יציאה מעין עקב
אח אח, ההתרגשות הייתה בשיאה. גם היה זה השבוע האחרון וגם דן הצטרף אלינו אחרי העדרות ממושכת באוסטרליה ניו זילנד, וגם יכולנו לפתוח את השבוע במקום שכל כך חיכינו לו (בעיקר בימים החמים במדבר) - עין עקב. צעדנו עם המשפחות והחברים בצעדים גדולים ובלב קל, החלפנו חוויות והשווצנו בשיזוף הטבעי, ואחרי הליכה לא ארוכה הגענו אל הבריכה הכי מופלאה בעולם. באמצע הנחל, במקום שבו כל כך חם, מסתתרת נביעה זכה שנקווית לבריכת מים קפואים לחלוטין, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם (בעיקר כשאתה כל כך מלוכלך) ומוכרחים ממש לזנק פנימה.
קפצנו, השתוללנו, ממש כמו ילדים קטנים שרואים מים בפעם הראשונה. ישבנו לאכול אבטיח שהביא אבא משיח (מהצד של יונתן) שלא הפסיק להתגאות בפני העוברים והשבים כי הבן שלו ואנוכי צועדים כבר חמישה שבועות מצפון לדרום, והנה מתחיל לו כבר השבוע האחרון.
כמו כל הדברים הטובים, גם האבטיח נגמר לבסוף, כך גם הקולה, וכך גם הזמן שיכולנו להשאר בבריכה. בצער לא קטן נפרדנו מכולם, שעשו אחורה פנה וחזרו למדרשה, ואנחנו לבשנו נעלינו והמשכנו הלאה, מתוגברים בנוכחותו הלא צפויה של דן. הלאה - דרומה לאילת! כבר אחרי 10 דקות, דן היה בשוק. הוא הבין פתאום למה הוא הכניס את עצמו. הוא רק חזר מהטיול שלו והיה בטוח שזה אותו הדבר - ים, טרמפים, זולה, קנגרואים וכאלה. אבל איכשהו השמש הקופחת, התיק הכבד והמדבר שמסביב, לא הסתדרו לו עם התאוריה. ישבנו להרגע. מעט שכנועים והמשכנו ללכת בדרך הארוכה והלא כל כך מעניינת עד לגן הלאומי עבדת. שם, על יד הכביש, עצרנו טרמפים לשדה בוקר.
במפתיע, עצר לנו ג`יפ של בי"ס שדה אילת ודן הציע שפשוט ניסע איתם עד הסוף וזהו. זה לא עזר לו, במצפה רמון הורדנו אותו בכח מהרכב, הצטיידנו בסופר של מצפה ואחר כך הלכנו לחורשה הקטנה על יד הכביש והתמקמנו ללילה שלם. היה נעים ומצחיק נורא להיות שוב שלושתנו יחד ולשמוע מחד את הסיפורים המצחיקים של דן מסוף העולם ומאידך את משנת הקיטורים שלו על החום וחוסר הטעם שבהליכה במדבר במקום לתפוס טרמפ. עם הזמן הוא הסתגל, אבל עדיין, רק מרגע שהוא הגיע, יכולנו יונתן ואנוכי להבין כמה ההליכה האינסופית הזו, והמטרה העמומה שלאורה היא מתרחשת, הוטמעה בנו עד העצם, וזה היה נעים מאד להרגיש זאת.
בוקר. אור ראשון מפציע במזרח. שלוש דמויות זעירות גולשות במדרון סלעי אל תחתיתו של הענק הפלאי והקדום הזה, הקרוי מכתש רמון. אט אט מתגלה השמש, ואחרי גבעת הפריזמות, במזג אוויר נעים מאין כמותו (כפי שאופייני לשעות הקטנות של הבוקר במדבר), הגענו אל עץ השיטה הבודד ומלא הסנטימנטים בנחל עפיפון. לא אשקר, אנחנו פשוט אוהבים מאד את המכתש, כנראה יותר מכל מקום אחר בארץ. מוקדם יותר, כשישבנו ב"מרפסת" התלויה על שפתו ושתינו תה רותח, השקפנו על פיסת הטבע המופלאה והבלעדית הזו, והבנו כמה שהתגעגענו.
כעת, כשכבר ישבנו בצל השיטה, נשמנו עמוקות את אוויר הבוקר אל הריאות והתמכרנו. חייכנו לעצמנו והתכוננו להליכה. עמדנו לבקר מכרה ותיקה שלנו, שן רמון. השן היא טיפוס מייגע שדרש מאיתנו כל טיפת אוויר שהייתה בריאותינו וכל טיפת זיעה שניגרה ממצחנו. נזכרנו בפעם ההיא, לפני כמה שנים, כשטיפסנו עליה, כשלא יכלנו אפילו לגמוע את כולה בפעם אחת. אבל כעת, אחרי 5 שבועות של הליכה, הגוף הוכיח את עצמו, ובמהרה, בנשימה עצורה אחת, טיפסנו את כולה. הגענו למעלה, אל השפיץ. העפנו את התיקים לכל הרוחות, חיבקנו איש את רעהו כאילו העפלנו לפסגת האוורסט, ואז, רק אז, פנינו להביט בנוף המשגע.
אחרי זמן מה התחלנו בירידה הארוכה מטה, שם הבנתי שבחיים לא אעשה את שביל ישראל בכיוון ההפוך (כמו 3 החבר`ה שפגשנו בדיוק כשהגענו למטה...) ולו בגלל הירידה הזו, שבתור עלייה היא נראית לי קורעת לחלוטין. לבסוף הגענו אל הכביש, ובמקום ללכת 70 ק"מ לאורכו ולהשתגע, חיכינו שעה וחצי לטרמפ נהדר שלקח אותנו היישר אל הפונדק החביב של נאות סמדר בצומת שיזפון.
קיבוץ נאות סמדר הוא מקום קטן ומיוחד, כפי שניתן לראות לפי האוכל שמוכרים בפונדק שלו. שלל גבינות ומיצים אורגניים תוצרת המשק, ולבנה נהדרת שיכולנו לקנח בה את נפשנו. חיכינו במזגן שתחלופנה השעות החמות, הנוראות, ולבסוף התחלנו ללכת בצד הכביש לכיוון שחרות. הליכה ארוכה ולא מעניינת, מרחוק נשמעו הדי פיצוצים מאימון של חיל השריון ששטחי האש שלו מקיפים את האזור, וראשינו היו נטועים באדמה, ראשינו שקועים במחשבות.
היכנשהו לאורך הכביש הבחין פתאום דן בארנק זרוק על האדמה. סריקה קפדנית העלתה גם תעודת זהות, כרטיס אשראי, רשיון נהיגה ושאר מסמכים שלא כדאי לאבד. מיהרנו למצוא מקום ללילה לפני שתשקע השמש, ואחרי כמה טלפונים הצלחנו לאתר את בעל הארנק האובד שנשמע נרגש מאד מכך שמישהו מצא אותו. "חכו 20 דקות,", הוא אמר, "אני בא!" ואכן, אחרי 20 דקות, הבהיק בחושך אור פנסו היחידה של האופנוע. טל כפיר, בחור חביב בן 21, ירד מהאופנוע, הציג את עצמו, הודה לנו, וסיפר שאיבד את הארנק באחת מנסיעותיו באזור כמה ימים לפני כן.
הוא עובד בגרופית בגדיד תמרים וכששמענו זאת ביקשנו טובה קטנה אך חשובה והגענו עד מהרה להסדר - לאות תודה הוא הסכים לפגוש אותנו יומיים אחר כך, בלב שום מקום, ולצייד אותנו במים במקום שפשוט אין מים למשך 3 ימי הליכה. כך, במעשייה המקרית הזו, התגשם ביטוי שלמדתי בדרך - "היקום יבוא לעזרתך". אותו הלילה ישנו שנת מדבר נעימה ומתוקה.
ההליכה למחרת מהיכן שישנו, מרחק לא גדול משדה התעופה עבדה, ועד חאן שחרות, הייתה חד גונית ומעט משעממת. בשחרות עשינו את הפסקת הצהרים לאותו היום. בכלל, זה המקום להגיד שלמדנו שבמדבר מוטב שהפסקת הצהרים, ולאו דווקא חניית הלילה, תהיה ליד מקור מים (ורצוי גם מזגן). כך אפשר להעביר את השעות הקשות האלה הרבה יותר בנעימים. השתרענו על המחצלות והמזרונים ושקענו בתנומה עמוקה.
משהקצנו, הצטרפנו לחבר`ה שמפעילים את המקום, כי מלבדם ומלבדנו לא היה שם איש. ישבנו עם פוקס ואסי ועם עווד שהכין לכולנו פיתות בדואיות מצויינות שהשיבו לנו הרבה אנרגיה נחוצה, ובשעת אחר צהריים מאוחרת נטשנו את המקום הסהרורי ההוא והמשכנו הלאה. חלפנו למרגלות היישוב שחרות והעמקנו אל המדבר. חצינו את הדרך למעלה זוגן כשמסוק גדול של חיל האוויר חלף בוואדי ממש מעל לראשנו. טיפסנו על ההרים, הגענו למישור חשוף והתמקמנו ללילה עם תצפית נהדרת על כביש הערבה. כמה חודשים אחר כך, גילינו שכל אחד מאיתנו כל כך מתגעגע ללילות החופשיים האלה, הפראיים, במדבר הגדול והפתוח, כשרק הירח והרוח החמימה מלווים אותך בשנתך.
לתחילת הכתבה
מצוקי תמנע אל דקלי רחם
ביום המחרת עלינו וירדנו ועלינו וירדנו במרתון בלתי פוסק של הרים ונחלים עד שהגענו אל צוקי תמנע ואל ראש מעלה מלחן (עוד מעלה שבחיים לא הייתי רוצה לעשות בעלייה) משם גלשנו עד אל תחתית הבקעה והמשכנו בה בחום הכבד ותחת השמש הקופחת, עד שמרחוק כבר יכולנו לראות את הדקלים הרחוקים של פארק תמנע. נווה מדבר רחוק שצץ כמו מתוך חלום בהקיץ. התקדמנו לעברו תשושים.
הכניסה לפארק תמנע היא בחינם לצועדי שביל ישראל וכך נכנסנו פנימה ולתדהמתנו לא היה קץ כשנגלה לעיניינו בפתח הפארק חלומו הרטוב של כל הלך מדבר צמא ומותש - מכונת קולה! הו, קולה קולה, טעם החיים. קשה לתאר את ההרגשה, באמת. אחרי כמה פחיות טובות התנחלנו באודיטוריום הממוזג של הפארק (תודה לאנשי רשות שמורות הטבע) ונתנו לחמסין הכבד שהיה בחוץ להמשיך ולהתדפק על הדלתות. בתום שעת העילפון במזגן נקפה השעה חמש.
בכוחות מחודשים יצאנו החוצה, התעלמנו מגל החום שסרב להסתלק, ופצחנו במסע הארוך החוצה את פארק תמנע. הליכה קצרה בנחל אלכסון המקסים הביאה אותנו אל מרגלות הצוק הקרוי במת תמנע. חדורי התלהבות, גמענו את הגובה בעיניינו ואחר כך גם ברגלינו, נעזרים פה ושם ביתדות ברגל שקובעו בסלע, והעפלנו אל ראש הבמה.
הנוף הנשקף מלמעלה עצר את נשימתנו. גבוהים מכל נקודה אחרת בסביבה, הלכנו אנה ואנה על הבמה, שותים בעינינו בצמא את כל תצורות הנוף והסלע מסביב. הירידה הייתה תלולה ממש כמו העלייה, ובסופה צעדנו בשעת שקיעה נהדרת בואדי נעים ומוצל ואחר כך במישור פתוח אל עבר החניון הבדואי שבלב הפארק, צמוד לאגם תמנע. האגם הוא למעשה נביעה איתנה של מי תהום שפרצה ממעמקי האדמה עקב הכרייה הרבה שנעשתה באזור בתקופה שמצבורי הנחושת הגדולים שכאן עוד היו אטרקטיביים. כך נוצר האגם, שטבילה פזיזה בו מוציאה אתכם מצופים בשכבת מים שמנוניים ולא נעימים בכלל.
מאחר והקדמנו כמעט ביום את התכנית שלנו, הרשנו לעצמנו לרבוץ במאהל הבדואי כל המחרת. אכלנו כמויות גדולות של פיתות בדואיות מגולגלות עם לבנה, שיחקנו שש-בש במרתונים חסרי סוף וספגנו לקרבנו את כל האווירה הנהדרת של המקום הקסום. בערב המחרת, כשמזג האוויר נעשה נוח יחסית, ארזנו את חפצינו והמשכנו ללכת. צעדנו כברת דרך לא ארוכה עד ששקעה השמש. את הלילה ההוא בילינו בנחל רחם. נחל רחב ידיים ויפה מראה בלילה, כשהירח המלא מפזר את זוהרו הלילי הנוגה והרך על פני המרחבים, עת שועלי המדבר יוצאים בנוקטורנו עדין של יללות רחוקות.
עם שחר התחלנו שוב לצעוד, גומעים אי אלו קילומטרים כמעט אחרונים לפני קו הסיום שכבר היה, קשה להאמין, מרחק ימי הליכה בודדים מאיתנו. לקראת 9 בבוקר, אחרי טיפוס קצר אך מאתגר בקירות המסולעים של גבי רחם, הגענו אל צבר דקלים קטן באמצע הנחל - דקלי רחם. לפי המדריך, זו הייתה נקודת הצל ההיחידה בזמן הקרוב, לכן עצרנו כבר שם להפסקת צהרים ארוכה ארוכה.
את 8 השעות שהעברנו שם, לא אשכח עוד זמן רב. בהתחלה סתם ישבנו. אחר כך ניסינו לישון. אחר כך ניסינו לחשב כל מיני חישובים חסרי משמעות. אחר כך ניסינו להתקין כל מיני מלכודות לזבובים (על הפרצוף של יונתן נספרו בעת ובעונה אחת לא פחות מ-7 זבובים). משכלו כל הקיצים, נתעורר ניצוץ פתאומי של ספק גאונות ספק טרוף במוחו של יונתן, ובזאת יצא לי להיות עד למעשה הכי משונה, קרוב לודאי, שראיתי מימיי. יונתן שלף טוש שחור לסימון מפות שבילים מן התיק, איתר איזו אבן שטוחה יחסית, ושרטט עליה לוח שש-בש מיניאטורי. אחר כך אספו הוא ודן אבנים קטנטנות וצבעו מחצית מהן בשחור.
לבסוף, הם מספרו חתיכות נייר קטנות מאחד עד שש והכניסו אותן לכובע, על תקן קוביות. בכך, בהבזק של אי שפיות זמנית, נולד השש-בש הארעי ביותר שנוצר אי פעם, וכמעט שנמצא מזור ל-8 שעות של חוסר מעש בצילם של דקלי רחם. שיא קומי מקומי נוסף נרשם גם כשעמדנו סוף כל סוף לאכול משהו (אחרי שהבטן כבר באמת נדבקה לגב) וגילינו שעל אחד הקבנוסים יש קצת עובש. לא ייאמן, אבל אכלנו גם אכלנו אותו כמו גדולים, פשוט כי באמת לא היה שומדבר אחר להכניס לקיבה.
לתחילת הכתבה
ממעלה עמרם אל נחל גשרון
משחלפו השעות המייגעות, אספנו את שאריתנו וטיפסנו ארוכות אל מעלה עמרם. שם, בשיא הגובה, נגלה לעינינו לראשונה מחזה כה מופלא, שהדיבור עצמו נלקח מאיתנו. אחרי ימים כה רבים של הליכה, בחום ובקור, בהר ובמורד, ראינו לראשונה, ממרחק, את מפרץ אילת. מקץ דקות ארוכות המשכנו ללכת. את הדרך למטה, לכיוון חניון לילה שחורת, במקום ובשעה שקבענו עם טל כפיר, אותו בחור שמצאנו את הארנק שלו כמה ימים לפני כן. הוא בא מתוך החושך, בטנדר מסחרי גדול, והביא לנו לא רק מים קרים וזכים, אלא אף לחם ועוגיות, ממש כמו מלאך שירד משמים.
הבוקר התחיל במד"ס רציני, כלומר טיפוס ארוך מאד ומייגע על כל מיני הרים ללא שם, מיד אחרי קניון שחורת. המומים מעט מכמות הזיעה שניגרה מאיתנו כבר בשעת בוקר מוקדמת כזו, התעודדנו מהידיעה שבינינו ובין קו הסיום מפרידים כבר כמה הרים פחות. כעבור מחצית השעה הגענו לעין נטפים, מעיין קטן וחבוי שיש בו שוקת מעשה ידי אדם עבור יעלי הסביבה. חשבנו שנמלא שם מים אבל הם ממש לא נראו ראוים לשתייה. במקום זאת, תפסנו פינה בצל וישבנו לנוח. כעבור כמה דקות, ההצגה החלה.
יעל ראשון הופיע בין הסלעים. הוא נעמד במרחק מה מאיתנו ולא זז במשך דקות ארוכות. ישבנו בדממה והבטנו. משהבין, כנראה, שאנחנו בצד שלו, הוא התחיל להתקרב. לאט מאד, כל הזמן על המשמר, הוא קרב למעין. מוביל אחריו את זוגתו ואת צאצאיו. המחזה היה מדהים. ישבנו בלי נוע בערך חצי שעה והבטנו ביעלים שותים, בזה אחר זה, כשאחת מהן כל הזמן משגיחה על הנעשה מסביב. לפתע הגיח יעל זכר נוסף מתוך הנחל. הוא קרב אל המעין. היעל הראשון נדרך. משהמשיך היעל הזר להתקרב ולהתקרב, פנה היעל הראשון לכיוונו. כעבור כמה רגעים ניטש ביניהם קרב קרניים זריז ועז, שבסיומו היעל הפולש והמובס דילג במיומנות מדהימה על שיפולי המצוק, עד שתפס עמדה מרוחקת, והמתין שם ללא ניע עד שהמשפחה תרווה את צמאונה ותפנה לו את מקומה. מדהים.
משהתפזרו המשתתפים, אספנו גם אנחנו את חפצינו והתחלנו לטפס מעלה. בתחילה עלינו בסדק צר בתוך המצוק, ואפילו הצלחתי להתקע בו בגלל רוחב התיק. דן דחף קצת מאחור ולבסוף מצאנו את עצמנו למעלה, בכביש מס` 12, מול הר יואש.
צעדנו קצת אל נקודת הגבול נטפים וכמה מג"בניקים נחמדים כיבדו אותנו בחלק מארוחת הצהריים שלהם ובמים טובים. בתום הפסקת הצהריים, לקראת הערב, חזרנו אל השביל, הלכנו קצת לאורך המצוק, וכבר התחלנו בירידה הארוכה אל אפיק נחל גשרון. השמש הייתה נמוכה, תלויה מעל ההרים המצריים מעברו השני של הגבול. גבול טבעי לחלוטין, שאין בו גדר אלא רק מכשולים טבעיים וכמה אבני גבול נסתרות. גבול שמדי פעם בפעם חוצים אותו כמה מטיילים תמימים שלא שתו ליבם אל סימוני השבילים ומצאו את עצמם בידי החיילים המצריים.
מעט לפני שמתחיל השביל לרדת אל אפיק הנחל, ניתנה לנו הזדמנות נהדרת לתצפית על כל תוואי הנחל, שמתחתר לכיוון הים האדום בקניון צר, עמוק ומדהים ממש. מיד אחר כך, במרוץ של כבלים ויתדות ברזל, התחילה הירידה. שיאה הגיע בדמות סולם ברזל בגובה של 3-4 מטרים שקובע בסלע, שעזר לנו לרדת במפל יבש אל תחתית הערוץ. חצי שעה לאחר מכן כבר חנינו על יד עץ שיטה מקרי, בלב הנחל, והתכוננו ללילה האחרון, כן חברים - האחרון, בשביל ישראל.
לתחילת הכתבה
סיום בים האדום
בוקר חדש. מזג אוויר נהדר של שחרית. דממה גדולה מסביב. הציפורים עוד ממאנות להתעורר. מצחצחים שיניים, מגלגלים שקי שינה, מורחים שוקולד על פרוסות לחם אחרונות, מחייכים חיוכים גדולים מאוזן לאוזן לאוזן, ויוצאים אל הדרך. לא להאמין, נותרו בפנינו עוד 10 ק"מ אחרונים במסע הארוך הזה. יצאנו מאושרים, כמעט מרחפים, אל הצעדים האחרונים בשביל, אל הטיפוסים האחרונים, אל הירידות הסופיות, אל קו הגמר.
אחרי כברת דרך קצרה בנחל גשרון התחלנו בטיפוס קצר ותלול במעלה גשרון, בסופו הגענו אל קו הרכס. המשכנו עם השביל לאורך שפת המצוק, נזהרנו לא להמשיך בטעות אל המצרים, חלפנו על פני שדות בולבוסים, חצינו מישור ארוך ועד מהרה החלנו לטפס אל הר צפחות, ההר האחרון לפני מסוף הגבול טאבה. טיפסנו וטיפסנו בעלייה ארוכה ולא קלה, אבל היינו נחושים.
כשהגענו אל הפסגה ישבו שם כמה מטיילים ואכלו ארוחת בוקר. אחד מהם הסתכל עלינו התמיהה ואמר - "תראו, תראו איך הם נוצצים!" באמירתו הוא התכוון למעטה הזיעה הבוהק שכבר כיסה את כל נופגנו וזהר בשמש, אבל לנו כבר לא היה אכפת. ממרומי ההר יכלנו לראות את העיר אילת פרושה לרגלינו, את מימיו הנוצצים של הים האדום ואפילו את סעודיה הרחוקה. אחרי כמה דקות אחרונות של התענגות על רגעי השיא, המשכנו אל הפיניש. עקפנו הר ועוד הר, עלינו וירדנו, הבטנו סביבנו מדי פעם וכבר היינו קצרי רוח. איפה הסוף?
והנה, אחרי סיבוב אחד בין קירות מצוק, נפתח פתאום הנוף מולנו, ולעומתנו נגלה במלוא הדרו ים סוף. ים גדול, כחול, מלא מתרחצים על חופיו, מכוניות חולפות על הכביש בדרך לסיני. אנחנו באמת בסוף.
את הצעדים האחרונים בשביל, בירידה הנינוחה אל שפת המים, עשינו לאט לאט. עקב בצד אגודל התקדמנו. שרנו שירים, פיזמנו את "בואי לאילת" של ליאור ייני, עישנו סיגריה אחרונה, ונהננו מכל רגע ורגע. מכל שניה ושניה. מכל הרגעים הללו, הכבירים, כאלו שזר לא יבין אותם, במסע הארוך שנקרא שביל ישראל. בהגיענו אל המים השלכנו מעלינו את התיקים הכבדים, בפעם האחרונה, פשטנו את כל בגדינו (כמעט) התחבקנו חיבוק אמיצים והסתערנו בגופנו ובכל נימי נפשנו על המים.
שביל ישראל נגמר. המסע תם. הגענו אל האופק.
טיפים לכתבה:
1. הצטיידות אחרונה במזון במצפה רמון - לפי החישוב שלנו, אם לא רוצים לעשות סטיות גדולות ממסלולו של שביל ישראל, נקודת הצטיידות האחרונה במזון היא בעצם במצפה רמון. מבחינתנו זה אמר לקחת אוכל לקצת פחות משבוע, אבל כמובן שזה תלוי בקצב שלכם. אגב, המים בכניסה לפארק תמנע הם מים מליחים בלבד ואינם ראויים לשתיה, ולעומת זאת המים באגם תמנע (בלב הפארק) הם מים מותפלים טובים לשתיה.
2. מים במעבר גבול נטפים - כעקרון, לפי הספר, אפשר למלא מים בעין נטפים. בפועל, לפחות בתקופה שאנחנו הגענו לשם (אמצע מאי) הנביעה כבר הייתה קלושה מדי בשביל למלא משהו ושוקת האבן הייתה מזוהמת בכל מיני דברים. על כן, המלצתנו היא לסטות מעט מהשביל וללכת קילומטר וקצת למעבר הגבול נטפים (על כביש מס` 12, ממש אחרי העלייה מעין נטפים) ולהצטייד במים טובים שם.
לתחילת הכתבה
