ביקור משפחתי בארושה
שבוע לפני מאוד התרגשתי. ערב לפני כבר ממש לא ישנתי. אמא באה! אחרי חמישה חודשים שלא ראיתי אותם, התקופה הכי ארוכה עד כה, הגיעו אחי התאום ואמי לביקור. מובן שדיברתי איתם בטלפון פעם בשבוע, ועם אחי גם התכתבתי באימייל (אמא שלי עוד לא הספיקה להבין איך זה עובד), אבל כל הזמן היתה לי התחושה שאין דרך באמת להבין מה קורה כאן ומה עובר עלי בלי לראות, לשמוע, לטעום, ובעיקר להריח את החיים כאן.
זה אכן היה התכנון- לתת להם להרגיש כמה שניתן את החיים כאן, להפגיש אותם עם האנשים שאיתם אני עובד ומבלה, אבל יחד עם זאת - זאת הרי חופשה - גם לחרוג ממה שקורה כאן בדרך כלל ולשלב ביקור בזנזיבר. אבל זה היה רק תכנון, וכמו שלמדנו כאן כבר מזמן אין תוכניות באפריקה (לציטוטים ביידיש בנושא נא לפנות לכתבה על אוגנדה...). אחי, כמו כל בן משפחה אחר אצלנו, רואה באוכל אפשרות משמחת להעברת זמן. לפיכך, לא היה דבר טבעי יותר מלהזמין המבורגר עסיסי בשדה התעופה של אדיס אבבה. ההמבורגר הזה הכתיב לנו למעשה את כל מהלך הטיול מאותו רגע, כיוון שתוך שעות ספורות אחי נהנה ממתקפת שילשולים שתלווה אותו במשך שבוע. לאות הזדהות גם אמי ואני הותקפנו לאחר כיומיים. כך, מה שתוכנן להיות שלושה ימים של חרישה רגלית של ארושה כולל ביקור בכפר המסאי בו לימדתי בחודשיים הראשונים שלי בטנזניה, הפך לגיחות בנות חצי שעה לעיר, מלוות בריצה מסוקלת רגליים חזרה למלון...
ולמרות זאת, נדמה לי שכן הצלחנו לחוות במידה מסויימת את החיים כאן. ביקור של 10 דקות בשוק בו אני עורך קניות, המוצף בריח הדגים המיובשים בשמש, הליכה ברחובות מותקפי הדלה-דלה (הם סירבו בכל תוקף לעלות על המיניבוסים העירוניים האלה), ובעיקר מפגש עם שלל הריחות כאן, גרמו לאמא שלי להכריז שהמקום הזה "מטונף ומסריח ואני לי מושג איך אתה חי כאן, אולי תבוא כבר הביתה??". אחי רק הנהן בהסכמה עם פרצוף של "לא יכולת לבחור במקום אחר, אידיוט?". הנסיונות שלי להסביר שבאמת נעים לי פה ואני לא מתחרט לרגע על הבחירה שלי רק הביאו להחלפת מבטים אינטנסיבית, שלוותה בשרשרת התלחששויות כשהם חשבו שאני לא שומע.
אמנם ביקרנו במספר מקומות תיירותיים (ככל שפסק זמן של 10 דקות בין שלשול אחד למשנהו מאפשר), אבל מבחינתי עיקר העניין היה הביקור במקומות הפרטיים שלי: ביום הראשון ביקרנו במשרד שבו התנדבתי בשלושת החודשים הראשונים שלי, ובבית הישן. מאחר ולא חזרתי לבית ההוא מאז שעזבתי, זה הרגיש נורא מוזר. מאוד שמחתי לפגוש את ג`יימס, אבל פתאום זה הרגיש מאד שונה, והוכיח שוב שבית זה "רק קופסא שגרים בה", כמאמר המשורר, או כמאמרו של דודו זר בפרפר נחמד. בית זה משהו בראש, מעין פנטזיה. ביום השני ביקרנו בקמפ מוזס, בית היתומים בו אני מתנדב ובבית הנוכחי שלי. סיפרתי לילדים מבעוד מועד שהוא יבוא, ולכן כשהגיע "עוד גיל" יחד איתי לבית הספר, הילדים התרגשו מאוד. ג`וניסטה, אחת משתי התאומות שלנו, התרגשה מאוד מזה שגם אני תאום, ושאלה במבט מבולבל "מה, גם אחיך מוזונגו? (איש לבן)". כשהיא ראתה אותו היא לא יכולה היתה להפסיק לבהות.
אם עד הביקור בקמפ מוזס אמא שלי ואחי חשבו שאני משוגע שבחרתי לחיות דווקא כאן בתקופה הזו, נדמה לי שהביקור עזר להם להתחיל להבין מה בעצם אני מוצא כאן. שי אפילו הכריז שהשהיה בחברת הילדים השכיחה ממנו את השילשולים למשך כשעה. ביקור קצר בבית שבו אני גר החזיר את הדברים למסלולם, כאשר הביקור בשירותים שלי (ראו תמונה בכתבה קודמת) החזיר את התגובות למסלול הרגיל שבין "אדיוט" ל"משוגע". יחד עם זאת, בעוד אחי שרוע מעולף בסלון, ואני פורק מהמזוודה את שלל הדברים שהם הביאו לי (כן, לפטופ זה דבר מעולה, אבל למען האמת באותם רגעים התאנים המיובשות שימחו אותי הרבה יותר), אמא שלי יצאה לסיור קטן בין הבקתות אצלנו בחצר, לשיחת חולין עם השכנים. וכך, בשילוב מרתק של אנגלית, סווהילית, מסאית ועברית, הם העבירו כמה דקות, שאותם סיכמו השכנים במשפט "אמא שלך מגניבה!".
על הביקור בכפר המסאי נאלצנו לוותר. נסיעה של שלוש שעות למקום בלי שירותים, שהכפר הכי קרוב אליו הוא במרחק הליכה של שעה, נראה לי לא מתאים למצבו של אחי. אז במקום זה נשארנו יום שלם במלון, ישנים, קוראים ורצים לשירותים (הם), ומתענגים על האפשרות לעשות מספר בלתי מוגבל של מקלחות עם מים זורמים (אני).
טיפים לביקור בארושה
מאחר ועשינו גם כמה דברים תיירותים בביקור, הנה מספר טיפים:
- המלון בו שהינו, la Jacarande (עלות של 50$ לשלושה אנשים) היה סביר, אבל לא מעבר. אמא שלי העירה, כנראה בצדק, שבעבור עוד 50 יכולנו לשהות במלון מוצלח בהרבה כדוגמת ה-Impala. יחד עם זאת, המיקום של המלון היה מצוין- קרוב לעיר אבל רחוק מהרעש. מה גם שמלכתחילה אני תכננתי שההתרווחות במלון שווה יותר תהיה בזנזיבר.
- שוק האומנים, שממוקם מול ה- Arusha School ברחוב מקביל לרחוב הראשי, שווה ביקור (בעיקר אם אתם מחפשים מזכרות). הוא זול בהרבה מחנויות התיירים, וכמובן זול בהרבה מזנזיבר. כדאי לזכור שבטנזניה חייבים להתמקח, אחרת המוכרים כמעט נעלבים. בדרך כלל המחיר יתחיל מפי שתיים מהמחיר האמיתי. יחד עם זאת, אני נוטה להתפשר על מחיר שנראה לי הוגן, גם אם הוא לא הכי נמוך שאפשר. בכל זאת, המשמעות של חצי דולר בעיני שונה מהמשמעות שלו, עם משכורת של 50$ לחודש.
- כאשר חשבנו לבקר בכפר המסאי, פניתי לחברת Safari Makers שנמצאת ברחוב India. אמנם לא טיילנו איתם אז אני לא יכול באמת להמליץ עליהם, אבל לאחר שביטלנו אני הנחתי שאת הפיקדון אנחנו משאירים אצלם- הרי זה הרעיון של פיקדון, לא? אבל, כעבור כחודש, כשחזרתי לשם עם חברים שחיפשו לעשות ספארי, זיהתה אותי המנהלת והחזירה לי 50$ בלי שבכלל ביקשתי. אז זה לא אומר כלום על הספארי שלהם, אבל לחברה שמתנהלת כך נדמה לי שאפשר להניח שגם הספארי שלהם הוגן למדי. בנוסף, יש להם מוניטין והיצע של מי שמסוגלים להציע טיולים קצת שונים מהמקובל, אז נראה לי ששווה לנסות. לא משנה עם איזו חברה אתם בוחרים לצאת- אין לשלם את הסכום במלואו לפני היציאה.
סיור עירוני בזנזיבר
את החלק השני של הביקור, זנזיבר, המשפחה שלי כבר אהבה הרבה יותר. אפילו קצב השילשולים ירד כשהגענו לשדה התעופה (טסנו עם Precision air, כרטיס במחיר 140$, כיוון אחד). יש משהו מרגש לדעת שאתה בדרך לאחד המקומות היפים בעולם, וכאשר הוא מתחיל להתגלות כבר מהמטוס כמקום קסום... פשוט לא הצלחנו לשלוט בפרצי הצחוק. הגענו ל- Stone Town, העיר המרכזית באי של זנזיבר (העיר היא חלק מזנזיבר טאון, שכוללת גם חלק חדש ובלתי מעניין בעליל) ומיד שמנו לב לשינוי באווירה. לעיתים רחוקות יוצא לנו הישראלים להגיע למקום שמרגיש כל כך מוסלמי. זה הרגיש פשוט כאילו אנחנו באחת מאגדות האלף לילה ולילה: הסמטאות הצרות, קריאות המסגדים מכל פינה, הלבוש- בעיני זה היה מהפנט. אותם זה היפנט קצת פחות, אבל שפע של אוכל טוב, בצירוף עם החוף המקסים ועתיר סירות המפרש, גרם גם להם לחייך באופן בלתי נשלט. העיר עצמה חמה ולחה מכדי שאפשר יהיה להסתובב בה במשך היום, ולכן פעם נוספת התפנקנו במזגן של בית המלון, עד שאפשר היה לצאת מבלי לאבד ליטר נוזלים לדקה.
העיר קטנה מאוד, וסיור של כמה שעות מספיק בה כדי לראות את הכל. ולכן, יצאנו למחרת לסיור התבלינים המפורסם. האי ידוע בתבלינים שלו, ויש אינספור חברות שמציעות סיור בשניים-שלושה מטעי תבלינים כאלה. זו הזדמנות טובה לצאת קצת מהלחות של העיר, ולצפות, להריח ולטעום תבלינים - מוכרים ושאינם מוכרים - ובכל מקרה שלא כך היית משער שהם נראים מחוץ לקופסא הקטנה שקונים בסופר. הסיור היה נעים מאוד, אבל שלושתנו סיכמנו שההגדרה שלו כ"סיור חובה" קצת מוגזם. בדרך כלל הסיור כולל ארוחת צהריים מקומית (שאמורה להיות מעולה) אבל אנחנו, מסיבות מובנות, החלטנו שאנחנו לא במצב לזה. אחר הצהריים סיירנו עם אותו מדריך בסטון טאון עצמה, כי מאוד קל להתמכר לעיר, אבל להבין למה בדיוק אנחנו מתמכרים מסובך יותר. וכך, בסיור של כשעתיים, הלכנו בסמטאות הצרות (שאותן אמא שלי הגדירה כ"בחיים לא הייתי נכנסת לכאן בלי המדריך", ולי מאוד הזכירו את ונציה), תוך קבלת הסברים על כל מה שראינו ושאלנו. הוא הסביר, למשל, את הסימבוליקה של החריטות על הדלתות, שהן מהסממנים הבולטים ביותר מהאדריכלות הזנזיברית. כך גילינו, שמה שאנחנו חשבנו כסתם קישוט התגלה כחריטה של שרשרת מסביב לדלת, שנועדה לסמל שבעל הבית היה סוחר עבדים.
בכלל, הנושא של העבדות מורגש כאן הרבה יותר מבשאר טנזניה, מאחר וזנזיבר היתה נקודת המסחר והמוצא של העבדים ממזרח אפריקה אל חצי האי ערב. במסגרת הזו, האתר היחיד שהוא חובה לטעמי הוא שוק העבדים. השוק הזה התנהל במקום שבו נמצאת עכשיו הכנסיה הראשית של העיר, אבל הם השאירו מספר סממנים להסטוריה העגומה של המקום. בתוך מבנה סמוך נמצאים שני מרתפים בהם הוחזקו העבדים עד יום המכירה שלהם. המפגש עם המקום הזה כל כך מזעזע, ומזכיר כל כך מראות שרואים בטיולי בית ספר בפולין, שלא הצלחנו לדבר כמה דקות אחרי שיצאנו משם. בסמוך הוקמה אנדרטה לזכר קורבנות העבדות, שבי פשוט העבירה צמרמורת.
חופי זנזיבר המזרחיים
ביום השלישי לקחנו מונית (40$), ונסענו למלון שלנו בדרום החוף המזרחי של האי, במקום שנקרא Bwejuu. לאחר כשעה וחצי של נסיעה, שחצי ממנה בדרך עפר מעיקה, הגענו למלון, שנראה מאוד מבטיח. מייד כשהגענו יצאנו לטיול על החול- החול הלבן ביותר שראיתי אי-פעם, עמוס עצי דקל, בדיוק כמו שמבטיחה הפנטזיה. המים היו צלולים מאוד, והליכה של 100 מטר אליהם נראתה לנו עניין פשוט, אבל דחינו אותו בינתיים כי אצלנו אוכל קודם לכל. אז הלכנו לאכול במסעדה (המעולה!) של המלון, ולא ממש הסתכלנו לכיוון הים. כשסיימנו ונעמדנו היינו בהלם: החוף, שנראה מדהים כשהלכנו עליו קודם, הוחלף במים הצלולים ביותר שראיתי מימי, שטרחו והגיעו עד שלושה מטרים מהמלון. פתאום הבנו שמה שראינו קודם היה רק הבקרוב. שלושה ימים העברנו במלון, מטיילים על החוף, שוחים בבריכה, קוראים ואוכלים. המנוחה המושלמת. תקרית אחת שבה ניסינו לרכוב על אופניים לאורך החוף הבהירה לנו (בפעם המיליון) שספורט זה ממש לא בשבילנו (רכיבה על חול רך, בשיא הצהריים, מה חשבנו??). אז חזרנו לרביצה לצד הבריכה, או מתחת לעצי הקוקוס. מה עוד צריך?... המלון, אגב, נקרא Sunrise Hotel, והוא מומלץ בגלל שתי סיבות: א. הבריכה- בגלל ההפרשים בין הגאות לשפל, אם אין בריכה תאלצו לשכב בחום עד הצהרים. ב. האוכל פשוט מעולה. המלון נמצא כשלושה קילומטר צפונית לכפר.
לאחר שלושה ימים כאלה, בשלוש וחצי בבוקר, הם עזבו. מאחר וידעתי שזה הולך להיות מבאס מאוד, החלטתי לצ`פר את עצמי בעוד כמה ימים בזנזיבר, לפני שאני חוזר הביתה לארושה. מאחר והטיול עם אמא, לראשונה מזה המון זמן, היה טיול שאינו "טיול תרמילאים" אופייני, מצא חן בעיני הסגנון ושמרתי פחות או יותר על אותו סטנדרט גם אחרי שהם עזבו. ביום הראשון ישנתי במלון שנקרא Sau Inn בכפר Jambiani, שנמצא שני כפרים דרומית לבווג`ו. גם פה הבריכה היתה גורם מכריע (60$ ליחיד). מאחר ומעולם לא הייתי טיפוס של ים, ארבעה ימים הספיקו לי. בחמישי לקחתי את עצמי חזרה לסטון טאון, שהרגשתי שעדיין לא מיציתי. מאחר ובכל זאת כבר לא חייתי ממקורות המימון של אמא, הפעם כבר לא לקחתי מונית אלא מונית משותפת (shared taxi). הסיפור עם המוניות האלה זה שהן עוברות בין בתי המלון ובמחיר של 4-5$ לוקחות אותך לעיר. זה קצת יותר איטי וקצת פחות נוח, אבל ההפרש במחיר הוא של בערך פי 10. הטריק בסיפור הזה הוא שבתי המלון לא מספרים לך על האופציה הזו, משום שיש להם נהגי מוניות משלהם שהם רוצים לפרנס, ולכן צריך לדרוש בעצמכם ולעמוד על המחיר. המוניות המשותפות מחברות בין שני מקומות לעיר: הכפרים Bwejuu / Paje / Jambiani בדרום, והכפר Nungway בצפון.
את הימים הבאים בסטאון טאון הקדשתי לעוד ועוד טיולים בסמטאות שאמא שלי פחדה מהן, וגם לרביצה מול הטלוויזיה (כמה התגעגעתי לטלוויזיה!) במלון. גם הוא, שנקרא Bagani house hotel, היה מוצלח ביותר: החדרים יפים עם מקלחות, מאוורר, טלוויזיה וכספת, במיקום מעולה (מעבר לכביש ממלון Chavda שהזכרתי), ועולים רק 30$ ליחיד (ב-45$ לזוג זה כבר ממש מציאה!). יום לפני שעזבתי החלטתי לנסוע לאי שנקרא Chumbe. זה אחד מהפארקים המימיים היחידים בטנזניה, וזה מבטיח אפשרות לצלילת שנורקל מדהימה. אבל השנורקלינג זה רק חלק מהסיפור. האי הוא אחד המקומות הכי יפים שראיתי מימי. בשביל להגן על הסביבה הימית, המקום מוגבל מאוד בכמות האנשים שיכולים להיות על האי ברגע נתון, ולכן יש עליו רק 7 בונגלואים, כולם כל-כך ידידותיים לסביבה שזה נראה שהם כבר מזמן לא סתם ידידים... הכל שם מתוכנן כך שלא יפריע לטבע, וזה הופך את החוויה למרתקת. כמובן שלישון שם עולה בהתאם: בסביבות 200$ לאדם, כולל הכל. אני הסתפקתי בטיול יום, שמרגיש מאוד אקסקלוסיבי ועולה 70$- זה כולל את התחבורה לאי, טיול מודרך עליו, ארוחת צהריים מעולה ולבסוף הצלילה. שווה כל גרוש! חשוב לדעת שבגלל הגבלת השוהים על האי, והעובדה שמעדיפים להעלות על האי את התיירים הישנים על מבקרי היום, לא תמיד ניתן להגיע- יש להתקשר יומיים לפני המועד, ולברר- ובכל זאת, מומלץ בחום!
אמנם כמות ההפתעות שחיכו לי בבית בארושה המתיקו מעט את המצב, ובכל זאת, החזרה לארושה, הפעם בלי אמא שלי או אחי, היתה קצת מבאסת. לשמחתי, חזרתי ביום ראשון בערב, כלומר כבר למחרת הלכתי לבית הספר. קריאות השמחה של הילדים השכיחו ממני הכל. כמעט.
