צ'נדיגאר
בשלב התכנון הראשוני של הטיול החלטנו לוותר על מעוזי ההרים של דראמסלה ומנאלי, מחשש שהזמן העומד לרשותנו (כשלושה חודשים) לא יספיק לדרום, אותו מאד רציתי לראות. בדיעבד זו היתה החלטה מוטעית, מאחר והחום ששרר באזור המישורים הגדולים היה קשה, והמשיך להיות כזה עד אמצע אוקטובר, למרות כל ההבטחות (מגורמים אנושיים, אני מודה), שאוטוטו הולך להיות קריר יותר.
בפרק האחרון נפרדתי מלדאק. פנינו מועדות עכשיו לצ`נדיגאר, אשר תהיה הבסיס שלנו לזינוקים סביב מרגלות ההימליה. עזבנו את לה בטיסה, ותוך שעה ירדנו שלושה וחצי ק"מ בגובה, עלינו 50% בלחות ועשר מעלות בטמפרטורה, וכשיצאנו מפתח המטוס היינו בעולם אחר. לפני שהספקנו להתאושש מהסאונה, הפכנו למוקד תשומת הלב של כעשרה נהגי אוטוריקשה (אין הרבה תיירים בצ`נדיגאר). בחרנו אחד ונפנפנו את כל השאר, תהליך לא פשוט שדורש אלגנטיות מסוימת, ונסענו לדרכנו. למחוז חפצנו לא זכינו להגיע, כי נהגנו התעקש שבחירתנו (סתם, מתוך ה-LP) פחות מוצלחת ממה שאנחנו חושבות, והוביל אותנו אחר כבוד למקום אחר. בדרך כלל זה מעצבן, אבל הפעם הוא צדק לחלוטין. רוב המלונות הזולים היו ברחוב הסואן בסביבות התחנה המרכזית, אבל המלון הקטן שהובאנו אליו שכן לו בווילה ישנה ברחוב שקט סמוך למרכז, שהיו בה רק 5-6 חדרים, כולם גדולים וטובים, למעט העובדה שהחדר היחיד הממוזג היה חור קטן על הגג... לקחנו חדר ענק בקומת קרקע, עם יציאה למדשאה אחורית.
אז קצת על צ`נדיגאר, שרוב התרמילאים עוברים אותה בדרך לדרמסאלה ולא יורקים לכיוון שלה: בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, כשהעולם היה מלא כוונות טובות וארצות שזה עתה קיבלו עצמאות או שסיימו מלחמה שהרסה ערים שלמות (כמו אנגליה) חשבו שזה הזמן להתחיל איזה `עולם חדש נועז` - היו המון נסיונות לבנות ערים חדשות, משוחררות מאילוצי העבר. צ`נדיגאר היא תולדה של הזמן ההוא: היא עיר חדשה לגמרי, שהרבה ארכיטקטים ידועים, ביניהם קורבואזייה, היו מעורבים בתכנונה. סקרן אותי לראות מה עשו שם, ויותר מזה - מה נותר מכל הכוונות הטובות אחרי כמעט חצי מאה של מבחן הודו, הידועה ברמת התחזוקה שלה.
להפתעתי, מצאנו עיר נעימה, מתוכננת טוב ומתוחזקת מצוין, יחסית להודו. כמובן, מי שמחפש פה את הודו של הדוחק האנושי האינסופי לא ימצא אותה. מסתבר שרמת חיים סבירה עד טובה יכולה להקטין את הדוחק האנושי משמעותית. העיר מחולקת לאזורים ממוספרים. במרכזה ישנו אזור גדול של מבני ציבור, מסחר וסתם חנויות, הכל בקומה עד שלוש קומות, עם מעברים מקורים שתי וערב, קטעי דשא, פסלים וכדומה. ממש לא להאמין שזו הודו. יחד עם זה יש רוכלים, כותבי בקשות היושבים איש איש עם מכונת-כתיבה-מימי-גנדי שלו בצל בנין בית המשפט, והמון סיקים שהעיר היא אחד ממרכזיהם הגדולים. בכדי שלא יתקבל הרושם שצ`נדיגאר לא בהודו - לקח לנו שעה וחצי (אצל מנהל הסניף, לא פחות) להחליף כסף. רוב הזמן עבר עלינו בהאזנה לשיחות טלפון אינסופיות ובשתיית תה.
מסביב לאזור המרכז ישנם כמה רובעים של מגורים צמודי קרקע, ורוב הבתים בנויים בסגנון של אמצע המאה ה-20, עם חלונות גדולים, קצת קירות אבן משולבים בבניה, גגות אופקיים וגינות גדולות מאד מטופחות עם גרז` למכוניות הפרטיות. וזה לא אזור לעשירים אלא הסטנדרד הנפוץ. לא פלא שהאנשים גאים מאד בעירם. בשולי העיר קצת שיכונים, ומפעם לפעם עוד רחובות מסחריים, מבני צבור והמלונות הטובים.
הסתובבנו קצת במרכז ואכלנו אוכל דמוי מערבי, חזרנו למלון לנוח ובערב יצאנו לטייל קצת בסביבה הקרובה. עברנו רחובות יפהפיים, כולם עם בתים פרטיים, כמו המלון שלנו, ותהינו להיכן נעלמה הודו. התשובה הופיעה בצורת ערימת אשפה נחמדה ישר בכניסה למרכז קניות שכונתי קטן. דלגנו מעליה ומצאנו בחנות מכולת קטנה כל מיני מותרות מערביים. בדרך חזרה גילינו עוד קטעי הודו טיפוסיים, כמו הקיר מצופה חלוקי נחל בסגנון טבעי אשר בעליו הנוכחי החליט שזה לא צבעוני מספיק, והרי התוצאה, משוש לב כל אוהבי הודו:
למחרת נסענו לראות את הגן המוזר ביותר בעולם, אשר נוצר כולו בידי פסל אחד במשך עשרים שנה. הגן כולו הוא פסל אחד גדול שהאנשים הולכים בתוכו במין מבוך, מוקפים במאות פסלי חימר חוזרים על עצמם ואלמנטים שונים "מפוסלים" ממוצרי פסולת בניה למיניהם, יחד עם מצוקים מלאכותיים, מפלי מים, שבילים, גשרים ומדרגות. בקיצור, השתוללות של דמיון ויופי וחוויה לא רגילה למי שרק יטרח להגיע עד כאן. לטעמי, שווה לעצור בצ`נדיגאר רק כדי לראות את הגן הזה.
בדרך לאמריצאר
בשוטטנו בעיר קנינו כרטיס לרכבת המהירה לאמריצאר. כיוון שהיא איננה עוברת בצ`נדיגאר, אלא באמבלה, מרחק 100 ק"מ מכאן, בקשנו מבעל המלון לגשש בנושא מונית. בערב, בעוד אנו סועדות להנאתנו על הדשא (על כסאות ברזל יצוק סטייל צרפת, לא נוחים אבל מאד מסוגננים) הגיע טיפוס מכובד למראה, טורבן סיקי לראשו, ופתח בשיחה מעודנת על הא ועל דא, כהקדמה למיקוח אינסופי על מחיר הנסיעה. לבסוף, מותשות טוטאלית, סכמנו מה שסכמנו, ולמחרת בבוקר התייצב הנ"ל בדייקנות, בפתח מלוננו. מאת הק"מ ארכו ( בשעת בוקר מוקדמת ותנועה דלילה יחסית) שעה וחצי של שיוט בין ארבעה סוגי כלי רכב (משאיות, מכוניות סתם, ריקשות למיניהן ואופניים), המוני אדם, דוכני מכירה על קו הדרך ומסך בלתי פוסק של עשן, שריחו יעטוף אותנו שוב ושוב במהלך השהות בהודו, עד שיהפוך למושא געגועים.
בכניסה לתחנת הרכבת של אמבלה יושבים עשרות אנשים, לבושים היטב, על רצפת הבטון. רובם גברים עטויי טורבנים סיקים, המעניקים להם ארשת של מכובדות. בפנים מהומה, אבל יש סדר ויש מי ששולח אותנו לרציף הנכון. ליד חלון המודיעין, על רצפת הבטון החשופה, יושבת אישה צעירה, יפה, בזרועות פרושות ועיניים בוהות. היא עירומה לחלוטין. צבור האנשים מתרוצץ סביבה, הלוך ושוב, בלי להקדיש לענין שום תשומת לב. אני המומה לגמרי. לא יודעת אם בגלל העירום המוחלט הזה בארץ הבדים המכסים האינסופיים (אחרי הכל, יש הרבה גברים עירומים בארץ הזאת, אבל לא ממש נשים במצב זהה), החמלה (ממתי היא כאן, איך עברה את כל הגברים הלבושים האלה בחוץ, אשה אחת קטנה ?..) או בגלל האדישות אליה. לא יודעת אם להעריץ את היכולת לתת חופש גמור לדבר החריג ביותר או לכעוס על כך שאיש לא חומל ולא נותן מחסה. אנחנו שותקות ולא מדברות על כך, אבל הרבה ימים אחרי זה התמונה, מין קריאה אילמת באפלה, לא עוזבת אותנו.
