חוזרים לשגרת המטיילים
"תבכי לי עכשיו, תבכי אני אומר, זה כואב זה יכאב אבל בסוף זה ישתחרר... תבכי במקומי אני כבר לא יכול לבכות, אני תפקידי לנגב לך את הדמעות."
לפעמים אתה למעלה ולפעמים אתה למטה, זה הדימוי הכי טוב שניתן לומר על מצבי הרוח בטיול. ובשבוע האחרון מאז מותו של סבה של שרון רוב הזמן היינו למטה. אני מניח שלכל אחד יש את הרגע הזה בטיול שהוא פשוט חייב, אבל חייב להיות בארץ. יש כאלה שזה קורה להם ממש יום לאחר הנחיתה בגלל "השוק הראשוני", יש כאלה שפשוט לא יכולים לחיות יותר עם הגעגועים, ויש כאלה שטרואמות (כמו במקרה של שרון) גורמת להם להרגיש את המחסור הזה שיש בטיול לחמימות של המשפחה, של המוכר.
שרון: אין בן אדם אחד שטייל בעולם שלא חשב לפחות פעם אחת על לחזור הביתה. השבוע אפילו גיליתי שמישהי שאני מכירה חזרה לארץ לאחר שבוע בלבד בדרום אמריקה, ככל הנראה בגלל קשיי התאקלמות. במקרה שלי ממש לא ציפיתי להרגיש ככה במקום שקיוויתי וכמהתי להיות בו כל כך הרבה. במקרה שלי לאחר המוות של סבא שלי זה ברור מאליו שהדבר שהכי חסר לי זה המשפחה שלי. המחשבות שעוברות לי בראש כמו: "לעזאזל עם החוויה, אני רוצה הביתה" נכבות בדרך כלל מהר מאוד, אך ברגעים אלה מתעקשות להופיע שוב ושוב. זה לא קל להאבק בהם ולדרוש לממש את החלום עד תום, למצות את שהותי ואת מירב האופציות ביבשת הזאת. אני חושבת שהדבר שמחזיק אותי כעת יותר מכל (ומעבר ל"הטפות" החוזרות של עידן) היא העובדה שכבר עברתי כמעט חצי מהזמן שייעדתי לעצמי לבלות פה. אבל הזמן מרפא את הכל והגעגועים נרגעים להם בעזרת התמיכה של חבריי למסע. ואוטוטו ברזיל מחכה לי עם חופיה החמים, מימהם כחולים ואיך אפשר בלי מיץ פירות טבעי לשיפור האווירה.
אני מאמין שהעובדה שלא היינו לבד וטיילנו עם עמית ואיתי הכריחה אותנו לשמור על שיגרה ולהמשיך בטיול הרגיל. לשמחתי, עם הזמן, הדברים חזרו למסלולם, והחיוך חזר לפנים. כשסיימנו את הקראטרה הצלחנו כבר באותו יום לעבור את הגבול לארגנטינה, ממש דקות ספורות לפני שהגבול נסגר. הגענו כבר כשירד הלילה לעיירת הגבול לוס אנטיגואוס (Los Antiguos), ושם מצאנו אתר קמפינג נחמד אצל משפחה מקומית שאפילו נתנה לנו לטעום מהדובדבנים הטריים...מעדן! למחרת, לאחר, שניצלנו את היותינו בארגנטינה לארוחה טובה, עלינו על האוטובוס, לנסיעה הארוכה ביותר שלנו בטיול- 22 שעות לאל קלאפטה (El Calafate). גם אם הנסיעה עוברת טוב וגם אם לא, זה עדיין לא דבר פשוט לשבת על כסא במשך 22 שעות, אבל איכשהו עברנו כולנו את הנסיעה בשלום והגענו בצהריי היום לעיר התיירותית אל קלאפטה.
לתחילת הכתבה
חשש מישראלים באל קלפטה
עוד לפני שהגענו לעיר כבר שמענו שמועות על כך שהעיר יחסית מלאה בתיירים ושלא קל למצוא מקום לישון. אבל בגלל שיכולנו להתפצל לשני זוגות ידענו שהכי גרוע נישן בנפרד. אני חושב שהסתובבנו במשך שעתיים ולכל מקום שנכנסנו שמענו את אותה תשובה: !FULL. לאחר שכמעט התייאשנו לחלוטין שמענו שיש משרד תיירות שיודע על מקומות פנויים בעיר. כשהגענו לשם הפקידה התחילה להקריא שמות של אכסניות שנותרו בהם מקומות פנויים אך מייד קלטנו שבחלק גדול מהם כבר היינו, ולא היה בהם מקום. ואז קיבלנו את ההסבר.
מתברר, כך היא אמרה, שיש הרבה מקומות בעיר שעל אף שיש להם מקום פנוי הם מעדיפים שלא לקבל ישראלים, ומקווים שיבואו תיירים אירופאיים או מקומיים במקומם. בהתחלה לקחנו את זה ממש קשה. תבינו, היינו לאחר נסיעה של 22 שעות, עייפים, רעבים, תשושים ומסריחים, וכל מה שרצינו זה רק מיטה ומקלחת, וכבר שעתיים שאנחנו מסתובבים בעיר עם כל הציוד על הגב ועכשיו מתברר שלא מוכנים לקבל אותנו כי אנחנו ישראלים. אמת היא שבהתחלה האינסטינקט הוא להאשים אותם. כולם אנטישמים! כולם שונאי ישראל! בקיצור, הם הרעים ואנחנו הטובים. אבל כשחושבים על זה קצת, צריכה להיות להם סיבה מספיק טובה כדי לוותר על הכסף של התיירים הישראלים, ובסופו של דבר הגיוני שהם עברו מספיק טראומות עם ישראלים כך שהם הגיעו להחלטה לא לארח יותר ישראלים.
כבר שמענו בעבר מספיק סיפורים על ישראלים שמרעישים באכסניות, שוברים דברים, עוזבים בלי לשלם, משכירים רכב ל-4 ונוסעים בו 7 אנשים ועוד מחזירים את הרכב עם טיפת דלק במקום עם מיכל מלא...והדבר הכי מעצבן בכל הסיפור הוא שאנחנו הם אלה שנענשים על כל הבאלאגן שעושים אותם בעייתים. ובתור אחד שכבר טייל פה לפני 5 שנים לדעתי המצב הולך ומחמיר ובכל שנה רק נוספים אנשים ומקומות שלא מסכימים לעבוד עם ישראלים. עוד נגיע למצב שכאשר הדור הבא של ישראלים יגיע לדרום אמריקה הם יצטרכו לישון באוהל חצי שנה. לבסוף בלית ברירה נאלצנו להקים אוהל באתר קמפינג, על אף שכבר עברו 3 לילות מאז שישנו במיטה בפעם האחרונה. לקראת ערב, אחרי שקצת נרגענו, הלכנו להשכיר רכב בכדי לנסוע למחרת לקרחון המתנפץ. אפילו בסוכנות להשכרה יכולנו לראות שהם חוששים מזה שאנחנו ישראלים וכששאלנו אותם הם סיפרו לנו על כל מיני מקרים שבהם ישראלים התעלמו מההוראות ומהחוקים וגרמו להם נזקים. חשוב גם להבין שגם בצד השני לא חסרים מקרים של התנהגות גרועה. יש הרבה עסקים שמנסים לגנוב מתיירים ולתחמן אותם בצורה זאת או אחרת, אבל עדיין זה לא מצדיק התנהגות ברברית ושטויות כמו להתמקח שעה על שקל שפוגע רק בנו בסופו של דבר.
למחרת בבוקר, קמנו ב-5 וחצי, ובשש כבר יצאנו עם הרכב לקרחון המתנפץ. המליצו לנו לנסוע מוקדם בבוקר גם כדי לראות יותר התנפצויות וגם כי זה יוצא זול יותר שכן לא צריך לשלם כניסה בשעות מוקדמות, על אף ששילמנו את דמי הכניסה ביציאה... אבל כשרואים את הקרחון (Perito Moreno) הענק הזה לפניך שום דבר אחר כבר לא מעניין אותך...פשוט מרשים! מדובר על שדה קרח עצום של מאות קילומטרים מרובעים שמסתיימים בקיר ענק בתוך אגם בצבע טורקיז יפהפה. הצבעים של הקרחון כל כך יפים ומיוחדים. ניתן להבחין בכל סוגי הכחול האפשריים- מתכלת ועד כחול חזק, הכל תלוי בכמה חמצן כלוא בתוך הקרח. ככל שהקרחון עתיק יותר ולכן עם פחות חמצן, כך הצבע הכחול חזק יותר.
ואז הגענו לחלק המעניין באמת- ההתנפצויות. פעם בכמה דקות נשמע רעם כמו של רעם חזק ואז חתיכה מהקרחון (אם יש לכם מזל אז חתיכה ענקית) נופלת בבום גדול לתוך האגם. בהתנפצות הכי גדולה שראינו, במקרה לחלוטין, איתי צילם סירטון וגם תפס את ההתנפצות כולה, כך שגם קיבלנו מזכרת מרשימה. (למי שרוצה לראות תשלחו לי מייל דרך הלינק שבצד שמאל למעלה ואני אשלח לכם את הסירטון). העברנו כ-4 שעות בקרחון וראינו למזלנו לא מעט התנפצויות. לקראת הצהריים המקום כבר התמלא בתיירים אז חזרנו אל העיר. בעיר עצמה ניצלנו את המשך היום להתארגנויות לטרק הפיץ רוי (Fitz Roy) ולשיטוטים בעיר. הופתענו גם לגלות מעבר למספר הגדול של מוצילרים ישראלים גם מספר גדול של תיירים ישראלים מבוגרים יותר. מוזר לפגוש ישראלים שמטיילים עם מזוודות וישנים בבתי מלון מפוארים...חלקם אפילו התייעצו איתנו לגבי ה"אטרקציות" ואנחנו רק קיווינו שמישהו מהם ירחם אותנו וייקח אותנו למלון המפואר שלו במקום לישון שוב באוהל...לא קרה.
למחרת שוב קמנו מוקדם בבוקר ועלינו על האוטובוס לאל צ`אלטן (El Chalten) שהיא העיירה שממנה יוצאים לטרק הפיץ רוי. את הטרק הזה ניתן לעשות בין יום אחד לשלושה ימים ואנחנו בחרנו את אפשרות הביניים ומייד לאחר שהגענו לעיירה התחלנו את הטרק הקליל. הטרק באמת נחשב לקל מאוד וזאת גם הסיבה שהמון אנשים עושים אותו. את הר הפיץ רוי המדהים, שהוא בעצם סלע גרניט עצום בגובה של יותר מ-3000 מטר, ניתן לראות כבר מהעיירה, וככל שמתקדמים במסלול כך מתקרבים אליו יותר. שעה וחצי של הליכה וכבר הגענו למקום נפלא לארוחת צהריים- לגונה קפרי, שהיא לגונה קטנה ויפה שממנה נשקף הפיץ רוי. משם כל מה שנותר לנו זה עוד שעה וחצי של הליכה וכבר הגענו לאתר הקמפינג. לאחר שהתמקמנו ושמנו את האוהלים התחילו פתאום משבי רוח חזקים להכות באזור. בסופו של דבר נאלצנו להסתגר בתוך האוהל שכן הרוחות התחזקו והעיפו ענני אבק אדירים כך שלא היה ניתן לשבת מחוץ לאוהל. אבל גם בתוך האוהל לא קיבלנו שום הגנה. הרוח החזקה הצליחה להכניס כמויות אבק אדירות לתוך האוהל ותוך שנייה כבר נראינו כבני 80 עם כל האבק בשיער, בבגדים ועל הציוד. נאלצנו לבנות מחסה לאוהלים מהרוח ולהמתין בתוך האוהלים. בערב כשהרוח טיפה נרגעה יצאנו החוצה על מנת לבשל ארוחת ערב ענקית- 600 גרם פסטה ברוטב עגבניות, ואכלנו ביחד בתוך האוהלים.
טיפוס לקרחון הפיץ' רוי
שעון המעורר צילצל בשלוש וחצי לפנות בוקר. לא, זה לא שהשתגענו פשוט רצינו לעלות לבסיס ההר ולהנות מהזריחה כשהשמש עולה לאיטה מאחורי הר הגרניט. לא זריחה ולא נעליים...קמנו בשלוש וחצי והזדעזענו: בחוץ הרוח התחלפה במבול חזק ולא מספיק שכל תוכניות הזריחה נעלמו להם, אלא שבנוסף גילינו שכל המחסה שבנינו מהרוח אמנם עזר להגן מהרוח, אבל גם עזר להחדיר את המים לאוהל...מצאנו את עצמנו ישנים בתוך בריכה אולימפית.
שרון: מי אמר שאי אפשר "לדפוק" מקלחת בטרקים, אפשר גם אפשר! רשימת הנזקים שלי לא מסתכמת בלילה חסר שינה אלא גם במזרן רטוב, שק שינה רטוב וכרית לראש רטובה. מיותר לציין שאת הלילה ביליתי בהתעוררויות בלתי נפסקות, רק על מנת לגלות שהשיער שלי שוחה בשלולית מים. ניסיונותיי להתכווץ ולהיכנס פנימה יותר לשק השינה עלו בתוהו והשלולית התרחבה, כך שעידן מצא את עצמו חולק את האיזור שלו באוהל ואת שק השינה שלו עם חברתו הרטובה...שנינו נרטבנו עוד יותר כשאני החלטתי שאי אפשר יותר להתאפק (במיוחד עם צלילי טיפות הגשם הנופלות) והלכתי להטיל את מימיי, וכשעידן נאלץ לצאת בגשם על מנת לתקן את המבצר שבנינו על מנת להפסיק את זרימת המים פנימה.
בצורה בלתי אפשרית ובלתי נוחה העברנו את שארית הלילה וקמנו בבוקר רק כדי לגלות שהגשם לא נח לרגע. העברנו את הזמן בתוך האוהלים מנסים להציל את שארית הציוד שעוד נותר יבש. לקראת הצהריים כשהגשם נחלש החלטנו לטפס בכל זאת לבסיס ההר. אמנם ידענו שהראות תהיה גרועה בגלל מזג האוויר אבל זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שכן כבר היו לנו כרטיסים חזרה לאל קלפאטה עוד לאותו ערב. העלייה היתה ממש תלולה אבל לפחות עלינו ללא הציוד שהשארנו למטה באוהלים. לאחר כשעה של עלייה הגענו לתצפית. אגם יפיפה עמד ליד בסיס הר הגרניט. לצערנו, כפי שתיארנו לעצמינו העננים הסתירו את רוב הפיץ רוי כך שמה שנותר לנו לראות זה את הלגונה ואת הנוף שנפרש מאחורינו, אבל לא הצטערנו על כך שכן ביום הקודם זכינו לראות מדהימה מלמטה. לאחר שירדנו חזרה וקיפלנו במהירות את האוהלים גילינו שנותרו לנו רק 3 ורבע שעות עד לשעת יציאת האוטובוס ולפנינו היה עוד מסלול של שעות הליכה.
אני ושרון יצאנו ראשונים והתחלנו את המסלול חזרה באותה הדרך של היום הראשון. לאחר כ-40 דקות של הליכה שמנו לב שמשהו לא בסדר. הנוף מסביבינו לא היה מוכר, אך מכיוון שראינו אנשים לפנינו המשכנו באותה הדרך. כשהגענו פתאום לאגם שלא ראינו עד כה, כל נורות האזהרה נדלקו ופתחנו מפה. התברר לנו שטעינו באחת הפניות ובמקום ללכת בסלול חזרה של שלוש שעות היינו במסלול חזרה מוארך של ארבע וחצי שעות! (ולהזכירכם נותרו לנו כבר כשעתיים וחצי עד ליציאת האוטובוס האחרון). בשלב זה התחלנו ללכת כמו משוגעים. בחלקים המישוריים ובעליות הלכנו הכי מהר שיכולנו. בירידות כבר רצנו והכל עם מוצ`ילה כבדה על הגב. בחצי הדרך כבר כמעט נגמרו לנו כל המים אך לא היה לנו זמן לעצור ולחפש מים והמשכנו בקצב המהיר. לאט לאט הרגליים נהיו יותר כבדות ולשנינו בערו כפות הרגליים מהכאבים, אבל אסור היה לעצור אפילו לדקה.
ידענו שאיתי ועמית ודאי מחכים לנו כבר בתחנה ולא מבינים איך יצאנו לפניהם ועדיין לא הגענו. בשלב מסוים, כמה קילומטרים לפני הסוף, מצאנו פלג מים קטן ועצרנו במהירות כדי למלא מעט מים. כשחזרנו אל השביל הצר מצאנו את עצמינו נכנסים בדיוק באמצע קבוצה של מה שנראה כמו טיול מאורגן של בית אבות גרמני. לכל אחד מהאנשים היו בערך 4 מקלות הליכה בממוצע והם הלכו כל כך לאט שכמעט השתגענו. לא היה לנו את הזמן ולא את הכוח לנימוסים והתחלנו לקפץ כמו קופים מסביבם כדי לעקוף אותם בזמן שהם סיננו דברים שנשמעו לנו כמו קללות בגרמנית. אבל לנו לא היה איכפת. כל מה שרצינו זה להתקדם גם אם זה על חשבון של חוסר נימוס לבית אבות גרמני שלם. לבסוף כל ההשקעה השתלמה. עשינו מסלול של 4 וחצי שעות בתוך שעתיים וארבעים, ואפילו נותרו לנו כמה דקות כדי לקנות מעט אוכל שכן השעה הייתה כבר 6 בערב ולא אכלנו דבר באותו היום.
כשעלינו על האוטובוס כל שנותר לנו היה להתמוטט בחוסר כוח במושבים שלנו ולנסות להחזיר את התחושה לרגליים ולברכיים הכואבות. במידה וגרמנו לסכסוך דיפלומטי בין ישראל לגרמניה אנחנו מצטערים מעומק ליבנו... אבל שילמדו ללכת מהר יותר! כשהגענו בשעת לילה מאוחרת לאל קלפאטה הופתענו למצוא מקום פנוי, ולאחר 6 לילות של לינה באוהל ובאוטובוס, סוף סוף יכולנו להעביר לילה כמעט מושלם (זה היה מושלם אם היו מביאים לנו סדינים...אבל לא היה) ולכן ישנו בשקי שינה במיטה על מזרן אמיתי.
את היום שלמחרת הקדשנו לכלום! פשוט יום חופש! אתם ודאי חושבים לעצמכם- איזה מוזר הבחור הזה, מה הוא מדבר על יום חופש?! הרי הוא כבר שלושה וחצי חודשים בחופש! אז נכון...אתם צודקים בעיקרון, אבל לפעמים, כמו בתקופה האחרונה, יש ימים ממש עמוסים שרוב היום אתה בתנועה ובסידורים ובנוסף גם קם נורא מוקדם ועוד עושה טרקים כך שלכולנו התאים יום שלם של כלום. כך סוף סוף יכולנו לקום מאוחר ללא שעון מעורר, אכלנו במסעדה טובה, הלכנו לבית קפה, היינו שעות באינטרנט...בקיצור קצת חופש. מחרת נגמר החופש. עלינו בבוקר על האוטובוס לפוארטו נטלס, שוב פעם נוסעים לצ`ילה. הפעם ממש שמחנו שיש לנו "נסיעה קצרצרה". אין צורך להכין כלום והתארגן כי המרחק "קצר". רק אחר כך קלטנו שמה שבשבילנו היום נחשב לנסיעה קצרה (5 שעות) היה עד לפני כמה חודשים נחשב לנסיעה ארוכה ביותר שחובה להתארגן מראש, להכין אוכל, ולמצוא מיליון תעסוקות לשעות הנסיעה. אבל בטיול הזה נסיעה של 5 שעות זה כמו לקפוץ לסופר...
וכך חזרנו לצ`ילה, הפעם בשביל לעשות את הטרק אם לא הכי יפה אז אחד היפים בדרום אמריקה - טורס דל פיינה. אבל על כל חוויות הטרק בכתבה הבאה. לפני סיום, נזכרתי שבכתבה הראשונה הבטחתי לעדכן מדי פעם על עלויות הטיול. אז הגיע הזמן לעדכון קצר לאחר יותר מ-3 חודשי טיול. כמובן צריך לציין שכל אחד "מבזבז" סכומים שונים שלעיתים יכולים להיות שונים לחלוטין על אף שכולם נמצאים באותם מקומות. לנו בממוצע יצא בין 700-750 דולר לחודש לאדם. ייתכן שאנחנו לא המוצ`ילרים האופיניים עם כמעט חודש בבתים של ההורים ושל הלנה באורוגוואי, אבל אנחנו מרשים לעצמינו לאכול טוב, ולפעמים אפילו לישון טוב כך שאני מאמין שכל מוצילר יכול לתכנן לפי אותם הסכומים עם רווח ביטחון של 100 דולר למדינות האלה.
