עפתי לתרמילאים

בדרך לפיסגת הר פיסקו

יאיר מבקר בנאסקה ובלימה בדרכו לטרק הר הפיסקו. טיפוס הקרח היה אומנם קשה ביותר אבל הנוף המדהים הבטיח חוויה מרשימה ביותר.
יאיר
|
שמור לעצמי
תמונה ראשית עבור: בדרך לפיסגת הר פיסקו
© עידו ויסמן

נסקה, לימה והתארגנות לטיפוס הר הפיסקו

וכרגיל אפתח בתיאור סיטואציה קטנה. בקתת הרים קטנה בלב האנדים (רפוחיו בלעז), אח בוערת, ארוחת ערב משובחת על בסיס פסטה ופירה והתכוננות נפשית לעוד יום טיפוס מפרך. אז הנה אנחנו ארבעה ישראלים, שני צ`כים ומדריך ארגנטינאי אחד ממתינים בקוצר רוח ליציאה לדרך....אבל קודם כמה מילים על איך הגעתי לכאן.

 ובכן, את קוסקו עזבתי בלב שבור. אחרי יומיים של התאוששות מהאקסטזה והתהוללות לא קטנה יצאתי לעבר העיר נאסקה עם אייל הג`ינג`י המטורלל באוטובוס שנסיעה בו אורכת 18 שעות. ההגעה לנאסקה הייתה כמו הגעה לדימונה שכן הנוף מסביב הוא מדברי וזהה לנגב מלבד שיחי קקטוס גדולים פה ושם. איך שירדנו מהאוטובוס התנפלה עלינו קבוצה של סוכני מכירות שהתחילו להמטיר עלינו חבילות תיור בבליל שפות- ספרדית, אנגלית ועברית. אחרי התייעצות של מספר דקות יצאנו עם מרקו לעבר בית הקברות של הנאסקה הקרוי צ`יקלאה ונמצא כ- 20 ק"מ מדרום לעיר.

הנאסקה היא אחת מהתרבויות הקדומות של פרו ששכנה באזור החוף מלימה עד אריקיפה. הם פרחו בין 400 לפנה"ס עד 600 לפנה"ס והשאירו אחריהם לא מעט אתרים ארכיאולוגים ומפעלים הנדסיים מרשימים כמו צינורות מים תת קרקעיים שעד היום מביאים מים ממעיינות בהרים ומשקים את העמק הירוק של נסקה. בזכות האקלים היבש השתמרו הרבה מהמומיות של הנאסקה וכך אפשר למעשה להסתובב בבית הקברות ולראות מומיות המונחות בשטח. למעשה ב- 1926 הגיע ארכיאולוג גרמני לאזור וביצע שם לא מעט חפירות בהן הוא חשף הרבה מומיות. הנאסקה נהגו למלא את גופות העשירים בתכשיטים שהיו אמורים לשמש אותם בעולם הבא. למרבה הצער דווקא מנהג זה גרם לכך שבמהלך שנות ה- 30 עשרות שודדי קברים ביצעו חפירות פרימיטביות באזור בית הקברות ובזזו קברים רבים. כתוצאה מכך כל האזור מרופד בעצמות אדם בנות 2,000 שנה שמפוזרות בשטח.

 הסתובבנו בבית הקברות וצילמנו הרבה תמונות של גולגלות אדם ומומיות מכל הסוגים -; תינוקות, נשים עם שיער באורך 1.5 מטר ועוד. אחרי שרווינו מצילומי שלדים וקיבלנו הסברים מקיפים מפי ליאו המדריך דובר האנגלית שלנו (שמדבר אנגלית מהר יותר מכל אחד אחר שפגשתי, עד כדי כך שגם האוסטרלים שהיו איתנו התקשו להבין אותו) נסענו למפעל ליצור קרמיקה בצורה מסורתית- נחמד ותו לא. משם המשכנו למפעל הפקת זהב שם זכינו להצטרף לקבוצה נלהבת של 150 ילדי בית ספר מלימה ולזכות להרבה תשומת לב מהח`ברה.
בנאסקה נמצאים גם ציורי נאסקה מפורסמים- אוסף של צורות בחול (קוף, אסטרונאוט ועוד) שלא ברור כיצד צוירו בדיוק כה מרשים. כמו כן מטרת הציורים לא ברורה עד היום ויש הטוענים כי הם נועדו לשמש לוח שנה, או סימון לחייזרים ועוד. קיימת אפשרות לטוס במטוס מעל הציורים -; חוויה נחמדה שהחלטנו לוותר עליה מחוסר חשק.

 כעבור עוד לילה של נסיעה הגענו ללימה, בירת פרו. בניגוד מוחלט ללה פז, בבוליביה, לימה הינה עיר גדולה, מודרנית ויפה. מדובר במטרופולין ענק (שמכיל 10 מילון איש, כשליש מאוכלוסיית פרו) המורכב ממרכז העיר ומספר פרברי יוקרה כגון מירהפלורס וסן איסידרו שנראים כמו עיר מערבית-אירופאית. זו הייתה הזדמנות נפלאה לבצע מפגש מחודש עם מקדונלד`ס, דאנקן דונטס ועוד רשתות מערביות למינהן שכמותם לא ראיתי כבר כמעט ארבעה חודשים. הדבר שהכי נהנתי ממנו היה להיכנס לסופר מערבי ענק גדוש בכל טוב ולקנות מכל הבא ליד.

 בלימה ביקרנו במוזיאון הזהב. זהו מוזיאון מפורסם המבוסס על אוסף פרטי של מיליונר פרואני וכולל מומיות ועתיקות מכל רחבי פרו וכן אוסף נשק ופרטי צבא מכל זמני ההיסטוריה האנושית. המוזיאון גדוש ב- 65,000 פריטים שכל אחד יותר מרשים מהשני. החיסרון היחיד הוא שאין בו שום הסברים ועל כן הצטרפנו לקבוצת תיירים אמריקאים והקשבנו להסברי המדריך. אחרי המוזיאון התפנקנו קצת במקדונלדס ואף ראינו סרט בקולנוע.

 באותו ערב עלינו על אוטובוס לילה להוארז ואחרי שנת לילה איכותית התעוררתי בעיירה האלפיניסטית המקסימה. העיירה שוכנת בליבו של אזור המכונה "שוויצריה הפרואינית". זהו למעשה רכס הרים הקרוי קורדילרה בלנקה (הרכס הלבן) כאשר מדרום לה נמצא קורדילרה נגרה (הרכס השחור). הרכס הלבן הינו רכס ההרים הגבוה במדינה (מעל 150 פסגות מעל 6,000 מטרים) והינו בעל מזג אוויר ייחודי בשל מיקומו הקרוב לקו המשווה. הוארז הינה עיירה חביבה המהווה מוקד משיכה למטפסי הרים מכל העולם. ברדיוס של שלוש שעות נסיעה נמצאים הרים מדהימים (הואסקרן, אילפותיו, פיסקו), לגונות יפיפיות (צ`ורה, 69 ועוד) , ונופים מרהיבים.

 אחרי יום התאוששות והסתובבות בעיר החלטנו לבצע טיול אופניים קטן להכרת האזור. שכרנו אופני הרים איכותיות , קנינו מצרכים לארוחת צהרים בשוק ועלינו על אוטובוס לכפר בשם צ`ונצ`וס ממנו תכננו להמשיך לכיוון לגונה 69. כמובן שלא לקחנו בחשבון את אלמנט הגובה ואחרי שירדנו מהאוטובוס גילנו לנגד עינינו עליה מטורפת עם צוקים בלתי עבירים לרוכבים על שניים. מבלי למצמץ עשינו אחורה פנה והתחלנו לגלוש במורד ההר על האופנים נתקלים בנוף הררי מופלא כשמידי פעם סטינו לדרכים צדדיות. ערכנו פינקיק איכותי לצד נחל קטן ואירחנו חברה לשתי ילדות קטנות בנות 3 שבאו לראות אותנו אוכלים.

לתחילת הכתבה

מתחילים בטיפוס

חזרנו להוארז בשעות הצהרים והתחלנו לארגן את האופרציה המורכבת של הטיפוס להר פיסקו. פסגות ההרים באזור מחולקות לפי דרגות קושי מהקלות יחסית שאינן מצריכות ידע בטיפוס קרח וניסיון רב. הר הפיסקו שנישא לגובה 5,760 מטרים הינו הר ברמת קושי בינונית שאינו מצריך טיפוס טכני רב. בתחילת הדרך היינו 12 אנשים (10 ישראלים וזוג דנים) שהתכוננו לדרך. שני ח`ברה שהגיעו זה עתה מאקוודור ועדיין לא היו מורגלים החליטו לוותר וכך יצאנו לדרך 10 ח`ברה באוטובוס לילה (02:00 ליתר דיוק) לכיוון נקודת ההתחלה של הטרק.

אחרי שלוש שעות נסיעה וניסיונות נואשים להירדם, העיר אותנו הנהג כדי לשאול אם אנחנו יודעים איפה אנחנו צריכים לרדת. המומים מהשאלה ומהקור התחלנו לנסות לפענח את מיקומנו המשוער ואת הכיוון לנקודת ההתחלה של הטרק. אחרי חצי שעה ולא מעט היסוסים מצאנו את הנקודה וירדנו עם המוצ`ילות מהאוטובוס לכיוון הנחל כאשר השמש התחילה בדיוק לזרוח ופסגות עטופות שלג החלו לנצנץ סביבנו. מצאנו את עצמנו בעמק ירוק מלא נחלים צוללים והתמקמנו דבר ראשון להכנת הדייסה המסורתית -; ארוחת הבוקר למי שלא מכיר מזון בסיסי ואיכותי זה, מדובר בדייסה של שיבולת שועל עם חלב או קקאו, קינמון, שקדים, קוקוס וצימוקים- מעדן לחיך שממלא את הבטן כמו יציקת בטון- חובה לכל טרק.

אחרי ארוחת הבוקר התחלנו לצעוד לכיוון לגונה 69 (עליה וירידה של 600 מטרים במגמה לעזור לנו להתרגל). הגענו ללגונה אחרי הליכה של כמעט שעתיים ונדהמתי לגלות לגונה בצבע כחול -;טורקיז מוקפת בפרחים צבעוניים פורחים- פשוט תאווה לעיניים.
 אחרי הירידה מהלגונה הופתענו לגלות שתיקים של שניים מהח` ברה שהוסתרו בשיחים נפתחו ע"י אלמונים שלקחו כסף מזומן ומיני דיסק. הזוג המבואס החליט לחזור להוארז כדי לדווח למשטרה ואנחנו שמונת הנותרים התחלנו בטיפוס לעבר הרפוחיו. אחרי מספר דקות של טיפוס התברר שאחד הח`ברה לא מרגיש טוב והוא החליט לחזור עם חברו להוארז.

נשארנו שישה אנשים והמשכנו בטיפוס התלול. הטיפוס הקשה והערב היורד גרמו לנו להחליט להקים אוהלים לצד הדרך וללכת לישון. הכנו ארוחת ערב איכותית וקפה טוב ולאחר מכן שקענו בשנת לילה. באמצע הלילה התעוררתי לקולות סופה. פתחתי את האוהל וראיתי שיורד שלג, לא היה לי ברור אם זה חלום או מציאות כאשר לפתע שמעתי געיה וראיתי מול הפרצוף שלי פרה ענקית. בלי לחשוב הרבה תפסתי אבן וזרקתי בקרבת הפרה שפצחה בדהרה. נפלתי פנימה לתוך השק"ש. נרדמתי תוך שניות. בבוקר התעוררנו לקור מקפיא והופתענו לגלות שכל האזור מכוסה בשלג. כמו כן גיליתי שכל הכלים שהשארנו מחוץ לאוהל נלעסו עד תום בידי הפרות הצלנו את מה שיכולנו ושטפנו אותם בימי הנחל הקפואים.

אחרי ארוחת בוקר קלה המשכנו במעלה העלייה התלולה עד שהגענו כעבור שעה וחצי לרפוחיו בגובה 6504 מטרים. הרפוחיו הינו למעשה בניין אבן בן שתי קומות שהוקם ע"י ארגון מתנדבים איטלקי במטרה לקדם את התיירות באזור. ברפוחיו ניתן לקנות אוכל במחירים מופקעים, לישון במיטות קומותיים ולהתחמם ליד האח. חיכינו בו עד שהגיעו זוג המדריכים שלנו- פבלו הספרדי ומיגל הארגנטינאי. הם הציעו שנעביר את הלילה באזור הרפוחיו ונתחיל בטיפוס למחנה הבסיס רק למחרת ואנחנו כמובן קיבלנו את עצתם.
הקמנו את האוהלים בעמק למטה והלכנו לישון בים של ערפל ושלג דקיק מתפללים לשיפור במזג האוויר.

קמנו למחרת בשעה 04:30 בבוקר ואחרי אכילת דייסה מהירה יצאנו לדרך. התחלנו בטיפוס תלול במעלה מדרון מרוצף בבולדרים ענקיים. ערימות האבנים היו למעשה דרדרת מרעידת האדמה (שארעה באזור לפני שנה) שכלל לא היו יציבות. כעבור שעתיים של טיפוס עם מוצ`ילות כבדות על הגב הגענו לקו השלג והתחלנו בהחלפת ציוד. סביבנו הכל היה סלעי ומושלג ומרחוק ראינו מספר מפולות שלגים מרשימות. החלפת הביגוד הצריכה זמן רב וכללה לבוש מכנסי סערה, מעיל, נעלי שלג, קרמפונים (סוליה קיצונית מברזל לאחיזה בשלג, רתמת סנפלינג, חותלות לאטימת הנעליים והרבה הרבה קרם שיזוף.

יצאנו לדרך רתומים זה לזה בחבלים. הטיפוס היה איטי ומפרך עם הרבה משקל על הגב כאשר המדריך מוביל ומפלס שביל בשלג. אחרי כשלוש שעות של טיפוס בשלג תכננו להקים את המחנה ללילה. שיטחנו את השלג ככל שיכולנו והקמנו עליו את האוהל. המחנה היה בגובה 3500 מטרים וכל פעולה קטנה הצריכה נשימה אינטנסיבית אחריה. די מהר גילינו שמלאי המים שלנו אזל והתחלנו להפשיר שלג לשתייה, משימה שנמשכה שעתיים אך בסופה לכל אחד היה בקבוק מים מלא מוכן ליום הבא. התחפרנו באוהלים בשעה 18:00 ועם שקיעת השמש החל לשרור קור אימים. לבשתי את כל הבגדים כולל מעיל ונכנסתי לשק"ש עם נעלים. אחרי שנת לילה הזויה שהוטרדה לא מעט מדפיקות הרוח על יריעות האוהל קמתי בשעה 03:30 כדי לגלות שהמים על דפנות האוהל קפאו וכי נעלי השלג שנותרו בחוץ- קפאו גם כן.

 בחוץ הטמפרטורה היתה מינוס 15 ואנחנו ניסינו בידיים רועדות להכין את דייסת הבוקר. אני לא זוכר מעולם קור כה מקפיר ודי מהר הפסקתי להרגיש את אצבעות הרגליים. תוך כדי ריצה במקום בניסיון נואש להתחמם התארגנו, נקשרנו זה לזה והתחלנו בטיפוס לעבר הפסגה.הטיפוס במעלה המדרון התלול היה לא קל. הנשימות שלי נשמעו כמו זוג קטרים שורקים שהולכים להתנגש זה בזה והאף הדולף הפריע לנשימה. איל, עמית ואני היינו קשורים בחבל למיגל ומידי פעם כשאחד הקרמפונים הדפוקים של עמית היה נפתח היינו כולנו צריכים להיעצר ולהמתין עד לפתרון הבעיה. השמש התחילה לזרוח וכל פסגות ההרים סביבנו נצבעו באדום.

לתחילת הכתבה

ירידה חזרה ל-הוארז

הנוף היה אלוהי ולמרות המאמץ הקשה לא הפסקתי להתפעל מהמראות. עברנו בדרך על פני סדקים בקרח עם נטיפים באורך של מטר. כעבור שלוש שעות של טיפוס מפרך הגענו לקיר קטן. טיפסנו אותו בזהירות עם הגרזנים ואז היא נתגלתה לעינינו- פסגת הפיסקו הייתה כיפה קטנה ומושלגת שמעליה אין כלום -; רק שמים כחולים ומסביב ים של עננים שמתוכו מציצות פסגות מושלגות אחרות. באופק נצנץ לו האוקיינוס השקט ואנחנו הרגשנו כמו על גג העולם. התחבקנו ולחצנו ידיים בתחושה שהנה טיפסנו את האברסט. כמובן שהתחלנו מיד לצלם תמונות בכל זווית ובכל צורה. המצלמה הדיגיטלית שלי שחששתי שלא תתפקד בטמפרטורות האלו (ולכן גם ביליתי איתה את הלילה בשק"ש) תפקדה מצוין ואני צילמתי כמו מטורף. אחרי 20 דקות של שכרון חושים הגיע הזמן לעזוב.
ירידה חזרה ל-הוארז

התחלנו בירידה איטית וכעבור 10 דקות הגיעו עננים שכיסו הכל והסתירו את הפסגה. -; זה מה שנקרא מזל. ירדנו באיטיות לעבר מחנה הבסיס והגענו אליו מתנשמים כעבור שעה. קיפלנו את האוהלים והתארגנו בזריזות לירידה למטה. בחלוף חצי שעה כבר חזרנו לאזור המסולע, החלפנו לנעליים רגילות והתחלנו בדילוגים מטה לכיוון הרפוחיו. הגענו אליו בשעות הצהרים והכנו פסטה ופירה כדי לחגוג את ההעפלה לפסגה. מהרפוחיו המשכנו לרדת במשך שעתיים נוספות עד שהגענו לדרך עפר שם הופתענו לגלות מפיו של סבל מקומי כי מתקיימות באזור חסימות כבישים והפגנות של איכרים נגד הממשלה וכי ייתכן והאוטובוס שלנו לא יוכל להגיע אלינו מהוארז. אחרי המתנה מתישה של כשלוש שעות בחושך וכשהשעה כבר קרוב ל-10 בלילה ורגע לפני ששקלנו מתוך ייאוש להקים את האוהלים ולהעביר את הלילה בשטח, ראינו לפתע על ההר ממול זוג פנסי מכוניות.

כשהיא התקרבה, נעמדו על הכביש עם פנסים ועצרנו אותה. גילינו ג`יפ מקומי עם זוג פרואנים חביבים שהסכימו לקחת אותנו טרמפ להוארז. מודים לאל הטוב ששלח לנו את זוג המלאכים הללו, נדחסנו שישה מוצ`ילרים מלוכלכים ועייפים בספסל האחורי זה על גבי זה ונרדמנו עד שהגענו להוארז. עם הירידה בפלזה דה ארמס והפרידה הלבבית מזוג הפרואנים הלכנו כמו שאנחנו עם המוצ`ילות הענקיות וכל הביגוד למסעדת La Brosa Roja שם אכלנו ארוחת ערב משובחת לציון הסוף.

 לסיכום הגענו חמישה אנשים לפסגה (אחד הדנים לא הרגיש טוב ונשאר להמתין במחנה) במה שהיה ללא ספק המאמץ הפיסי הקשה ביותר שלנו ביבשת. זה היה הנוף המדהים ביותר בו נתקלתי בחיי (חתיכת סופרלטיב...) וחוויה מרשימה ביותר. חזרתי להוארז להתאוששות קלה ובקרוב אמשיך אל השמש הזורחת..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

כתבות מומלצות עבורך על פרו