שמורת ג'יודז'איגואו
סינים - עצבנתם אותי, כל הכבוד. לקח המון זמן, אולי כי יש לי סבלנות מפתיעה, אולי כי ביליתי הרבה זמן עם טיבטים, אבל בסוף הצלחתם, אז אני קם והולך למונגוליה, תנסו לעצור אותי (אני לא מופתע אם כמעט תצליחו גם במעבר הגבול).
אז עזבתי אתכם כשעזבתי את צ`נגדו ונפרדתי ממייגן על הדרך. כדי להקל על הפרידה הצטרפו אליי ואל נמרוד - סיגל (בלי מירב שחזרה לארץ) ויונתן (אם אתם קוראים קבועים אתם אמורים כבר לדעת מי אלה, אם לא - לא נורא). התוכנית הייתה פשוטה - לקחת אוטובוס לג`יודז'איגואו, השמורה הנפלאה שנמצאת בצפון סיצ`ואן. אם לא יהיה אוטובוס לשם, אז נקח לסונגפן (Songpan ) לפחות. אז הגענו לתחנת אוטובוס ואין כרטיסים לג`וזיי גו. בעזרת עמל רב והמון תנועות ידיים, שימוש בשיחון ולבסוף סינית דוברת אנגלית, הצלחנו להבין שהאוטובוס לסונגפן יוצא מתחנה שנמצאת פחות או יותר מחוץ לצ`נגדו רבתי. הסינית דוברת האנגלית שלנו התגלתה כנחמדה באופן יוצא דופן, לקחה את כולנו ביד לתחנה של האוטובוס העירוני שמגיע לתחנה לסונגפן וראתה שאנחנו עולים על האוטובוס הנכון. איזה תמים הייתי אז. בתחנה הצלחנו גם איכשהו להשיג כרטיס לסונגפן בעזרת תייר מלזי (או משהו מהאיזור) דובר סינית ויצאנו לדרך שמחים ועליזים. אז עוד הייתי אופטימי לגבי הסינים.
הגענו לסונגפן וסיגל הלכה לחפש ידיד שלה מהארץ שהיה אמור להיות שם. מקומית נחמדה בשם אמה תפסה אותה על הדרך ואמרה לה שהוא כבר עזב לג`וזיי גו (אמה, ניצוץ נחמדות בין ענייני חוסר נחמדות בצפון סיצ`ואן, עוד תופיע בהרחבה בהמשך). אז החלטנו גם אנחנו להמשיך לג`וזיי גו בעזרת רכב מקומי ששכרנו יחד עם חברנו המלזי והגענו בשעה מאוחרת לכניסה לפארק עצמו ששם ממוקם ישוב שהוא פשוט ערימה של גסטהאוסים על הדשא. אני, דברים כאלה לא מחבב. הצלחנו להתמקם במקום לא כל כך זול ואפילו לחטוף איזו ארוחת ערב לפני שהלכנו לישון. גם פגשנו את יפעת, טלי והדס שסיפרו לנו שהן כבר היו ביום הראשון שלהן בפארק (הכרטיס תקף ליומיים) והכינו אותנו לגזל שהולך לעמוד בפנינו.
למחרת הגענו לכניסה לפארק וגילינו את גודל השוד - מחיר כרטיס כניסה - 220 יואן (עם הנחה של כרטיס סטודנט 170, אבל צריך באמת כרטיס סטודנט), אבל זה לא כולל את האוטובוס שרץ בתוך השמורה (וחייבים אותו, כי השמורה גדולה מאוד) שעולה 90 יואן והכרטיס תקף ליום אחד בלבד. ומי שחשב על להתפלח, עוד לא שמעתי על בנאדם שהצליח בלי שהוא קנה כרטיס ליום הראשון לפחות. אז תבינו שמדובר בהוצאה מינמלית של 310 יואן כדי להכנס לפארק. זה די השביז אותי, מי הם שהם מרגישים שהם מסוגלים לקחת ככה מונופול על הטבע? שלמתי בחוסר חשק ונכנסתי, יחד עם יונתן ונמרוד, לא לפני שהצטלמנו על הכרטיס, כדי שנוכל להכנס גם מחר בלי תשלום נוסף.
אז ככה, השמורה הזאת היא גדולה, אם רוצים ברגל את כולה צריך מינימום של יומיים. עם אוטובוסים צריך מינימום של שעתיים. יש גם אופצייה ללינה בפנים, אם לא שמעתם, בכפרים הטיבטים (שהם יותר כפרי תיירות), רק שזה לא חוקי, אם אתם קוראים לזה שהפקידה בכניסה לוחשת לכם שאפשר לישון בפנים ושיש אנשים שישנו אצל עובדי השמורה. קיצר, עוד תרגיל שיווקי כדי שהכפרים בפנים יוכלו לקחת יותר כסף. השמורה בנוייה בצורת Y - שני נחלים שמתנקזים לנחל אחד שזורם אל הכניסה לשמורה ובדרך אגמי טורקיז צלולים צלולים, מפלים בלתי נגמרים והרבה יער טבעי. אז איך עושים את זה לעזאזל בלי לשלם פעמיים 90 יואן על אוטובוס? נלך ונראה, אמרנו.
התחלנו בלתפוס אוטובוס לקצה הימני של ה- Y, שאמור להיות היפה מבין שניהם. הגענו עד למעלה והתחלנו ללכת. יער נחמד, מים... בסדר. הרבה יותר יפי צבע כשהמשקפי שמש עליך. הרגשנו ממש מאוכזבים ושדי בזבזנו את הכסף שלנו. בסוף נכנענו ולקחנו את האוטובוס לאטרקציות העיקריות. אז זה באמת התחיל להשתפר - האגמים באמת קיבלו צבעים יפים והמפלים שצפו וקצפו ולא הפסיקו, אבל הנסיעה הזאת ממקום למקום מנתקת אותך לגמרי מהטבע, כאילו אתה במוזיאון לטבע. לא ממש נהננו עדיין. אז, בדיוק כשאספנו ישראלית אובדת בשם אנג`לה אלינו, החלטנו לוותר על האוטובוס ולהמשיך ברגל עד לפיצול של ה- Y . זאת הייתה החלטה נכונה. גם זה היה החלק הכי יפה של הימין של ה- Y וגם ההליכה החזירה לנו את ההרגשה של טיילים במקום תיירים סיניים.
הגענו לחיבור של ה- Y והחלטנו לתפור גם את הצד השמאלי של השמורה ואת החלק הקרוב לעשות ברגל מחר. הצד השמאלי, מסתבר, מורכב משלושה אגמים עונתיים וכמו שאומרים בסביבתי על דג האמור - זאת לא העונה. האגמים די ריקים אז די משעמם, פשוט ויתרנו על ללכת וחתכנו עם האוטובוס חזרה לכניסה. בדרך הצלחנו לאבד את אנג`לה, שדי עשתה את הרושם כבר מהתחלה שהיא מהטיפוסים האובדים.
חשבנו לישון בשמורה, אבל כבר שילמנו על עוד לילה בחוץ, אז החלטנו שנלך מחר כל היום ברגל ונתפוס מהחיבור של ה- Y טרמפ עם האוטובוס חזרה לכניסה (אני חוזר - טרמפ, לא נתפלח). את יום המחרת באמת עשינו בצורה הזאת וזה באמת שיפר את העניין אלפי מונים. היה ממש יום טיול כיף, לפעמים אפילו קצת שכחנו שאנחנו הולכים על מדרכות עץ והרגשנו כאילו אנחנו הולכים בבאמת 100 אחוז טבע. מה גם, שבחרנו להשאיר לסוף את החלק הכי יפה - המפלים הכי גדולים, האגמים הכי טורקיזיים ואפילו אגם אחד שיש בו חמישה צבעים שונים של המים, אם מסתכלים בזווית הנכונה. נורא התלבטתי מה להגיד לגבי הפארק - שווה או לא. אני עדיין לא בטוח. הפארק מהמם, אין ספק, אבל הצליחו להרוס את האווירה שלו לא מעט. אני אסתפק בלהגיד ככה - אני לא אגדיר את המקום כחובה, אבל אם אתם מתכוונים להגיע, וותרו על האוטובוסים כמה שיותר ולכו כמה שיותר ברגל בשביל שלא הולך על הכביש. זאת הדרך היחידה לקבל את האווירה הנחמדה שבטח הייתה פעם בכל הפארק הזה.
בדרך ללנגמוסי
יום המחרת, מגיעים חזרה לסונגפן, במטרה להגיע ללנגמוסי (Langmusi). לאוטובוס של אותו הבוקר כבר לא נגיע. יחד עם תיירת אוסטרית מבוגרת ובלי סיגל, אנחנו מנסים להתמקח עם נהג ואן מקומי שלא כל כך מבין לאן אנחנו רוצים ובכל מקרה רוצה מחיר גבוה. במקום, אנחנו מחליטים לחכות לאוטובוס שמגיע מצ`נגדו בצהריים ולנסות לתפוס מקום עליו. בבירורים עוזרת לנו אמה, אותה אמה שהוזכרה מקודם - סינית דוברת אנגלית רהוטה שנתנה לנו את הכרטיס ביקור שלה כשהגענו ולמרות שאני בדרך כלל לא בוטח במי שקופץ עליי בתחנת אוטובוס, החלטנו ללכת לארוחת בוקר אצלה. אמה מדהימה. פשוט דואגת להכל. אנחנו מתיישבים אצלה ומיד מקבלים אירוח מדהים. אין סוף פתקים על הקירות שממליצים עליה, לא מעט מתוכם בעברית. האוכל גם כן זול ואמה אומרת לנו שהיא לא רצתה להגיד את זה בתחנת אוטובוס, כי זה לא היה מנומס, אבל יש ג`יפ שנוסע ללנגמוסי ריק ותמורת 100 לאדם הוא יקח אותנו. אנחנו יושבים וחושבים על זה על ארוחת בוקר שאמה מגישה ואומרת - בתיאבון. עונה בבקשה על התודה שלנו וזוכה בתואר המכובד של הסינית הכי דוברת עברית שפגשנו. עד שאנחנו מחליטים ללכת על הג`יפ, הוא כבר נסע. לא נורא, נעביר לילה בסונגפן ונקח את האוטובוס לזוייגה (Zoige) מחר בבוקר. בינתיים יש זמן להסתובב בסונגפן, עיירה עם אופי טיבטי מעורב במוסלמיות עם אווירה שקטה וכיפית. נחמד פשוט להסתובב.
אנחנו הולכים לעזור ליונתן להשלים קצת כלי בישול, דבר שהופך להיות מצחיק מאוד כשיונתן מנסה להתמקח על סכין - הוא מראה ארבע, המוכר 5, הוא שוב 4, שוב 5, 4, 5, 4, 5 עד שזה נראה כמו סוג של זוג או פרד. בדיוק כשאנחנו חוזרים לאמה, אנחנו פוגשים את סיגל שהגיעה גם היא. אני חוזר לעוד סיבוב בעיר עם סיגל, לחפש אוכל בשבילה, למרות שאמה מבינה בענייני כשרות ואפשר לבשל בכלים שלך אצלה, ומזכרות בשבילי. אוי, איך אני אוהב להסתובב בעיירות הטיבטיות הללו. תוך כדי ההליכה אני מגיע למסקנה שהסיבה היחידה שפתאום נהיה לי להט כזה למזכרות היא שיש לי חשק לקחת כמה שיותר מהמקומות האלו איתי. מוקדם בבוקר למחרת, כולנו על האוטובוס לזוייגה, משם ניקח אוטובוס ללנגמוסי. הנסיעה מתחילה נחמד - כביש מסודר, ממש לא מה שמשתמע מהשם - הבק דור בין סיצ`ואן לגנסו (Gansu).
פתאום, הנהג יורד לדרך רכב אימתנית ובוצית והנסיעה מתחילה להיות יותר מתאימה לשם. הבוץ הולך ונהיה יותר עמוק, עד שאנחנו מגיעים לפקק - מקדימה משאית תקועה עמוק בבוץ וחפירות סביבה וסביב עוד משאית יותר קטנה שניסתה לעקוף אותה ונתקעה גם כן. אנחנו יושבים ומחכים, משחקים קלפים עם אחד הנוסעים, מדברים עם בחור שוודי שהיה איתנו על האוטובוס ושום דבר לא מתקדם. בסוף, האוטובוס מסתובב, כולם לוקחים את התיקים ומתחילים לצעוד בבוץ. אנחנו איתם - עוברים לאוטובוס בצד השני של הפקק. ביום כזה בוצי ונפלא אני החלטתי ללכת על סנדלים. הברקה.
ממשיכים בנסיעה המטלטלת, ברכס למעלה ניתן לראות כביש לא גמור שהיה פותר לנו המון בעיות. בסוף חוזרים לכביש, רק ששם יש מחסום משטרתי שמורכב מואן וקונוסים. השוטרים לא ממש מתעניינים ברצון שלנו לעבור, הנהג יורד ומתווכח איתם יחד עם עוד כמה מהנוסעים. אנחנו כבר מתחילים להתעצבן. בסוף עוברים. נוסעים עוד קצת, עוד רגע בזוייגה, עוצרים שוב. סוללים את הכביש בדיוק ואף אחד לא חשב על לסלול נתיב אחד ולהשאיר נתיב למעבר. שוב מחכים, בסוף כולם תופסים את התיקים שוב ושוב עוברים לצד השני. מגיעים כל מיני ואנים וג`יפים ואנחנו מצטופפים - 4 ישראלים, אוסטרית זקנה ושבדי הזוי באחד הואנים. אנחנו מגיעים ואז מסתבר שזה לא היה שירות מטעם האוטובוס, אלא הבחור רוצה כסף. 10 יואן לאדם על 5 דקות נסיעה. בלית ברירה אנחנו מתחילים להתמקח בדיעבד, אבל הבחור לא גמיש בכלל. מה גם שכל העיירה מתחילה להתאסף סביבנו ונהיה לא נעים. האוסטרית נשברת ומציעה לו 50 על כולנו, אנחנו לא מסכימים, אבל הוא כבר קיבל הצעה שהוא אוהב - הוא לא ירד ממנה. בסוף הוא מתעצבן ואומר שיאללה - כולם חזרה לואן, נוסעים חזרה. אנחנו נשברים גם כן ומשלמים לו את ה- 50, בדרך זורקים לו כמה מילים של חינוך ועויינות. הוא מחייך, את היומית הוא עשה עלינו.
אוטובוס ללנגמוסי - המרחק לא רב, אמור לקחת קצת יותר משעה. לי כבר נמאס, אני רוצה להגיע ומהר. אבל כרגיל, הכביש לא סלול לגמרי, יורדים לדרכי עפר קופצניות, אני מקלל בכל קפיצה ואיכשהו את ה- 40 קילומטרים האחרונים אנחנו עוברים בשעה וחצי, כולל עיקוף דרך הכפר הידוע צ`ינג טיז אל אחתק שבו כל נוסע באוטובוס יורד בדיוק בכניסה לבית שלו, גם אם התקדמנו רק חצי מטר מהעצירה הקודמת. טוב, לפחות הגענו עד לנגמוסי - עיירה שקטה, כמה שאפשר להשיג שקט בסין, שבתוכה עובר נחל יד הדרקון הלבן שחוצה בין מחוזות סיצ`ואן וגאנסו. האווירה טיבטית אבל שונה, כרגיל בזמן האחרון - מתובלנת מוסלמיות, אבל יש משהו שונה - טיבטיות שונה. לאט לאט אני מבין שיש כאן סוג אחר של טיבטים - הנוודים ומרגישים. תוך כדי חיפוש מקום שינה אנחנו פוגשים את אפרת, שיחד עם בעלה הטרי החליטה על סף גיל ה-40 לעזוב הכל ולצאת להרפתקה במזרח והיא ממליצה לנו את על הסנה הוטל (Sana Hotel) שאליו אנחנו התכוונו להגיע בכל מקרה. המקום באמת נקי, צוות נחמד ו- 20 יואן למיטה, מים חמים רק בערב. התמקמנו והלכנו ישר למסעדה האגדית של ליישה. ליישה ידועה במנות הגדולות שלה, ביחס החמים ובמחיר הזול, בייחוד בפרופורציה לגודל המנות. אבל הדבר שהיא הכי ידועה בו זה היאק - אטאק - המבורגר יאק מפלצתי שהוא על סף הבלתי ניתן לסיום.
מסלול סוסים
אני ונמרוד החלטנו לבדוק את העניין לעומק, אבל ליישה לא מוכנה להכין. הדבר היחיד שהחזיק אותנו בכל הנסיעה הסיוטית הזאת היה הפינטוז על היאק אטאק והיא לא מוכנה. צריך להכין את הלחם מראש, אתם רוצים - מחר. אנחנו מזמינים מראש לעוד יומיים ובינתיים הולכים לקבוע לעצמו טרק סוסים. סונגפן הוא המקום שבו רוב האנשים עושים טרק סוסים, אבל אומרים שבלנגמוסי יותר יפה. לא יודע להגיד, אני רק יודע לספר על הטרק שהיה לי. רצינו לעשות מינימום של שלושה ימים על סוס, אבל מסתבר מהבחורה בסוכנות (דוברת אנגלית טובה, אבל מהר קצת, אז קשה לפעמים להבין) שבאנו בדיוק בתקופה שהנוודים רועים בשטחים של הטרק, אז יש הגבלות. במקום קבענו יום אחד על סוס ויום אחד בהליכה חזרה, דרך פסגה בגובה 5000 מטר, או כך הם טוענים לפחות. 150 יואן לאדם ליום, לא זול, נקווה ששווה. קבענו אני ונמרוד (יונתן וסיגל היו מנועים להצטרף מפאת השבת) וחזרנו ללישה לארוחת ערב טעימה.
למחרת בבוקר התייצבנו בסוכנות ופגשנו את שני הסוסים שלנו, די זקנים למראה ואת צ`אמיי, המדריך הטיבטי שלנו. לא דובר אנגלית, אבל לא נורא - הסוכנות מציידת אותך בשיחון טיבטי בסיסי, עם מקביל בשביל המדריכים. מראש מדגישים - לא יורדים או עולים על הסוס לבד, לא דוהרים, אבל זה לא משנה, כמה שניסיתי להדהיר את הסוס שלי, הוא היה עצלן מדי בשביל זה (מה גם שהיה לו פחד מוזר מירידות). התחלנו ברכיבה איטית אל מחוץ לעיירה, מברכים בשלום את העוברים ושבים באנגלית, סינית וטיבטית (הלו, ני האו, טשידלק) ויצאנו אל ההרים מסביב. הירוק מדהים, הטיבטים האלו יכולים ללמד את הניו זילנדים, אירים וסקוטים כמה דברים על ירוק. אחרי 3 שעות בערך הגענו לבית עם מלא יאקים מסביבו ועצרנו למנוחה. בשדה ליד הבית צ`אמיי, שהסתבר כבחור ממש נחמד ובעל חוש הומור טוב, דאג להביא לנו גם בייבי יאק שנוכל להחזיק ולהצטלם איתו. נכנסנו לבית, שהיה די צנוע והסתבר לנו שזה הבית, כולל כל היאקים, הכבשים המוזרות, הכלבים הטיבטיים הענקיים, של צ`אמיי. מסתבר שהבחור בכלל לא מסכן. הוא הכין לנו ארוחת צהריים נחמדה (אורז וירקות, איך לא) ואחרי זה שיחקנו איתו קצת קלפים.
המשכנו ברכיבה עוד כמה שעות, דרך ירוק, סלעים ויאקים אל ריכוז אוהלים קטן שבו השתכנו ללילה. צ`אמיי לקח אותנו לראות את המקורות של הנחל שעובר דרך לנגמוסי, שנובעים באיזור של 50 מטר רדיוס פחות או יותר, ישירות מתוך הסלעים. חזרנו ואחרי עוד קצת קלפים אכלנו ארוחת ערב (נחשו מה? אורז וירקות) כשבינתיים מצטרפים אלינו בעלי המאהל, כולל כל היאקים שלהם. אחרי הארוחה שיקחנו קצת טאקי וצ`אמיי, שהבין את החוקים בערך רק מצפייה, הצטרף גם כן. היה ממש סבבה, פרט לזה שצ`אמיי התעקש להוסיף את חוק ההתפרצות שיותר מתאים ליניב מאשר לטאקי. סימנו שאנחנו רוצים לישון והופה - בלי לתת לנו לגעת בכלל - השק"שים נפתחו, שמיכות הפליז הוכנסו פנימה. לפני שנכנסנו לשק"ש, דאגו שנלך לשירותים, כי נהיה קר בלילה וברגע שנכנסנו פנימה - כיסו אותנו במעיל ענק ומעליו שמיכת יאק. היה רותח ומפנק, היה חסר רק סיפור לילה טוב ונשיקה במצח.
נמרוד השכים מוקדם בבוקר לראות חליבת יאקים ואני קצת התעצלתי לקום ופספתי את זה, אבל הספקנו לראות את הנוודים אוספים את הסוסים ואת היאקים ויוצאים למרעה. אחרי ארוחת בוקר ישראלית (למרות שאני בטוח שזה היה לגמרי במקרה) שהורכבה מפיתה טיבטית, חביתה, מלפפון ועגבנייה, התחלנו בטיפוס. היה ממש לא פשוט. זה לא רק שחתכנו את הצלע של ההר בלי שביל, זה גם שהיה חסר מאוד אוויר בגבהים כאלה של מעל 4500 מטר. אחרי לא מעט עצירות שבהן פגשנו כל מיני חברים של צ`אמיי שהיה עסוקים במה שנראה כמו התגנבות, אבל למעשה זה היה בחינה מדוקדקת של הקרקע בחיפוש אחר שורש מקומי שמחירו 20 יואן לחתיכה אחת ואמור להיות טוב מאוד לבטן ולבריאות באופן כללי, הגענו לפסגת ההר. ההר מקודש כמובן לטיבטים ובראשו שטח שמוקף בדגלי תפילה ובמרכזו ערימה חרוטית של כלי עץ דמויי כלי נשק. על פסגת הר זאת חוגגים המקומיים את האירוע ההיסטורי בו אמרו הטיבטים אחד לשני - זה טיפשי שאנחנו נלחמים על שטחי מרעה, בואו נכתת חרבותינו ושולם שולם לעולם. את החגיגה הם עושים על ידי עלייה לראש ההר ורכיבה במעגלים על גבי סוסים סביב האנדרטה. גאונים הטיבטים - הם הבינו שמלחמה זה רע ופשוט, סתם ככה, הפסיקו להלחם. אולי כדאי שנלמד קצת מהם.
הנוף מראש ההר משתק פשוט. תצפית של 360 מעלות - לנגמוסי, ההר שמעליה על צוקיו, גבעות ירוקות אה-לה סקוטלנד עם צוקי אבן ענקיים שיוצאים מתוכם, מאחורי הכל ערבות דשא אינסופיות ובאופק - הרים מושלגים. כל אחד מאיתנו חגג את שבירת שיא הגובה היבשתי שלנו בצורה אחרת - אני שלפתי את הסיגר שאלכס, ידידנו מדצ`ין, נתן לי וישבתי ליהנות מהנוף, נמרוד אסף קצת מהשלג שעוד נותר שם והתחיל לעשות ג`אגלינג. צ`אמיי פשוט נראה משועשע מהכל. את שאר היום העברנו בתפירה של הרכס והתפעלות מהנופים, הליכה בעצלתיים שכזאת (קשה לעשות אחרת בגובה הזה) עד שחזרנו ללנגמוסי דרך עצירה באיזה חגיגה צבעונית של המוסלמים באיזור וביקור קרובים של צ`אמיי. היה שווה כל יואן, אין מילים לתאר. לא יודע איך זה בסונגפן, אבל אני ממליץ על לנגמוסי מאוד.
התחלתי להתעצבן שוב. הציוד שהשארנו עם הסוסים כדי שלא נסחב בעליות נתקע באיזה כפר בדרך. בינתיים ניסיתי לארגן לנו חדר בסנה הוטל, אבל הבחור לא היה מוכן לתת לי חדר לפני שהוא יראה שאני באמת מייצג שני אנשים. בסוף הכל הסתדר והיינו פנויים למלאכת היאק אטאק. רק שנמרוד לא הרגיש כל כך טוב, אז החלטנו לחכות עם זה טיפה. בינתיים פגשנו יחד עם סיגל ויונתן עוד חבורה של יהודים טובים - איתן, נגן גיטרה מטורף, טל ואלה ואני הצטרפתי אליהם כדי לסגור את השבת. בסופו של דבר נדדנו נמרוד ואני ללישה, שהייתה במצברוח זועף כרגיל, אבל עדיין עמדה במילה שלה והגישה לנו שני יאק אטאקים נאים. אני התכוננתי למלאכה קשה, היות ובחור אחד ציין על הקיר שלקח לנו 85 דקות לסיים את המנה, אבל 19 דקות מאוחר יותר, בלי יותר מדי קושי, הצלחת שלי עמדה ריקה. נמרוד החולה קלות לא כל כך עמד במשימה, אבל לפחות אני הצלתי את הכבוד, אבל הייתי קצת מאוכזב והרגשתי קצת כמו חזיר.
שיאחה והדרך למונגוליה
את הבוקר שלמחרת העברנו אצל ליישה על שקשוקה מעולה. ליישה על הבוקר, מסתבר, במצברוח טוב בהרבה והרבה יותר נחמדה. כנראה שעד הערב מצליחים לעצבן אותה לא מעט, המסכנה כנראה לא מתמודדת טוב כל כך עם העומס שמקנה הפרסום. בסוף היא אפילו דאגה להעלות אותנו על האוטובוס לחזו (Hezuo), עיירה על הדרך לשיאה חה (Xia He). הגענו לשם ואז גילינו שכמובן האוטובוס יוצא מהתחנה בצד השני של העיירה, אז היינו חייבים להפרד מעוד קצת כסף כדי לעלות על טוק טוק שייקח אותנו עד לתחנה השנייה. עלינו על האוטובוס והגענו לשיאה חה. נפלו פנינו. העיירה מגעילה, משעממת, בנוייה במיטב המסורת הקוביסטית הסינית. הנוף מסביב גם לא מדהים. לא הבנו על מה כל הרעש. התחלנו להסתובב ברחובות, להבין מה אנחנו מפספסים, אבל לא הצלחנו למצוא את זה. הרחובות הצדדיים היו יותר מגעילים מהראשיים. אפילו המלון שהיו לנו המלצות עליו - הטרה גסט האוס (Tara Guesthuose) היה לא משהו ויקר מדי. בסוף, בסיבובים שלנו מצאנו לפחות מקום נורמלי לאכול בו ארוחת ערב וגילינו שאפילו יש בו מיטות יותר זולות וצוות דובר אנגלית - ה - Overseas Tibetan Hotel ואפילו יש בו אוטובוס שיוצא ישירות לתחנת הרכבת ללנז`ואו (Lanzhuo) במעט יותר מאוטובוס רגיל ובשעה קצת יותר נורמלית מהאוטובוסים הציבוריים. קבענו לעצמנו אוטובוס ולחזור לשם לארוחת ערב והמשכנו לכיוון האטרקציה היחידה בעיר - מנזר לברנג (Labrang Monastery).
המנזר הוא אחד הגדולים ולמעשה הוא פשוט רובע שלם מהעיירה, עם בתי הנזירים וכמה וכמה מתחמים של מקדשים. הגענו לכניסה לאיזור המרכזי ומאחר והקופות היו סגורות, פשוט נכנסנו פנימה. היו שם לא מעט נזירים בגילאים שונים, חלקם עם הכובעים הצהובים בצורת סהר, בדיוק מסיימים את סשן הויכוחים שלהם (שאמור להיות די מעניין - הם יושבים בזוגות ומתווכחים עד שמישהו מחליט שהוא ניצח ונעמד ומכריז על זה) והתיישבו לתפילה - מסטר (או גורו, או מה שלא יהיה) יושב מול כולם ומזמר מנטרות בקול באס עמוק שגורם לו להשמע כמו דידג`ירידו בזמן שכולם יושבים מולו בחצי סהר ועונים לו במנטרות ומאחורי כולם הצעירים שבנזירים משתחווים בלי הפסקה, עם הצטרפות של מקומי חולף מדי פעם. הם מאוד נחמדים ולא אכפת להם להצטלם בכלל. תוך כדי צילום פגשנו שבדי בשם פר, צלם במקצועו, שמצלם גם בשביל אמנסטי לעיתים. התחלנו לדבר איתו על סין ועל טיבטים והוא חשף אותנו ללא מעט מהדברים הרעים שהסינים עושים - בתור אנשים ובתור עם. אני לא אכנס לכל הרשימה כדי לא להיות פוליטי מדי, אבל נזכיר רק את ההריסה של הטבע לטובת כסף, ניסויים גרעיניים בטיבט, דבר שיכול להשפיע על מקורות המים של קרוב לחצי מהאוכלוסיה של כדוה"א וכו`... היות ואני כבר ממילא הייתי חם על הסינים, זה רק עזר לי לטפח את הרגשות השליליים שלי.
היות ותוך כדי ארוחת ערב בושר לנו שהאוטובוס שבנינו עליו מקולקל, מצאנו את עצמנו שוב קמים מוקדם ותופסים אוטובוס ציבורי לבירת המחוז - לאנז`ואו, שידועה בתור העיר הכי מזוהמת בעולם (לידע כללי - סין מחזיקה ב-18 מתוך 20 הערים הכי מזוהמות בעולם ואם היא תמשיך בתוכניות שלה - גם אם כל שאר העולם ינסה לעצור את התחממות הגלובלית, סין עדיין תייצר מספיק זיהום בשביל לסכל את זה). כצפוי מכל זה - לנז`ואו היא מגעילה ומשעממת, הדבר היחיד שראוי לציון מהדרך אליה הוא ההשתנות הפתאומית של הנוף - עברנו איזה רכס אחד ופתאום - מדבר צחיח עם רכסים חשופים, אה-לה מצפה רמון, משובצים במסגדים ענקיים, בגודל קתדרלות. אחרי שהגענו מתחנת האוטובוס לתחנת הרכבת הרחוקה יחד עם אפרת ואייל (ההיא מלנגמוסי ובעלה), קנינו כרטיסים לאותו לילה ואני ונמרוד יצאנו לנסות למצוא משהו מעניין לעשות. אין, הדבר היחיד שיצא לי מזה, אולי זה פסיכוסומטי או שאולי זה באמת הזיהום - כאב ראש שליווה אותי מהרגע שהגענו עד שעזבנו וסיפק לי סיבה למצברוח זוועתי. הדבר היחיד שריפא אותי מזה הייתה ארוחת הערב שלנו - בחפשנו אחר משהו נורמלי מצאנו איזו שיפודיה מוסלמית והחלטנו ללכת על שיפודים בפיתה. הבחור עשה 5 שיפודים לאחד, סידר יפה בפיתה עם המון תבלינים והטעם - פשוט שווארמה בלאפה. זכרונות מהארץ עלו בי ושיפרו את מצב הרוח פלאים והמחיר בכלל - 4.5 יואן לפיתה + 5 שיפודים. מלאים ושמחים חזרנו לתחנת רכבת ותפסנו את הרכבת השנייה שלנו בסך הכל בסין לינצ`ואן (Yinchuan ), בירת מחוז ננגשיה (Nangxia).
הסיבה היחידה שבכלל עשינו את העצירה חסרת הטעם לכאורה בינצ`ואן היא קטע מהחומה הגדולה שנמצא קרוב ואמור להיות לא מתוייר ויפה. תפסנו אוטובוס מתחנת הרכבת אל העיר הישנה, שלפי הלונלי אמורה להיות יותר יפה מהחדשה, וגילינו שתוך שנתיים העיר הישנה הפכה להיות יותר חדשה מהישנה ומערבית למראה. לא הצלחנו למצוא את המקום שהלונלי ממליץ עליו ופתאום קפצו עלינו שני סינים דוברי אנגלית, סיפרו לנו שהמלון הזה סגור ואחד מהם הציע אפילו ללוות אותנו למלון אחר. הקטע המפתיע - אף אחד מהם לא עובד בשביל אף מלון, הם פשוט רצו לעזור. לאט לאט הבנו שאנחנו כנראה המערביים היחידים ביקרו בעיר מאז כתב עליה הלונלי. הגענו למלון שהיה קצת מעל הסטנדרטים הרגילים שלנו, בייחוד במחיר, אבל הסכמנו שבשביל לילה אחד זה לגמרי לא נורא וקיבלנו חדר מדהים ב- 45 יואן לאחד - מזגן, מקלחת צמודה, ממיר בטלוויזיה ואפילו סבונים, מגבות ושאר דברים שישראלים בדרך כלל חוזרים מבתי מלון איתם. זה המלון הראשון שהמילה מלון באמת מתאימה לו. למחרת ניסינו להגיע לחומה - הלונלי סיפר על אתר שנקרא 108 הדגובות (שזה סטופות עם כיפה. סטופות, דרך אגב, אלו המבנים הלבנים החרוטיים שבודהיסטים בונים במקומות מקודשים). תפסנו אוטובוס לעיירה הקרובה Qingtongxia Zhen.
כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים להגיע לייבלינגבה טה (Yibalingba Ta) שזה בסינית 108 הדגובות. הורידו אותנו בעיירה האפורה והמגעילה הזאת והצביעו לנו על הכיוון הכללי. תפסנו טוק טוק מפאת קוצר הזמן (עוד היינו צריכים לתפוס את האוטובוס האחרון לאותו יום חזרה לינצ`ואן) והגענו לכניסה לאתר. 20 יואן. הלכנו טיפה והגענו לנהר הצהוב שעובר שם. מסתבר שצריך לחצות אותו, במעבורת. אין ברירה, עוד 20 יואן. אז הגענו לכניסה לאתר. מסתבר שהכרטיסים שקנינו מקודם לא תקפים שם וצריך לשלם עוד 20 יואן כדי להכנס. נשבר לנו והחלטנו לטפס על איזו גבעה קטנה בסביבה עם מקדשים עליה כדי לראות איפה החומה. בשום מקום באופק, כנראה מוסתרת מאחורי הרכס הבא. זמן לא היה כי היינו חייבים לתפוס את הסירה חזרה לצד השני, חם כן היה, אז ירדנו מהר וחזרנו, מקללים כל הדרך את משאבת הכסף הסינית ואת הלונלי שאומר שאפשר לראות שם את החומה. דרך אגב, אם בא לכם לנסות גם כן, אני די בטוח שיש דרך בכביש להגיע לאתר עצמו, בלי לשלם כניסה (למה? לא ברור) ומעבורת ולהיות בלחץ של זמן. מה גם שדי יפה שם - שדות ירוקים על חוף הנהר הצהוב (בעצם חום) ומסביב רכסים מדבריים לגמרי.
חזרנו, עצבניים ביותר לינצ`ואן וגילינו שאין ברירה אלא להעביר שם עוד לילה. למחרת היה לנו יום להעביר עד לרכבת הלילה לחוחוט (Hohhot) והחלטנו סתם להסתובב בעיר, שיש בה אווירה רגועה ונחמדה והתיישבנו בפארק המקומי למשחק טאקי בצל. אולי זה הפאראנויות שפר השבדי הכניס לנו לראש, אולי זאת העובדה שלא ראינו עוד זרים בעיר חוץ משנינו, אבל כשהתיישב לידנו סיני והתחיל להסתכל עלינו משחקים, התחלנו לפתח תאוריות שעוקבים אחרינו. ככל שזה נמשך (בערך שעתיים וחצי) זה רק גבר ופתאום כל מיני דברים התחברו לנו - שני הסינים דוברי האנגלית שהובילו אותנו למלון הספציפי, לדוגמא. בסוף הסיני נשבר והלך, חבל הוא הפסיד מהלך מנצח מדהים שלי. עזבנו והלכנו לרכבת.
אני לא יודע למה נתקענו 4 ימים בחוחוט. אין כאן שום דבר מעניין, אלא אם בא לכם ללכת לערבות של מונגוליה הפנימית, אבל ערבות דשא יהיו לנו מספיק במונגוליה, אז ויתרנו. בהתחלה אמרנו שנפגש עם סיגל כאן (אחרי שנפרדנו בלנגמוסי מיונתן וממנה) ונכנס איתה למונגוליה, אבל לא מצאנו אותה. אולי זה החום הכבד, אולי זה הימים האחרונים שהיו עמוסים מאוד, אבל פשוט לא הצלחנו להזיז את עצמנו למקום אחר. חוחוט היא עיר שממש לא נשמעת מה שהיא. לא תואם לתואר בירת מוגנוליה הפנימית - אין שום מונגולים, לא מרגיש מדבר (חוץ מהחום) ולמעשה, הרחובות המרכזיים המטופחים הם מאוד מערביים, מרכז העיר מזכיר את מרכז צ`נגדו - רשתות מערביות (כולל מקדונלדס), קניונים ענקיים שמוכרים מותגי יוקרה ולשם שינוי - לא חיקויים אלא הדבר האמיתי (אפשר לראות במחיר). רק לטובת מי שיגיע במקרה לעיר הזאת - הנה כמה דברים לדעת:
מלון נחמד, לא הכי זול, אבל המחיר כולל ארוחת בוקר - חוחוט ריילויי הוטל (Hohhot Railway Hotel) - ממשיכים מתחנת הרכבת לכיוון הדאונטון עד שרואים אותו. 68 ללילה לחדר זוגי בלי מקלחת. המקלחות נפתחות ב- 6 ומזכירות נשכחות מימי הצבא. ארוחת הבוקר היא בופה נחמד, בעיקר דאמפלינגז למיניהם. המקום יחסית נקי, פרט לחורי הסיגריות בשטיח והעובדים חביבים.
חוצמזה, חוחוט היא העיר שיש לה זכויות יוצר על הכבישרחוב - לא מספיק שלחצות כביש זה הימור מסוכן מאוד (בצמתים הגדולים יש רמזורים רק למכוניות, לא להולכי רגל), בחלקים המרכזיים יותר של העיר יש נתיב מוניות על המדרכה עצמה, ככה שיש לך סיכוי לא רע להדרס גם על המדרכה ודבר אחרון - אם בא לכם להתפנק בעיר הלא מפנקת הזאת, אני ממליץ על אוריגוס פיצה וורקס (Urigus Pizza Works) שנמצא ליד ההולידיי אין. אנחנו נכנסנו לשם אחרי שהיה לנו חשק לפיצה ואז דרשו מאיתנו 40 יואן. על מה? שאלנו והם ענו בופה. הלכנו וראינו - הכל מהכל - פיצה, כמובן, פסטות, ירקות וסלטים, חטיפי בשר למיניהים, סושי, פירות, קינוחים, בירה. הכל אכול כפי יכולתך. נכון, 40 יואן זה המון, יש מי שיגיד שזה יותר מתקציב אוכל יומי. יש מי שיגיד שזה יותר מכפול, אבל בתור פינוק - זה מעולה. התפוצצתי כמו שהיאק אטאק לא פיצץ אותי. קיצר, לא יודע למה נתקעתי, אבל אני הולך. אני יודע שאולן באטאר לא מחכה לי, אבל לפחות הסינים לא יציקו לי שם. נתראה בערבות מונגוליה.
סיכום סין
סין סיכום ות` תודה ונגמרה העבודה......
טוב, אז אחרי חודשיים בסין יש לי כמה דברים קטנים להגיד ולהמליץ למטיילים השונים וכמה דברים גדולים להגיד לעולם - סין אינטנסיבית, יפה, מעצבנת, מכוערת, רגועה, בורה, אינטילגנטית, קיצר - סין, על שני החבר`ה עם הכינור הגדול, לא קיימת. קיים חיבור לא טבעי בין עמים שונים עם רוב שולט (שהוא אומנם 93 אחוז מהאוכלוסיה) שיושב רק על 50 אחוז מהשטח ובין שטחים גיאוגרפיים שונים בתכלית. לפיכך, כל ההמלצות שלי לא תקפות בהכרח לאיזורים שלא הייתי בהם כמו החוף המזרחי, מחוז שינגג`יאנג ובייג`ין שטרם הגיעותי. כמו כן, סין משתנה בלי היכר כל יומיים בערך, אז אל תתפלאו אם עד כשתגיעו לסין, שום דבר מזה לא יהיה תקף.
סין - התקציר:
ויזה: מהארץ אפשר להשיג ויזה חד פעמית של 30 יום בסביבות ה- 200 ש"ח, ויזה של שתי כניסות עם 45 יום או ויזה חד פעמית של 90 יום (יותר טוב) בסביבות ה- 250 ש"ח דרך איסתא. יש שמועות שאם ניגשים באופן עצמאי לקונסוליה אפשר לקבל יותר בפחות. בהונג קונג אפשר להוציא כל ויזה שתרצו דרך הסוכנויות השונות, אם אתם מוכנים להוציא מספיק כסף. ויזת עסקים לחצי שנה, רבת כניסות עולה בסביבות ה- 450 ש"ח, ולוקחת בערך 3 ימים להוציא. באופן ישיר תקבלו רק חד פעמית של 30 יום.
עונות: אין מה לדבר על עונות, סין כל כך גדולה ומגוונת שאיפשהו העונה טובה. כמה דגשים - בחורף כדאי להתרחק מהאיזורים הטיבטיים כי קפוא שם מוות והכל חסום, אבל הגובי ומחוז שינגג`יאנג מתקררים מאוד. בשיא הקיץ, לעומת זאת, גם בייג`ין היא מקום מאוד לא נעים. פשוט תבררו ממוצע משקעים וטמפטרטורות ספציפי למקומות שאתם רוצים להיות בהם לתקופה. באופן עקרוני, אפריל-מאי-יוני זו תקופה טובה די לכל מקום.
מטבע וכסף: יואן = 1.6 שקל / 7.8 דולר אמריקאי, נכון לזמן כתיבת שורות אלו. דרכים להתנהל עם הכסף: טרוולרים: די נוח, גם קל לעקוב אחרי הכסף ובמקרה של גניבה או איבוד, קל לשחזר. ניתן להמיר רק בבנק אוף צ`יינה, אז תמיד לראות איפה יש בפעם הבאה ולפי זה לפרוט כמויות כסף. העמלה היא 0.075% בערך. יש מקומות ספציפיים מאוד, כמו ז`ונגדיאן, שניתן לפרוט טרוולרים בבנקים אחרים, אבל אל תסמכו על זה. דולרים/ יורו מזומנים: יותר קל להמיר, לפעמים אפשר גם במלונות ובדרך כלל בבנקים שונים, אבל סתם מסוכן להסתובב עם זה. כרטיסי אשראי: העמלות יהרגו אתכם - יש עמלה להמרה לדולרים ואז עמלה ליואנים ועוד עמלה על משיכה וכו` וכו` ואז תמיד תסתובבו עם הרבה כסף עליכם. גם אם יעלם הכרטיס - אתם קצת תקועים לזמן הקרוב. מצד שני, אם הדולר ירד הרבה בזמן שתטיילו (נגיד כמו שקרה לי), יהיה עדיף העמלות של כרטיס על טרוולרים מבחינת הפסד כסף.
תחבורה: מן הסתם, בעיקר תחבורה ציבורית. השאלה - אוטובוס או רכבת? אז דבר ראשון - באיזורים הנידחים יותר, לא תוכלו לבחור. אתם תתפללו שאת ה-12 שעות נסיעה הבאות תוכלו לעשות באוטובוס שינה, אבל זה לא יעזור ואתם תעשו אותן בשעת בוקר מוקדמת על דרכי עפר בישיבה. אבל אם יש את האופצייה - בדרך כלל רכבת יותר זולה וטיפה יותר מהירה, מה גם שהם מעשנים פחות בתוך הקרון ברכבת ולא תלויים בקפריזות של הנהג לגבי שירותים וזה גם פחות מסוכן. משום מה, לעומת זאת, אני אישית ישנתי יותר טוב באוטובוסי שינה, אולי כי זה עדיף על להשאר ער ולראות איך הנהג נוהג. אז בקיצור - רכבת לוקחת. רק תצטיידו מראש באוכל ותקנו כרטיסים לדרגש התחתון, ככה יהיה לכם מקום נוח לשבת ולהתארגן ולשחק טאקי וגם השינה יותר טובה שם. לגבי טרמפים - יהיה לכם קל הרבה יותר באיזורים כפריים, רק תמיד תבררו קודם אם הטרמפ הזה הוא בחינם. זה ממש לא בטוח.
שפה: סינית שפה קשה. זה בטוח. ללמוד אותה זה מפרך, אבל אפשרי (אומרים שטיבטית זה הרבה יותר רע). בשביל להסתדר בסין ממש לא חייבים סינית. או אנגלית לצורך העניין. תתפלאו לראות כמה עברית בתוספת סימני ידיים ושפת גוף יכולים להעביר מסרים טוב. אבל - לא מעט פעמים ידעתי שעם קצת יותר סינית הייתי מסתדר הרבה ביותר בקלות, הייתי משלם הרבה פחות כסף או הייתי מגלה דברים יפים שהסתתרו ממני. אז - אם יש זמן, רצון וכח, תלמדו סינית. אם לא, לא סוף העולם, תמיד יש שיחון (ראו ספרים).
כרטיסים: כרטיס סטודנט - חובה. בסין לוקחים כסף על כל דבר. לא מעט פעמים תהיה הנחה לסטודנטים.
עלויות מחייה: בלי הונג קונג, שהיא יקרה הרבה יותר ובלי בייג`ין שגם היא יקרה ועוד לא הגעתי, הוצאתי סביבות ה- 1100 דולר בחודשיים בדיוק בסין. לא חסכתי יותר מדי, במיוחד לאחר שהגעתי למסקנה שאני אחיה רע בתור סטודנט, אז למה לחיות אז כבר עכשיו? זה לא שהתפרעתי, אבל גם לא התכלבתי יותר מדי. בלי הונג קונג ובייג`יןטיבט (שזה סיפור מההפטרה בפני עצמו) אפשר לרדת ל- 500 דולר לחודש וגם זה לא שיא ההתכלבות. המחייה בסין היא זולה, מה שמייקר אותה זה הנסיעות. סכום ההוצאות שלכם, בסופו של דבר, תלוי בכמה אתם זזים ממקום למקום.
כמה עלויות כלליות: לינה - 15 עד 20 יואן לאדם ללילה. אינטרנט - 2-3 יואן לשעה. מים - 2-2.5 יואן לליטר וחצי. סיגריות - 2.5 -200, תלוי מה בא לכם לעשן. בירות - 3-5 יואן. מנת נודלס / דאמפלינגז - 3-5 יואן. אורז עם ירקות - כנ"ל, אורז עם בשר - 8 יואן- כל זה במסעדות פועלים קטנות. אוטובוס עירוני - 1-2 יואן. קולה 600 מ"מ - 2.5 -3 יואן. סניקרס גדול - 3.5-4 יואן.
טלפון: לא השתמשתי ממש, נדיר שיש טלפון בחדר או במלון לשימוש האורחים. יש טלפונים ציבוריים בכל מיני מכולות ובחלקם אפשר להשתמש לשיחות בינלאומיות, אבל בסופו של דבר סקייפ זו האופצייה הכי טובה. האינטרנט כל כך זול וזמין, כמעט תמיד יש אוזניות ומצלמה, להתקשר לבזק זה זול בטירוף, הקטע המעצבן היחידי הוא שבדרך כלל צריך להוריד סקייפ.
אוכל: אינסוף אפשרויות. אפשר להסגר על 15 יואן ליום, אם מתכלבים עד הקצה, מוותרים על קולה ומתקיימים רק על אורז נודלס ודאמפלינגז, עם מינימום בשר. תקציב יותר סביר הוא 30 - 40 יואן ליום, ככה גם אפשר לגוון. מסעדות פועלים קטנות הן בדרך כלל אופציות טובות, לכו לאיפה שעמוס ורועש ויהיה טוב. כדי להזמין - תכנסו להם למטבח ותצביעו על מה אתם רוצים, בצירוף המילה דז`גה (זה בסינית). בערים הגדולות יהיה את כל הפסטפוד שאתם מכירים ולפעמים באיזורים שנחשפים הרבה לתיירות המערב יהיו מסעדות עם אוכל מערבי, לפעמים מפתיע באיכותו או בפירוש שהם נותנים למנות בסיסיות כמו בולונז.
תבואו לסין עם ראש פתוח לגבי אוכל, כי לפעמים לא יהיה לכם ברירה ולא תוכלו לדעת במאה אחוז מה אתם אוכלים. זה גם יותר כיף, ראש פתוח. לשומרי הכשרות שבנינו: תתכוננו לחיים קשים. תצטיידו בכלי בישול, כלי אוכל, בנזינייה או גזייה והרבה סבלנות. מחוץ לבית חב"ד, אפשר למצוא לעיתים מוצרים עם הכשרות הבינלאומית של OU בסופרים הענקיים בערים הגדולות מאוד, אבל גם זה לא בטוח. ברוב המסעדות לא יסכימו לבשל בכלים שלכם וגם אם כן, לא יהיה מקום לכלים שלכם, אלא אם תטיילו עם ווק. המקומות היחידים שתוכלו לאכול שם בבטחה יהיו מסעדות צמחוניות, למרות שלברר שהן באמת צמחוניות ב-100 אחוז זה לא קל. אז תתכוננו להרבה זמן בלי בשר ולחם (תלוי כמה אתם שומרים) והרבה דברים בסיסיים אחרים. לטובתכם - הנה כמה מקומות שהם ידידותיים לאדם הכשר: ממה נאשי בליג`יאנג, אמה בסונגפן, ליישה בלנגמוסי, יש מסעדות צמחוניות עם מנות שמחקות בשר בצ`נגדו קרוב לסימס, יש מקום שמגיש רק דאמפלינגז צמחוניים בדאלי (תלכו הרבה בעיר העתיקה ותחפשו את השלט - No msg, No meat) וזה מה שעולה לי כרגע בראש.
ספרים מומלצים: הלונלי פלנט לא מעודכן ולפעמים מטעה מאוד. אם אתם חייבים (לפעמים הוא כן עוזר מאוד), תקנו את הכי מעודכן, גם אם הוא באנגלית (כרגע של שנת 2005). ממה שנתקלתי, הראף גייד
(Rough Guide) הוא קצת יותר טוב, אבל אני לא יודע כמה הוא זמין בארץ. מה שכן טוב של הלונלי הוא השיחון במנדירינית שעזר לנו בלא מעט מקומות ופינות קשות וסתם תקשור כללי והפירוט הוא לפעמים מדהים (למרות שהוא לא תמיד ערוך לתרמילאי). סתם לדוגמה - יש משפטים מהרגע שהכרת בחורה, אל תוך מערכת יחסים, עד להצעת הנישואין. אז אם בא לכם להתחתן עם סינית - עם הלונלי אפשר.
חשמל: מתח כמו בארץ, בלא מעט מקומות יש שקעים אוניברסלים, אבל בכל שווה להצטייד מראש במתאמים.
ובנימה האישית - כמה המלצות:
1. טיפוס קירות ביאנגשו.
2. כמה לילות אצל ממה נשי.
3. ללכת להסתובב עם היאקים מחוץ לז`ונגדיאן ולרקוד ריקודי עם בכיכר.
4. טיבטים. כמה שיותר, איפה שרק אפשר.
5. אירוח אצל משפחה בשישובנה.
6. טרק סוסים בלנגמוסי - להכיר את הנוודים הטיבטים.
אני נהנתי לכתוב, מקווה שנהניתם לקרוא, נתראה במונגוליה או בבייג`ין, או בירושלים.
