המשכנו ללכת והסכמנו שעומר ישיג אותנו בסופו של דבר, כי הוא במילא הולך יותר מהר מאיתנו בדרך כלל. אחרי שעתיים של הליכה הגענו לסוף היער וזה היה אמצע הדרך. ההליכה מכאן עד החניה היתה בעמק בוצי ורחב שאותו חוצה נחל הריס. בהתחלה מאוד נהנתי מהנוף הפתוח הירוק, מזג האוויר (תמיד אהבתי גשם) ומהאווירה הכללית של סוף טרק. עוד ארבע שעות אנחנו במקלחת חמה! היו שם בנחל אווזים קנדים שניסיתי לצלם, אבל בדיוק נגמרה לי הבטריה. חבל, חבל. עדיין מאוד נהנתי שם.
אחרי כחצי שעה של הליכה בעמק המקסים הגענו לנחל. השביל נראה כאילו הוא נכנס לנחל, אז אופיר ואני הנחנו שצריך לחצות את הנחל. אוי איזה טעות!! המים היו קפואים, הנחל רחב, הזרם חזק.. אבל למזלנו המים לא היו עמוקים מהמותניים. אחרת לא היינו מצליחים להתגבר על הזרם. בהתחלה היה שם שביל, אבל ככל שהתקדמנו השביל הלך ודעך. שמנו לב שגם לא ראינו בזנ"טים אדומים שמסמלים את השביל הרבה זמן. התחלנו לדאוג קצת, אבל עדיין לא חשבנו שטעינו. חצי שעה אחרי שחצינו את הנחל, ראינו בצד השני של העמק הרחב קבוצת אנשים. "תראה את המשוגעים האלה" אמרתי לאופיר. אחרי כמה דקות ראינו עוד קבוצה של אנשים ואז עוד אחת ואז זה כבר היה ברור. אנחנו המשוגעים! העניין הזה לא שימח אותנו בכלל. לנחל הצטרפו עוד כמה ערוצים והוא נהיה יותר רחב ויותר עמוק. סרקנו את הנחל כדי לחפש מקום נוח לחציה. התחלתי לחצות במקום שנראה היה לי נוח, אבל עוד לפני חצי הדרך ראיתי שאם אני אמשיך אני אסחף בנחל, אז חזרתי. חשבנו לחזור אחורה אבל אז ראינו נקודה נוחה לחצייה. פה זה היה יחסית קל, חוץ מהמטר האחרון, שבו המים היו כל כך עמוקים והזרם כל כך חזק, שלא יכולנו לעשות כלום, אלא להיזרק לגדה. אם כל הנחל היה ככה, לא היינו מצליחים לחצות אותו. החצייה, כצפוי, לא היתה כיפית בכלל! המים היו קפואים וגם בחוץ היה קריר, היינו רטובים לגמרי ושנינו הרגשנו שאנחנו על סף היפותרמיה אבל לא היה לי אכפת, מאחר ועוד שעה אני אהיה באוטו.
מכאן הדרך היתה פחות ופחות מהנה. קצת דאגתי שדור לא יחכה לנו בחניה, אבל אמרתי לעצמי שאין סיבה שהוא לא יהיה שם. כבר לא ראינו את עומר שעתיים אבל לא דאגנו לו. ידענו שנפגוש אותו בחנייה. הדרך היתה בוצית והנוף לא השתנה הרבה מאז שיצאנו מהיער. אחרי פחות מארבע שעות הליכה הגענו לשלט שבו היה כתוב
Muddy Creek car park - אבל דור לא היה שם! היו רק ארבע מכוניות ודור לא שם! לא ידענו איך להגיב! היה קצת ייאוש, קצת כעס ואולי קצת דאגנו לדור ולאוטו. השעה היתה שתים עשרה וחצי ואמרנו לדור להיות כאן באחת עשרה. הגשם לא פסק ולא היה שם מחסה. הגענו למסקנה שאולי יש חניה גדולה יותר בהמשך הדרך, אז החלטנו להמשיך ואז נחזור באוטו בשביל עומר (אופטימים חסרי תקנה!). החלפתי חולצה, אכלנו את הסניקרס חירום שלי (תמיד היה לי סניקרס בתיק ששמרתי למקרים שבהם צריך אותו הכי הרבה!), לבשתי מעיל גשם ויצאנו לדרך. שלוש שעות לקח לי להבין שאם לובשים מעיל גשם לא נרטבים!
אופיר הלך בקצב הרבה יותר מהיר ממני. כנראה הדאגה לרכב שלו נתנה לו מרץ. אני רק קיללתי את דור כל הדרך מתוך עצבים ותסכול. לא היו שם אפילו מכוניות שיכלו לתת לנו טרמפ. בהתחלה חשבתי שנראה את דור והאוטו כל פעם שהגענו לעיקול, אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שאלה תקוות שווא. עדיין החזקתי אצבעות. כבר שעות לא ראינו את עומר ובאמת התחלנו לדאוג לו, אבל לא ראינו שום טעם בלחכות לו. ראיתי טנדר צהוב עוצר לאופיר שהיה חמישים מטר לפני. אני לא יודע על מה הם דיברו. קיוויתי שהוא יציע לנו טרמפ, או אפילו יגיד משהו כמו "Aww yup yup, I`ve seen a brown Ford Falcon with a tall guy waiting inside it. It`s just up ahead." אבל כמובן שהוא לא אמר דבר כזה. יותר סביר להניח שהוא אמר משהו כמו "HA! You have another 10km of walking in the rain I`d offer you a ride but you`d just get my car dirty!". התחלתי לקלל יותר ויותר חזק. המצב שנוצר, יכולתי להיות מלא ברחמים עצמיים או רותח מזעם. העדפתי את האופציה השניה. אם דור היה מופיע, הייתי פוגש אותו עם איזה בוקס לפרצוף.
רחוק באופק הצלחתי להבחין בכביש. הנחתי שזה הכביש שמוביל לעיר הקרובה, אבל ממש לא חשבתי שנלך עד לשם. הזמן רק עבר ועבר ואופיר התרחק ממני יותר ויותר. הייתי לבד ורק נהייתי יותר ויותר מיואש, מותש או כל סופרלטיב אחר. בראש שלי הייתי מוכן כבר ללכת ימים שלמים בלי הפסקה. לא הצלחתי לדמיין מצב שבו אני יושב. כבר מזמן שכחתי שאני ב"טיול" לא ידעתי מה קורה עם דור והאוטו. מתי נפסיק ללכת ואיפה לעזאזל עומר! אבל כהשייאוש הגיע לשיאו, שעתיים אחרי שלכאורה הסתיים הטרק, עצר לידי ג`יפ גדול עם בלונדינית יפה! אם זה היה סרט, אז ברור היה שהיא תקח אותי אליה הביתה ושם היינו עושים סקס מטורף.. אבל זה חיים אמיתיים ומעבר לזה זה היה החיים האמיתיים שלי אז ברור היה שלא יקרה פה שום דבר בלתי צפוי.
מה שכן קרה לעומת זאת, זה שעומר קפץ מהתא האחורי של האוטו. היא אמרה שעוד קילומטר בערך נגיע לכביש ראשי (יחסית) שממנו נוכל להשיג טרמפ בקלות ונסעה משם לפני שנוכל לבקש ממנה טרמפ.
עומר סיפר איך הוא טעה איפה שאנחנו טעינו אבל לא חצה את הנחל בחזרה ורק חצה את הנחל שוב ושוב ורק המשיך בכיוון הלא נכון עד שהגיע לבקתת חירום הזויה. הוא סיפר לי איך הוא היה בטוח שהוא לא יוצא משם ואיך הוא גם היה על סף היפותרמיה וכמעט נסחף בנחל וכו`. צחקנו על זה ושכחתי קצת מהעייפות.
בינתיים היה ברור שמה שהאישה הזאת אמרה לא היה קשור למציאות, אבל לפחות במשך חצי שעה היתה לנו קצת תקווה ומצב רוח טוב יותר. יותר הלאה ראינו את אופיר נח ומחכה לנו. פה גילינו שיותר קל להיות ביחד, לדבר ולצחוק ולזרוק אבנים לכיוון הפרות האלה שרק עומדות שם ולועסות בגשם, אבל גם הפעם העייפות גברה עלינו. הכביש הזה שראיתי מזמן רק התקרב ונהיה ברור שנלך עד שנגיע אליו. הוא עדיין היה רחוק, אבל התחלנו להרגיש שאנחנו מתקרבים לסוף. גם הכביש שהלכנו עליו רק הביא עוד ועוד יאוש. אחרי כל עיקול יכלנו לראות כביש ארוך בלי כלום, שרק נמשך עד אינסוף, או לפחות עד העיקול הבא שבו הכביש אפילו עוד יותר ארוך. לפני כל עיקול ישנן תקוות (ממשיות!) שהוא יהיה האחרון, אבל אחרי כל עיקול - אכזבה. כל זה נמשך עד שראינו מכונית נוסעת אנכית לנו, קצת קדימה, ואז עוד אחת.. והבנו שסוף סוף הגענו לסוף. מרוב תשישות אפילו לא התלהבנו מזה שסוף סוף סיימנו. רק התיישבנו בשקט בצומת הרמנו בוהן וחיכינו לטרמפ בכביש הנידח. משמונה בבוקר עד שלוש בצהריים הלכנו בלי הפסקה אחת. יותר מאוחר בדקתי וראיתי שעשינו שלושים ושניים קילומטרים. וככה נגמר הטרק הזה. The Cascade Saddle.
לקח לנו שעה להשיג טרמפ לעיירה הקרובה Glenorchy, שנמצאת ששים ק"מ מ-Queenstown, שבה דור אמור היה לחכות, אבל ממש לא תכננו להגיע עד אליו. עשינו צ`ק אין באכסניה היחידה בעיירה שכוחת האל הזאת ואחרי מקלחת חמה וארוחה יצרנו קשר עם דור. הוא איבד את המפתח של האוטו. עכשיו כולנו הסכמנו שזה היה היום הכי קשה שהיה לנו בחיים, או לפחות בזכרון. בשבע בערב הלכנו לישון, חולים, פצועים, מותשים וכבר אדישים להכל.
רק בבוקר למחרת הגשם הפסיק.
זה היה כל הסיפור. Cascade Saddle. לא טיפסנו על האוורסט, לא חצינו מדבריות, ולא הגענו לקוטב הדרומי. רק עשינו טרק קצר שעושים אותו מאות אנשים כל שנה, אבל בשבילי זה היה משהו. אני יודע שלא היינו מנוסים או מצויידים מספיק בשביל הטרק הזה, אבל אם יכולתי לעשות את זה שוב הייתי חוזר צעד צעד אחרי מה שעשיתי.
כתב וצילם: סיני לוי
